אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קינגס רואו


תאריך פרסום קודם: 
2004
כרזת הסרט קינגס רואו
הסרט עצמו נחשב ליוצא דופן בתקופתו. הוא עורר תגובות אמוציונליות מאוד, אבל היה לו גם אפקט טורד מחשבות. היו בו לא מעט מאפיינים פרובוקטיביים, בוודאי בהשוואה לאמות המוסר שרווחו אז. בכך היה מעין המשך ראוי לרומן של בלמן, שפורסם שנתיים קודם לכן, הפך לרב מכר והיה לאחד הספרים השנויים ביותר במחלוקת באותו עשור.

קצת מוזר לדבר על כך, אבל רונלד רייגן, שהלך לעולמו בשנה האחרונה, עשה בחייו עוד כמה דברים חוץ מפוליטיקה. נכון, שיחה על שחקן הקולנוע רונלד רייגן נשמעת מעט לא-חשובה בהשוואה לדיון על איכויותיו הנשיאותיות של האיש הזה. לגבי רייגן כנשיא - ובכן, יש לא מעט מאמרים שמנתחים את שמונה שנותיו בבית הלבן עד לזראכשחקן, האיש עשה לפחות סרט אחד ששווה איזכור. לדעתי, לפחות, הוא גם שווה שמירה בקלטת וידיאו או בדי.וי.די, אבל זה כבר באמת עניין של טעם.

בהקשר של התפר בין השחקן לפוליטיקאי שבו, עולה בדעתי תמיד סצינה מ"בחזרה לעתיד". מרטי מקפליי, בגילומו של מייקל ג'יי פוקס, חוזר שלושים שנה בזמן, מגיע לשנת 1955 ופוגש את ד"ר אמט בראון, מי ששלושים שנה מאוחר יותר (כלומר ב-1985) ימציא את מכונת הזמן בה מרטי עצמו משתמש. המדען מסרב להאמין שהנער שלפניו הגיע מהעתיד במכונה שהוא עצמו עתיד להמציא. למעשה, הוא סמוך ובטוח שהנער מותח אותו. "אם זה כך", הוא מטיח בו, "אז תגיד לי מיהו נשיא ארצות הברית ב-1985". "רונלד רייגן", עונה מרטי מנייה ובייה. "כן?!?", צורח דוק בראון, משוכנע עתה לגמרי שהנער משטה בו, "ומיהו סגן הנשיא? ג'רי לואיס???". בקיצור, אם היה אומר מאן דהוא לאמריקנים ב-1955 שהשחקן, המוכר אמנם, אך לא מוערך יתר על המידה, רונלד רייגן, יהיה לנשיא, היה הלה מגיב בוודאי בלגלוג בלתי-מסותר.

אבל נחזור לרגע לפסים רציניים יותר. הסרט שעליו אני מדבר הוא Kings Row. שם הסרט הוא שמה של העיירה בה מתרחשת עלילתו. אם יוצא לכם לצפות בו מדי פעם באחד מערוצי הכבלים או הלוויין, אולי נתקלתם בו תחת השם "בצל הסוד". שנת הולדתו של הסרט, המבוסס על רומן שכתב הנרי בלמן, היא 1942. רונלד רייגן היה אז בן 31.

הסרט עצמו נחשב ליוצא דופן בתקופתו. הוא עורר תגובות אמוציונליות מאוד, אבל היה לו גם אפקט טורד מחשבות. היו בו לא מעט מאפיינים פרובוקטיביים, בוודאי בהשוואה לאמות המוסר שרווחו אז. בכך היה מעין המשך ראוי לרומן של בלמן, שפורסם שנתיים קודם לכן, הפך לרב מכר והיה לאחד הספרים השנויים ביותר במחלוקת באותו עשור.

כותרת המשנה של הסרט מבטאת את אופייו של המקום בו מתרחשת העלילה: "העיירה בה מדברים בלחישות". קוד הייז מ-1934, שקבע כללים לגבי הראוי והבלתי-ראוי שייכלל בסרט, אילץ את עושי "קינגס רואו" לקצץ או לשנות אלמנטים מסוימים שמופיעים בטקסט המקורי. וכך נאלץ  הבמאי סם ווד לנפות מהסרט סצינות שכללו, בין השאר, קיום מגע מיני בין רווקים, הומוסקסואליות, מנתח סדיסט ונקמן וגילוי עריות בין אב ובתו המוביל לרצח ולהתאבדות. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר - על הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והצילום הטוב ביותר - ובכולם הפסיד ל"גברת מיניבר", סרטו של ויליאם ויילר.

הפרולוג לסרט, המתרחש בעיירה קטנה במערב התיכון (במקור, מיקם הסופר בלמן - שהיה גם אחד התסריטאים - את העלילה בפולטון, מיזורי), הוא קלוז-אפ על שלט הכניסה לעיירה, המבטא את דעתם של תושביה עליה (או הדיעה שהיו רוצים שתהיה לזרים עליה): "עיירה טובה, עיירה טובה ונקייה, עיירה שטוב לחיות בה ומקום טוב לגדל בו את ילדיך". העלילה מתארת את סיפורם של חמישה חברים: פריס מיטצ'ל, רופא צעיר ואידיאליסט (רוברט קאמינגס); רנדי מונהאן, בת למשפחת פועלים קשי-יום ומעין טום-בוי מקומית בעלת לב רחב(אן שרידן); קייסי טאואר הנאורוטית (בטי פילד), בתו של רופא העיירה, ד"ר אלכסנדר טאואר (קלוד ריינס); לואיז גורדון (ננסי קולמן) בתו של הרופא הסאדיסט והצדקני (צ'ארלס קובורן); והפלייבוי דרייק מקהיו (רונלד רייגן), שאומר גם את המשפט הידוע ביותר בסרט - "Where's the rest of me?" -  משפט שהפך, ברבות הימים, גם לשמה של האוטוביוגרפיה שכתב רייגן ב-1965 (ועודכנה שוב ב-1981).

מתמודדים עם נכות מיותרת. רונלד רייגן ואן שרידן ב"קינגס רואו"

הקטע הזכור ביותר מהסרט הוא מראהו של דרייק המתעורר, שעה שחודרת אליו ההכרה שהוא איבד את רגליו לצמיתות ושגופו, כפי שהוא מתבטא, "סורס". הוא זועק לרנדי את המלים "Where's the rest of me?" בעוצמה ובכאב שכאלה, שאין פלא שאמריקנים רבים יודעים לצטט אותו, בהקשר הזה בדיוק, עד ימינו אלה.העלילה נפתחת בפריס מיטצ'ל הצעיר, הלומד רפואה אצל ד"ר טאואר, רופא מתבודד המתגורר בעיירה. מיטצ'ל מתאהב בבתו של הרופא, קייסי, נערה מוטרדת, מפוחדת, בעלת הפרעות נפשיות, שכל העת נראה כי היא מסתירה סוד כלשהו. בדיעבד, מתברר כי ירשה מאימה מחלת נפש קשה. ד"ר טאואר עצמו רוצח את בתו, כביכול בשל טירופה, אך למעשה משום שזו נכנסה להריון ממגע מיני שקיימה עם מיטצ'ל - ולאחר מכן מתאבד. לאחר מכן יוצא מיטצ'ל ללימודי רפואה בווינה, וכשהוא שב משם ומקים את מרפאתו בקינגס רואו, הוא נאלץ להתמודד עם חברים ואויבים הצצים מן העבר. חברו הטוב ביותר של מיטצ'ל הוא דרייק חובב החיים הטובים, שנשא לאישה את רנדי מונהאן, בעלת הרוח החופשית. תאונה שעובר דרייק באחד מרציפי הרכבת מחייבת אותו לעבור ניתוח מיידי. את הניתוח מבצע ד"ר הנרי גורדון, רופא הרואה בכישוריו המקצועיים מעין אמצעי שלא נועד רק לרפא בני אדם אלא גם להענישם - אם הם ראויים לכך.  וכך, למרבה הזוועה, וכנקמה על רומן מוקדם שהיה לדרייק עם בתו, לואיז, קוטע גורדון את שתי רגליו של הפגוע. כשמתקוממת לואיז המזועזעת נגד המעשה הנורא, מאיימים עליה הוריה באישפוז במוסד פסיכיאטרי ומאלצים אותה להסתגר בחדרה, מבודדת ומיואשת.


אלומת האינרציה של בראס בנקרופט

אומרים שרונלד רייגן תפס את החיים כשיקוף של הדימוי שאותו ייצר וצרך בתעשיית הסרטים ההוליוודית. האמת היא שזה יכול להיות מדוייק באותה מידה גם לגבי מיליארדי אנשים אחרים, אבל זה תמיד בולט יותר אצל האיש המכהן בתפקיד המשפיע ביותר בעולם.

מוסף הארץ, פרסם כתבה מתורגמת של ג'וליאן בורגר מה"גרדיאן" על  העדפותיהם הקולנועיות של נשיאי ארצות הברית,  מתייחס, כמובן גם לרייגן. קטע מעניין מסוף הכתבה מביא ציטוט אירוני של המציאות המקבילה הזו, שבה "נחזתה" לכאורה התפתחות טכנולוגית חמישים שנה לפני שקרמה עור וגידים בפועל. והנה הוא, כלשונו:

"באחד מהסרטים האלה, 'רצח בשחקים', גילם רייגן את בראס בנקרופט, סוכן סמוי המנסה למנוע גניבה של נשק סודי אמריקאי - 'אלומת אינרציה' המסוגלת לשתק כל מכונה ממרחק - בידי מרגלים. בסוף הסרט משתמש בנקרופט בנשק כדי לעצור את המרגלים. בסרט, שהופק ב-1940, מתוארת 'אלומת האינרציה' כ'כוח הגדול ביותר שהומצא אי פעם למען השלום העולמי'. במבט לאחור, התיאור הזה דומה למדי לתוכנית ההגנה מפני טילים של הנשיא רייגן: מערכת מיגון נגד טילים, שהיתה אמורה להשתמש בקרני לייזר להפלת טילים, ונקראה "סטאר וורס" בפי כל. רייגן לא המציא את הטכנולוגיה, שהוכחה בשלב מאוחר יותר כבלתי ישימה, אך הוא אימץ את ההבטחה הגלומה בה בהתלהבות כה רבה עד שנדמה היה שכבר ראה אותה בפעולה. ייתכן שבדמיונו כך אכן היה"

 הבמאי סם ווד ידע איך ליצור את האווירה המתאימה לעיירה בעלת שתי הפניםווד הגיע ל"קינגס רואו" עם רקורד מרשים למדי שכלל, בין השאר, יצירות אהובות ומוערכות כמו "הייה שלום, מר צ'יפס", "העיר שלנו", "קיטי פויל", "ראפלס", "השטן ומרת ג'ונס" וגם - כעדות לרבגוניותו המקצועית - שתי קומדיות קלאסיות ופרועות בכיכובם של האחים מארקס, הלא הן "לילה באופרה" ו"יום במירוצים". לימים, אגביביים גם את "למי צלצלו הפעמונים" ושני סרטי בייסבול שזכו להצלחה מסחרית וביקורתית, "גאוות הינקים" ו"סיפורו של מונטי סטראטון". ב"קינגס רואו" נעזר ווד בצילום האקספרסיבי והיעיל של ג'יימס הונג הווי, איש מקצוע שכבר היה מועמד לאוסקר על "אלג'יר" (1938) ו"אייב לינקולן באילינוי" (1940) ולימים גם על סרטים נוספים, בהם "כוכב הצפון", "השושנה המקועקעת", "הזקן והים", "האד" ו"מצחיקונת".כאן מגיעה שעת המבחן של פריס, רעו מילדות של דרייק. הצעיר שב מלימודיו בווינה, סועד את חברו הנכה ומנסה להציל את גבריותו של דרייק ולהעביר לו את המסר שלמרות העובדה שהניתוח היה מיותר לגמרי, עדיין יש לו סיבה להוסיף ולחיות. הוא מספר לו את האמת מאחורי הסיבה לניתוח. בין הייתר, הוא מסייע לו להתמודד עם המצב הבלתי-אפשרי הזה באמצעות ציטוט מתמיד של  הפואמה Invictus, יצירה על נחישות אישית פרי עטו של המשורר בן המאה השש-עשרה ויליאם ארנסט הנלי במהלך ההתמודדות עם המשא הנורא הזה מגלים השניים את הסיבות שמניעות אותם להוסיף ולחיות. סופה של העלילה, שהוא מספק תקווה מחודשת, אבל אינו יכול להשכיח את הצד האפל, הטורדני מאוד, של המאורעות שקדמו לכך.

בראשית שנות התשעים ברא הבמאי דייוויד לינץ' את טווין פיקס, עיירה כל-אמריקנית שמסבירה פנים למבקריה ונראית, לפחות במבט ראשון, כמקום אידיאלי למגורים ולגידול ילדים. גם כאן, חושף רצח של נערה מקומית מערכת שלמה של פחדים, תככים ויצרים אפלים הרוחשת מתחת לפני השטח ומעמידה את הנורמליות בסימן שאלה. העמדת הכל-אמריקניות מסבירת הפנים של המעמד הבינוני כתפאורה מרשימה המכסה על מציאות קשה ובלתי-מוסרית עוררה בשעתו לא מעט שערוריות סביב "קינגס רואו". זה קרה, אגב, ארבע שנים לפני שלינץ' - כמו ווד, אחד הבמאים המוערכים בדורו - בא לעולם. אין כל ספק שלינץ' שאב לא מעט השראה מהסרט הוותיק הזה, שנעשה חמישים שנה לפני יצירתו שלו.

כשאני בוחן שוב את הפיסקה הראשונה, אני מגיע למסקנה שלא דייקתי. בין הסרטים בהם נטל רייגן חלק אפשר למנות עוד כמה שנספגו אל תוך התודעה הקולקטיבית של האמריקנים בשנות הארבעיםבין אלה, אפשר למנות את "הדרך לסאנטה פה", בו גילם את דמותו הארוגנטית של הגנרל ג'ורגקאסטר ואת "ניוט רוקני אול אמריקן", בו שיחק את אגדת הפוטבול ג'ורג' "דה גיפר"גיפ. אבל דומני שגם אלה המזהים אותו עם ההיסטוריה של המערב או עם זו של הספורט, לא יחלקו על כך שב"קינגס רואונתן רייגן את הופעת חייו הקולנועית. וכמו שאמרתי, אצלי הסרט הזה שמור היטב על קלטת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר