אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ג'אז מול קלאסי, לא רק עניין של טעם


תאריך פרסום קודם: 
2003
דיוקן של בטהובן משנת 1820
דיוקן של בטהובן משנת 1820

 רבות ותכופות עולה על הפרק השאלה: מה טוב יותר, ג'אז או מוסיקה קלאסית? מה מוזיקלי יותר? ואיזה מבין הסגנונות, השונים לכאורה לאוזן אך הדומים בבסיסם, נמצא ברומו של סולם המוזיקליות? אתחיל ואומר כי כל העובדות המוסיקליות אשר יובעו כאן מדברות על הכלל, מוסיקה מטבע הדברים. קצרה היריעה במאמר זה מלהכיל את כל הזרמים, תתי הזרמים והעובדות הקיימות והוא יעסוק במאפיינים כלליים ועובדות בסיסיות על כל סגנון וסגנון. 

למרות השוני הקיים לכאורה בין שני הסגנונות, קיים בסיס משותף רחב ואחיד ביניהם והם מתבססים באופן עקרוני על אותה המתודה ואותם הכללים כאשר כל פן מוזיקלי בסגנונות אלו מטופל באופן שונה ובנוי על תפיסת עולם המושפעת מרוח התקופה אותה הוא מייצג הן בהיבטים החברתיים, הן בתפיסת העולם שהשפיעה על החופש המתודי והן הכלים (מבחינת הידע) שעמדו לרשות היוצרים ואפיינו את התקופות בהן פרחו וצמחו סגנונות ענק אלו.

אז מה קדם למה? ללא ספק, לאורך ציר הזמן הקדימה המוסיקה הקלאסית את הג'אז במאות שנים. תחילתה של המוסיקה הקלאסית ומקורה הם בכנסייה. באותם ימי חשיכה הייתה המוסיקה כלי שרת בידי הכנסייה ובהיעדר אמצעי תקשורות זמינים (רדיו וטלוויזיה) לא הייתה המוסיקה נחלת הרוב. כל כנסייה אשר כיבדה את עצמה החזיקה אנשי דת שתפקידם היה לחבר קוים מוזיקליים לתמליל התפילות. מכיוון שקהל היעד היה איכרים ופשוטי-עם, חוברו הקווים באופן פשוט וקליט על מנת שלא יקשה על ההמונים לשיר אותם ולהתחבר אליהם. משפטים מוסיקליים אלו נקראו משפטים גרגוריאנים על שמו של נזיר שהגדיל לעשות בתחום. הצורך לקול שני נולד כתוצאה מהקמתן של מקהלות מעורבות (במיוחד גברים וילדים) אשר הבליטו את השוני במשרעת הצלילים - מנעד (ילדים שרים בדרך כלל במרווח של קווינטה זכה מעל הגברים). בדרך זו התפתחה אמנות הקול השני ויצרה בעצם שני קולות הנעים יחד לאורך ציר הזמן או במילים אחרות, פוליפוני. מנקודת מבט זו החלה המוסיקה המערבית לעלות ולצמוח לאורך התקופות השונות דרך הרנסאנס, הבארוק, התקופה הרומנטית ועד ריצ'ארד ואגנר - מלחין דגול אשר כתב מוסיקה קלאסית בתקופה מאוחרת יחסית (המאה התשע עשרה) שהושפעה גם מאלמנטים מודרניים יותר. מהפוליפוני החלה לצמוח אומנות הפונקט-קונטרה-פונקט שכללה שני קולות שונים הנעים ביחד לאורך ציר הזמן כאשר כל קו מאופיין עם אישיות עצמאית ושיא משלו אשר ביחד יוצרים מרקם בעל אופי הרמוני לעיתים. מלחין נודע שעסק בפיתוחה היה פלסטרינה ואחריו הגיע גדול המלחינים, יוהן סבסטיאן באך, אשר העלה את אמנות הכתיבה הקונטרה-פונקטית לשיאים שהאנושות לא ידעה כמוהם ובהיקף יצירה עצום ממדים שכלל אינוונציות כורלים ועוד. אחריו הגיעו מוצרט ובטהובן - אשר ניסו לרשום בהיבט הגוון - המשך בברהמס שהושפע מבטהובן וכלה בטובים ורבים.

ג'אז מקורו בבלוז העתיק. הבלוז צמח ועלה בתקופת העבדות הכושית באמריקה. בתקופה זו, בה דוכא הגזע השחור והועבד בשדות הכותנה של האדם הלבן, קמו יוצרים אשר הביעו את תסכולם דרך המוסיקה. הבלוז בעקרו היה סגנון מוסיקלי פשוט אשר התבסס על מהלך הרמוני דל במיוחד ונע על Scale חסר ולא מפותח. באותה תקופה החלו אמנים להכניס אלמנטים מהמוסיקה הקלאסית (במיוחד הרמוניים שהקישו על ההתפתחות המלודית) אל תוך הבלוז וליצור בעצם "בלוז משופר" - המהווה את הג'אז אותו אנו מכירים היום. אט-אט החל הבלוז, להפוך לתוצר נלווה אשר עליו קמו ז'אנרים בולטים, אשר ערבבו אלמנטים מסורתיים עם מוסיקה מודרנית. בולט בהם הסקסופוניסט צ'ארלי פרקר, המפליא באלתוריו ונחשב לגדול אמני הבי-בופ אשר יצר כמעט שפה משלו וכן גדולים ורבים כגון טולוניוס מונק ודיוק אלינגטון וכן אמני ג'אז מודרניים כגון צ'יק קוריאה (נגן ג'אז עם אלמנטים קלסיים ברורים), ביל אוונס, הרבי הנקוק. אלמנטים מסגנון הג'אז אומצו גם על ידי הסגנון הלטיני, כמו הסלסה והבוסהנובה. הבולט בהם הוא אי.סי. ג'ובים.

באופן יומרני וכללי מאד ניתן לטעון כי ההבדל העיקרי בין הג'אז לקלאסי הוא לגיטימיות של שימוש בצלילים שונים בתוך המערכת הטונלית והגדרתם כצלילים דיאטונים למערכת ההרמונית (במיוחד הספטימה), כצלילים המבטאים מתח או השואפים לפתרון. בחלק זה של המאמר ננסה להעלות על מספר הבדלים מהותיים.

1) מלודיה - המלודיה הקלאסית מתבטאת בדרך כלל בצלילים דיאטונים להרמוניה הרלוונטית לאורך ציר הזמן. צלילי מתח, ובהם הספטימה, נחשבים כדיסוננטיים (צורמים לאוזן), אשר לדעתי, אינם מהווים צלילי פתרון אפשריים. צלילים אלו יופיעו בדרך כלל בתבניות מלודיות אשר יפתרו אותן לתוך קוסוננט (ראשי ומשני) בתבניות כגוןLower\Upper Neighbour, Passing Note, Note Combiata, האפוג'טרות וכדומה. בסגנון זה נרבה בשימוש בטרצה ובקווינטה כאשר הפתרון יהיה בדרך כלל לתוך צליל אקורד של המשולש הרלוונטי של מרווחים כגון ספטימה וטריטון. ונונה ואף קוורטה, למרות היותם זכים, ידרשו טיפול מיוחד (כניסה ויציאה) ולא יופיעו בדרך כלל על הפעמה הראשונה והכבדה אלא כאפוג'טורה. המלודיה תהיה בדרך כלל פשוטה וסיקוונציאלית, תובע באמצעים ריתמיים חוזרים ותהיה מעוטת צורות סינקופאליות.

המלודיה הג'אזית - לעומת זאת - ניחנת במתודה יותר חופשית ומשוחררת. הגדרת המתח והפתרון רחבה הרבה יותר ותכלול צלילי מתח כפתרון אפשרי. למעט ה-Avoid Notes ניתן לסיים על כל צליל בתוך המערכת הטונלית, לרבות Tennsions. למרות שלא נהוג לסיים קטע מוסיקלי ב-Tennsion חריף, המלודיה הג'אזית תבוסס על ערכים ריתמיים סינקופאליים והתחושה בהן תהיה פחות יציבה. בדרך כלל תובעת המלודיה באופן בו שמינית ג'אזית (חלק השליש של טריולה) תיקשר לפעימה ריתמית חזקה יותר. חשוב לציין כי הג'אז ברובו מושתת על שמינות לא 'ישרוד' כאשר החלוקה מתבצעת לשני שליש הטריולה ואילו השמינית השנייה תהווה את השליש הנותר ותהיה מודגשת. דבר זה יוצר תחושת "נדנדה" ומכאן המילה Swing. לעומת זאת, השמיניות הקלאסיות הינן שמיניןת שוות בצליל היוצרות אצל המאזין תחושת יציבות. למרות האמור לעיל, לא אחת מתערבבות היוצרות וניתן למצוא קטעי ג'אז בעלי מוטיבים מלודיים והרמוניים קלאסיים (למשל קטעו המפורסם של צ'יק קוריאה "ארמנדו" שמורכב ברובו מאלמנטים קלאסיים מובהקים).

2) הרמוניה - ההרמוניה הקלאסית הינה הרמוניה משולשת בעיקרה אשר נעה על דרגות דיאטוניות לסביבה הטונלית הרלוונטית ואינה מרבה להשתמש באקורדים תחליפים (Interchangeable Chords). הספטקורדים למיניהם נחשבים לאקורד מתוח שיש לפתרו מיידית לפי מתודה מאוד נוקשה והיא תביע צורה מובנית. יחסית לג'אז, היא לא תהיה מרובת מודולוציות (שינוי סביבה טונלית לאורך ציר הזמן) ולא אחת יבוצע הגיוון ההרמוני על ידי שינוי מצב הסופראן ו/או היפוך האקורד (סכסטהקורד קוורט-סכסטקורד, סקונדהקורד ועוד). ההרמוניה הג'אזית היא הרמוניה מגוונת יותר בעלת מפעם הרמוני תוסס יותר ומאופיינת על ידי צלילי מתח מרובים. ההרמוניה היא ספט-קורדית בעיקרה ובניגוד למוסיקה קלאסית (בה הספטימה נחשבת כדיסוננט שיש לפתור מיידית) תיחשב הספטימה לצליל דיאטוני לאקורד (Chors Tone). בניגוד להרמוניה הקלאסית, המתודה הג'אזית ליברלית מאוד: אין בה חובת פתרון לצלילי מתח באופן מיידי, רב בה השימוש בתחליפים ומבוצעות בה מודולציות באופן תכוף יותר. הבדל עיקרי נוסף הוא במיקום האקורד. בעוד שבמוסיקה הקלאסית יובע האקורד בדרך כלל על פעימות כבדות, בג'אז יבוצע האקורד לפני הפעימה (בשמינית ג'אזית - חלק של טריולה). תופעה זו נקראת Anticipation או הקדמת המצופה. כאמור, כמו לגבי המלודיה, ניתן לראות ערבוב של מגמות הרמוניות בין הג'אז לקלאסי. לא אחת ניתקל, במיוחד בסגנון ה-Ballad Jazz בשמיניות ישרות ואף בהרמוניה משולשת (Triades

ומה בפועל? הבדל גדול ניכר גם בנגינה בפועל ולמעשה גם בהכשרה ובמסלולי הלימוד למרות שרבים הם תחומי הלימוד המשותפים. יכולת ההבעה העצמית במוסיקה הקלאסית אמנם קיימת אך איננה רחבה כמו בג'אז. נגן המוסיקה הקלאסית יבצע מתוך פרטיטורה נתונה עם מעט מאוד יכולת לשנות ולהשפיע, ולמעט היבטים כגון דינמיקה ו-Phrasing, אין ביכולתו של המבצע להכניס אינטרפטציה אישית אל תוך הקטע. הדגש בלימודי המסלול הביצועי של הקלאסי היינו על ביצוע ככתבו ולשונו ונגנים קלאסיים נחשבים למבצעים מעולים ובעלי יכולת קריאה מצוינת, אך עם זאת לחסרי דמיון ומעוף. לעומתם נגני הג'אז אינם מבצעים את הדברים על פניו. לפניהם מונח הדף המנחה (Lead Sheet) אשר עליו הם מאלתרים ומבטאים את פנימיותם, סגנונם וטעמם האישי. כל אמן יבחר בטכניקה ייחודית לו ובעצם יחרוט על דגלו צליל מסויים שיאפיין אותו כאמן וכמבצע. הדגש בלימוד הג'אז אינו על הקניית רפרטואר אלא על הקניית שיטות לביצוע "עיבוד מחדש בזמן אמת", או במילים אחרות - אילתור באספקטים מלודיים הרמוניים ריתמיים ועוד.

ובכל זאת…?

חשוב לזכור שבבסיסם שני הז'אנרים מושתתים פחות או יותר על אותו העיקרון. הקלאסי היה התרנגולת וממנו בקע הג'אז ולא נטעה אם נטען כי הג'אז הוא פיתוח והעשרה המתבססים על התשתית הקלאסית והוא מהווה אבן נוספת בהתפתחותה הכרונולוגית של המוסיקה המערבית. אמנם, המוסיקה הקלאסית הולידה את הג'אז אך אין ספק שהג'אז מגוון וחופשי יותר ומשאיר פתח למחשבה עצמאית. מחד, המוסיקה הקלאסית קלה יותר לעיכול ונחשבת אצל רבים כנעימה וקליטה יותר לאוזן. מאידך, הג'אז מצויד במכלול רב יותר של מצלולים אך לא אחת נוצר לכאורה "גבב" צלילים אשר לאוזן בלתי מזוינת ישמעו לכאורה כפלט ספונטני של צלילים ללא מבנה קוהרנטי מוגדר. אז מה בכל זאת? אין תשובה חד משמעית. המוסיקה הקלאסית בשל היותה מובנית ו-"ברורה" יותר, נחשבת ליותר פופולארית ואילו הג'אז ה-"מבולבל" נחשב לנחלתם של מתי מעט. כמבקר מוסיקלי, השתדלתי להיות חסר פניות ולהביע את הדברים על פניהם. כאדם וכבעל דעה אישית, עם כל הכבוד לג'אז - אותו אני מעריך, חי ומבצע - אין ולא יהיה תחליף ליוהן סבסטיאן באך, לוודויג ואן בטהובן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ודומיהם. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רוני ריבל