אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סיפור חייו ומותו של ישו כמטאפורה


התמונה של אלי אשד
תאריך פרסום קודם: 
2003
כרזת הסרט "ישו כוכב עליון"
כרזת הסרט "ישו כוכב עליון"

חלק א': ישו כוכב עליון

ישו הוא כוכב עליון, לא רק בכנסיות או בוותיקן אלא גם בהצגה, בסרט משנות השבעים וגם  בכל הנוגע לנתוני צפייה אמיתיים ועדכניים בארה"ב. "הפאסיון של ישו" הוביל לא מזמן את טבלת שוברי הקופות עם 51.4 מיליון דולר.
הסרט השנוי במחלוקת הזה, של מל גיבסון, הצליח להכניס בסך הכול סכום מכובד של 212 מיליון דולר. לראשונה נתקלים האמריקנים בסרט מסוג כזה שמצליח בקופות כל כך ולא ממש יודעים איך לעכל את הנתונים; כל זאת בתקופה שנחשבת חלשה מאוד.

המדובר בסיפור ידוע המסופר שוב ושוב, ועדיין ההמונים מוקסמים ממנו.  זה לא משהו חדש, כמו הארי פוטר, שקודם לא היה ועכשיו הוא באופנה, סיפורו של ישו לא יורד מטבלת רבי המכר כבר למעלה מאלפיים שנה. לקח לו כמה מאות שנים להגיע לשם, אך מאז מהלך הסיפור שלו קסם על המין האנושי, והתרבות המערבית, שהיא התרבות המובילה בעולם כיום, מורכבת ברובה מאזרחים המחשיבים עצמם נוצרים.

חלק גדול מן היצירות המוסיקליות והאמנותיות הגדולות ביותר הולחנו וצוירו בהשפעת חייו ומותו. כן,דווקא האלמנטים הטראגיים, הקשים  והמקאבריים בחייו של ישו; סיפור היום האחרון בחייו, היום בו סבל, נבגד ונהרג – הילך קסם על אמנים רבים.

נושאים כמו "הסעודה האחרונה", "השפלת ישו", "הצליבה", "הורדת ישו מהצלב" וכיו"ב הם נושאים שזכו להתייחסותם של ציירים רבים, שהעלו על לוחות-עץ כאשר ציירו איקונות, ובתקופות מאוחרות יותר על בדי-ציור, את "ראייתם" ודרך הצגתם את הדברים גם את פרשנותם שלהם לטקסט אודות ארבעת השליחים.

על ידי עושר ויזואלי זה הצליחו  הצירים השונים במהלך הדורות להשפיע על נפשם של הצופים, בדרך כלל מאמינים הבאים בצל קורתה של הכנסייה לטכסי תפילה, והפכו דווקא את האירוע הקשה הזה לכזה המרטיט את הנפש, הדורש מהמשתתף הזדהות נפשית עצומה, התמזגות של מאמין משתתף בסבלותיו של האדם- השליח- שהועלה על הצלב כקורבן עבור האנושות כולה.

אך לא רק אמנים - רבבות בני אדם חיו וחיים עדיין את חייהם תחת השפעתו הכבירה של ישו, ובעיקר סבלו ומותו הנורא. אנשים רבים סגרו עצמים בקיטונות קטנים, סחבו על גופם שלשלאות, עינו עצמם, גזרו על עצמם תעניות מתעניות שונות וחלקם אף ייצר באופן פסיכוסומטי סטיגמטות, הם פצעים מדממים במקומות בהם ננעצו המסמרים בבשרו של ישו.

אין כמעט עוד אדם בהיסטוריה האנושית שסיפור יסוריו וסבלו הטביע חותם עז כל כך במשך שנים כה רבות על חייהם האישיים של בני אדם רבים כל כך.  את תורתם של בודהא ושל מוחמד לומדים בהתלהבות, בבודהיזם ובאיסלאם, אך אין שם את ההזדהות האדירה הזאת עם חייהם האישיים, כפי שמתקיימת ביחס לחייו, דמותו ובעיקר מותו של ישו. מה היה בנארטיב הזה של חייו ומותו? מה הפך את הסיפור הזה למיתולוגיה ולתיאולוגיה שהיא מבין היעילות והסוחפות ביותר שידע המין האנושי?  

ובכן, ניתן לנסות ולתת תשובה במישור הראציונלי. אבל תשובה כזו לא תתפוס ותסביר את הרושם העצום שהותיר סיפור חייו. וזה חייב להיות סיפור חייו, לא תורתו. כי הברית החדשה, שלא כמו הבודהיזם והקוראן, אינה משנה מסודרת כלל, אלא פשוט ביוגרפיה של ישו מלידתו ועד מותו. סיפור שסיפרו ארבעת השליחים. בברית החדשה, סיפור החיים הוא העיקר. וזה לא סתם סיפור חיים, בהשוואה למנהיגי הדתות האחרים, סיפור חייו של ישו הוא סיפור נורא וקשה. אפשר לומר טראגי. ואין דרך הגיונית וסבירה להבין את הקשר הזה שבין הסיפור הנורא הזה ובין דבקות המין האנושי בו.

נכון שמאוחר יותר הלבישו על הסיפור הזה את תחייתו מן המתים ואת הדוקטרינה הגורסת כי במותו סלל לכולם את הדרך לחיי נצח. שהוא מת כדי שמאמיניו יוכלו לחיות. אך זו תוספת של כוהני הדת הנוצרית, ולא חלק אינטגרלי מן הביוגרפיה של האיש. זו תפיסה הדומה לסיפור הגיבורים שנפלו בשדה הקרב; "במותם ציוו לנו את החיים". הם מתו כדי שהאזרחים הרגילים יוכלו להמשיך ללכת למכולת. ובמקרה של ישו, מוכרים למאמינים את סבלו ומותו כחלק מן הדוקטרינה המיסיונרית. הוא סבל ומת כדי שאתם תוכלו להצטרף ולהגדיל את שורותינו. וכך גם תזכו לגאולה ולחיי נצח.

חלק ב': הסיבה 

אבל, די לנו עם דוקטרינות דתיות, חזרה לסיפור חייו. ובכן, הסיבה בעטיה אנו דבקים בסיפור אינה משום שסבלו ומותו של ישו הנם גאולה לנשמותינו החוטאות. זהו דווקא הצד האפל של הסיפור הממגנט אותנו. הצד הסמוי.  אם הסיפור הוא פרד"ס, אזי ההבנה שלו אינה נמצאת ברמת הפשט, וגם לא ברמת הרז, וגם לא ברמת הדרש, אלא ברמת הסוד.

ומהן רמות הרז והדרש? ובכן, כאמור, רמת הרז היא רמת המאמינים. אם יבחרו בישו כמושיעם, אז תהיה דרך ייסוריו דרך גאולה להם. זו הרמה הלינארית, הקשורה לתודעה השטוחה והחד-ממדית. אך הסוד חייב להיות קיים בחלק האפל של התודעה, בממד הפנימי של הסיפור. זה שניתן לגלותו רק על ידי הבנה של הצופן המדבר לתת תודעתנו בשפה שרק היא מבינה (ומבינה היטב) – שפת המטאפורה.

מחוזות תת-התודעה משולים לכספת בבנק. ניתן להגיע אליהם רק אם יש לנו את הקוד של הכספת. לא ניתן להגיע אליהם דרך מפות השכל אלא, כאמור, בעזרת כתב הסתרים של המטאפורה והדימוי. רק שני אלה מסוגלים להעביר מסרים כה אפקטיביים ועם זאת כה חסרי פשר במישור הנגלה.

בתת-התודעה של כולנו מצויה מפה מדויקת של האמת, אודות הקיום האנושי. כשאנו חוזים בקרעים מן המפה יש לנו תחושה של דה-ז'אוו, זה נשמע לנו נכון, אך איננו יודעים מדוע, ואנו מחפשים הסבר רציונלי.

כשאני מראה לאנשים בהרצאות שלי על שפת הגוף תנועה, תנוחה, או מחווה מסוימת, ואומר להם מה זה אומר - אני רואה הנהונים והסכמות. 'זה נכון' הם אומרים. איך הם יודעים? משהו בתוכם מזהה את זה ומקבל את זה, משום שזה מתאים לתובנה שיש להם אודות משמעות המחווה ברמה תת-קרקעית. אם הייתי רק שואל אותם מה זה אומר, כנראה שלא היו יודעים. אך מששמעו את המשמעות, זה הדהד עם תובנה פנימית שהייתה בהם לגבי זה.

וכך, בתוכנו אנחנו יודעים ולא יודעים שיודעים, או לשון אחר: אנחנו לא יודעים, אך בנו קיים משהו היודע.

*סיפורו של ישו הינו מטאפורה קשה ואלימה, הנוגעת למצבה של האמת בעולם ולגורלו הנורא של הנושא אותה.

ישו דיבר אמת. הוא ידע שהקיום האנושי עבר סטיית תקן קשה. שבני האדם חיים רחוק ממה שהיה יכול וצריך להיות. הוא ידע שמשהו מאוד לא טוב קורה עם חיי כולנו; משמעות חיי הפרט, היחס האמיתי לזולת, השחיתות השלטונית ועוד. לא כך זה היה צריך ויכול להיות.

הוא דיבר בשפה דתית והציג עצמו כבן האלוהים - כי זה עולם המושגים שבתוכו גדל. הוא ראה את סטיית התקן האנושית והחליט שהוא צועק אותה בקול רם וצלול. קולו הקיץ נרדמים, ולבסוף הגיע לאוזני השלטונות שרצחו אותו. עמו הקריב אותו, אלוהיו נטש אותו ("אלוהי, אלוהי, למה נטשתני" – קרא על הצלב, בטרם נפח את נפשו), תלמיד אחד בגד והסגיר אותו (יהודה), האחר (שמעון-פטרוס) התכחש לו, ויתר תלמידיו פשוט עמדו מנגד, לא מחו, לא נלחמו, ונתנו לרומאים לקחת אותו למותו.

סגידתם של מיליוני הנוצרים לישו אינה ניצחון האופטימיות. הכנסייה אמנם טוענת כי במותו הוא פתח דרך לגאולה, אך חייו ומותו היו טרגדיה נוראה. וסיפור חייו הוא מטפורה על שחיטת האמת ורציחתו של הנושא אותה. על משקל: 'כך יעשה לדובר האמת ולנושא אותה  בראשי חוצות ובפני אנשים'.  

סיפור חייו אינו שונה במאום מסיפור חייו ומותו של סוקרטס. גם הוא פנה לצעירים ואמר להם את האמת הלא נעימה ללא כחל ושרק, וגם אותו הרגו. פשוט בגלל שהוא לא הסתיר את האמת. ובכך סיכן את השלטון הקיים.

כאמור, פרנסי הדת הנוצרית מציגים את סיפור חייו של ישו כניצחון התקווה וכו' - אך שוב ושוב, זהו סיפור טראגי של שכול וכשלון. וזה בדיוק המסר העולה מסיפור חייו; אדם הנושא בקרבו אמת לא מקובלת, אוסף סביבו חבורת נידחי דרך, וכשהאנשים הרגילים מתחילים להקשיב לו, מואשם כפושע ומת מוות קשה ונורא.  הלקח בכל זה אחד הוא - אם היחיד הרגיש, המוקצה והשונה נושא בקרבו אמת קשה ומאתגרת, אל לו לתת לה פה וגוף- סופו הנורא יבוא לו מידי סוכני התרבות הנוכחיים.

ואכן, גם דמות הדת הנוצרית עצמה אינה דמות דת שמחה ועולצת, אלא דת עצב וחרטה. די להאזין למוסיקה הדתית מלאת היגון והכאב, להביט בציורים בהם פני הבריות מסוגפים ונכאים. ומבחינת ובדיקת המסר העולה מן המדיומים האומנותיים הללו, זוהי דת של 'אין תקווה'.

ואמנם, עיון בברית החדשה מלמד אותנו כי בסופו של דבר ישו נכשל. למעשה, סיפורו מהווה תמרור אזהרה אודות גורלם של אנשים הדומים לישו וסוקרטס: יחידים, מופלאים ומקוללים, שנדונו לשאת את זרע האמת הקשה אודות הקיום האנושי בקרבם. יש כאן אזהרה אודות גורלם. אזהרה שאומרת שאם האמת הבלתי מתפשרת שהם נושאים בקרבם לא תכריע אותם מבפנים ותוביל אותם לדיכאון, חרדה ואף התאבדות, אזי יבוא להם סופם מבחוץ, מצד המקיפים אותם והקרובים אליהם.  

עם זאת, הסוף שנכון להם במאה העשרים ואחת הנו סוף השונה מזה של סוקטרס וישו בני אלפי השנים. היום זהו סוף של חרם והתעלמות, בידוד והזנחה. האזרחים הנורמטיביים יזהו באותם נושאי בשורה קשה את הקול השונה ויחרימו אותם. כל כניסה שירצו לעשות למוסד מקובל ומכובד בתרבות הנוכחית ייתקל במחסום ובאיסור. אף אחד לא יגיד זאת במפורש, אך במהלך הזמן הם יהפכו למבודדים יותר ויותר, מחוץ לכל בסיס כוח והשפעה. הם יוכנסו לסוג של צינוק מבודד, למאסר עולם חברתי. בשעה שבאופן פיסי הם כביכול חלק מן החיים.

שהרי פעם רצחו את נושאי האמת, היום הם נדונים לבידוד והחרמה איטיים וחרישיים. פעם גזר הדין היה מוות פיסי (צליבה או הרעלה) היום המוות הוא חברתי. 

חלק ג': ההסבר

אם נחזור לסיפור חייו של ישו, ההסבר לשרידתו הארוכה ולקסם המופלא שסיפור זה מהלך עלינו אינו נעוץ בהבטחה או באופטימיות הנושא סיפור חייו עבור מאמינים שיצטרפו לכנסיה – כל אדם שמפעיל מעט את התאים האפורים מבין שמי שמאמין באדם שנצלב ואלוהיו נטש אותו – בוחר לעצמו את אותו הגורל.

אם כן, מה הסיבה להתאהבות המין האנושי בסיפורו של ישו? זו אותה הסיבה האחראית לכך כי הטרגדיות היווניות הקשות, המחזות הטרגיים של שייקספיר, ההגות של ניטשה, שופנהאוואר, הסיפורים הנוראים של קפקא וההיסטוריה האנושית המסופרת בתנ"ך נחשבים לנכסי צאן הברזל של המין האנושי.

בתוך תוכנו, עמוק בפנים, אנו יודעים את האמת. לא יכולים לחיות איתה, אבל זקוקים לה מאוד. והיא אכן שורדת - כמיתולוגיה, כסיפור בדיוני המסופר לנו כילדים לפני השינה. דווקא האגדות וסיפורי הילדים הנוראים ביותר הם שהפכו ברבות השנים לסיפורי ילדים קאנוניים. וההסבר הוא שבתוכנו חי משהו שזקוק נואשות לסם האמת, קשה ככל שתהא. אותו משהו הוא לא הפסיכולוגיה שלנו ובטח שלא האגו, אלא משהו עמוק הרבה יותר, הנפש שלנו. היא זו המשמרת את סיפורי האחים גרים, הנסיך הקטן, דוסטוייבסקי וקפקא - נכסי צאן הברזל. משהו בנו זקוק לאמת הזו באופן נואש. כי אלה הם החומרים שהנפש שלנו ניזונה מהם, הם החמצן שלה; האמת. והיות ומדובר ברובד אחר לגמרי של הווייתנו, אין כל משמעות למידת היותה מקובלת על הפסיכולוגיה והנורמות שלנו.

בתוך תוכנו, בממדי הנפש הרחוקים, אנו יודעים כי ישו הוקרב על מזבח תרבות השקר וההמוניות. וכי זה מה שיקרה לכל מי שיצא איתה החוצה, עם האמת הקשה אודות המין האנושי, ויאמר אותה, במקום להצפינה בספרות ובמחזאות. לו היה סוקרטס כותב את מה שאמר לצעירי אתונה בספרים, ולו היה ישו מייסד תורה אזוטרית למתי מעט ומעביר זאת לכת סגורה שהייתה מעבירה זאת בחשאי הלאה, במקום להגיד זאת לכל זונה, גובה מסים ועובר ושב, תחת כל עץ רענן – סופם היה אחר.

זו אמת שמצד אחד לא נהיה מוכנים לעולם להודות בה באופן מודע, אך כשהיא עטופה במעטפת של טכסים דתיים, מיתולוגיה, דת, ספרות, פילוסופיה, או מחזאות – היא תופסת אותנו מבפנים, ולא מרפה במשך אלפים בשנים.  וכך מנצחת האמת בסופו של דבר, מבפנים, ולאורך זמן. עטופה בטכסים ומיתולוגיות. רק כך.

בעינינו היא אולי טכס דתי, אך הנפש שלנו יודעת: כאן קבורה האמת אודות המין האנושי

 


* "הרעיון של ישו כדימוי עצמי הוא דגם החיקוי החזק ביותר להשלכת זהות פנימית. ראיית האני כישו הנצלב תדיר   במצוקותינו היומיומיות מתאימה במיוחד לחברות המערבית המאופיינות בתחרותיות אכזרית. ואכן, שם אומצה הנצרות ביתר נכונות מאשר בחברות המזרחיות התחרותיות פחות".  שלמה גיורא שוהם. טירוף, סטייה ויצירה. עמ' 126 הוצ' האונ. משודרת, 2002 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד