אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

להחדיר למוחו ממרחק קטן את מנת העופרת הדרושה


תאריך פרסום קודם: 
2003
ז'אן ז'ורס (1859-1914).
ז'אן ז'ורס (1859-1914). לא רבים זוכרים את האיש שעל שמו קרויים גם לא מעט רחובות בישראל. אכן, ז'ורס היה גם פרו-ציוני ידוע וזכה להוקרה על ידי התנועה הציונית, אבל בראש ובראשונה הוא היה נציגו של זרם פוליטי יוני, הומניסטי, שביקש ליצור סולידריות בין כל המפלגות הסוציאליסטיות של אירופה.

 

"ז'ורס מייצג בצרפת את המדיניות האימפריאליסטית של גרמניה...ארכי בוגד זה...העדיף את המדיניות הגרמנית על פני האינטרסים של מולדתו...בימי מלחמה קיימת רק מדיניות אחת - מדיניותה של האסיפה הלאומית. גוף זה העלה את הבוגד ז'ורס על העגלה המובילה את הנידונים למוות אל הגיליוטינה...". כך, במלים מפורשות למדי, כתב שארל פיגה ב-1913, כשהסתער על מנהיגה הכריזמטי של המפלגה הסוציאליסטית בצרפת, ז'אן ז'ורס. היה זה ראשיתו של מסע הסתה אדיר, שגם אם לא היה מתוזמר היטב לא היה שונה במאום מלינץ' שמבצע אספסוף בקורבנו. דומה כי כבר אז נדון ז'אן ז'ורס למוות. יריות הרוצח באו שנה אחת בלבד לאחר מכן, ימים אחדים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה.  

השנה מלאו תשעים שנה לרצח ז'אן ז'ורס, אותו רצח מראשית המאה שאריך פרום השווה, פסיכולוגית, לרצח קנדי. במציאות של ימינו, שבה לסוציאליזם יש רק משמעות עכשווית והשורשים ההיסטוריים שלו מנותקים מההווייה ומהזיכרון הקולקטיבי, לא רבים זוכרים את האיש שעל שמו קרויים גם לא מעט רחובות בישראל. אכן, ז'ורס היה גם פרו-ציוני ידוע וזכה להוקרה על ידי התנועה הציונית, אבל בראש ובראשונה הוא היה נציגו של זרם פוליטי יוני, הומניסטי, שביקש ליצור סולידריות בין כל המפלגות הסוציאליסטיות של אירופה.

סוציאליסט נלהב זה היה דווקא בן למשפחת אריסטוקרטים ותיקה, שממנה יצאו לא מעט דיפלומטים ומדינאים. הוא נולד ב-1859, קיבל חינוך מעולה, הגיע לבקיאות ולהשכלה מקיפה והתמנה לפרופסור לפילוסופיה. את ספרו הראשון חיבר בלטינית ומלכתחילה נראה היה כי בחר בחיי אינטלקטואל צרפתי קלאסי. ואז עשה תפנית, נכנס לפוליטיקה ועד מהרה היה למנהיג הפרולטריון הצרפתי. הוא הגיע לעמדה זו בגיל צעיר מאוד, צעיר בהרבה ממקביליו במדינות השכנות, אוגוסט בבל הגרמני וג'יימס קייר הבריטי, ובניגוד להם חרג מההקפדה על ההלכה המארכסיסטית. את הסוציאליזם ראה לא כשלילת המציאות המדינית-חברתית הקודמת לו, אלא כשלב נוסף בהתפתחות ההיסטורית של החברה האירופית, מעין הרחבת הדמוקרטיה על שטחים כלכליים. הוא הכיר במלחמת המעמדות כ"עובדה" אולם לא ראה את החברה הסוציאליסטית כעתידה לקום מתוך מאבקו של מעמד אחד והתנגד לשלטון יחיד של מעמד כלשהו. את המעבר למשטר סוציאליסטי חזה כצירוף של רפורמות סוציאליות שמתקבלות על דעת רוב העם ומועברות בדרך פרלמנטרית תקינה תוך קיום דיון ציבורי חופשי. לכיתתיות ולדוגמאטיות התייחס בספקנות.

הוא ניסה להוכיח שרוח המהפכה הצרפתית עודנה שורה על העם ושניתן להביא לידי סיום את המהפכה הסוציאליסטית בצרפת. בסוציאליזם הצרפתי ראה את ממשיכו הטבעי של הכוח העצום שחולל את הצהרת זכויות האדם והאזרח למעלה ממאה שנים קודם לכן. הוא ראה את הפילוג הפנימי של הסוציאליסטים הצרפתים כאסון ממש. ב-1905 הצליח, אחרי עמל של שנים, לאחד את הרדיקלים, הבלאנקיסטים, הגידיסטים, הפוסיביליסטים, הווילאנדיסטים ואחרים (למעט הסינדיקליסטים, ששללו פעולה פוליטית פרלמנטרית) ולהקים את המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת, שסונפה לאינטרנציונל הסוציאליסטי הבינלאומי. את ייעודו הגדול של האינטרנציונל ראה בהבטחת השלום. במקביל, הציע רפורמה מקיפה של הצבא הצרפתי שתהפוך אותו ליותר יעיל, מהיר גיוס בשעת חירום, אך יחד עם זאת גם עממי יותר ובלתי מיליטרסטי ברוחו. יחד עם ז'ורז' קלמאנסו ואמיל זולה עמד בראש המסע הציבורי הגדול לתיקון העוול שנעשה לקצין היהודי אלפרד דרייפוס, שהורשע בבגידה ונשלח למאסר באי השדים. על ידי כל אלה השניא את עצמו על הלאומנים בארצו.

ז'ורס בנאום נלהב בפאריס. "הוא הצטיין בבהירות מופלאה בניתוח הרעיונות המורכבים ביותר וניחן בכישרון רטורי נפלא", אמר עליו הסופר רומן רולאן.  הוא לחם למען השלום באירופה ולמען הצדק החברתי בלהט של נביא. נאומיו היו כנים, נרגשים, רוויי חששות לגורל ההמונים. הוא ידע, כמו כולם, שהמלחמה הגדולה משמשת ובאה, אך חשש שמי שישלם את המחיר יהיו הפועלים והעניים.

הלאומנים, כאמור, הוקיעו אותו כבוגד במולדת. כפי שראינו מלכתחילה, שארל פיגה עשה זאת עוד ב-1913. ב-28 ביוני ירה הלאומן הסרבי גברילו פרינציפ למוות ביורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, במהלך ביקור שערך האחרון בסרייבו - ופתח בכך את שרשרת המאורעות שהביאה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הצרפתים לא ייחסו לכך חשיבות מיוחדת משום שבבלקן (כמו במזרח התיכון בימינו) ממילא היו תמיד סכסוכים והתנקשויות. הנשיא ריימון פואנקרה, ועימו ראש הממשלה ושר החוץ, שהו בביקור בסנט פטרסבורג ולא נראה היה כי בכוונתם לקצרו. הדינמיקה המהירה שבה התפתחו העניינים הביאו מהר מאוד להכרה שדווקא אירוע זה עלול לגרום לפרוץ המלחמה שממנה חששו מדינות אירופה מזה למעלה מעשור. הבריתות שחתמה צרפת קודם לכן עם אנגליה ורוסיה היו אמורות למשוך אותה לצידה של כל אחת מאלה, אם תיכנס למלחמה. דעת הקהל בצרפת ששה אלי קרב, ואילו ז'ורס עשה כל מה שביכולתו לנטרל את האפשרות שההחלטה שתתקבל בסופו של דבר אכן תהיה בכיוון זה. מכיוון שדגל בסולידריות בין מפלגות סוציאליסטיות בעולם כולו קיים גם קשרים טובים עם מפלגות כאלה בגרמניה. הוא היה אחד הבודדים שהזהירו מפני התבשמות מניצחונותיהם של הסוציאליסטים שם, ביודעו שהתמיכה האלקטורלית האמיתית שלהם נמוכה בהרבה. הוא לחם למען השלום באירופה ולמען הצדק החברתי בלהט של נביא. נאומיו היו כנים, נרגשים, רוויי חששות לגורל ההמונים. הוא ידע, כמו כולם, שהמלחמה הגדולה משמשת ובאה, אך חשש שמי שישלם את המחיר יהיו הפועלים והעניים. הוא ביקש להרוויח זמן ולהרפות את המתח. בין היתר, ניסה להפעיל, באמצעות האינטרנציונל הסוציאליסטי, את המפלגות החברות בו שיילחצו על ממשלותיהן להימנע ממלחמה בכל מחיר. כשביקר נשיא רוסיה בפאריס, העביר החלטה בקונגרס סוציאליסטי לקיים שביתה כללית שתשתק את התעשייה הצבאית. הוא טען כי ממשלת צרפת - כמו גם ממשלות אחרות באאירופה - פועלת ללא שיקול דעת ובחוסר אחריות משווע. 

ב-17 ביולי 1914 השמיע אחד העיתונים קריאה כמעט גלויה לחיסולו של ז'ורס. "לו בחר אחד הגנרלים ערב המלחמה חצי תריסר חיילים וסמל כדי להעמיד את ז'ורס אל הקיר ולהחדיר למוחו ממרחק קטן את מנת העופרת הדרושה - האם לא הייתם סבורים שגנרל זה מילא את חובתו האלמנטרית? ואני אף הייתי מוכן ומזומן לסייע לו בכך !". יום למחרת כתב הלאומן שארל מורה בעיתונו "אקסיון פראנסז": "הכל יודעים - ז'ורס הוא גרמניה !". ב-23 ביולי יצא העיתון במאמר המאזכר בהקשרו של ז'ורס את רצח קלמט, המו"ל של העיתון השמרני "לה פיגארו". קלמט זה פירסם מכתבים שכתב השר הרדיקלי קאיו לאשתו השנייה ושנגנבו ונמסרו לו על ידי אשתו הראשונה של קאיו. בתגובה, ירתה האישה השנייה בקלמט למוות. הוחלט למנות ועדה פרלמנטרית שתחקור את הנושא וז'אן ז'ורס, שנחשב לאדם ישר ונטול פניות, מונה לעמוד בראשה. "אין בכוונתנו להניג מישהו לבצע רצח פוליטי...", כתב ה"אקסיון פראנסז" באותו בוקר, "אך אפשר שבקנאי מסוים יתעורר הרצון לפתור את השאלה המעשית: האםה היה חל שינוי בסדר הדברים בעולם לו נפל בגורלו של מר ז'ורס מה שקרה למר קלמט...?". במקביל הוצף "ל'הומניטה", עיתון המפלגה הסוציאליסטית שז'ורס עצמו ייסד, במכתבי שיטנה ובאיומים על חייו של ז'ורס. ההסתה החלה לעשות את שלה.

לווייתו של ז'ורס בפאריס. המוני אבלים הלכו אחר ארונו. כיום הוא טמון בפנתיאון, בו קבורים גדולי בניה של צרפת.

בו ביום הודיע ז'ורס כי לצרפת יש חלק במלחמה המתקרבת: היא פלשה למרוקו ובשל כך איבדה את הזכות המוסרית לגנות את התוקפנות האוסטרית בבוסניה או בכל מקום אחר. שוב הגיע למסקנה כי אין כל דרך להצלת הציוויליזציה המערבית, בלתי אם ריכוז כל הכוחות סביב ההחלטה המשותפת להימנע ממלחמה.ז'ורס התעלם מהקמפיין שניהלה נגדו העיתונות הלאומנית. הוא לא חשש מפני האשמתו בבגידה וכל תשומת ליבו הייתה נתונה לחשש שהאינטרנציונל הסוציאליסטי יהיה חלש מכדי למנוע את המלחמה. כשהתפרסמה אזהרת אוסטריה לסרביה בעקבות רצח הארכידוכס, תקף ז'ורס את התנהגות האדישה כלפי חוץ, כביכול, של ממשלת צרפת: "מתי כבר תהיה לנו ממשלה בצרפת?", שאל, "הנשיא שלנו נמצא בנסיעות; שר החוץ וראש הממשלה נמצאים בנסיעות...יתכן שתוכרז מלחמה בהיעדר השלטונות הרשמיים. עלי להניח שהאדונים שלנו, השוהים כיום בסנט פטרסבורג, אינם יודעים דבר על האזהרה שהזהירה אוסטריה את סרביה, אחרת היו מזדרזים לשוב הביתה...איזו קומדיה, איזו טרגדיה !".  

כעבור יומיים הכריזה אוסטריה מלחמה על סרביה. ההיסטוריה הלאומנית בצרפת הייתה בשיאה. ז'ורס נסע לישיבה דחופה של הוועד הפועל של האינטרנציונל בבריסל וניסה למצוא גרך מוצא ממלחמה. הוא האמין שממשלת צרפת אינה רוצה באמת להילחם, אלא שהצהרותיו התוקפניות של קיסר גרמניה, וילהלם השני, מלהיטות את הלאומנות הצרפתית. ב-30 ביולי חזר לפאריס ובאותו ערב כתב מאמר שפורסם למחרת ב"ל'הומניטה", בו חזר וקבע כי הסכנה עודנה גדולה אך ניתן עדיין להתגבר עליה בתנאי שהכל ישמרו על קור רוח ולא ייתפסו לפאניקה. המאמר הופיע למחרת היום והתקבל באווירה שהייתה היפוכה הגמור של מה שנאמר בו. מוכרי העיתונים התקבלו בקריאות בוז והעיתונות הימנית תיארה את ז'ורס כסוכן של הקיסר הגרמני וכנציג אילי ההון והתעשייה בברלין והאשימה אותו שנועד בבריסל עם מדינאי גרמני והתחייב בפניו שצרפת לא תגלה כל התנגדות להכרזת המלחמה של אוסטריה על סרביה. סרביה הייתה בת חסותה של רוסיה, שמצידה הייתה חתומה על הסכמי הגנה הדדיים עם צרפת. אוסטריה הייתה שותפתה של גרמניה, אויבתה הגדולה של צרפת. "הסכמה" של ז'ורס לתוקפנות אוסטרית-גרמנית נגד בעלות בריתה של צרפת משמעותה בידוד של צרפת בזירה האירופית ושיתוף פעולה עם כיתורה שלה. זו היתה הגישה המקובלת.

באותו יום, 31 ביולי, שהה ז'ורס באסיפה הלאומית, ומשם הלך בחברת כמה צירים סוציאליסטיים אל משרד החוץ בקיי ד'אורסיי, במטרה לדווח שם על הדיונים בוועדת הפועל של האינטרנציונל בבריסל. הוא העביר את המסר שקיבל מהסוציאליסטים הגרמניים לפיהם הקיסר וילהלם אינו מעוניין במלחמה ותבע שצרפת תפנה לרוסיה ותתבע ממנה שלא לקיים גיוס כללי. דקות ספורות לאחר שעזבו ז'ורס וחבריו את משרד החוץ התקבלה בו הידיעה שגרמניה הכריזה מלחמה על סרביה אף היא.

תיאוריית ה"אוכראנה" 

על רקע המאבק שהתקיים אז באירופה בין הסוציאליזם לליברליזם ולחוגים הלאומניים כמעט לכל רצח פוליטי נוספה גם תיאוריה המקשרת אותו עם רוסיה או עם ברית המועצות. ההתנקשות בז'אן ז'ורס לא יצאה מכלל זה.

ביוני 1914 התלונן מהפכן רוסי בשם בורצב, שנמלט לצרפת, בפני משרד החוץ הצרפתי, על פעילות ה"אוכראנה" (המשטרה החשאית של הצאר הרוסי) נגד המהגרים הפוליטיים הרוסים בפאריס. לדבריו, המשטרה הצרפתית אף מסייעת לסוכנים אלה. התלונה הגיעה לידי השגריר הרוסי בפאריס, איזבולסקי. לשגריר לא היה כל ספק כי הנושא יגיע גם לדיון באסיפה הלאומית הצרפתית, והוא גם שיער שמי שיעלה את הפרשה בפרלמנט יהיה ז'אן ז'ורס, דוברם ומנהיגם של הסוציאליסטים. לפיכך, החליט להשמיץ את ז'ורס בעיתוני הימין בכל דרך אפשרית.

לפי התיאוריה הזו, לא היה ניתן עוד למנוע את המלחמה. השגריר הצרפתי בסנט פטרסבורג, מוריס פאליאולוג, דיווח על גיוס כללי ברוסיה והביע את דעתו שאין סיכוי למנוע את המלחמה. ב-27 ביולי שב איזבולסקי לפאריס, כשגם הוא עצמו מודע לכך. ב-31 ביולי ביקר איזבולסקי באסיפה הלאומית. ז'ורס שוחח אז עם קבוצת עיתונאים באחד המסדרונות. כשזיהה את איזבולסקי פנה אליו ושאל אותו: "האם עלינו להילחם ואף ליהרג, מכיוון שלא קוימה ההבטחה שניתנה לך על ידי ארנטל. אני מתכוון, כמובן, להבטחתו לתת לך ארבעים מיליון פרנק כדמי שתיקה, תמורת הסידור עם אוסטריה בשאלת בוסניה-הרצגובינה.... לאחר מכן הוסיף שלא יעבור על העניין בשתיקה ושיפרט את האשמותיו מעל דפי "ל'הומניטה". אחד הצירים, ששמע את משפטו האחרון של ז'ורס, צעק אליו: "אל תעיז לעשות זאת, ז'ורס! בפינת הרחוב הראשונה ישתיק אותך כדור !".

מכאן הגירסה הטוענת שוויליין היה כלי שרת בידי ה"אוכרנה" ושהוא לא תיכנן את הרצח אלא סוכנים רוסיים. אנשי ימין, שרצו לטהר את עצמם מאשמת הרצח, הפיצו שמועה לפיה ליוו סוכני ה"אוכראנה" את ויליין עד הירי עצמו ממש. פרנאן לאבירי, עיתונאי ה"אקסיון פראנסז" אף טען כי זוהי המסקנה אליה הגיעה חקירת המשטרה, ועל כן אין להטיל את האחריות המוסרית לרצח על אנשים כליאון דודה או שארל מורה, ממנהיגיו הבולטים של הימין הקיצוני אז.

בערב חזר ז'ורס למערכת "ל'הומניטה" ונועץ בחבריו לגבי העמדה שינקוט העיתון במאמר המערכת שלו למחרת היום. ז'ורס התכוון לתקוף את מדיניותה של גרמניה ולהכריז כי היא צבועה וברוטאלית. כאן התערב אחד מעוזריו והזכיר לו כי לא אכל דבר במהלך היום ומאחר שממילא יהיה עליו להישאר במערכת עד חצות לפחות, מוטב שיאכל דבר מה קודם לכן. החבורה ירדה למסעדת "קרואיין" והתיישבה ליד שולחן ארוך שהיה ממוקם משמאל לדלת הכניסה. גבו של ז'ורס היה מופנה לחלון פתוח, ורק וילון קטן הפריד בינו לבין הרחוב שבחוץ. המקום היה מלא וגדוש והמלצרים התרוצצו בעסקנות בין השולחנות. בשעה תשע וארבעים סיימה החבורה את סעודתה. אחד העיתונאים הוציא תמונה של ביתו התינוקת. ז'ורס ביקש להתבונן בה מקרוב ולברך את האב הטרי.

לפתע הושטה זרוע מבעד לחלון הפתוח, אוחזת אקדח. אחר מחברי המערכת ראה אותה השליך בקבוק סודה על המתנקש, אך החטיא. הבקבוק התנפץ בקול גדול על הקיר, מעמעם במאוד את הנפץ הקל של שתי היריות שירה המתנקש. הכדור הראשון החמיץ את המטרה, אך זה שבא אחריו פגע בז'ורס בעורפו וחדר לגולגלתו. ז'ורס מת כמעט בו במקום.

היריות נורו מטווח אפס. לז'ורס לא היה כמעט סיכוי שלא להיפגע. המתנקש עקב אחריו מרגע כניסתו ל"קרואיין" ובמשך שעה שלמה טיל על המדרכה שמחוצה לה בהמתנה דרוכה לשעת כושר. הוא ניסה להימלט מהמקום במכונית, אך נתפס בידי שוטרים. במשטרה התבררה זהותו: היה זה ראול ויליין, בן 29, מובטל חסר כל חברים. הרקע הנפשי שלו לא היה מהמזהירים:  הוא היה מוכר כחולה נפש וכמי שההיסטוריה המשפחתית שלו הייתה דומה. הוא לא ראה את ז'ורס קודם לכן ולא חש כלפיו טינה אישית, אבל בהשפעת המלחמה המתקרבת התעוררו רגשותיו הפטריוטיים והוא החליט לעשות משהו כדי לבטא אותם. בתחילה תיכנן בכלל לרצוח את הקיסר הגרמני, אך הסתת העיתונות נגד ז'ורס הפנתה את תשומת הלב שלו כלפיו דווקא.

הסערה שפרצה בצרפת לאחר הרצח הייתה עצומה במימדיה. המונים השתתפו בלווייתו, כולל יריבים פוליטיים. הסופר רומן רולאן, שהיה מעריצו הגדול, כתב עליו לימים: "...היו לו מלא החופניים תכונות נאצלות: הוא היה טוב-לב ומסביר פנים, נטול רגשול שנאה, חדור כולו אהבת אדם, במיוחד לאדם הפשוט, לאיכר, לפועל. הוא היה ללא פניות וללא אמביציות אישיות, ונוסף על כך גם הוגה דיעות מעמיק, חוקר, היסטוריון, לוחם פוליטי וחברתי, דמוקרט במשמעותה הנעלה ביותר של המילה. ז'ורס התנגד לשימוש בכוח בכל צורה שהיא והיה אידיאליסט במלוא מובן המילה...".  ממשלת צרפת, מאידך, עשתה הכל כדי לנצל את הרצח לקידום מטרותיה הפוליטיות. היא הציגה את ז'ורס כאילו היה תומכה הנאמן, ולא מתנגדה החריף. ראש הממשלה, רנה ויוויאני, פירסם ביוזמתו כרוז בו כינה את ז'ורס "פוליטיקאי ונואם דגול" ואת הרצח - "פשע מתועב". "הנני מרכין את ראשי, בשמי ובשם עמיתי, לפני קברו של המדינאי הרפובליקני-הסוציאליסטי הדגול, שתמך בימים הקשים האחרונים בפעילותה הפטריוטית של הממשלה למען השלום..", נאמר שם. היה נוח, כנראה, לוויויאני להציג את הדברים בצורה זו, אבל הם היו היפוכה הגמור של האמת. לפי מסורת הצביעות הפוליטית והמוסרית המקובלת במקרים כאלה, הכול הסתייגו מן הרצח. אפילו ה"אקסיון פראנסז", ראש המסיתים, הביע זעזוע, ואילו  ה"טאן" הימני אף כתב שז'ורס התייצב לצד הלאומנים.

ז'ורס אמנם נרצח יומיים לפני פרוץ המלחמה, אבל בכל ארבע וחצי שנותיה לא הטריח עצמו שום בית דין צרפת לשפוט את הרוצח. לעומת זאת, התפנתה צרפת במהלך המלחמה להביא לדין שני שרים שלא היו פטריוטיים דיים, מבחינתה. ראול ויליין, לעומת זאת, ישב בכלא במשך חמש שנים כמעט - ורק במרץ 1919 הועמד לדין.

במשפטו של ויליין הצטיירה תופעה מעניינת: לאחר המלחמה, הכירו רבים בצדקת עמדתו המקורית של ז'ורס כי יש להימנע ממנה. שארל פריי, שהיה אז ראש עיריית שטרסבורג, הצהיר שהסוציאליסטים של אלזאס-לורן תמכו בהתלהבות גם ב-1914 בהשקפותיו של ז'ורס. הציר השמרני דה קונסטאן הצהיר שראה מאז ומתמיד בז'ורס פטריוט צרפתי נאמן וסמל לאהבת המולדת. איש צבא שהעיד במשפט אמר כי לעתים קרובות עלתה בדעתו הסברה שסוכן גרמני הוא שעמד מאחורי הרצח - שליח של אותה מדינה שז'ורס הואשם על ידי הימין בהזדהות איתה ובפעילות למענה.  

כמו יגאל עמיר בימינו, גם ויליין לא התחרט על מעשיו. סניגורו הזהיר את חבר המושבעים שאם ירשיעו את ויליין משמעות הדבר שהם סומכים את ידם על העקרון הסוציאליסטי ועל כל המשתמע ממנו - מלחמת המעמדות, המהפכה ואפילו המשטר הבולשביקי. חבר המושבעים, מאידך, היה מורכב מבורגנים, פנסיונרים, תעשיינים, בעל אחוזה, סוחר, בעל בית דפוס וכדומה. וכל זאת, באביב 1919, כשברוסיה נפוצו שמועות זוועה על המשטר החדש ברוסיה. הסניגור אף פרט על מיתר פטריוטי נוסף. הרצח, הסביר, בוצע בשל פרץ  רגשות עז שנבע מאהבת המולדת ומדאגה לה. הוא לא הסתיר כי ויליין אכן ביצע את המעשה, אך ביקש לזכותו מאשמת רצח.

באווירה הזו לא היה כל סיכוי שוויליין ייצא בנזק חמור מדי. המושבעים פסקו שלא היה זה רצח כלל, אלא פעולה שלא קדם לה תיכנון יסודי ושנבעה מהתפרצות ספונטנית של רגשות פטריוטים. ויליין זוכה ושוחרר מייד. למרבה האבסורד והביזיון, החליט בית המשפט כי על אלמנתו של ז'ורס לשלם את הוצאות המשפט.

למחרת היום ערכה המפלגה הסוציאליסטית הפגנת מחאה אדירה כדי להביע את שאט נפשה מהזיכוי. שלוש מאות אלף מפגינים צעדו ברחובות פאריס. אבל הפגנת הכוח הזו לא שינתה דבר. פסק הדין לא שונה מעולם. ב-1924 הועבר ארונות של ז'אן ז'ורס לפנתיאון שבו קבורים גדולי האומה הצרפתית.

אשר לוויליין, על אף זיכויו המביש הוא סיים את חייו בדרך שמזכירה את זו של קורנו. לאחר שזוכה ושוחרר, במרץ 1919, הוא הסתבך בעבירות פליליות ומאחור יותר עבר להתגורר באי איביזה שבשליטת ספרד. ב-19 במרץ 1936, במהלך מלחמת האזרחים בספרד, נורה ויליין למוות על ידי קבוצת אנרכיסטים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר