מאמרים אחרוניםדף הבית - מאמרים אחרונים   פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   פילוסופיה

מלחמת בני אור בבני חושך

מאת ד"ר משה קרוי

  באדיבות אלי אשד


הקדמה מאת אלי אשד

תוך כדי המחקר לספר על תולדות הספרות הפופולארית "מטרזן ועד זבנג " בדקתי את העיזבון של המחבר יגאל מוסינזון מחבר סדרת "חסמבה". ואז התברר לי שיגאל מוסינזון היה שכנו וידידו של הפילוסוף משה קרוי וכי מוסינזון היה זה שגילה ביחד עם בלש פרטי את גופתו של קרוי לאחר שזה התאבד או נרצח. קרוי עסק לפני מותו ביצירת תורה  גנוסטית אובססיבית של מלחמת בני אור בבני חושך .

 בעזבונו של מוסינזון גיליתי בין שאר דברים מעניינים את הפרקים הראשונים מספר חסמבה שלא פורסם מעולם.

ספר החסמבה שלא הושלם עוסק ברדיפה של בני חבורת חסמבה  אחר מגילה גנוזה שנעלמה ''מגילת בואו של המשיח '' שעוסקת במלחמת בני אור בבני חושך... האם יש קשר בין הדברים ?
מערכת היחסים בין קרוי ומוסינזון הייתה ככל הנראה הדוקה וקרובה מאוד ותמיד חשבתי שאפשר לכתוב מחזה דרמטי ומעניין על מערכת היחסים בין קרוי ומוסינזון בחודשים האחרונים לחייו עם פלאש באקים
לשלבים קודמים בחייו, ואף ניסיתי בכך את כוחי, אבל אני לא מחזאי.

כן התברר לי שקרוי כתב לפני מותו ספר נוסף שלא התפרסם מעולם ואיש לא ידע מה עלה בגורלו. חקירה גילתה שעותק של כתב היד נמצא בידי ראש האגודה הישראלית למודעות הגברת גילה בויום  שהייתה בין האנשים הבודדים שהיו קרובים לקרוי בימיו האחרונים . קרוי נתן לה את כתב היד לפני מותו להקלדה . זהו למעשה מאמר קצר למדי אך דומה שהוא כולל את כל מה שהיה לקרוי לאמר בנושא, ואולי אין זה מקרה כלל שהוא שם קץ לחייו לאחר שסיים אותו.

הגברת בויום פירסמה את כתב היד ברשת  וכעת הוא כאן לפניכם גם באתר זה. ברצוני להודות כאן  לגברת בויום ששימרה את כתב היד והעלתה אותו לרשת . .

 יצירת מופת נבואית ? או דיברי עיוואים של פרנואיד מופרע בנפשו ? אתם תשפטו:  

מלחמת בני אור בבני חושך /  משה קרוי

 מבוא

 בשנות החמישים, עם גילויין של מגילות מדבר יהודה, מסר עתיק חזר לתודעת הצבור. אחת המגילות אפילו כונתה בשמו של הספר הזה.

המסר הזה היה קשור עם כת האיסיים. הלמדנים עשו ככל יכולתם להציג את המסר הזה כביטוי למשונותה של הכת. חשוב היה להם, מטעמים שיתבארו בהמשך, לטשטש כל חשיבות או משמעות אקטואלית של המסר - את ממשותה ומרכזיותה של מלחמת בני אור בבני חושך.

גורל דומה פגש את מגילות נאג' חמאדי שנתגלו ב1945- במצריים. המגילות האלה, שנכתבו בקופטית, כללו כתבי יד מהמאה הששית של הנצרות הגנוסטית. כתבי היד מקורם במאה הראשונה או השניה. המסר שלהם זהה בעיקרו למסר של מגילות מדבר יהודה. אבל הפעם הוא קשור בדמותו של ישו. בניגוד לברית החדשה, הישו של נאז' חמאדי איננו מדבר על הושטת הלחי השניה, או על אהבת האויב. הישו הזה מדבר על מלחמה בין שני סוגי אדם, שמוצת במלחמה קוסמית. מלחמת בני אור בבני חושך.

אין ספק שהישו הזה יותר אותנטי מהישו הרשמי. הברית החדשה, כמוה כתנ"ך, נערכה על ידי ועדה. תורת משה נכתבה על ידי עזרא הסופר, על סמך חומר ממקורות אדם נהריים. תורתו המקורית של משה נעלמה -כגופתו. גורל דומה פקד את תורת ישו. אלו שהלכו בעקבותיו - הנוצרים הגנוסטיים, הושמדו עד האחרון במאות השניה והשלישית על ידי ממסדים מדיניים ודתיים. הכנסיה הקתולית, כדרכה, הצטייינה במלאכת ההשמדה.

אותו המסר חזר דרך מניכאוס, נסיך פרסי במאה השלישית. הכפירה המניכאית נרדפה באף וחימה על ידי מדינה וכנסיה עד להשמדת כל חסידיו. למרבה האירוניה, כהני הדת הפרסית הזוראסטרית, כמותם ככמרים הקתוליים, השתתפו ברדיפות. אבל המסר של מניכאוס, כמסר של זורואסטר, מדבר על אותה מלחמה קוסמית כקודמו הפרסי. מניכאוס היה נאמן לזורואסטר - לא כן כהניו.

המסר הזה חזר באירופה. במאה ה-י"ג טבחה הכנסיה הקתולית כשני מליון אלביגנזים, שחזרו וגילו מחדש את המסר העתיק. כתביהם הושמדו, וכל הידוע לנו עליהם מצוי בכתבי האינקויזיציה שחקרה את מנהיגיהם וחסידיהם בעינויים. במאה ה-ט"ז חזר המסר בהקשרה של היהדות. לאמיתו של דבר, הוא הופיע לראשונה בספר הזוהר, יצירתו של ר' משה בן ליאון. בספר הזוהר המסר מטושטש במקצת. בקבלת האר"י המסר מופיע בחדות ובבהירות. בניגוד מוחלט למסורת הרשמית היהודית, הדוגלת במונותיאזם, חזר האר"י למניכאוס, לקתרים, לזוראוסטר, לישו ולמורה הצדק של האיסיים. העולם הזה איננו פרי בריאתו המקורית של אלהי האמת, אלהי האור. העולם הזה הוא פרי יצירתו של אלוהי החושך, סיטרא אחרא, והוא בממשלתן המוחלטת של הקליפות. בני האור השבויים בו, הניצוצות, מצויים בגולה ממכורתם האורית. הקליפות מוצצות את אורן חיותן. רק המשיח יכול לחלצן - על ידי שיבוא להשמיד כליל את העולם הקליפות - העולם הזה. בוא המשיח הוא אפוקליפסה. הוא "סוף העולם" - ואכן, כדברי הנביא התנ"כי "הוא יום חושך ולא אור" לבני החושך שיושמדו בו.

ושוב, תורת האר"י טושטשה ועוותה מייד. נביאו הכוזב של שבתאי צבי, נתן העזתי, עוות אותה ללא שעור והעמיד פנים שעצם הופעתו של שבתאי צבי היא הוכחה לנצחון על עולם הקליפות. את תורת שני האלים עיוות ללא היכר והעמיד על ראשה. הבעש"ט הגדיל בעיוות התורה בטענתו שהרוע איננו אלא מכשיר בידי האלוהות ושלפיכך העולם הזה הוא בטוי מוצנע לאלוהות. מאמציו של בן האור הגדול הגר"א (הגאון ר' אליהו מוילנא) עלו בתוהו. עד למחקריהם החדשים של פרופ' גרשם שלום ופרופ' תשבי נותרה קבלת האר"י (ואפילו קבלת הזוהר) בצל העוותים.

ב1985- הופיע הספר גלוי האמת שפורסם על ידי המרכז לתודעה ועליונות במלבורן, אוסטרליה. הספר נכתב אנונימית, אבל ללא ספק הוא קשור במנהלי המרכז, ד"ר שפלון (רופא בדימוס) ואשתו אמיטה (מורה לחינוך מיוחד במלבורן). הספר כלל את המסר העתיק בפרוט, דיוק ומלאות שאין להם אח ודוגמא. לא ד"ר שפלון ולא אשתו שמעו מעולם על זוראסטר, מניכאוס, המגילות של נאז' חמאדי, מגילות מדבר יהודה, האלבגניזים או האר"י. המסר "תועל" דרכם מרמת תודעה "מעבר ליקום הזה" כישלונם, ולבא כל הקשר היסטורי. השפלונים נודעו דרכי למסורת הגנוסטית. אבל המגע הזה לא השפיע כהוא זה על המסר שלהם. לכל היותר, גילויה של מסורת מדוכאת ונרדפת זו חיזק את חוויתם ותודעתם שהמסר שהלם מקורו בממשות מטאפיזית שמעבר לעולם הזה, שהמסר הוא אוטנטי, ושלמסר יש חשיבות קיומית ברמה האישית והקיבוצית שאין משלה. אני מזדהה לחלוטין עם ההערכות האלה.

מטרתו של ספר זה היא להעמיד את המסר הגנוסטי בפני הקורא העברי. הספר כולל מרכיבים היסטוריים ופילוסופיים. מרכיבים אלה עשויים ליצור את הרושם שהמסר הוא בעל חשיבות לימודית גרידא. רושם זה מוטעה ומסוכן. הספר כולל גם מרכיבים "איזוטריים" - הוא דן בנושאים שברגיל נכללים ב"תורת הנסתר". כתוצאה מכך, הקורא עשוי לסבור שהספר הוא רלבנטי רק למי שמתעניין בפאראפסיכולוגיה וכיו"ב. שוב, אין רחוק מן האמת במסקנה זו. הספר קושר גם את תובנותי הנוכחית לשלבים קודמים בהתפתחותי הרוחנית - אלא שניסוחו ב"חיים לפי השכל", הוכחות לוגיות לקיומה של הנשמה, ומעבר ליש ולאין. מי שחושב שהספר הזה הוא עוד שלב  בחיפושי ושיש בו עניין ל"חוקרי קרוי" הוא אידיוט. 

הספר נועד כהקשר להבנה של המאורעות המתרחשים כאן ועכשיו על פני הפלנטה. המאורעות האלה נכנסו לאחרונה להאצה. רעש האדמה בארמניה, המתח הגובר והולך בישראל, ההתקוממויות האתניות בארצות רבות בעולם. שטפונות מסיביים בארצות רבות - כל אלה מהווים דפוס חיים חד משמעי. כנגדם, הניסיונות לשלום עולמי היזומים על ידי מנהיגים פוליטיים כגון גורבצ'וב ופרז דה קוויה (מזכ"ל האו"ם) אף להם משמעות ברורה. המשמעויות האלה קשורות זו בזו כמרקם אחד, וכולן מצביעות בכוון אחד. כוון זה הוא השמדתה הגמורה של הפלנטה, מותם הפיזי של כל תושביה, ו"יום הדין" - הערכתה של כל תודעה ותודעה במונחים של "האם היא ראויה להמשיך את קיומה" בממלכת האור.

כל קורא של ספר זה יפגוש, בזמן הקצר ביותר, במסגרת חוויותו שלו במימוש הנבואות האלה. הנבואות אלה אינן חדשות - וכל הנביאים הגדולים של כל הדתות חזרו והזהירו ביחס למאורעות המתוארים בהם. האזהרות נפלו על אוזן ערלה.

 אני מייעץ לקורא להרהר עמוקות על כל מה שהוא מוצא בספר הזה, לבחון את עצמו, את חוויתו האישית, ולהגיע להחלטה אישית אם הוא מקבל או דוחה את המסר. חשוב מאד לא להיוועץ עם איש ביחס להחלטה הזאת.

קורא שמוצא שהמסר נראה לו אמיתי, מומלץ לו להזמין את כתביו של ד"ר שפלון (ת.ד. 28, מלנדה, קווינסלנד, אוסטרליה 4885). הספרים האלה כוללים הרבה מאד המלצות אישיות מעשיות לגבי השינוי הדרסטי באורח החיים המתחייב מקבלה פנימית של המסר - שיבושם לו. חווית הקבלה הזאת תהיה הארה עמוקה עבור הקורא. קורא שדוחה את המסר - שיבושם לו. לא לזמן ארוך, לרוע מזלו. האמת איננה נעלמת כשמתעלמים ממנה. האמת המוצאת בדפיו של ספר זה ודאי שלא תעלם. כדי למנוע מתח מיותר - הספר הזה איננו ספר בלשי - אסכם את רעיונות היסוד של הספר - רעיונות היסוד של המסר הגנוסטי, כראשי פרקים. הפרטים יופיעו בגוף הספר עצמו.  

העולם שאנו חיים בו איננו פרי מקרה - אין הוא תוצר של מהומה של חלקיקים אלמנטריים שנפוצו במפץ גדול מסתורי לכל עבר, ובדרך המקרה יצרו יקום מאורגן. אין צורך לומר שתורת האבולוציה של דרווין - התורה המציעה שכתבי שייקספיר יכלו להיכתב במקרה על ידי אינסוף של קופים המתקתקים על אינסוף של מכונות כתיבה בלא מגבלת זמן - היא הבלות גמורה. צריך להיות אידיוט - או, גורע מזה, אקדמאי מכובד (וכן בן חושך לכל דבר) כדי לקבל אותה.

הספור של ספר בראשית אף הוא אוסף של שקרים - מכוונים. העולם הזה איננו פרי בריאתו של אל אוהב. כבר איוב התריע על הכאב והזוועה שפוגשים כל אדם כנה, אותנטי וטוב בעולם הזה. תשובת אלוהים "מן הסערה" הסתכמה בהצהרה: "אני גדול ממך, חזק ממך וחכם ממך". "שתוק". זוהי תושבתו של רודן אכזר, לא של אל אוהב.

העולם הזה בנוי על סבל, מוות, חוסר, צורך וריקות. חיי האדם הם "רוב מהומה על לא מהומה". מאמץ מתמיד ומלא סבל לשמר קיום פיזי שהוא כשלעצמו חסר טעם במעגליותו. עבוד כדי לאכול, אכול כדי לעבוד. סבול.

עולם כזה איננו פרי בריאתו של אל אוהב. אין הוא פרי מקרה. הוא פרי בריאותו של סדיסט קוסמי נתעב. זהו "בורא בראשית".

אבל בוראו של העולם הזה איננו מקור כל יש. הוא "דמיורע" - "חצי אל". הוא הופיע כמסגרת של מציאות קורנת - עתיקה מכל זמן, מציאות של עולם האור (או עולם אינסוף כביטויה של הקבלה).

במציאות הזאת סבל, חסר, כאב, צורך, מוות סופיות היו בלתי ניתנים אפילו להשגה. המציאות שבה יצירתיות אינסופית רקמה את עצמה כמגוון אדיר של צבעים-צלילים - ויברציות של אנרגיה. בעולם המקורי (ובכל מציאות), תודעה היא אנרגיה, אנרגיה היא תודעה, וכל התודעות הן היבטים של תודעה אחת אינסופית - האלוהות.

בוראו של עולם האור היה תוצר של ניסוי שלא עלה יפה בעולם האור. פרטי הניסוי הזה יתוארו בהמשך.

תוצאתו של הניסוי היתה הופעה לראשונה של תודעה שלילית פעילה - תודעתה שמהותה היא חושך, לא אור; שנאה, לא אהבה, חוסר, לא שפע, ומרדנות כנגד האלוהי - לא נאמנות מוחלטת לרצון האינסופי של האלוהי.

היש הזה, הקוסמוקרטור (כפי שכונה על ידי כמה גנוסטים) ביצר לעמו מתחם של הבריאה המקורית, ונעשה "מלכו" - ראקס מונדי (כביטויים של האלביגנזים). הוא ביצר את המגזר הזה של המציאות המקורית מפני חדירת הוא, ושינה את כל התנאים היסודיים של הקיום בו. את "ילדי האור" שנותרו במגזר הזה לכד בגופים חומריים שכפו עליהם מוות, חוסר, צורך, כאב, תלות; ומגוון עשיר של רגשות, יצרים ומחשבות הזרים למהותם האורית. לא עוד, אלא שכדי לבצר את המלכודת, שכן באותם גופים תודעות מסוג אחר לגמרי - ילדיו שלו, ילדי החושך.  

אלה מתחלקים לשני סוגים:

רובוטים - אלה תודעות אוטומאטיות, המתוכננות כדי להתאים ל"מערכת" העולם הזה. אלה האנשים המרוצים פה, אלה ש"טוב להם". התודעות האלה ריקות במהותן והן ניתנות ל"תכנות" חיצוני על ידי גורמים סביבתיים.

לרובוטים אין שום מודעות של מציאות אלוהית. אין בהם געגועים ל"משהו שאבד". מבחינתם המעגליות המטופשת של הקיום האנושי היא מספקת. אין מבחינתם שום "מעל ומעבר".

הרובוטים מונעים מבחוץ לחלוטין - אין להם מנוע פנימי.

כיום הרובוטים מהווים כ- 65%  מהאוכלוסייה האנושית.

שדים - תודעות אלה מונעות מבפנים. מהותם היא שנאה לאלוהי - שנאה לכל מה שהוא יצירתי באמת, אוטנטי, מלא שמחה, מלא אהבה אמיתית. הדמונים (השדים) מונעים על ידי אנוכיות, קנאה, שנאה, סדיזם, בעלתנות, תאוות בצע, תאוות מין ללא מיצרים, שאיפה לשליטה ולכוח.

השדים הם בחלקם פושעים - המסכנים את סדרי החברה הרובוטית לכאורה. אבל הם בחלקם גם מנהיגי העולם - ראשי חברות, מוסדות ומדינות.

השדים מהווים כ-12% - מהאוכלוסיה, כפי שנראה בהמשך.

 השאר הם בני אור – כ- 30% - אבל רובם המכריע "מכרו את נשמתם לחושך". אלה שמכרו את יושרם וטוהרם תמורת הצלחה, כבוד פרסום, כסף, סיפוק מיני וכיו"ב כיבו בהדרגה את הניצוץ שבהם. מעט מאד מבני האור המקוריים שמרו על אורם. רובם בגדו באור ונפלו לתוך החושך.

איור ספרותי נפלא שיאפשר לקורא להבין את המסר הזה הוא כמעיין המתגבר של איין ראנד.

הוארד רוארק ודומיניק פרנקון הם בני האור המרכזיים. בני בריתם וידיהם - סטיון מאלורי, קנט לנסינג, רוג'ר נאריי וכיו"ב הם בני חושך ששמרו אמונים לניצוץ שבהם.

אלסוות טוהי וידיו (גאס ווב, גורדון פרסקוט, לואס קוק וכיו"ב) הם ישים דמוניים. אדם כהופטון סטיוארד - זה שהסמיך את רוארק לבנות לו את המקדש - הוא רובוט טיפוסי - שתכנותו בידי טוהי. פיטר קיטינג (וחברתו קאתרין הסלי) שניהם בני אור הנופלים בהדרגה לתוך החושך עד שהם נהרסים כליל. ווינדר הוא בן אור דגול השבוי בידי החושך. הוא מסרב להכיר בקונפליקט על בנסיבות חייו המאלצות אותו לבחירה. הוא נהרס על ידי הבחירה הלא נכונה. אני ממליץ לקורא לחזור לרומן הזה, להתעלם כליל מההסברים הפילוסופיים של הסופרת עצמה, ולקרוא את הספר לאור מה שנאמר לעיל.

קריאה זו תבהיר לקורא שהמאבק בין בני אור ובני חושך הוא מאבק מתמיד הכולל מתחם בכיר של החיים - למעשה את כולם. ועדיין אין הרומן נוגע אפילו בקצה הקרחון.

 נחזור להצגתנו המרכזית.

העולם הזה נוצר כמחנה ריכוז מזוויע לבני אור, שבו כל המנגנונים מכוונים לכבות את אורם ולמצוץ אותו אל תוך החושך.

אבל סבלם הנורא של בני האור לא נעלם מ"אביהם שבשמיים" - מאלוהי האור, שהוא האינסוף האמיתי ומקור כל יש.

בני אור דגולים חדרו לתוך המציאות הזאת שוב ושוב כדי לעורר את בני האור למה שקרה להם.

אלה הופיעו בכל התרבויות:

רמה וקרישנה בהודו, משה ומורה הצדק של האיסיים ביהודה ובישראל הקדומה, זוראסטר בפרס, מוחמד אצל הערבים, בודהה בהודו וכיו"ב וכיו"ב.

למרות שכתבי הקודש שנותרו בימינו הם תוצר של עריכה מעוותת על ידי בני חושך (כמו עזרא, הרמב"ם, אבות הכנסיה וכיו"ב), מסקנה אחת ברורה. כל המורים הגדולים דברו על מאבק בין אור לחושך, בין האלוהי לשדי. כולם הרגישו את חשיבותה של הבחירה הרצונית של האדם בין שתי הרשויות. כולם הבטיחו שהמצב הזה שבו האור נרמס ברגל גסה על ידי החושך הוא זמני. משיח יגיע. המשיח הזה יושיע את בני האור מהחושך.

עד למאה החמישית הניסיון היה להציל את המציאות הזאת, לשנות אותה בהדרגה ממלכות חושך, ממוות וזוועה אל המציאות של האור.

המלך ארתור וחצרו ("קמלוט") היה הניסיון האחרון של האור למנוע אפוקליפסה. הניסיון נכשל. כוחות החושך השמידו את המלך וחצרו.

שליח האור הבא הוא מוחמד, שהבטיח שהמאמץ הבא יהיה בכיוון אחר לגמרי. הפלנטה תושמד פיזית. כל יושביה ימותו ותודעתם תשוחרר מגופם. כל התודעות יעמדו למבחן בפני האור. אלה שנמצאו נאמנים לניצוצם, אלה שניצוצם לא כבה, ימשיכו בממלכת האור.

אלה שהם במהותם בני חושך (רובוטים, שדים) ואלה שבגדו באור לא ימשיכו. תודעתם האישית, כדפוס של אנרגיה, תושמד. "חומר הגלם" (אנרגיה נקיה) יוחזר למאגר של אנרגיה שמשמשת בסיס לבריאות חדשות.

 

הקוראן, ככל שאר כתבי הקודש, עוות מיד אחרי מות מוחמד על ידי בני החושך שהשתלטו על הפצת המסר שלו. בכך הצטרף מוחמד למשה וישו - בודהה, רמה וקרישנה. שדים כחומייני מייצגים את מוחמד כיום - בדיוק כמו ששד כמו האפיפיור הנוכחי מייצג את ישו.

ועכשיו הגיע הזמן. כל שהייה נוספת תביא לכבייתם של מעט הניצוצות שנשארו. הפעמונים של המסך האחרון מצלצלים עכשיו בכל ממלכת האשליה של החושך. כל המשחקים האנושיים חסרי הטעם - מין, כלכלה, פוליטיקה, תרבות, יסתיימו בקרוב, תוך סדרה של אסונות מדהימים.

אסונות טבע, מלחמות, מגיפות, איידס, בצורות ושטפונות, רעב, התמוטטות כלכלית, מרידות, כל אלה יביאו להשמדת כל החיים על הפלנטה.

הפלנטה עצמה תתבקע תחת לחצים גיאולוגיים. גורלה יהיה כגורל האסטרואידים. המסך עומד לרדת. קורא יקר - איפה אתה? מי אתה? מה מהותך? הזמן לשאול את שאלות היסוד הוא עכשיו. אחר כך השאלה תישאל על ידי "שופט כל בשר" ויהיה מאוחר מדי לשנות את התשובה.  

  

פרק א': ההכרח המחשבתי של הגנוסיס

 

קבלתו של המסר הגנוסטי מתבססת, בסופו של דבר, על התעוררות מבפנים. אם המסר הוא נכון, הרי שכל בן אור צופן בחובו, במעמקים החשוכים והסמויים של תת-תודעתו, את זיכרון מלכות האור שאבדה. כדברי אפלטון, הידע הגנוסטי איננו בא מבחוץ. הוא יכול לבוא רק מבפנים.

התפקוד היחיד של הצגה מילולית פילוסופית היא לעורר את הידע החבוי, ולהביא את העצמה שביסודו, את האנרגיה החבויה בו, לזרום החוצה אל תודעת השטח. אבל בתהליך הזה התודעה החיצונית עשויה להקים מחסום ברזל שימנע את ההתעוררות. שטיפת מוח תרבותית, מדעית, דתית, יוצרת מחסומים מחשבתיים והתייחסות בלתי משוחדת לרעיונות הנראים חדשים, מהפכניים ומוזרים. הצגה "דוגמטית" של ה-גנוסטיקה, באורח המרהיב ומפרט את מה שנאמר בהקדמה, עשויה לדחות את אותם קוראים המשבחים את עצמם שהם "רציונליים". הם עשויים לדרוש "הוכחה" לפני שהם מוכנים להרהור עמוק יותר.

למען האמת, אין שום סיבה להיכנע לדרישתם. אם לא יתעוררו וימשיכו לשהות במעמקי החושך, המחיר ישולם בסופו של דבר על ידם. תודעתם תושמד על ידי האור שיפרוץ למערכת הזאת. כדאי אולי להוסיף שאני, אישית, אינני מעוניין כלל בהסכמת הקורא. תסכים - תסכים. לא - לא.

אבל כדי לשלול מקוראים החושבים שהם "רציונליים" את משענתו לכאורה של השכל בהתנגדות לאמת, כדי שלא יהיה להם פתחון פה לומר - "אבל מעולם לא הוצגו הרעיונות לפנינו באורח משכנע", תינתן כאן הוכחה כזאת.

ברור שהוכחה של רעיונות פילוסופיים היא הגותית, לא אמפירית. העולם האמפירי כולו, כפי שכבר הוכחתי בפרטים בספרי הקודם מעבר ליש ולאין כולו אשליה. תודעה (וכיום אוסיף ואוכיח בהמשך תודעה - אנרגיה) היא המהות האמיתית המסתתרת מאחורי המסכים האשליתיים של מרחב, זמן וחומר. ושוב, הקורא שדחה את ההוכחות ההם, קורא שמאמין במדע (שלא לדבר שמאמין באורתודוכסיה) ודאי שלא ישתכנע מההוכחות שיוצגו כאן, "זבשו".

אבל בספרי מעבר ליש ולאין נתקלתי בקושי שלא היה לו פתרון. הראיתי שה"אני" האישי הוא ביטוי של "אני" על-אישי. הראיתי ש"מצבו של האדם" - המצב של סבל, חוסר, אשליה, בלבול, מוות, צורך, תשוקה ואבדון, מקורו בניתוק בין ה"אני" האישי ל"אני" האלוהי. אבל לא יכולתי להסביר את מקורו של הניתוק הזה.

הניסיון להסביר היה מעוגן במצב קדם הניתוק - המצב שבו תודעת הפרט היתה מעוגנת באושר ושמחה כתודעה האינסופית של המקור. במצב הזה אין שום אפשרות להסביר את הניתוק: אין לו שורשים לא בתודעה האישית ולא בתודעה האלוהית. מאחר ובספרי הקודם לא ראיתי שום אפשרות שלילית, נשארה השאלה תלויה באוויר.

להצדקתי (אם זו הצדקה) אוסיף ואומר שאני ב"סירה אחת: עם הרבה הוגים היסטוריים שניסו להסביר את המעבר מ"אחדות" ל"ריבוי" או מ"האינסוף" אל ה"סופי". שפינוזה הניח שהאלוהות היא "עצם אינסופי בעל אינסוף תארים שישותו מעוגנת בעצמה ושהוא מקור כל יש". שפינוזה לא היה מסוגל להעביר את היש מהאינסופיות אל הסופיות ותורתו מגלה פגם בנקודה זו.

ההוגה ההודי שנקרה שאמר שהעולם הוא חלום ושכל הישים בו הם הסוואה לחולם - "האני" שהוא האלוהות, לא הסביר את מקור החלום, או אפילו את אפשרותו. אפילו קאנט לא היה מסוגל להסביר את המעבר בין עולם הדברים שהם לעצמם שהוא, לפי ביקורת התבונה המעשית עולם של ישויות רוחניות, אל העולם שבו התודעות כלואות במסגרת של מבנים קשיחים המאלצות אותן לחוות את העולם הפיזי המוכר. המעבר הזה נשאר תעלומה.

הגיון פשוט מראה שמאחדות פשוטה ריבוי איננו יכול לבוא.

כדי להבין את הפתרון אחזור לנקודת המוצא היסודית של מעבר ליש ולאין - גילויו הגדול של דקארט והמתודה שלו. בחזרה לדקארט. והחזרה הזאת תביא אותנו לניסוח מסקנות שדקארט לא חלם עליהן, והיה ללא ספק מזדעזע (כקתולי מסור) לו היה שומע אותם.

 

נזכיר לקורא את היעדים שדקארט מבצע בהגיונות שלו.

הצעד הראשון, הצעד של "ספק אוניברסלי" הוא שימוש בכוח הרצון כדי לדחות את מכלול האמונות, ההשקפות, הדעות והחשבות שמקורן בחוויה החיצונית - כל מה שקשור בפעולת החושים. העולם יכול להיות תשלום או אשליה היפנוטית שמקורה כשד מטעה, אומר דקארט. לפיכך, שום מושא של חוויה חיצונית אין בו וודאות - וכל מה שניתן להטיל בו ספק, דרוש לדחותו.

גבולו של הספר הוא כמובן האני. אני חווה את ישותי כקיימת בודאות בדיוק דרך הספק. עצם חווית הספק מגלה לעצמי את ישותי כמי שחווה - דהיינו כ"אני", כתודעה, משהו שחווה את ישותו תוך חיפוש, רצייה, ידיעה חלקית, לבטים, מאבק לדעת. "קוגיטו ארגו סום": אני מודע, משמע אני קיים.

 

זהו היסוד לכל וודאות.

אוסיף כאן שהוכחה זו לא הובנה על ידי הממסד הפילוסופי, בייחוד בעולם האנגלוסכסי. בכך אין פלא. ההוכחה ניתנת להבנה על ידי תודעה שישותה מרוכזת בעצמה, ב"אני" שלה. אבל רוב הפילוסופים המקצועיים הם רובוטים ואין להם "אני" כלל, הם מונעים מבחוץ. אין להם שום אפשרות להבין את הצעד הזה. לא עוד, אלא שאין להם שום אפשרות להטיל ספק בגלל תכנותם התרבותי והחושי. ראשית - משום שכח רצון דרוש כדי לבצע את הצעד הזה, ולרובוטים אין כוח רצון. הם מתוכנתים מבחוץ אפילו אם בחומר של תודעתם יש פוטנציאל של רצון, הוא טובע בתכנות החיצוני.

 

רק בני אור שאינם מתוכנתים כליל (או, להבדיל, שדים) יש להם חווית אני, הוויה של מרכז פנימי, והם מסוגלים להבין את דקארט.

אבל כאן מבצע דקארט צעד שני - צעד שנמנעתי מללכת בעקבותיו בספרי הקודם. הצעד הזה הוא צעד מכריע.

אסכם את הצעד הזה שמשמש את דקארט להוכיח את קיום האלהים, כדלקמן:

"אני חווה את עצמי", אומר דקארט, "כאני סופי. סופיותי מתחוורת לי מחיפושי אחר האמת, מכך שאני משתוקק. התשוקה היא חוסר, וכל חוסר או העדר מבטא סופיות".

חשוב להבין את הנקודה הזו. הסופיות היא איכותית. היא חוויה של העדר - דהיינו, דקארט חושף כאן מומנט קיומי. אני חווה את ישותי כסופי דרך העדר התשוקה, החוסר. סופיות אין לה דבר עם מספר או מידה או כמות. היא למעשה שלילה, שלילת האינסוף.

וזאת הנקודה המכרעת - נקודה שכדי להבניה עלינו לגייס את מעמקיו של סארטר ביש ובאין.

חווית עצמי כסופיות היא חוויה של העדר או שלילה. השלילה מניחה חיוב. ההעדר מניח מלאות, או נוכחות.

"העדר הוא סוג של נוכחות".

אני חווה את עצמי כסופי בחינת שלילה או העדר. חוויה זו מתייחסת לאינסוף. חווית סופיותי מגלה בעת ובעונה אחת חוויה של אבדן האינסוף. באינסוף הוא זה שנעדר בחוויתי ובקיומי.

אולי ברמה המספרית אי אפשר להבין את הסופי כסופי שלא בעימות עם האינסוף. מקיום שבו הכל ניתן לחשיבה והגיה הוא סופי, המושג של "סופי" איננו מתאפשר משום שאי אפשר לעמת אותו עם כלום. (הוא פשוט מזוהה עם "ישות" במובן הטרוויאלי הלא העמוק). הסופי מניח את האינסופי. (ולא להיפך: האינסוף ניתן להבנה מתוך עצמו ככוליות מוחלטת, למשל, או כשפע של חוסר הגבלות וכיו"ב. לא שזו הבנה מלאה). חווית הסופיות שלי - והיא חווית הניתוק, האובדן, הסבל, החוסר, הצורך, המוות, המוגבלות של מחשבתי, תפישתי והבנתי היא אפשרית רק על יסוד חוויתו של אינסוף שהלך לאיבוד.

זהו הגרעין של הוכחת דקארט לקיום האלהי. סופיותי היא באפשר כחוויה (וכל מה שדקארט דן בו הוא חוויות קיומיות ישותיות הבאות לידי ניסוח מושגי). רק על יסוד חוויה עמוקה יותר - חוויה של מגע עם אינסוף שמדוכאת על ידי שלילה או אבדן של האינסוף הזה.

 

ההוכחה הזאת היא תקפה לחלוטין - עבור כל מי שמסוגל לחוות את משמעותה. רק בני אור מסוגלים לחוות את סופיותם בצורה כזו, משום שהם זוכרים בעמעום את "מלכות אינסוף" אותה איבדו. מי שמסוגל לחוות כדקארט יבין במישרין שאם אני מסוגל לחוות את עצמי כסופי הרי שבחוויה זו יש שלש שכבות:

א. שכבת עומק: חוויה של אינסוף שבתוכו אני שרוי.

ב. שכבת ביניים: חוויה של ניתוק מהאינסוף ואובדנו.

ג. שכבת שטח: חווית "אניותי" כסופיות.

 

שכבה א. היא הכרחית לשכבה ג. משכבה ג. משתמע שאינסוף תודעותי, "אני" אינסופי שבמקורי אני משוקע בו ושרוי בו, שאני חלק ממנו, קיים בהכרח.

כמובן שרובוטים לא מסוגלים אפילו לחוות את ה"אני" הסופי. אין להם כזה. דמונים אינם חווים את שכבת העומק, משום שבמקורם אין אינסוף, כפי שנראה. יותר נכון, במקורם יש שלילה אינסופית. לא עוד, אלא שדמונים אינם מוכנים להתבונן במעמקי חוויתם. אבל ספר זה כתוב עבור בני אור. בני החושך ילמדו את האמיתות הפילוסופיות שבו בדרך הקשה.

דקארט קפץ משכבה ג. שנתגלתה על ידי קוגיטו ארגו אום לשכבה את שמוכיחה את מציאות האינסוף האלוהי וראה אותה בהצדקה לחזרה אל תמונת עולם מקובלת. אבל הוא התעלם מהצורך לנתח בעמקות את השכבה

 

כיצד אני יכול להתנתק מהאינסוף?

אם האינסוף הוא הישות היסודית - כיצד בכלל סופיות היא בגדר האפשר?

זוהי הבעיה שהצגתי בהתחלת הפרק כהקשר עם ספרי הקודם (ועם שפינוזה וכיו"ב). הבה נעיין בכך בעמקות. הבה ננסה להתמקד באינסוף - משימה קשה עד לבלתי אפשרית. באינסוף עצמו אין מגבלות, אין שלילה, אין הגבלה. כיצד תבוא אלינו סופיות?

הסופיות חייבת לבוא משלילת האינסוף. אבל השלילה הזאת חייבת להימצא מחוץ לאינסוף.

האינסוף כולל את כל היש. זאת ראה שפינוזה. לפיכך, שלילת האינסוף חייבת לבוא מהאין. רק האין יכול להימצא מחוץ לאינסוף. האין חייב להתקיים. זוהי מסקנתו המהפכנית של סארטר בספרו היש והאין. הוא מוכיח בעליל שהאין חייבת להיות.

בדיעבד להוכחה יש הכרח ברור. פרמינדס כבר הראה שאם היש ישנו והאין איננו הרי שהיש חייב היה להיות אחדות אינסופית (כל פיצול בנוי על שלילה) חסרת גבולות (כל גבול הוא ,"אין") חסרת שינוי (כל שינוי הוא "איון"), חסרת מרחב ("ריקות" היא סוג של אין) וזמן (שהוא שנוי). לפיכך, אם האין איננו החוויה הישירה של עולם שבו יש ריבוי, תנועה, מרחב, זמן וכיו"ב איננו אפשרי. האין קיים. ישותו של האין היא, כפי שקבע היידגר, באיון. האין הוא פעילות, פעילות של הרס, שלילה, והשמדה.

 

הבה נתבונן יותר בעמקות במושג של איון. רשימת הפעלים הבאה תסייע לקורא להבין את מקום האין והשלילה בחייו:

השמדה, שבירה, הרס, צמצום, הגבלה, עיוות, שבירה, לגלוג, ביקורת, ריבוי, רדיפה, הרג, פתיעה, השפלה, חיים, התעלמות, הכחשה, שקר, הונאה, העמדת פנים, הסוואה, כליאה, עינוי, הרעבה, הצמאה וכיו"ב וכיו"ב.

כל הפעלים האלה מבטאים פעילויות שבהן איין זורם אל תוך היש ומאיין אותו. האיין ישנו. האיין, כמהותו, חייב להיות אינסופי - כי מי יגביל אותו? האיין הוא מקור כל הגבלה.

לא עוד, אלא שכדי לשלול יש אינסופי ולהפיק סופיות, השלילה חייבת להיות בעצמה אינסופית.

הווה אומר, כדי שהסופי יצמח מהאינסופי, דרוש להניח שני אינסופים, לא אחד: אינסוף של יש ואינסוף של איין. אינסוף חיובי ואינסוף שלילי - אינסוף ואנטי אינסוף.

לשון אחר, בהוכחתו הראה דקארט שחווית הסופיות כחוויה של העדר האינסוף מגלה קיומם של שני אינסופים, לא אחד. הוא הוכיח לא רק שיש אלוהים, אלא שיש גם אנטי אלוהים.

הוא הוכיח למעשה שהמציאות שבה אנו חיים, כמציאות שכל היבטיה מגלמים סופיות היא תוצר של התקפת האנטי-אלוהים על האלוהים.

ה"אני הסופי" החווה את עצמו כשבריר אבוד את אינסוף שאבד, הוא בהכרח שבוי של האיין האינסופי.

אם האור מבטא יש, החושך מבטא אין.

דקארט, לזוועתו הקתולית, הוכיח למעשה שהעולם בו אנו חיים הוא מלכודת של חושך לניצוצות של האור.

לא לחינם עלה בדעתו שהעולם הוא הטעיה של שד מטעה. שלוב של מסקנות הפרק הזה עם מסקנות מעבר ליש ולאיין מראה שזהו בדיוק המצב.

אינסוף של איין, האנטי אלוהים, לכד אותנו (בני האור) בעולמו. העולם שאנו רואים מסביב לנו הוא הסוואה, והחושים מכשירים לתכנות בהאמנה בהסוואה מאחורי העצים הבתים והכוכבים והאנשים והחיות נמצא אוקיינוס גדול של זוועה, של חושך, איינות, אבדון.

 

האיין במהותו מאיין. בכך הכוונה לפעילויות הבאות:

א. ספיגה פרזיטית. "יניקה". האיין כריקות חייב לשאוב ממשות מתוך היש. אין לו קיום בלא היניקה הפרזיטית הזאת. אחרי ככלות הכל, עצם קיום האיין הוא פרדוכס, אבסורד, סתירה. האיין יכול להתקיים רק על יסוד "גניבה של יש". האיין במהותו בוזז את היש מישותו.

מעניין לציין שגם קארל מארקס וגם איין ראנד זיהו את הרוע עם הניצול. מארקס ראה בקפיטליזם בוזזי מעמד הפועלים. איין ראנד ראתה בבירוקרטים בוזזי מחשבתם המקורית של היוצרים. שניהם החמיצו את היעד מרוב העצים. הבזיזה היסודית איננה כלכלית - פוליטית אלא מטאפיזית. הנבזזים אינם ניתנים לזיהוי פיזי חיצוני כ"פועלים" או "אומנים יוצרים" או "תעשיינים ישרים". הם בפשטות בני אור, ילדי האלוהים האמיתיים.

בוזזים אינם "קפיטליסטים" או "בירוקרטים". הם ילדי חושך. זרועותיו של האיין.

ההיבט הזה של האיין הוא כחווית החושך, הריקות. רעב, צמא וכיו"ב מיצגים חוויה של ריקות הדורשת מילוי מבחוץ. כני האור חווים חוויות אלה בשל גופיהם. בני חושך חווים אותם בתוקף מהותם. כל מה שהם הוא ריק אחד גדול.

 

ב. הרס: בני החושך אינם יכולים לשאת את קיומם של בני האור משום שהוא מזכיר להם שעצם קיומם איננו מוצדק, שהוא פרזיטי. למרות שהם תועים באור הם גם מוכרחים לנסות להשמיד אותו.

דיכוי רגשי, חברתי, פוליטי, עינויים וסבל הם מכשירים להביא את בני האור, מתוך כאב לבגוד בעצמם ולמכור את עצמם לחושף. פיתויים של הצלחה, כבוד וכיו"ב, הם מכשירי הרס אחרים.

הרס בן האור פרושה כיבוי הניצוץ.

 

ג. זיהום: בני החושך מטמאים את בני האור בעצם נוחותם. הטומאה הזאת מתבטאת כחוויה שהקיום בעולם הזה הוא "טבעי ונורמלי".

העולם הזה איננו טבעי. מקורו בפלישה של האיין אל תוך היש, בהתקפת האנטי אלוהים על האלוהים.

לולא זאת, הסופיות הייתה בלתי אפשרית. החומר, כסוג של ריבויות והגבלה היה בלתי אפשרי. צורך, העדר, תשוקה, מוות וכאב - כולם ביטויי סופיות, היו בלתי אפשריים. הבערות והאשליה היו בלתי אפשריים.

נוכחותם של בני החושף משכיחה מבני האור את הכמיהה הכואבת במרכז ישותם - לחזור הביתה, אל האינסוף אל האור, אל היש. הם נתפשים למרוץ הטיפשי של הקיום בעולם החושך, מרוץ לפרנסה ולמעט של "הנאה" (שמחירה תמיד כאב הגדול בהרבה מההנאה).

דקארט לפיכך חשף הרבה יותר משידע. הוא חשף את ה"שד המטעה" במהותו - בחושך אינסופי, איין אינסופי - זוועה אינסופית.

החישוף הזה יש לו ודאות מוחלטת לכל מי שמסוגל לחוות מה שדקארט חווה ולהבין את הניתוח דלעיל של החוויה. זה אפשרי רק לבני אור שאינם מנותקים כליל ממרכז ישותם. (אחוז קטן מאד של האוכלוסיה). אשר לשאר הם ודאי הפסיקו לקרוא את הספר הזה בשלב מוקדם הרבה מאד.

אבל עכשיו אנו עומדים בפני השלב הבא: מה מקור הדואליות של האינסוף? כיצד ייתכן שאיין אינסופי יבוא לכלל קיום?

האם אין מושג האינסוף מחייב מעצמו אחדות משום שהאינסוף הוא כל כולל? שאלה זו מעבירה אותנו לרמה עמוקה יותר של ניתוחנו - מהות עולם האור.

בשלב זה ניתן להקשות: כיצד אני מתיימר לדון בעולם האור בשעה שעולם זה אבד לי? מה אני יכול לדעת אודותיו?

ניסיון החושים  ודאי לא ילמדני דבר אודותיו. השכל עצמו מכונס בגבולות הסופיות וכפי שקאנט הראה בחלק האחרון של ביקורת התבונה הטהורה, ניסיונו של השכל לחרוג מעבר לניסיון ולדון באינסופי יביא לסתירות.

אבל התשובה לכך היא שמושגי השכל מקורם ביכולתי לחשוב, ושיכולת זו מעוגנת באלוהיותי. מושגי הם גשר, עד כמה שהוא פגום, למקורי.

לא עוד, אלא שהעיון המושגי בעולם האינסוף, עולם האור, יש בו ניצוץ של חוויה. מושגים, כפי שנראה כפרוט להלן, הם אנרגיות, גלים. מושג הוא משהו שניתן לחוות אותו, לא רק לחשוב אותו.

הבה נתבונן באינסוף. האמנם האינסוף המוחלט, דהיינו זה שמגלם כוליות כל כוללת ומוחלטת, הוא אחדות פשוטה?

ודאי שלומר זאת פירושו להגביל את האינסוף המוחלט. לא עוד, אלא שהגבלה זו מטילה עליו כבאופן מובלע את חוק הסתירה.

אחדות פשוטה אינה יכולה להיות ריבוי, קובע חוק הסתירה.

אבל חוק הסתירה הוא חוק שמגדיר ומגביל את מהותם של היש. לשון אחר, הוא עצמו ביטוי של סופיות. באינסוף המוחלט, כפי שהיגל תפש בעמימות, סתירות אינן בלתי אפשריות. נהפוך הוא, אי אפשר להתחיל ולהבין אותו בלא להשתחרר מחוק הסתירה.

האינסוף המוחלט איננו יכלו להיות אחדות פשוטה בלא להיות בעת ובעונה אחת ריבוי אינסופי. רק באורח זה הוא מתחמק מהמגבלה.

הריבוי הוא אינסופי בהכרח, משום שריבוי סופי מגלה מוגבלות במה שממהותו חורג מכל מגבלה.

כל אספקט של האינסוף המוחלט הוא לפיכך בעת ובעונה אחת ישות אינסופית בפני עצמה. אינסוף הוא עולם אינסופי, אינסוף של ישים אינסופיים.

כל יש כזה איננו מוגבל בישותו. כל יש כזה הוא תודעה אינסופית המגלמת איכות אחת של האינסוף. לא לחינם המילה "אלוהים" היא ריבוי.

אבל האינסוף הוא בעת ובעונה אחת אחדות פשוטה ומוחלטת. לשון אחר, כל אחד מאינסוף הישים האינסופיים המהווים אותו ממוזג באופן מלא עם כל אחד מהאחרים.

לשון אחר, האינסוף הוא ריבוי אינסופי של ישים אינסופיים שכל אחד מהם גם נבדל מכל האחרים וגם מאוחד עימם. כיצד זה באפשר?

כאן נבהיר כיצד ניצן להבין מציאות "סותרת" כמציאות האינסוף.

דמה בנפשך שני ישים אינסופיים, א ו-ב'. הם יכולים להימצא באחד משני מצבים:

א. הם נפרדים זה מזה.

ב. הם מאוחדים זה עם זה.

א. מדגים את האינסוף כריבוי, ב. כאחדות.

דמה עכשיו רטיטה שבה שני הישים האלה עוברים לחלופין בין שני המצבים. הרטיטה (ויברציה הזאת) מגדירה תהליך ב"זמן" שבו יש מעבר בין אחדות לבין שניות.

דמה עכשיו שהרטיטה מוחשת לקצב אינסופי. בקצב זה, שני המצבים הם סימולטניים, ו"הזמן" שבו הרטיטה מתרחשת מצטמצם לרגע אחד - רגע של נחת.

נרחיב עכשיו את היריעה ונדמה כיצד כל אינסוף הישים באינסוף מתמזגים ונפרדים אחד מחברו בקצב מהיר לאינסוף. כל מיזוג יוצר ישות חדש - מיזוג של האיכויות הנפרדות שנוצרו בו. וכך האינסוף מתחדש ומתעשר כל הזמן, אבל כל הזמן הזה הוא רגע נצחי אחד.

נתבונן שוב בשני המצבים, שני האספקטים של האינסוף: נפרדות ומיזוג, ריבוי ואחדות.

הקוטב של אחדות מבטא את הישות שבאינסוף. המכנה המשותף לאינסוף האלה שהם היבטיו של האחד ובכל זאת הם נפרדים שכולם ישנם (בחינת "אני" כמובן). הקוטב של ריבוי מבטא את ה"אינות" הסמויה באינסוף. א' נבדל מ-ב' בכך שאיננו ב. כל ריבוי מחייב אינות במידה מסוימת.

לפיכך, ישות ואיין הם שני קטבים יסודיים של האינסוף המוחלט.

הקוטב של איין הוא כיסודו קוטב מובלע שאין לו מימוש משל עצמו. קיומו מתבטא בכך שההיבטים השונים של האינסוף מובחנים זה מזה. אבל מצד עצמו האיין אף הוא איכות יסודית של האינסוף - איכות אינסופית.

האיין האינסופי הוא בפוטנציה אחד מאינסוף הישים האינסופיים.

אבל ה"איין" הזה, השליליות האינסופית הזאת צריכה הייתה מעצם טבעה להישאר מובלעת, חסרת ביטוי, כמו "תו רקע" של האינסוף.

דמה בנפשך עכשיו מיזוג של ה"איין" האינסופי עם סגולה אינסופית אחרת - כמו פעילות. המיזוג של איין אינסופי ופעילות אינסופית יביא ל"הולדת של סגולה חדשה: איין פעיל."

איין פעיל קיים במהותו כמה שמאיין. פעילותו של האיין היא הרסנית. האיין יכול להיות חלק מההרמוניה של עולם אינסוף כל אינו שהוא סביל, מובלע, ברקע. כשכזה, הוא מאפשר את שמור ה"דילקטיות" של האינסוף - אחדות של אחדות וריבוי.

אבל איין פעיל הוא אוייב של כל אינסופיות אחרת. קיומו הוא הרסני בכל המובנים שתוארו לעיל.

לשון אחר, באחד מהמיזוגים האינסופיים האפשריים בתוך עולם אינסוף נולד הרע. הרע הוא איין אינסופי פעיל - ובתור שכזה, אויבו של היש האינסופי. ה"מיזוג" הזה, הניסוי הזה בתוך אינסוף הביא איפוא לפיצול בתוך האינסוף לשני אספקטים כפי שתוארו לעיל.

המיזוג הזה בין איין ופעילות לא היה הכרחי. לא היה נמנע מלכתחילה על ידי "שטור" פנימי בתוך עולם אינסוף הרי שהפיצול היה נמנע, הסופיות הייתה נמנעת, וילדי האור לא היו נדחים ממקורם וביתם לשקוע בתוך הזוועה של החושך כמתבטאת בעולם הזה.

אבל אפשרות זו נתממשה. עובדה זאת מוכחת משיקולי הדעת שהועלו לעיל היוצאים מהעובדה של קיום סופי.

נסכם את הניתוח ההגותי שהביא אותנו להבנה של המסקנה הזאת:

 

סופיות

מניחה כתנאי לאפשרותה

מלחמה בין אינסוף חיובי לאינסוף שלילי

המניחה כתנאי לאפשרותה

התפצלות של איין אינסופי פעיל מתוך האינסוף המוחלט

המניחה כתנאי לאפשרותה

עולם אינסופי הממזג אינסוף אינסופים כריבוי באחדות פשוטה

המניח כתנאי לאפשרותו

ישות אינסופית ואינות אינסופית כשני קטבי יסוד של האינסוף המוחלט

 

כהערת סיכום, חשוב להבין שהיחס בין שני האינסופים הוא בהכרח מלחמתי. קיומו של האיין האינסופי הפעיל, או הרע הוא, כפי שראינו פרזיטי. בלא שהאיין יאיין, אם אין לשלילה מה לשלול, הרי שעצם ממשותה מתבטלת או, חמור יותר, היא פונה אל עצמה. היא שוללת את עצמה. משמידה את עצמה. ברמה פסיכולוגית, בני החשך אינם מסוגלים להתבונן בעצמם.

בני החושך בנויים על הונאה עצמית מתמדת. אין הם מסוגלים לעמת את עצמם. עימות עצמי אמיתי, בלא העמדת פנים, היה מביא לכך שהתודעה שמהותה שלילה, ריקנות, חושך ואבדון הייתה נוגעת בעצמה, תוקפת את עצמה (כי עצם קיומה הוא התקפה). בכך הרמז בפרדוקס הנחש האוכל את זנבו.

האיין האינסופי (ובכל ביטויו) חייבים לברוח מעצמם באורח מתמיד, חייבים להתחתן ולתקוף כקורבנות את בני האור.

איין בלא יש לאיין, שלילה בלא ממשות אותה תוכל לשלול, מתמוטטת אל תוך עצמה בזוועה ההורסת את עצמה.

לא עוד, בכדי שהאור יוכל להשיב מלחמה שערה אל החושך, האור חייב לפגוש את החושך באמצעות "ראי". השלילה נחוצה כדי לשלול את השלילה. היש כשלעצמו חסר אונים מול האיין. כדי להתמודד עם האיין, דרוש איין לאיון האיין! לשון אחר, הדרך היחידה להילחם ברע היא על ידי עימותו עם מהות עצמו: עם הרע. כמו שאפר להילחם באש באמצעות אש, המלחמה ברע היא באמצעות הרע עצמו. בדרך זו הרע נאלץ לעמוד מול ה"ראי" שדרכו יאויין על ידי עצמו!

כל ניסיון לעמוד מול הרוע באמצעות הטוב, לקרב שנאה באהבה, להושיט את הלחי השניה, להניח את הנשק ולקרב את האוייב בפרחים, הוא התאבדותי. ישו האמיתי, הגנוסטי, לא הציע "להושיט את הלחי השניה". זוהי המצאה של עורכים בני חוש חסרי מגן. המלחמה בחושך היא באמצעות ראי שמחזיר חשוך לחושך. ולכן, עולם האיין המוסווה כעולמנו הסופי אין לו תקנה אלא על ידי איון: חורבן אקופליפטי של עולם הסופיות, שלילת השלילה שיצרה אותו, היא הדרך היחידה בחזרה אל האינסוף .

 

פרק ב: העולם כמלכודת

 

החוויה המטעה ביותר שעוממת את התודעה האנושית (של בני-האור) ומונעת ממנה מלעמוד על מימדי הזוועה של קיומה היא חווית ה"נורמליות". מלידה ועד מוות אנו מופצצים ברעיון ש"ככה זה"- כך צריך להיות. לידה, ילדות, בית-ספר, צבא, אוניברסיטה, מיסים,  נישואים, ילדים, משכנתא, זקנה, מחלות, מוות- זה כמו כולם. כמו כולם זה "נורמלי". הרוב מגדיר את הנורמליות. חוקי הטבע מגדירים את ה"טבעי". בין שני אלה נשחק האור.

נזכיר שוב שהרוב הוא של בני-חושך, כ 70%. "דמוקרטיה" היא למעשה דמון-קרטיה- ממשל הדימונים. בני-החושך נוצרו ותוכנתו למטרה הזו של יצירת חווית ה"נורמליות".

כדי להבין את מימדי הזוועה אנו מוכרחים לנתח את תנאי הקיום האנושים במערכת הזאת על יסוד של השוואה לאלטרנטיבה- מלכות האור.

בפרק זה ננתח את תנאי הקיום האנושי, שלב אחרי שלב, בהקשר של השוואה כזו. מטרת הניתוח היא כפולה:

א. לתת בסיס מושגי להבנת המסר הגנוסטי: העולם הזה הוא מלכודת-חושך לרמיסתם והשמדתם של בני האור.

ב. לערער את החווית ה"נורמליות" לערר במקומה את זיכרון "מלכות-השמים" שאבדה.

הניתוח ייערך בסעיפים, למען הבהירות.

 

1.מבנים גלובליים.

 

א. מבנה של מרחב כריקות מפרידה. המרחב מגדיר מרחקים שהם מגבלות לנוכחות ולתקשורת.

במלכות-האור המרחק הוא "גמיש" וגם "כפול". פירושו של דבר שאין שום מרחק. המחשבה מאפשרת תרגום ישיר של מיקום אישי לכל נקודה. החוויה של פרידה, המושתתת על מציאותו של מרחב קשיח איננה באפשר.

 

ב. מבנה של זמן כממד קשיח של שינויים, שאינם חזירים. הזמן הוא בסיס לחוויות של חרטה, אבדן, פרידה ביחס לעבר, וכמו כן חרדה, פחד, דאגה ביחס לעתיד. חוויות האשמה איננה אפשרית בלא זמן, שבו "מה שנעשה איננו יכול להתבטל". במלכות-האור הכל מתרחש בנצח דינמי! בהווה מתמיד? כל שינוי הוא הפיך? החוויות של אבדן, חרטה, אשמה, פרידה, וכיו"ב אינן באפשר!

 

ג. החומר פה הוא קשיח, מונע מעבר. שני ישים אינם יכולים להיות נוכחים סימולטנית באותו מקום. החומר, כתרגומו לגוף, פירושו הפרדה בין תודעות בתוקף היותן לכודות בגופים שונים. מגע ישיר בין התודעות איננו באפשר.

במלכות-האור, לכל התודעות יש "גופי-אור" שאינם אלא דפוסי-ויברציות של אנרגיות. מיזוג שלם בין שתי תודעות נפרדות, שני ישים אינסופיים, הוא באפשר ואפילו כפי שראינו בהכרח.

המיניות האנושית, כפי שנראה למטה, היא ביטוי מנוון ועלוב לכמיהתה של תודעת בן-האור לחרוג מבידודה ולהתמזג עם תודעה אורית אחרת. כמובן המגע האורי איננו יכול להיות מוחלף במגע העורי. לא עוד, אלא שנראה למטה מגע מיני עם בני-חושך הוא אסון לבן-האור.

 

ד. הפלנטה פה היא גוף חומרי כבד הכולא את תושביו באמצעי הגרביטציה. הגרביטציה היא מערכת כבלים סמויים, מרתקים את כל התודעות אל פני הפלנטה. תנועה חופשית במרחב היא בלתי-אפשרית. כתוצאה מכך, תודעות בני-אור בפלנטות שונות, קל וחומר מגלקסיות שונות, אינן מסוגלות לקיים תקשורת ולהשוות את תנאי-קיומם. זהו מכשיר של מניעת-תקשורת, שמגדיל את חווית הבידוד והבדידות ומונע מבני-האור להשוות את זיכרונותיהם ולגלות שהם לא בעולם "נורמלי", אלא באושויץ קסמי.

כמובן, באורח מפורט יותר כל ~חוקי הטבע" -בין אם הם מנוסחים נוסח ניוטון או נוסח איינשטיין והיזנברג, מייצגים מגבלות על ביטוי-חירותה ויצירתיותה של התודעה. בעולם-האור אין "חוקים" חוץ מהחוק של האחדות והריבוי. הכל אפשרי.

בעולם-האור "פלנטות" ו"שמשות" אינם אלא מרכזי-תודעה גדולים יותר, שבשדה-האור שלהם משוכנות תודעות בעלות רמת-תאורה ואנרגיה (ותודעה) נמוכה יותר. ארגונו של עולם האור הוא היררכי- תודעות גדולות יותר, יותר קרובות ל"אלוהות המוחלטת" יוצרות שדה=אנרגיה שבתוכו משתכנות תודעות קטנות יותר וכך הלאה.

ביתר פירוט, התודעה ה"קוסמית" היא שדה-אנרגיה מודעת, שבתוכו מתארגנות תודעות גלקטיות, שבתוכן מתארגנות תודעות כוכביות, שבתוכן מתארגנות תודעות פלנטריות, שבתוכן מתארגנות תודעות מלאכיות, שבתוכן מתארגנות תודעות צמחיות, שבתוכן מתארגנות תודעות מינרליות.

יש ביקום הזה "שבע רמות תודעה" באורח מקורי- תודעה קוסמית, גלקטית (הכוללת תודעות של שמשות וכוכבי-לכת), רוחנית (הכוללת את זו של המלאכים וכיו"ב), אנושית, חייתית, צמחית ומינרלית.

תודעות גבוהות יותר מנחות את התפתחותן היצירתית של אלה מתחתיהן וכולן משתלבות להרמוניה מופלאה.

אבל, כמובן, ה"צמחים" הם ביטויי-אור, לא חומר גס. הוה אומר, כל המבנה הפיזי של היקום, בו אנו חיים, סותר את האור. הוא ביטוי של רוע אינסופי, של חושך אינסופי. מגמתו האחת היא להשכיח מבני-האור את מכורתם, להרגילם לכאב ולזוועה, וכפי שנראה בהמשך, לבזוז את אורם ולהפיצם בחושך.

 

2. המבנה הביולוגי:

גוף האדם (וכל שאר בעלי-החיים) בנוי על העקרונות הבאים:

א. מוגבלות בזמן (לידה ומוות) והתבלות בינים.

ב. תלות בסביבה לצורך קלט של אנרגיה (מזון, מים, חמצן).

ג. פגיעות לגורמים סביבתיים (קרינה, שנויי-טמפרטורה, גופים אחרים שיכולים לפגוע בו).

ד. בשל עובדת-הסופיות: צורך בתהליך של פרייה ורבייה, שמתבטא פסיכולוגית בתאוות-המין.

 

כל האנטומיה והפיזיולוגיה האנושית מוכתבת על-ידי הגורמים האלה. מערכות-הנשימה, הדם העיכול, הרבייה, ההפרשה, העור וכיו"ב הם ביטוי לעקרונות האלה.

בנוסף לכך יכולתה של התודעה לבטא את רצונה מוגבל על ידי יכולת הפעולה של הגוף (תנועה באמצעות הרגליים, שינוי מצב-עצמים במרחב בידיים וכיו"ב)

בעולם-האור, גופי בני-האור הם שדות-אנרגיה וככאלה אין הם בני-התבלות. לידה, מוות, רבייה אינם באפשר. כל יש קיים בנצח הדינמי של "העכשיו" בלא זמן. חוויית-העונג של ההתמזגות עם יש אחר היא חוויה יצירתית אוהבת-אבל אין לה שום השלכות "לטווח ארוך".

לא עוד, אלא שאין שום תלות בסביבה. התלות היסודית היא פנימית -האנרגיה הדרושה ל"אני" אורי כדי לבטא את אוריותיו היצירתיות, באה מבפנים- מתוך מעמקי ה"אני" שלו, שבו הוא מתלכד עם ה"אני" האלוהי. אין שום אפשרות של פגיעה או פציעה - ואין כמובן שום גורם חיצוני שעשוי לגרום לה. הכאב לכ סוגיו הוא ביטוי לרוע, לחושך. לאינות השוללת את האושויץ הקוסמי הזה. בעולם האור, הכאב איננו אפשרי.

 

3. המבנה הפסיכולוגי.

התודעה האנושית הכלואה בגוף החומרי חייבת להתבטא דרך סדרת-גופים "קלושים" המכתיבים את חוויתה. החוויה של אמוציה מאפשרת לסביבה (ולאנשים ספציפיים בסביבה) להכתיב את החוויה של בן-האור. קרינה של חושך מאפשרת לזעזע את הגוף האמוציונלי ולהביא לידי כך שתודעת בן-האור הצמידה לו תגיב לרטיטה על -ידי פליטת אנרגיה, או אור. התהליך הזה של אבדן-אור בסיטואציות אמוציונליות הוא התהליך המרכזי של בזיזת-אור ביקום הזה.

מאחר והחושך יכול לפעול רק על-סמך אנרגיה בזוזה, העולם הזה בנוי על עירור מקסימלי של אמוציות. כל האמוציות מקורן בחושך. כולן מכשירים של החושך לשאוב אנרגיה מהאור. הסבל והייסורים של בני-האור הן החוויות העיקריות שדרכן *--בני-האור מפסידים את אורם לבני-החושך. נוסף לגוף הרגשי, אפופה התודעה בגוף "שכלי" הכובל את ביטוייה המחשבתיים למסגרת המושגית הצרה המוגדרת על ידי עולם-החושך.

מחשבתו היסודית של בן-אור היא כוחו היוצר. בעולם-האור החוויה יסודית היא חוויה שבה מחשבה, הרגשה (שאיננה אמוציה כי מקורה מבפנים) התכוונות ועונג מתמזגים לפלט של וויברציה אורית. הויברציה הזאת היא מרקם של צבעים-צלילים אורות (ומילים אלה מבטאות היבטים מוגבלים של מקסם דפוסי-האנרגיה האלה). מחשבה היא כוח בעולם האור.

בעולם-האור הקרינה המחשבתית של בן-האור נלכדה בתוך הגוף השכלי ובגילויו המושגיים-מילוליים. לא לחינם האמת לא נוסחה קודם בעבר. מערכת-המושגים המתוכנתת לתוך הגוף השכלי על-ידי מנגנון החושך מגבילה את אפשרות המחשבה ומונעת כמעט לחלוטין את האפשרות לחשוב את האמת.

ההוגים הגדולים של העבר, ושליחי האור הרוחניים הגדולים, ניסו בכל כוחם להתגבר על המגבלה הזאת תוך שימוש במשלים וציורים ותוך ניסיון למתוח את יכולת ההבעה השכלית לגבולה.

אבל האמת המלאה איננה ניתנת לביטוי מילולי-מושגי בדיוק משום שהמנגנון המושגי-מילולי נבנה למנוע זאת!

הספר הזה, או ספריו המדהימים של ידידי ד"ר צפלון, אינם ביטוי שלם של האמת המלאה- הם קרוב מילולי. האמת המלאה ניתנת להחוות ולהיות מובנת רק מחוץ לעולם החושך.

לא עוד, אלא שהצרכים הקיומיים של הגוף הפיזי מתורגמים על-ידי הגופים הדקיקים לתאוות פסיכולוגיות. תאוות האוכל, השתייה והמין הן תוצר של הגופים הדקיקים. בן-אור כשהוא לעצמו הוא חסר-תאווה. זה מובן, משום שכל תאווה היא ביטוי לריקנות פנימית המבקשת להתמלא מבחוץ. התאווה היא ביטוי לאין, כפי שסארטר הבחין נכונה.

בעולם-האור אין שום תאווה, כי אין בו חוסר. המערכת הפסיכולוגית של מחשבות, רגשות ותשוקות איננה "נורמלית". היא תכתיב של עולם-החושך. אין במהותו של בן-האור שום דבר הקורא לה.

לא עוד,אלא שהמערכת הגופנית המוכתבת ומוטלת על בן-האור מבחוץ כוללת מנגנון מתוכנת נוסף, ה"אגו".

מצער מאוד שאיין ראנד, שהעלתה כמות גדולה של אור ב"כמעיין המתגבר", נפלה בפח של בלבול ה"אגו" עם ה"אני".

ה"אני" הוא מרכזה של התודעה. בבן-אור הוא נקודת-הקשר ל"אני" האינסופי האחר -ולפיכך איננו בנוי על העדפה-עצמית. "ואהבת לרעך כמוך" הוא הכרח מובן-מאליו בעולם-האור. אין הוא "ציווי". הוא אמת ספונטנית.

כמובן, בעולם החושך "רעך" מתגלה, כפי שניכר מיד, ברוב המכריע של המקרים, כבן-חושך. לאהוב אותו הוא אסון.

מורה-הצדק של האיסיים הורה אהוב את כל בני-האור ושנא את כל בני-החושך! האתיקה האלטרואיסטית הדורשת אהבת-הזולת כציווי, היא ביטוי של החושך. בני-אור אוהבים זה את זה ספונטנית ואין להם שום חוויה של "הקרבה-עצמית" כשהם מסייעים זה לזה.

כל דרישה לאהבת-הזולת בנויה על הידיעה שהזולת הזה איננו ראוי לאהבה מתוקף מהותו, משום שהוא בן-חושך.

האמת היא שכבן-חושך הוא ראוי לדחייה מוחלטת. כל מי שמסייע בידו של בן-חושך בוגד באור ובאלוהות. הוא ייענש בחומרה ביום הדין.

"הומניטריות" היא מסווה שנוצר על ידי החושך להסוות את העובדה שלא כל האנשים שווים-שיש בני-אור ויש בני-חושך, ושמוכרחים ללמוד להבחין מבפנים, עד כמה שהדבר כזה, כמעט בלתי-אפשרי.

האתיקה האגואיסטית אף היא מהחושך. ה"אגו" הוא מנגנון של העדפה-עצמית על כל שאר בני-האור. ה"אגו" דורש הוקרה, הערצה, הערכה. ה"אגו" שוחר לעוצמה כלכלית ולעוצמה מעבר לאחרים. ה"אגו" רוצה ברמיסת הזולת למען צרכיו שלו, והוא מעוות את הדחף האלוהי לצרכיו.

האגואיזם והאלטרואיזם שניהם תכנותי-חושך. ה"אתיקה" האמיתית היא "ואהבת את אלוהיך-אביך שבשמים- בכל נפשך ובכל מאודך". "ואהבת לאחיך/אחותך בן/בת האור כפי שאתה אוהב את עצמך!"

"ותיעבת ודחית ונלחמת בבני החושך ובמערכת שלהם בכל ישותך, עד חורמה ללא מגבלות"!

כדי לגלות את ה"אני" האמיתי מוכרחים להתגבר על ה"אגו".

ה"אגו הוא מנגנון גופני, הקשור בגופים הדקים. אין לו שום קשר פנימי ל"אני". למעשה הוא הסוואה , עיוות והסתרה של ה"אני" האמיתי.

מרכיב נוסף של הפסיכולוגיה האנושית הראוי לאזכור הוא זה המתגלה במורכבות העצובה של מערכות רגשיות - מחשבתיות - יצריות המסתתרות מתחת לסף התודעה השטחית (אבל הרבה מעל לתודעת העומק של ה"אני" האלוהי.

המורכבות הזאת יש לה שני מקורות התלויים זה בזה:

א. תכנות מבחוץ של תודעת הפרט על ידי קרינה טלפתית מבני חושך. למעשה, כמעט כל מחשבותיו, רגשותיו ויצרין של אדם באים במישרין מתכנות כזה.

ב. התופעה של "דיבוק": ישים חושכיים שונים, שיש להם ושאין להם "אני" מציפים את המרחב ותקיפים בלא הפוגה את תודעות בני האור. הם חודרים אל שבעת מרכזי התודעה (שעליהם ידובר להלן) ומשתלטים עליהם. ה"דיבוק" איננו תופעה חורגת - כמעט כל אדם אפוף ברמ"ח גופיו הדקים במסכת של "שדים ורוחות" שיש להם אישיויות חושכיות משל עצמם, ושנלחמים להשתמש בגוף כדי לבטא את עצמם ולמנוע את ביטויו של האור. אבל לבן אור יש אפשרות לסרב את ביטויים תוך שימוש ברצונו!

המפלט היחיד של בן האור באולם החושך הוא שימוש בכח רצונו לומר לא לכל הפיתויים והאיומים, ההנאות והכאבים שהעולם פותח לפניו. עליו לומר כן רק לחווית הגעגועים, הכמיהה והאהבה במרכו המכוונת לאינסוף שאבד.

בן האור המצוי נכנע לברד של מחשבות מתכנתות וללחץ של ישים שדיים המאכלסים את גופיו הדרים. הוא הופך להיות מריונטה של החושף, והניצוץ שבו דועך יותר ויותר!

כסיכום, הפסיכולוגיה של בן האור המצוי כוללת את השכבות הבאות:

א. שכבת השטח - מחזבות - רגשות ויצרים המתוכנתים במישרין על ידי צרכי הגוף או על ידי הפצצות החשכיות הנסתרות של הסביבה.

ב. שכבת הביניים - שכבה של "קומפלקסים תת מודעים" וכיו"ב שאינם אלא מערכים של ישים שדיים, תודעות חושכיות חיצוניות המאכלסות את הגופים הדקיקים ומחשבות המתוכנתות במישרין דרך מנגנוני החושך.

זו השכבה של "פסיכולוגית המעמקים"! שכבה זו נחשפה כדי להגביר את עצמתה ולהקטין את חווית הכוח העצמי של בן האור על ידי ישים דמוניים מובהקים כפרויד ויונג!

ג. שכבת העומק האמיתי - ה"אני" האורי.

השכבה העמוקה הזאת מוסווה לחלוטין על ידי שתי השכבות מעליה. מדי פעם בפעם היא צפה על ידי רגשות עמומים ועמוקים של געגועים בלתי מוסברים "למציאות אחרת" או חוויה של מנוכרות ותהייה ביחס לעולם שבו מן האור מוצא את עצמו, "מה אני עושה פה? מה כל זה"? וכיו"ב. חוויות אלה, כשהן באות כאות לתשומת ליבם של פסיכולוגים, פסיכיאטירים ושאר "מטפלי נפש מוסבר כסוג של פתולוגיה וה"מטפל" שהוא ברגיל בן חושך עושה ככל יכולתו לדכא את ההויה על ידי שהוא נותן לה איזה שהוא הסבר במונחים של "פסיכולוגית המעמקים".

שאלות פילוסופיות עמוקות יותר - מי אני? מה אני? מה אני עושה פה? מה מטרת חיי? מה מטרת הקיום? האם יש אלוהים? וכיו"ב אף הן צפות מהשכבה הזו. מטרתן של רוב המערכות המחשבתיות המקובלות בתרבותנו, ובכל התרבויות, מדעיות או דתיות, היא לחסום את האפיק הזה של תחקור פנימי משום שהוא עלול להביא להתעוררותו של הידע הגנוז במעמקים על מציאות האמת שהלכה לאיבוד.

 

4. יחסים בין אישיים

המלכודות הקשות ביות שעומדות בפני בו האור, העולם, החושך מעוגנות בתחום של יחסים בין אישיים. כדי להבין את העובדה הזאת, חשוב לציין את הנקודות הבאות.

1. כאמור, 70% מהאוכלוסיה הם במהותם בני חושך. פשר של עובדה זו הוא שתודעתם היא תודעה של רוע מעצם בריאתם. הרוע שלהם אין מקורו ב"ילדות קשה" או "נסיבות חברתיות מתסכלות". ללא ספק, טראומות כבדות עשויות לערער את אמונו של בן אור בכך שיש השגחה אוהבת בעולם (אמון כפי שצוין, הוא כמובן חסר הצדקה, משום שההשגחה המושלת בעולם היא סדיסטית עויינת). כתוצאה מכך בן אור, מתוך מהירות ותסכול, עשוי לדעוך ולהיפך לבן חושך. אבל בני החושך המקוריים אינם תוצר של שנאה, קנאה שתלטנות, תאוות בצע, תשוקה מינית בלתי מרוסנת, רצון לשלוט באחרים ולדכא אותם ולרמוס אותם - כל אלה תוכנות מהותיות להם. תכונות אלה מבטאות את מהויותיו היסודיות של יוצרם - אלהי החושך.

מבחינה פיזית בני אור וחושך אינם ניתנים להבחנה בבירור. לא במנה גופן ולא בהתנהגותם. הרבה "צדיקים" לכאורה ואנשים המקדישים את חייהם ל"אהבת הזול" ולעזרה לו אינם למעשה אלא בני חושך. מאחורי הפילנטרופיה שלהם צפונה ההנאה הסדיסטית של יכולתם לשלוט באלה שלהם הם עוזרים, לכוון את חייהם, להרוס את שאיפותיהם ומטרותיהם הפנימיות ולהשמיד את חוויית ערכם הפנימי. בני אור מוכנים לעזור לזולתם - אבל חייהם ממוקדים בדרך כלל בפעילותם האישית היצירתית. אם זאת - יש יוצאים מהכלל. משה רבנו, ישו וכיו"ב, היו בני אור שנשלחו על ידי האור עם תודעת יעוד והעיר ולעורר את הלבבות למציאותו של החושך, ולצורך להילחם בו. אין צורך לומר שכולם נכשלו.

ברמה האמוציונלית, בני אור וחושך אף הם אינם ניתנים להפרדה. ההבדל הוא עמוק יותר. כשבן אור מושא לחוויה אמוציונלית קשה, הוא מאבד חלק מאורו. עבור בן חושך התפרצויות אמוציונליות הן יותר בבחינת "הצגות" שמשמשות למטרה של מניפולציה על בני האור שהם קרובנותיהם.

רוב בני האור מוצאים עצמם לכודים ביחסי מין ונשואים לבני חושך. רוב ילדיהם הם בני חושך. ברמה של הגוף הדק הרגשי הם קשורים בעבותות בלתי נראים המרתקים אותם לישים שלכאורה קרובים להם קרבה גדולה ולמעשה הם אויביהם הגדולים ביותר. הנישואין ומוסר המשפחה הם מכשיר אדיר בידי מנגנון החושך. במציאות המקורית שבה לא הייתה לידה ומוות, לא היתה גם מיניות, ולכן לא הייתה גם רבייה מינית או מבנה משפחתי.

למרות המיתוס המקובל שבקשרים משפחתיים "שני הצדדים אשמים במידה שווה". האמת היא שרוב הקשיים המשפחתיים נובעים מהעובדה שאחד מבני הזוג, שהוא בן חושך, ממקד את קיומו בהרס שיטתי בכל באמצעים השליליים, הרגשיים והמיניים העומדים לרשותו להשמיד את בן זוגו. ההשמדה היא על ידי שדידת אותו והצפתו בחושך.

הקשר לילדים שהם בני חושך אף הוא מכשיר אדיר לבזיזה אורית של בן האור. הורה חש עצמו מלא אשמה ש"בגללו" בנו פנה לסמים או בתה "יצאה לתרבות רעה". אין הוא יודע כמובן שהבן הוא רובוט מתוכנת שתוכנת לפני לידתו להיות מסומם במטרה האחת והיחידיה לגרום סבל ארצי לאביו, ושהבת היא שדה שכל האנרגיה החשובה שלה ממוקדת באיברי המין.

נתבונן עתה במערכת החינוך. העובדות הבאות ראויות לציון:

א. מלכתחילה מוצף בן האור הנקלע לתוכה בקרינת החושך של מירב עמיתיו ומוריו. ישנם תלמידים שמקדישים את חייהם להתעלל באחרים. אלה הם ישים שדיים. ישנם מורים סדיסטים שמטרתם היחידה היא לענות את תלמידיהם, מתוך העדפה מיוחדת לבני הואר. אבל הם מיעוט (כ-12%).

האפקט ההרסני המרכזי של מערכת החינוך מושג על ידי הרוב העצום של רובוטים מתוכנתים שבה. בן האור נוטה מטבעו לשאול שאלות, להקשות, לערער, לחקור במופלא ממנו. מזהו כמוס בתוכו אומר לו שהחומר המוצג לו בבית הספר הוא גיבוב של שקרים ושמשהו חשוב, מרכזי וחיוני מוסתר ממנו. אין הוא מוצא שום טעם בגיבוב חסר הטעם והאידיוטי של עובדות חסרות רלבנטיות הנוגעות לטמפרטורה הממוצעת במרכז אוקרינה, לשאלות של ריבית דריבית, ליחס בין משולשים שוי צלעות ומשושים, או להצהרת הגבורה של טרומפלדור לפני מותו. נניח שהיה אידיוט שחשב שטוב למות בעד ארצנו. שיהיה לו לבריאות. למה זה צריך לעניין אותי עכשיו?

אבל בן האור מוצא עצמו מבודד ומוקף בעדת מטומטמים קלשיטים הסופגים את המידע ההבלותי השקרי והבלתי רלוונטי המוצג להם בלא כל עירעור. הם אולי משועממים - אפילו רובוט איננו יכול שלא להשתעמם כשהוא מופץ במידע שערכו וחשיבותו היא ברמת ספר הטלפונים. אבל הם אינם מקשים קושיות, שואלים שלאות או מערערים. בן האור חש ששאלותיו קושיותיו וערעוריו מעידות ש"משהו איתו לא בסדר". הוא שותק. הוא מדכא אותן. הוא מאשים את עצמו, ולא את המערכת שבה הוא מוצף. האקסיומה הנכפיית עליו מגיל צעיר על ידי המסגרת החברתית של הגן או הכיתה היא "הרוב מגדיר את הנורמליות". הרוב, כמובן, כולל רובוטים ושדים.

ב. מעבר לעובודת יסוד אלה, אל לנו להתעלם מהתוכן של החומר שמשמש למטרות הוראה. הביטוי המדוייק יותר הוא לא "הוראה" אלא "שטיפת מוח". אחרי ככלות הכל אין שום מקור להוראה. יש מקום להארה. בן האור צופן בחובו את כל הידע הדרוש לו. שאלות היסוד שכל בן אור חייב לשאול עצמו - מי אני? מה אני? מה מקורי? מה תכליתי? מה אני עושה פה? מדוע העולם שבו אני חי כך שונה מאותו עולם שמשהו בתוכי מצפה לו? שאלות אלה הן טבעיות. ההגות הפנימית העמוקה בשאלות אלה הן המפתח היחיד הדרוש לגילויה של כל האמת.

אלא שמערכת החינוך בנויה על ההנחה שהרוח האנושית היא "טבולה-ראסה" - לוח חלק מלידה, הדורש מילוי על ידי רשמים חיצוניים. שני בני חושך דגולים תרמו להחדרת רעיון הכזב הזוועתי הזה - אריסטו ולוק. שניהם הורו "שאין השכל אלא המחשבה קודם לכן דרך החושים" - ושניהם שפאו בכך לטשטש את כל האמיתות שהובאו על ידי אפלטון ודקארט - שהאמת כולה חבויה בפנים, ודורשת גילוי.

נוסף על הנחת היסוד הזו שמביאה להפצה של מידע חיצוני שמפציץ את תודעת בן האור ומונע ממנו מלפנות פנימה ולגלות את אמיתו שלו מתוך מעמקיו, החומר שאותו הוא לומד כולו פרגמטי ומפוצל. במקום תמונת עולם אחת, שבה נשאלות כל השאלות היסודיות ומוצגות להן תשובות מסודרות, בהירות והגיוניות, התלמיד מוצג בפני מערכת של "נושאים" בלתי קשורים זה בזה, חסרי כל רלבנטיות אישית, שמוצגים כ"מסורת תרבותית", כ"מסורת דתית" או כ"גילוי המדע". הוא אמור לבלוע את הכל ההבלים הללו, בלא ביקורת ומחשבה. כל ניסיון לתחקור עמוק יותר נענש, כאמור.

מערכת החינוך נועדה איפוא לתכנות רובוטים. בני הואר הנחשפים לה נעשים רובוטים. ההצדקה היחידה לקיומה היא שהיא בסיס ל"הכשרה מקצועית".

גם הצדקה זו היא שקר, משום שהבסיס הסביר היחיד להכשרה מקצועית בכל מקצוע היא שולית? אבל אפילו לא הייתה לבסיס זה ההצדקה המיוחסת לו, הבסיסי עצמו חסר בסיס. אחרי ככלות הכל - הנחת היסוד היא שהשימור של קיומו הפיזי של הפרט - עבודה מסודרת, בית, מזון, בגדים, בסיס להקמת משפחה וגידול ילדים, הם "התכלית". אבל מה התכלית כתכלית הזאת?

דור הולך ודור בא. אנשים נולדים, גדלים, מנאפים, מולידים, אוכלים, פושעים, נאסרים, משלמים מיסים, נלחמים, מזדקנים ומתים. לשם מה כל המעגל המחזורי חסר הטעם הזה?

ה"קרמה" האנושית היא אשליה אבסורדית ברורה. כיום ניתן להגיע ממקום א' למקום ב' באמצעות מטוס סילון תוך שעה. לפני מאה שנה, מסע של שבוע במרכבה היה דרוש. שבוע נחסך. מה היתרון בחיסכון הזה? לשם מה הוא מושג?

נניח שקל לנו לחיות כיום מאשר לאבות אבותינו (שאלה המוטלת בספק גדול). מה היתרון בקלות הזאת? חייהם, כחיינו, היו מעגליות ריקה וחסרת טעם. מערכת החינוך איננה מעלה את השאלה הזו. היא קוברת אותה. במסגרת החינוך הגבוה, סוג מיוחד של רובוטים מתוכנתים ושדים מרושעים, פילוסופים אקדמיים, נועדו כדי לעסוק בשאלת היסוד של "משמעות החיים" ולצפות את חוסר המשמעות הברור והאבסורדי בפטפוטי מליצה חסרה שחר. מטרתם היחידה היא לתכנת את תודעת השטח של בן האור בכך שהשאלה כנראה נשגבה מדי מכדי שביכולתו לתפוש את התשובה לה ועליו פשוט "לחיות כמו כולם" ולהשאיר את השאלה למומחים.

לאלה שיש להם מספיק ביקורתיות (דהיינו קשר לגרעין האמיתי של ישותם האורית), יצרה מערכת החושך מלכודות אחרות.

כל הדתות באשר הן שם, הן הרחבה של מערכת החינוך כמנגנון הירארכי מדכא של שטיפת מוח.;כל הדתות מספרות למאמיניהן שהעולם הזה הוא פרי בריאתה של אלוהות אוהבת ושסבלו של האדם או שהוא אשליה (הודיות וכיו"ב) או שהוא ביטוי לחטאיו של האדם עצמו (יהדות, נצרות, איסלם).

אין צורך לחזור ולהזכיר שמייסדי הדתות הגדולות - ראמה, קרישנה, משה, ישו ומוחמד מעולם לא הורו את דברי השקר הנתעבים האלה.

כל המורים הגדולים חזרו והזכירו לבני האור את האמת - שהם שבויים בגלות בידי כוחות החושך, שהעולם הזה איננו פרי בריאתו של אל אוהב, אלא של מפלצת סדיסטית שטנית שמרדה באלוהות האמיתית, שהרוב המכריע של בני האדם אינם בני אור אלא מפלצות שדיות ורובוטים חברי תודעה פנימית, ושעליהם לנסות ולהינתק ממערכת הרשע והזוועה הזאת ככל האפשר ולהתכונן ליום החילוץ. אבל המסר הזה עוות וסולף על ידי בני החושך שהופיעו תמיד כ"עוזרים ומארגנים" ליד בני האור. מאמרו של אחד הם, כהן ונביא מבטא את העובדה הזו. אלא שאחד העם לא ידע מה שאמר. הנביא הוא בן אור שנשלח על ידי אלוהי האמת (בהרבה מקרים, יש כמובן נביאי שקר). הכהן כמעט תמיד הוא מפלצת שדית או רובוט מתוכנת שמטרתו לסלף ולעוות את דברי הנביא ולנתק את האדם מאלוהיו.

כשצביעותם, רשעותם וטיפשותם של הדתות נחשפה יותר ויותר בדורות האחרונים, הופיעה תופעה חדשה - המיסטיקה המזרחית לסוגיה השונים. "גורויים" למיניהם עוטי גלימות כתומות ואדומות הופיעו מכל צד, מחוללים נסים (מה שקל עבורם משום שאלוהי החושך מסייע בידם), ומפיצים שקרים מטעים מהסוג של "אהב את כולם ללא הבחנה", "אתה יוצר את המציאות שבה אתה חי ככח מחשבותיך" וכיו"ב, כל אלה שקרים נתעבים ומרושעים.

לאהב כל אחד ללא הבחנה, פירושו להיפתח לגלי החושך של רוב האוכלוסיה ולהיות מושמד כליל. זה רצפט להתאבדות רוחנית.

רק אידיוט יכול להאמין שהעולם בו הוא חי הוא פרי מחשבותיו. וכי מי יברא לעמו עולם המושתת על כאב, סבל, מחסור, מוות, צורך, חוסר, תשוקה וחוסר משמעות בסיסי? אנחו לא יצרנו את המציאות בה אנו חיים. לכל היותר, כביטויו המעמיק של ידידי ד"ר שפלון, ביכולתנו ליצור את האשליה שבה אנו רוצים לחיות. אבל כל האשליות סופן להתנפץ בצורה מזעזעת ומכאיבה על צוק המציאות - ואז אוי ואבוי לבני החושך שרקמו להם את מרקם העכביש של אישיותיהם. חלומותיהם הורודים - חלומות של אושר, הצלחה כספית, הנאה מינית, השפעה חברתית, עצומה פוליטית, יתגלו במלוא מערומיהם - כביטוי של מהויות הרוע המפעמת אותן. הגילוי הזה יביא להשמדה מוחלטת של המהויות האלה ולחיסול מוחם של תודעתם וקיומם של בני החושך - ושל כל בני האור ש"מכרו את נשמתם לשטן" ונעשו בני חושך.

בהקשר הזה כדאי להתעכב על התרבות בכללותה - משום שהיא חלק מהמערכת של חינוך ודת.

ישנו מיעוט קטן של יצירות ספרות שמקורן מהאור - שמטרתן לעורר בקורא את השיכרון של "מציאות אחרת" אבודה - או את משמעות הזוועה של המציאות הזאת. ספריה של איין ראנד, של סי אס. לואיס, של טולקין, של אפלטון סינקלר, של בלזק, דוסטוייבסקי וויקטור הוגו, בין רבים אחרים, נמצאים ברשימה הזו. אבל הרוב המכריע של יצירות הספרות נעדו לתכנת את תודעת ההמונים באמונה שהעולם בו אנו חיים - עולם הבנוי על אנשי, שקר, העמדת פנים, תאוות בצע, תשוקת מין, כפות לכוח ועוצמה, הוא העולם ה"נורמלי" של מושגים של "טוב" ו"רע" ש... משמעות בגן הילדים? אבל שמבוגרים מתוחכמים אינם מכירים לא בטוב ולא ברע? הם פרקטיים, אופורטוניסטיים, עושים מה שמתחשק להם ומה שכדאי להם.

כמובן, רוב הסרטים ההוליבודיים מיועדים למסור את אותו המסר - בצורך האילוזיה המתקתקה של "אושר ועושר". הרעיון של אושר בעולם הזה הוא אשליה מסוכנת. אי אפשר להיות מאושר בעולם שבנוי על מוות וזקנה, חוסר ופחד, תשוקה ואבדון, המוזיקה הנפוצה יותר ויותר כיום היא מוזיקה שמטרתה לעורר את היצרים והתשוקות - מין וסמים היא המסר שלה. בן אור איננו זקוק לסמים כדי לפתוח את השערים הנסתרים של תודעתו. הוא זקוק למדיטציה. ואשר למערכת המינית - היא מערכת הכפויה על תודעת בן האור על ידי הגוף שבו הוא לכוד.

לפיכך, התרבות כולה היא מלכודת נוראה של תכנות על ידי חושך עם יוצאים מן הכלל מועטים. בטהובן, מוצרט, באך, מיכאל אנג'לו, ליאונרדו דה-וינצי. איין-ראנד - כל אלה באו מן האור להזכיר ש"יש מציאות אחרת". אבל לאחר שהם גוועו ברעב על ידי "שוק אמנותי" שסרה להכיר בהם, יצירותיהם נעלמו באוספיהם של אספנים פרטיים ששלמו בערך הון - כדי להבטיח שהואר שבהן לא יגיע לאחרים. אין צורך לומר שבעולם הזה העוצמה הכספית נתונה בידי החושך. נקודה זו מביאה אותנו להיבט אחר של המערכת שבה אנו חיים: המערכת הכספית.

ושוב, כדי להבין את המצב לאשורו יש צורך בבסיס השוואתי נאות - השוואת מלכות האור למלכות החושך.

 

כל מושג ה"כלכלה" בנוי על שני אישויות יסוד: צורך וחסר.

בעולם שאין בו צורך - בעולם שבו כל תודעה-אנרגיה ניזונה מתוך מעמקיה שלה ומתוך צינורות יניקתה עם מקורה האורי, אין שום מקום ל"כלכלה".

בעולם שאין בו מחסור, כי אין בו מגבלה, עולם שבו הכל מצי בשפע אינסופי, אין שום מקום ל"כלכלה".

קשה לנו לדמות עולם שבו יש שפע בלתי מוגבל, ושבו אין שום סוג של מחסור. הקושי הזה בדימוי איננו מקרי. תודעתנו תוכננה מלכתחילה על ידי מגבות קשיחות שהוכתבו על ידי אלהי החושך למונה מאתם אפילו לדמות בנפשנו את המציאות שאבדה לנו.

כל הצורך "בעבודה" מושתת על צורך ומחסור. בעולם שאין בו צורך ומחסור אין "עבודה" במובן שאנו מכירים אותו. השגרה המאוסה, החזרתית, שבה האדם נעשה בוג של מכונה כדי לספר צרכים מלאכותיים של אחרים בכדי שהם בתמורה יספקו את צרכיו, איננו קיים.

עולם האור איננו, כמובן, עולם של בטלה. נהפוך הוא. הוא עולם של פעילות בלתי פוסקת. כפי שנראה בהמשך, אין צורך בשינה בעולם האור, משום שאין בו שום מושג של עייפות. עייפות היא ביטוי להתנהגותו של גוף החומר לרצונה של התודעה המניעה אותו והכלואה בו. אנרגיה מיוחדת, הקרויה "פרנא" ודרושה כדי לבנות את גוף החומר ואת האנרגיה הזאת ניתן להשיג רק בזמן שינה.

אבל בעולם האור אין גופי חומר, אין התנגדות לרצון, אין צורך במאמץ. עולם האור הוא עולם של פעילות יצירתית בלתי פוסקת - הקירוב הטוב ביותר שיאפשר לנו להבין את משמעותה של היצירתיות הזאת היא מוסיקה קלאסית גדולה - מוצרט, בטהובן, גריג, שוברט, רחמנינוף וכיו"ב. אבל מערכת החושים שלנו עצמה היא תחבולה של מערכת החושך לפצל את חוויות האחדות של אנרגיות להיבטים שונים ולכאורה בלתי קשורים. בעולם האור, צבעים, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות אינן ברות הפרדה - הן היבטים של אחדות חוויתית אחת. ה"אמנות" של עולם האור היא סינתזה של ספרות, מוזיקה, אדריכלות, פיסול, ציור כאחד - בתוספת אחת מכרעת. כל "התוצרים", מאחר והם עושיים מהאנרגיה המודעת, מלאת החיות של יוצריהם, הם עצמם ישים מודעים בעלי יכולת יצירתיות משלהם. מערכות מורכבות של שיתף פעולה, שבהם ממזגים עמוקים ומורכבים של אנרגיות מתרחשים בין בני אור שונים; הם בסיס לאכספרמינטציה יצירתית מתמדת שמספקת תמיד הפתעות חדשות. בעולם האור אין שום חזרתיות, ואין שום "מחזורים". הכלכלה של עולם החושך בנויה על מעגליות מחזורית - מהמחזורים האסטרונומיים של יום ולילה, עונות השנה, דרך המחזורים הבוטניים - ביולוגיים הקשורים בהם של צמיחה, גידול, וכיו"ב. עצם המבנה של הזמן בנוי על המחזוריות הזו. בעולם האור, אין לה מקום. לפיכך בעולם האור אין כלכלה, אין "כסף" ואין "עשירים" ו"עניים".

אין פירוש הדבר שכל שני האור שווים זה לזה ביכולתם היצירתית. אלה שרמת תודעתם גבוהה יותר, מחוננים בכמות גדולה יותר של אנרגיה - דההיינו, יכולת יצירה. "צנורות היניקה" שלהם מהמקור המוחלט, האינסופי, רחבים יותר ושפיעת הוא שלהם גדולה יותר. כפי שאמרנו, עולם האור הוא עולם ישי בו הירארכיה - ושיש בו התקדמות. בני האור יכולים, על ידי התמסרותם למאמץ האלהי המשותף של אכספרימנטציה חוויתית יוצרת, להתקדם ברמת תודעתם, לפתוח יותר ויותר את צינורות היניקה שלהם מן האלהות, ולהגדיל בכך את "עושם" האנרגטי.

אבל ההתקדמות הזאת, איננה על חשבונם של אחרים. בעולם החושך, סופיות היא החוק. וסופיות פירושה שאם א' מקבל חלק גדול יותר מהעוגה, ב' נדון חלק קטן יוצר. אבל כל הבעיות האלה של "חלוקת העוגה" - שהן הבעיות המגדירות את ההיבט הפוליטי של הכלכה, אין להן שום זחר בעולם האור, שבו הכל מצוי בשפע אינסופי.

המגבלה היחידה בפני בן אור בקליטה של אנרגיה אורית למטרות יצירתיות איננה "העדר של אנרגיה" אלא צמצום של יכולתו להכיל את האנרגיה. במונחים של קבלת האר"י, ההגבלה היא על יכולתו של הכלי לקבל את האור, ולא על כמות האור העומדת לרשותו. הקושי הגדול ביותר שלנו להבין את המצב הזה נובע מכך שתועתנו תונתה, עד מעמקיה, על ידי החושך, באמצעות מושג הסופיות. איננו מסוגלים לתפוש, במלוא מובנה של המילה, משמעותו של אינסוף, משמעויותיו של עולם שאין בו מגבלות חיצוניות מזום סוג.

אין צורך לומר שבעולמנו, עולם החושך, המערכות הכלכליות והפוליטיות משמשות להרס ולבזיזה של בני האור כדלקמן:

א. על ידי חווית השעמום וחוסר הטעם המלווה כל עבודה בעולמנו זה.

ב. על ידי הצורך המתמיד לרמות כדי להתקדם ולהצליח בחיים.

ג. על ידי התפתחות לצרכים מלאכותיים וחסרי שחר.

ד. על ידי ההכרח לבוא במגע חברתי מקיף ומסיבי עם בני חושך

ה. על ידי החוויות האמוציונליות של קיפוח, חוסר, תאווה, קנאה וכיו"ב, הנובעות מהעימות עם עולם מלא שפע לכאורה שלעולם אינך יכול לרכוש את כולו. העשירים, אפילו אם היו ביסודת בני אור, שבויים על ידי עושרם. הם אחוזי פחד לאבדו, מלאי חוסר אמון בכל מכיריהם שמא בכוונתם לבזוז את רכושם ומקדישים את כל מאמציהם לבצר את "בטחונם" המלאכותי כנגד מערכות עוינות של מנגנוני מיסוי, מתחרים כלכליים, מנגנוני מדינה שונים ופשעים פשוטים. העניים, ביחוד בארצות ה"מתפתחות", חייבים להקדיש את כל זמנם ומרצם כדי לשמור את קיומם. אין להם רגע פנוי לזכור מי הם, מה הם, לשם מה הם בכלל חיים. המאמץ לשמר את החיים ממלא את כל זמנם וקשבם. השאלה למה לחיות מאבדת את משמעותה.

המערכת הפוליטית היא ספיח בזיזותי של המערכת הכלכלית. פוליטיקה היא שימוש בפחד, אשמה ושפטיפת מח של המונים כדי לבזוז כמה ולהעביר את פרי הבזיזה לאחרים. "פוליטיקה בין לאומי" בנויה על החלוקה המלאכותית של בני האדם לפי מוצאם העדתי - אומתי. על החלוקות החיצוניות - גיל, מין, עדה, גזע, מוצא, השכלה, לאומיות, הכנסה, תרבות וכיו"ב יוצרות מחיצות של אין אמון ובידוד בין בני אדם. הם מסווים את המחיצה האחת והאמיתית - ההבחנה בין בני אור ובני חושך. קל לנו לתת אמון במישהו שנולד באותה ארץ, שחינוכו דומה לשנו, שיש לנו מכירים משותפים והשפקות משותפות אתו. קשה לנו להבין שאיש זה עשוי להיות אויב אנרגטי קשה שכל מטרתו ויעודו היא לבזוז את אורנו ולהציף אותנו בחושך שלו.

וכך, עולם ה"יום יום הנורמלי" איננו אלא הסוואה גדולה ומתוחכמת לרשע קוסמי סדיסטי. כל ההיבטים שלו מיוסדים על רוע. כל כולם הם ביטוי למאמץ להסתיר מאיתנו את האמת ולהשכיח מאתנו, מבני האור, את מוצאנו, מקורנו, יעודנו האמיתי ומלדתנו האמיתית.

לבן אור אין שום מולדת בעולם החושך. מולדתו איננה בארץ בה נולד. זו הארץ שבו נולד הגוף האחרון שבתוכו מצא את עצמו כלוא. מולדתו היא האור, האור שאבד.

נראה לפי זה שהמוצא היחיד הוא התאבדות ובריחה ל"עולם הבא" - עולם הנסתר - העולם שאודותיו ספרו לנו סיפורים רבים ומלהיבים מדיומים, מורי מדיטציה וכיו"ב. וכאן בא השלב הבא של האמת: העולם ה"בא" אכן קיים. אבל כל מי שמאמין שהוא טוב מהעולם הזה, משלה את עצמו. ההיפך הוא הנכון. העולם הבא, כפי שנראה בפרק הבא, הוא חלק מאותו מלכודת - חלק יותר מסוכן ומזיק אפילו מהעולם הזה. אין שום מוצא מהמערכת - לא בחיים ולא במוות. הזוועה סגורה מכל הכיוונים, ואם יש לצפות לתשועה - היא תובא לא על ידי מאמצינו מפבנים, אלא מבחוץ. ואכן, זמנה קרב ובא.

 

פרק ג: העולם הבא כמלכודת.

 

כל הדתות מבטיחות למאמיניהם גמול על "מעשיהם הטובים" ב"עולם הבא", שעליומבינ התודעה לאחר שהיא עוזבת את גופה החומרי. דתות המערב (נצרות, איסלאם, יהדות רשמית) מציעות תפישה לפיה המות הוא מעבר חד-פעמי מה"עולם הזה" ל"עולם הבא". בעולם הבא עומד הפרט בפני משפט-צדק ובו מעשיו בעולם הזה מוערכים מנקודת-מבט עקרונותיה של הדת הספציפית, שתודעתו תוכנתה לקבל. אם הוא יוצא זכאי בדין, הוא צפוי להנאה עילאית ב"גן העדן". אם הוא נמצא חייב, הוא נענש ב"גיהנום".

דתות המזרח (והקבלה היהודית) מדברות על סידרת גילגולים שדרכם עובר הפרט. בין מות ללידה מחדש הוא שוהה ב"עולם ביניים" (העולם האסטראלי). בעולם הזה מעשיו בחייו הקודמים משמשים בסיס למשפט על-פי חוקי ה"קארמה" הקובעים את נסיבות ידתו הבאה והמארעות היסודיים של חייו הבאים. מעשים טבים בחיים קודמים מתבטאים בנסיבות-חיים מאושרות. מעשים רעים מביעים לחיי-סבל המשמשים כעונש על החטאים בחיים הקודמים וכ"שיעור" שדרכו אמורה התודעה ללמוד "להיות טובה".

דתות המזרח (הודיות, בודהיזם) מבטיחות גם שסגנון-חיים מסויים, הבנוי על מערכת-תרגילי תודעה (מדיטציה), אמונה ב"גורו" או פעילויות אחרות מאפשרות לשבור את המחזור של לידה ומות ולהביא ל"הארה", שבעקבותיה חוזרת תודעת-הפרט ומתמזגת עם מקורה האלוהי. אין צריך לומר שהאתאיזם המטריאליסטי של מדע הרשמי שולל את כל התפישות האלה ומבטיח שהמות הפיזי הוא סיום קיומה של התודעה ושל ה"אני". למעשה, אחת האסכולות השליטות בפסיכולוגיה המודרנית (ההתנהגותית) שוללת מלכתחילה את עצם קיום התודעה והאני וטוענת שהפרט הוא פשוט רובוט מתוכנת.

בספרי הקודמים כבר הוכחתי את אלמותיותו של ה"אני" ושל התודעה ואת ההכרח בגלגול-נשמות ובמישור-ביניים שבו שרויה התודעה בין חיים לחיים. אשר למטריאליזם, הוא ללא ספק נכון עבור הרוב של הרובוטים חסרי-תודעה בכל מקרה. אלה מעולם לא חיו לפני מותם הפיזי, ואין שום סיבה שימשיכו לחיות אחריו... אבל לאמיתו של דבר, המנגנון האלקטומגנטי המהווה את אישיותם אינו תלוי בגוף הפיזי וממשיך ומתגלגל גם הוא. אבל בספרי הקודמים, ובכל הדתות והתפישות הרשמיות, לא הוסברו העובדות היסודיות הקשורות בתהליך הזה של לידה ומות.

ראשית, כפי שראינו המות הוא פרי יצירת החושך. בעולם-האור אין לידה או מות. המנגנון של לידה, מות ולידה מחדש נועד להשכיח מהתודעה את זכרון קיומיה וקודמים ובכך לבודד אותה יותר ויותר מהגרעין הידיעתי שבתוכה, הזוכר את האמת האבודה.

שנית, הבה נתבונן מעט ב"עולם הבא" ובסגולותיו האמיתיות. הרבה דברי-שקר הופצו על-ידי "מורים רוחניים" ו"מדיומים" מצד השחזור ביחס למה שבאמת קורה לאחר המות. התמונה מדוייקת ביותר הוצגה, עד כה , על-ידי רגון, שניסה בתחילת דרכו לחשוף את האמת, אם כי תוך זמן קצר נכבש על-ידי כוחות החושך- הרגון הסיינטלוגי. אבל גם לאלה המידע שהוצג הוא מצומצם ומטעה.

הבה נבהיר את עובדות-היסוד.

תודעה ואנרגיה חד הם. כל מצב תודעה מקביל לרטיטה אנרגטית ספציפית, או לדפוס מתאים של אנרגיה.

התודעה מאורגנת סביב מרכזים או "גרעינים" של "אניות". התודעה האנושית מאורגנת סביב שבעה מרכזים כאלה, שיחסם לגוף הפיזי הוא כדלקמן:

1. תודעת הכתר- במרכז הגולגולת, למעלה. המרכז הזה מבטא במקורו את הרצון האלהי בכל הודו תפארתו. 2. תודעת ה"עין השלישית". התודעה הזאת ממוקדת במרכז המצוי בעורף הראשף בין שתי העיניים. האיכות האלהית שהוא מבטא במקורו היא האיכות של חכמה.

3. תודעת ה"גרון". מרכז זה אחראי לביטוי חיצוני של המהויות האלהיות הפנימיות של התודעה האורית. הסגולה האלהית המאפיינת אותה היא הסגולה של

כנות.

4. תודעת הלב. מרכז זה נמצא באמצע החזה, ובטהרתו הוא הבסיס לביטוי האיכות האלהית של אהבה אוניברסלית לכל בני-האור.

5.תודעת מקלעת-השמש (איזור הבטן). מרכז זה מבטא בטהרתו המקורית את הסגולה האלהית של עצמה.

6.תודעת הטחול. מרכז זה מבטא בסגולתו המקורית את האיכות האלהית של שלווה.

7.תודעת היסוד. ממוקדת בגוף בבסיס עמוד-השדרה, וביסודה היא מבטאת את האיכות האלהית להתמדה.

 

ליודעי הקבלה, ראוי לציין, ששבע סגולות אלה מתאימות לשבע הספירות העליונות (כתר, חכמה, בינה, חדס, גבורה, תפארת, נצח). בינה קשורה בכנות, תפארת בשלווה, כפי שחווית-היופי של משטח טבעי ירוק תחשוף במישרין, ונצח פירושו התמדה. שלשת הספירות התחתונות אינן אלוהיות, ובטאות שלש סגולות שמקורן במנגנון-החושך הכפוי על הגוף האורי: הוד הוא הגוף האמוציונאלי, יסוד קשור במיניות, ומלכות בתפקודים הפיזיים היסודיים של מזון וכיו"ב. (המערכת של "עשר הספירות" היא צירוף של שבע ספירות של אור ושלוש ספירות של חושך.)

כל מרכז-תודעה כזה מפיק אור ברמת-תדירות מסויימת. אין צורך לומר שתכנות חיצוני מביא לעוותה של התפוקה האורית הזאת. הרצון האלהי מסולף לרצון האגואיסטי האישי, החכמה הופכת להיות בסיס לאהבה אמוציונלית ומכלול הרגשות השליליים הכרכים בה (שטלתנות, קנאה, פחד של אבדן רחמים וכיו"ב). העצמה הופכת לאמביציה של הצלחה וכוח חברתי, כלכלי ופוליטי, השלווה הופכת להיות הפוכה-תאוות המין, ואילו ההתמדה הופכת להיות ה"אינסטינקט של השארות בחיים".

כשהגוף הרוחני (המורכב משבעה מרכזים אלה, כל אחד עם סגולתו היסודית, כל אחד עם צבע משל עצמו, מסגול ועד אדום- מלמעלה למטה- וצליל משל עצמו) עוזב את הוגף הפיזי הוא עוזב אותו במעטפה של גופים דקיקים כפי שצויין לעיל: גוף רגשי, שכלי וכיו"ב.

הגופים האלה מכוסים באנרגיה של חושך. כתוצאה, הגוף הדק היוצא המאכלס את התודעה מוצא את עצמו במימד קיומי אנרגטי שהוא במהותו חומרי, אבל החומר שבו מרטט ברמה מסויימת של ויברציה ההולמת את תדירותו. ה"עולם הבא" הוא מערכת של תת_עולמות חומריים, שהחומר שלהם הוא יותר "קלוש" מהחומר של העולם הזה. התודעות מתמקמות בהם לפי כמות האנרגיה השלילית המכסה אותם. כמה מהעולמות האלה נראים "גן-עדניים"- אבל זו אשלייה. הרוב המכריע של התודעות הנמצאות שם, אפילו אם הן נראות מלאכיות ופייתיות, הן למעשה תודעות-חושך. התהליך של התקפה של בני-האור ובזיזתם נמשך. לא עוד, אלא שבהרבה מהעולמות ה"נחמדים" האלה בני-האור מוצאים אל עצמם ב"בתי-ספר" אסטרליים, שבהם "מורים רוחניים דגולים (רובם ככולם שדים מוסווים) מלמדים אותם "אודות האמת". מספרים להם למשל, שהם מתגלגלים מחיים לחיים כדי "להשתלם באורח רוחני", שהסבל שהם סובלים יש לו "תפקיד חינוכי" ושבסופו של דבר יגיעו לשלמות רוחנית, שתשחרר אותם מהצורך בלידה ומות.

ההוראה הזאת כולה שקר וכזב. המורים הם שדים שקרנים. הסבל איננו מלמד דבר חוץ מאשר מרירות, שנאה ואי-אימון בקיומה של אלהות, בעולם-האור הסבל איננו אפילו בר-השגה. הסבל יכול לכל היותר ללמד תודעות לקבל אותו מתוך שוויון-נפש. נניח שתשגנה את האידיאל הקשה הזה. מה הערך בכך? לשם מה? הכל חסר-טעם לחלוטין.

לא עוד, אל שהעקרונות שלפיהם נקבעים "חייהם הבאים" של אלה הצפויים לגלגול בנויים על-ידי הנחיית- "ועדות" של "אדוני הקרמה". פקידים מושחתים ונתעבים אלה של אלהי-החושך מענישים בחומרה את בני-האור על העבירות הקטנות ביותר, אבל מעלימים עין כליל מכל פשעיהם וחטאיהם של בני-החושך. בני-החושך, כהיטלר, זוכים לפרס וגמול על מעשי-הזוועה שבצעו, משום שבכך שרתו נאמנה את אדוניהם, אלהי-החושך, בבזיזת אורם של ילדי-האור ובהריסתם הרוחנית.

ברמות אנרגטיות נמוכות יותר של עולם-הביניים, העולם ה"אסטרלי", רמות שרבים בקרו בהם בחלומות הבלהה, הרוב המכריע של התודעות הן שדיות ולא רובוטיות. בן-אור המוצא את עצמו נופל לתוך הרמות האלה (כתוצאה מבגידה נמרצת ומקיפה באורו, כמובן) מוצא את עצמו בעולם-חושך ומזוויע, שבו הפחדים הנוראים ביותר באים לידי מימוש.

העולמות השדיים מהווים את ה"מרתף" של העולם האסטרלי. אבל מלמעלה עד למטה העולם האסטרלי הוא עולם של חושך. הוא מוקף, כפי שנתגלה לראשונה על ידי ד"ר שפלון, בתקרה: שדה אלקטרו-מגנטי המוצא משום תודעה לצאת או להכנס. התקרה הזאת (שהיא במרחק 400.000 ק"מ מפני הפלנטה) איננה מאפשרת יציאת שום כלי-רכב מאוייש ארצי מהפלנטה. כל המידע על נסיונות מוצלחים לשגר אנשים מחוץ לגבול הזה הם שקרים.

יש גם "בתי-חולים" בעולם האסטרלי, שבו תודעות שנפצעו קשה על-ידי חוויות נוראות של סבל בעולם החומרי מקבלות "טיפול". הטיפול עיקרו שטיפת-מוח נוספת, המיועדת להשכיח מהם את הטראומות, אבל לא לבטל את תקפותן. יש גם "תחנות-תכנות ישירות", שתודעות הנלכדות בהן מושאות למערכות של שדות אלקטרומגנטיים, שמטרתם לתכנת אותן בחושך ולצמצם ולהגביל יותר את תודעתן, תוך שימוש במערכות-עינויים טכנולוגיות משוכללות. קל לכל אדם חושב לראות שההצטברות של טראומות מחיים לחיים, ההצטברות של אנרגיה שלילית וכיו"ב, פירושה ששום תודעה איננה עולה ברמת-מודעותה תוך כדי גלגול-נשמות. ההיפך הוא הנכון! תודעות אנושיות עשויות, כתוצאה מאבדן-אור, לרדת לרמת התדירות של תודעות חייתיות, צמחיות ואפילו מינרליות.

הסיפורים של מורים אזווטריים שונים (תיאוסופים, ספיריטואליסטים), שתהליך גלגול-הנשמות מביא להתקדמות רחנית הוא שקר נתעב של כוחות-החושך. מפיציו הם או שוטים שתוכנתו על-ידי כוחות-החושך, או אישים שדיים עצמם. העולם האסטרלי, כעולם הפיזי, הוא מלכודת של שקרים, אשליות וניצול אנרגטי.

שום אדם מעלם לא הגיע ל"הארה" ששחררה אותו מתהליך גלגול-הנשמות. שום אדם לא יצא מהמערכת הסגורה על-ידי התקרה האסטרלית. יש תקווה אחת, והיא בשלבים האחרונים של מימושה. כוחות האור פרצו את התקרה. אחרת המידע הזה לא היה מגיע אל מפיציו הראשונים: ד"ר שפלון ואשתו. האור מתגבר והולך. הכוכב מוקף כרגע על-ידי מרכזי-הפצה של אור אמיתי (עב"מים, למי שמעונין). קרינת האור מתחזקת והולכת.

ככל שקרינת-האור מתחזקת והולכת, מנגנון-החושך יושמד יותר ויותר. כל אסון-טבע, או דרמה פוליטית, כל מות מסיבי פירושו שעוד היבט של מנגנון-החושך נהרס ומנגנוני-הייצוב שלו הושמדו.

הארה כללית צפויה לכל האוכלוסיה תוך זמן קצר. אבל עבור בני-החושך "יום ה' הוא חושך ולא אור"- משום שהאור שאליו יגיעו יחשוף את מהותם, יאלץ אותם לעמוד בעימות עם עצמם, ואז השלילה והאינות המהוות את מהותם תפנה כנגד עצמה ותעיין את עצמה.

העולם האסטרלי, עם מרתפיו השדיים וקומותיו העליונות בסגנון ה"פנטהאוז" יושמד יחד עם העולם הפיזי, הגופים הדקים יושמדו. מהותם של כל הישים התודעתיים- בין עם חושך ובין אם אור תיחשף לכל.

 

 

פרק ד. מהותו ושורשיו של הסבל.

 

ההשוואה ביו מלכות-האור ולמלכות-החושך שנתבצעה בשני הפרקים האחרונים צריכה לעורר הדהוד במעמקיו של כל בן-אור, שלא שכח לחלוטין את שורשו. ההדהוד הזה יתחזק במשמעותו, אם בן-האור יקשיב למוזיקה של בטהובן, מוצרט, גריג, רחמנינוף, צ'יקובסקי, קיטארו וכיו"ב. החוויה של המוזיקה הזאת באה מעולם אחר, העולם שאבד.

אבל קוראים רבים עשויים למצא את הניתוחים בשני הפרקים הקודמים שרירותיים מבחינה שכלית. ושוג, כדי למנוע משכלם האנליטי לשמש כמכשול להבנתם הרוחנית, אקדיש את הפרק הזה לבירור מושגי מחשבתי, שיחשוף את ההכרח שברעיונות-היסוד שהוצגו בשני הפרקים הקודמים. ראינו כבר בפרק הראשון, שחווית-הסופיות היא חוויה של אינסוף אבוד, אינסוף נעדר. ראינו גם שהיא מחייבת את ההכרח בקיומם של שני אינסופים אויבים זה לזה כדי להיות באפשר.

אבל הניתוח הזה לא מוצה. הבה ונחזור אליו. הבה נתבונן בכל חוויה של סבל - נומר חוויה של בדידות.

לכאורה, בדידות היא חוויתו של מי שמשולל-חברה, שנמצא "לבדו". אבל לאמיתו של דבר, חברה איננה מרפא לבדידות: יחסה לבדידות היא כיחסו של האספירין לכאב-הראש. נוכחותם של אנשים אחרים והשיחה הטפלה איתם היא מכשיר להסיח את הדעת מהבדידות, לברוח ממנה, לדכא את משמעותה ואת נוכחותה.

לשון אחר, חווית-סבל, כמו בדידות, היא חוויה מתמדת. אין היא חוויה המושרשת בנסיבות חיצוניות, נסיבות חיצוניות (העדר חברה) מאפשרות לה לצוף משולי התודעה אל מרכזה. אבל, במהותה הבסיסית היא חוויה מתמדת של כל בן-אור בעולם-החושך.

למסקנה דומה נגיע אם נתבונן למשל בחוויה של עצב. לכאורה, עצב הוא ביטוי לאבדן. אהבת-מישהו/מישהי והנאהב אבד לך, בדרך זו או אחרת, נוכחותו/ה נשללה ממך, ו"לכן" אתה מרגיש עצוב.

אבל לאמיתו של דבר, חווית האבדן שביסודו של העצב קודמת למגע עם האהוב. נוכחותו של האהוב מדכאת זמנית את חווית-העצב, וכשה"אספירין" נלקח המחלה חוזרת ועולה. הווה אומר, העצב הוא יסוד מהותי של החוויה של בן-האור בעולם החושך.

למסקנה דומה נגיע בכל מקרה ומקרה. רעב איננו "העדר מזון": רעב הוא ביטוי למגבלה על אנרגיה; ומזון איננו אלא מכשיר זמני לדיכויו של הרעב, כשם שחברה היא מכשיר זמני להסוואת הבדידות, ואהבה מכשיר זמני להסוואתו של העצב. הסבל האנושי איננו בא חבחוץ ואין מקורו בנסיבות חיצוניות. נסיבות אחרות מדכאות אותן זמנית. וכפי שאמר סוקרטס, מה שקרוי "הנאה" איננו אלא החוויה הזמנית של הפחתת-חדותו של הסבל. מי שאיננו סובל רעב, איננו יכול להנות מאכילת מזול. הנאתו מהמזון אותו הוא לועס נמשכת רק כל-עימת שהוא עדיין סובל רעב. הסבל הוא תנאי לאפשרותה של ההנאה, משום שההנאה איננה אלא חוויה זמנית של דיכוי של היבט מסויים של סבל.

ניתוח פשוט זה כבר כשלעצמו מספיק להראות שאין שחר ב"חיפוש הנאה" כ"מטרת-החיים". ההסוניסט פשוט מודה בכך שהוא בבריחה מתמדת מהסבל שמהווה את מרכז חוויתו.

מהו, איפה מקורו המדוייק של הסבל? מה משמעותו?

ראינו כבר שחווית-הסופיות היא חוויה של סבל. אבל, כפי שנראה עתה, ההיפך גם הוא נכון. כל סבל הוא היבט של חווית-הסופיות. כדי להבין נקודה זו עד למעמקיה, הבה ננסה לדמות בנפשנו מציאות, שבה הסבל איננו אפשרי.

חשוב להשתחרר מייד מדרך פשוטה לא-להבין את הטענה הזאת. המושג של "קידמה" שבו תוכנתנו במאות האחרונות הבטיח לנו עולם שבו "אין סבל" משום שלכל מכה יש תרופה מיידית. כל רעב מסופק מייד על ידי מזון, כל קור מאוזן על-יד חימום וכיו"ב וכיו"ב. אבל, מאחר ומקורו של הסבל איננו חיצוני, הרי ששינוי-נסיבות חיצוניות על דרך ה"קידמה" איננו רלונטי כלל לשאלת-ממשותו וקיומו של הסבל.

מה שאנו מתמקדים בו הוא מציאות שבה בדידות, למשל, איננה אפשרית, איננה ניתנת להשגה. מה פניה של מציאות כזאת?

הבה נעמיק את התבוננותינו בבדידות. הבדידות היא חוויה של נוכחות ישותית של עצמי ה"מוגלת" בצורה קשוחה על-די גופי. תודעתי כלואה בגבולות קשוחים, ושום תודעה אחרת איננה מסוגלת לנגוע בה במישרין. ההיפך המוחלט מהבדידות הוא המיזוג. המיזוג המוחלט והשלם בין שתי ישוןיות-תודעות -אנרגיות. דמה בנפשך שישנה תודעה אחרת, שונה משלך, שחודרת אותך עד למעמקיך, יודעת אותך עד למעמקי-מעמקיך, ומקבלת אותך כפי שאתה באופן מוחלט- מחייבת ומאשרת באופן מוחלט את ישותך בכל היבטיה. ודמה בנפשך שיחסך לתודעה זו הוא יחס הדדי וזהה: אתה יודע אותה ידיעה מלאה, חודר את ישותה בישותך, מתלכד איתה בכל פרט ופרט. יחס כזה בין שתי תודעות הוא יחס של אהבה מוחלטת- ואהבה מוחלטת היא ההיפך המוחלט מבדידות. אבל כדי שאהבה מוחלטת תהיה באפשר, יחסה של כל תודעה לחברתה חייב להיות אינסופי. כל מגבלה ביכולתי להבין אותך, לחדור אותך, לקבל אותך, להיות נוכח בכל נקודה ונקודה במרחב ישותך היא מגבלה על אהבה מוחלטת, היא מחסום בין שתי התודעות: היא בסיס לאפשרותה של בדידות. לשון אחר, חווית-הבדידות היא אפשרית רק בהקשר של סופיות. בעולם של תודעות אינסופיות החודרות זו את זו באופן מוחלט, המתמזגות כליל זו עם זו, ובכל זאת שומרות על ייחודן, הבדידות איננה אפשרית. כמובן, שמושג הישות בעולם הזה איננו יכול להיות חומרי בשום מובן. החומר, בעצם מהותו, הוא קשיח. כל חומר מציב גבולות לנוכחותו של כל חומר אחר. רק בעולם של ישות זורמת, בעולם שבו כל יש כמוהו כגל אינסופי באוקינוס אינסופי של תודעה-אנרגיה, הבדידות איננה באפשר. נחזור עתה את חווית-העצב, חווית-האבדן. ושוב, חוויה זו אפשרית רק אל מול פני המרחק. מרחב וזמן יוצרים מרחק שמונע מגע ישיר בין תודעות. המרחב המבודד הזה הוא בסיס לחווית-אבדנו של האהוב.

אבל מרחק וזמן כגבולות ומחסומים אפשריים רק בעולם של סופיות. מרחק הוא סוג של "לא": הוא "לא" שאומר לך שאינך יכול להמצא בעת ובעונה אחת בשני מקומות. זמן הוא סוג אחר של "לא"- משום בשזמן הכל אובד, הכל מתאיין. כל מה שנולד בזמן מת בזמן. הזמן הוא המימד של אבדן החוזר. מרחב וזמן הם לפיכך, כפי שסארטר גילה (בעקבות פרמנידס) סוגים של אין. הם ריקויות שיוצרות תנאי-יסוד של סבל: עצב ואבדן.

אבל בעולם שאין בו אין, אין בו מרחקים. האבדן איננו באפשר. אין מרחק ביני לבין זה\ו שאהבה נפשי - משום שאין מרחק בכלל. אין אפשרות לאבדן משום שרק האין מסוגל לכלות ולאיין. בעולם כזה, שבו הנצח הדינמי ממלא את מקום-הזמן, וכל המרחב איננו אלא נקודה אחת של נוכחות אינסופית דחוסה של ישות -נקודה שיכולה להתפרט לאינסוף של נקודות בסימפוניה של צבעים ואורות, בלי להפסיק ולהיות אותה נקודה - בעולם כזה עצב איננו אפשרי.

ושוב, חוויות של עייפות, רעב וצמא אפשריות רק בעלם שבו כל יש הוא סופי מבחינת יכולתו לאכסן אנרגיה, ושהאנרגיה שלו לפיכך באה מחוצה לו. סופיות פירושה תלות אנרגטית. משהו שהוא מקור האנרגיה של עצמו איננו יכול להיות מוגבל בכמות האנרגיה העומדת לרשותו- הוא כמעיין המתגבר. בעולם שבו חוויות סבל פיזי כאלה אינן אפשריות, כל יש הוא אינסופי וישותו -האנרגיה שלו- מעוגנת במעמקיו, באה מתוכו.

וכמובן כל סוג של כאב פיזי אפשרי רק בתנאים של חומריות קשוחה שגבולותיה עשויים להפגע. ישות-זרימה איננה יכולה להפצע על-ידי ישות אחרת. לא עוד, אלא שכל סוג של כאב מקורו באין הזורם אל תוך היש ופוגע בו. בעולם שאין בו אין, ולפיכך בעולם אינסופי, אין שום כאב בכלל מן האפשר.

הווה אומר: כל סוגי הסבל האנושי, בכל הרמות הם ביטוי לסופיות. לא רק שהסופיות עצמה היא חוויה מיוחדת של סבל. כל סבל הוא ביטוי לסופיות. אבל הסופיות אפשרית רק בשל נוכחותו של האין האינסופי והתקפתו על היש האינסופי. וכשעקרונות אלהנ מובנים, כל המסקנות הספציפיות יותר שנוסחו בשני הפרקים הקודמים נעשות מובנות מאליהן.

עולם האור הוא עולם אינסופי. החושך הוא אינות אינסופית פעילה. העולם שבו אנו חיים הוא עולם בשליטת החושך פשוט משום סופיותו. תודעתנו התנתה ותכנתה לחשוב שהסופי הוא "נורלי" ושהאינסוף הוא סוג של מיסתורין מעורפל שמעניין מתימתיקאים, פילוסופים ומיסטיקאים. ההתניה הזאת היא בדיוק ההתניה לקבל את קימנו בעולם הזה, על כל האספקטים שבהם דנו בשני הפרקים הקודמים, כ"נורמלי ".

אבל הסופי איננו נורמלי. במהותו כל יש הוא חסר-גבולות. מחשבה פשוטה תבהיר את הנקודה הזאת. כל צבע, או צליל, הוא בטהרתו מהות אינסופית. האדום מפסיק להיות אדום ונעשה ירוק, למשל , לא משום שמשהו בתוך האודם שבו מגביל אותו, אלא משום שהוא מוגבל מבחוץ.

ה"אני" שהנני אף הוא איננו סופי במהותו. חווית- ה"אני" היא חוויה שאין לה גבול. חווית-גבולות-תודעתי, הגבולות של בורות, ערפול, בלבול, ספק, כאב, סבל ותשוקה אינם באים מתוך חווית-"אניותי". הם מוטלים עליה מבחוץ. הסופיות היא סוג של מחלה שהאינסופי סובל ממנה. וה"חיידק" שמחולל את המחלה הזאת הוא האין.

וכאן ניתן להבין ביתר-עמקות את תודעתם של בני-החושך. כשאני חווה את עצמי כסופי, אני חווה את עצמי כאינסוף מקוטע, פצוע, כאינסוף שאיבד את אינסופיותו בשל גבולות זרים שהוטלו עליו מבחוץ. אבל בן-חושך חווה את ה"אני" שלו כאינות, לא כישות. בן-חושך איננו סובל, משום שאין שם ישות אינסופית חיובית המוצאת עצמה מדוכאת על-דיד השלילה והאין המגבילות אותה. נהפוך הוא: בן-החושך הוא סבל במהותו. תודעה-שדית איננה תודעה סובלת: היא סבל במהותה.

ניתן להבין זאת יותר אם נחשוב על תודעתו של בן-החושך כמין "חור שחור"- ריקנות סופגת, כעין שואב-אבק. בפנים אין כלום: יש רק אין המודע לאינותו, אבל מאחר והוא אין, מאיין אותה בעת ובעונה אחת על-ידי שהוא בורח ממנה.

בן-האור יכול לפנות פנימה ולגלות במרכז סבלו את ה"ניצוץ" ששרד מהלהבה האינסופית של האור שהי פעם, במלכות-האור שאבדה.

אבל כשבן-החושך פונה פנימה כמוהו כנחש המנסה לאכול את זנבו: זהו אין המתמוטט פנימה אל תוך עצמו. זהו היסוד של חווית ה"וורטיגו"- נפילה חסרת-גבול אל תוך תהום אינסופית. ה"אני" השדי הוא תהום אינסופית של ריק.

ולכן בן-החושך במהותו, חייב לבזוז את בן-האור. אין לו קיום בלא אור. אבל מאחר והוא במהותו אין, הרי שאין לו קיום מתוך עצמו. הוא בהכרח טפיל.

הטפילות שלו יכולה להתבטא ברמות שונות: פיזית, כספית, רגשית, שכלית. אבל העיקרון ביסוד כל ההיבטים האלה הוא אותו עיקרון. בן-החושך ריק מבפנים. הריקנות הקיומית שמאפיינת את החיים בעולם הזה- המעגליות חסרת-השחר של "לאכול כדי לעבוד ולעבוד כדי לאכול" היא חיצון של ריקנות זאת.

בן-החושך הוא ציפוי של "יש" המסתיר גרעין של אין.

לפיכך, המגע בין בן-אור ולבן-חושך היא בהכרח מקור של סבל לבן-האור, משום שסבל הוא מגע עם האין, ההופך את האינסופי לסופי. בן-חושך הוא סבל- והא יכול להמלט מזוועת-קיומו רק על-ידי בריחה מתמדת מעצמיותו. בן-החושך יכול להתקיים רק על זמן שהו מחצן את תודעתו בהתקפה על בני-האור. ברגע שהו נותר עם עצמו הוא נותר בעימות עם החדלון, הזווועה, הריקות, האין והתהומיות חסרת-התחתית המגדירה את עצם-ישותו האינית. ולפיכך ברור מה משמעותו של "יום-הדין". יום-הדין הוא היום בו בני-האור יחזרו לביתם: לאינסופיותם, למהותם; ובני-החושך יאבדו את רקבנותיהם ובלא קרבנות, בני-החושך נמצאים בעימות הנורא ביותר עבורם: העימות עם עצמם. ומעימות זה אין מפלט: הוא זוועה נצחית שממנה אין מוצא.

ושוב יום-הדין הזה, ההפרדה הזאת בין אור לחושך, היא הכרחית. האין הפעיל שהוא החושך, שהוא הרוע הקוסמי, מאיים בעצם-קיומו על היש האלהי. הרע זולל את האור ובולעו אל תוך מעמקיו האינסופיים. לו הרע לא היה נבלם-האלהות כולה, האינסוף כולו, היה מתמוטט אל תוך האין. הזוועה לא היתה ידעת גבולות האלהות היתה מושמדת על-ידי הנסיון הכושל שלה-עצמה למתן-ביטי פעיל לעיקרון של השלילה.

באנלוגיה רפואית, הרע כמוהו כסרטן, המאיים על כל הגוף האלהי. את הסרטן הזה אי אפשר פשוט ל"אתר". האין במהותו זולל את היש, החושך בולע את האור, ומאחר והוא אין אינסופי הרי שלא ידע-שובע. הרוע הוא "אימפריליסטי". הוא זולל את קורבנותיו, מכלה אותם, וזקוק לקורבנות נוספים.

כל זמן שיש חלקיק אחד של רוע בכל מרחבי הקיום, האלהות כולה עדיין בסכנה.

ולכן, עצם קיומו של האינסוף תובע בהכרח השמדה מוחלטת של הרוע בכל גילויו ובכל היבטיו. האין חייב להתאיין. אין שום מקום ל"דו-קיום בשלום" בין אור לחושך, טוב ורוע. המלחמה היא מלחמת-חורמה.

ומאחר והרע הוא טפילי, ומאחר והרע ישמיד את עצמו כשיאבד את קורבנותיו, תוצאתה של המלחמה הזאת ברורה מראש: השמדה מוחלטת של הרע. חזרה לאינסוף.

 

לקריאה נוספת:

השליח   של כוחות   האור: חייו מותו ותורתו של ד"ר משה קרוי מאת אלי אשד