אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ישראל...ישראל...ישראל


תאריך פרסום קודם: 
2004

פעם באוניברסיטה עסק מרצה מלומד משך שנה שלמה בשאלה  האם המושג "אופי לאומי" אכן קיים  או שזוהי הכללה גסה שאין לה אחיזה במציאות.

במילים פשוטות נשאלת השאלה האם באמת כ-ל הגרמנים צייתנים עד כדי אתם- יודעים- מה, האם כ-ל האתיופים שקטים ונוחים, האם  כ-ל השבדיות משוחררות מינית.

אם בעניין השאלות הנ"ל ברור לי שהדעות חלוקות הרי שבביקורי האחרון בחו"ל גיליתי באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי לישראלים אופי לאומי ברור וחד.

כמה דוגמאות פשוטות:

לכאורה אנו יוצאים (שלא לומר בורחים) מן הארץ  כדי לנשום אויר אחר, ללגום  תרבות שונה. מעשית, אנחנו בעצם שליחיו הזעירים של משרד החוץ.

מבלי שהתבקשנו אנחנו יוצאים לחו"ל כדאי להביא את תרבותנו המקסימה, הייחודית והבלתי מתפשרת לגויים שעוד לא ראו את האור.

 ברחובות העולם השלישי מסתובבים המון ילדים שמקבצים נדבות. חלק מהם למדו שאם ישירו לעוברי האורח-יקבלו יותר. שוייצרי מנומס או בלגי יקשיבו לשיר המקומי ויתנו את הנדבה. מה יעשה הישראלי? לא יתעצל, יאסוף סביבו חבורה של ילדים ולא יעזוב את המקום עד שהחבר'ה  יזמזמו  משירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אל תופתעו אם  ברחובות בומביי תשמעו יותר מפעם אחת את "ים מפרשים סירה" בשני קולות.

למה? את תרבותנו שלנו הרי אנו מכירים, למה לא להיפתח לתרבות אחרת? האם לא בשביל זה הגענו עד הלום? לאופיינו הלאומי הפתרונים.  

הישראלי המצוי חושש מאוד מאנטישמיות לכן, ביוצאו החו"לה ידאג להקיף את עצמו בישראלים מצויים כמוהו.

האם פגשתם פעם קבוצה של חמישה הולנדים צועדת לה ברחובות מילנו? שישה אוסטרלים בפאריס? שבעה איטלקים בריו? כנראה שגם לא תימצאו אלא שישראלים, גם אם יגיעו לבד, יביטו ימינה ושמאלה, יאתרו את הישראלים האחרים,  ויצטרפו בחדווה לג'מעה.

מעניין לגלות כי גם אלה המגדירים עצמם כאנשי העולם הגדול, דוברי אנגלית מצוינת, שכבר ביקרו וטיילו וראו, גם הם יעדיפו ברוב המקרים לשמור בקנאות על אותה סביבה ממנה ברחו כל עוד נפשם ,רק לפני מספר ימים.

מה עושה ישראלי השב מחו"ל ברגע בו עוצרים גלגלי המטוס?

לא, כבר לא מוחאים כפיים ואת "הבאנו שלום" שרים אולי העולים מרוסיה.

עם עצירת הגלגלים יזנק הישראלי המצוי על רגליו ויעמוד. הוא יודע כי תחלופנה עוד דקות ארוכות עד שתיפתחנה הדלתות. הוא גם יודע שהראשונים (מה לעשות) יוצאים קודם ותורו עוד רחוק.

אולי לאמריקאי הייתה האינפורמציה הזו משנה משהו. לא לישראלי. הוא יעמוד, אפו תקוע בתוך  בית השחי של שכנו האחד המתעקש  להוריד את המזוודה עכ-שיו, ישבנו צמוד לזה של שכנו האחר המתעקש אף הוא שלא לוותר על האופציה. באותו הכסף יכול היה ליהנות מעוד כמה דקות- כסא חמימות. לא הוא , שטח משוחרר לא יוחזר, כך לימדו אותו, והוא לא יאכזב.

בשלב הבא, מייד לאחר שקפץ ועמד יכניס החבר ישראל את ידו לכיס.

 למה?, התשובה ברורה. בכיס מחכה לו בכיליון עיניים מכשיר הסלולאר ממנו התנתק בשעות האחרונות.

חשוב לשים לב לעובדה כי עמנו מגלה אחריות קולקטיבית אמיתית. עם העלייה למטוס כבים הסלולאריים (נכון שהדיילת צריכה להתחנן קצת, אבל משלמים לה על זה לא?) אך עם עצירת הגלגלים נשלף החמצן, סליחה המכשיר ובבת אחת לוחצים   400 איש  על כפתור ההפעלה  בתנועה קלה ומיומנת.

מייד מתמלא חלל המטוס בעשרות צפצופים, כל האס.אם.אסים, כל ההודעות הכל מתפרץ החוצה בחדווה ואליהם מצטרפות הסרנדות המוכרות. מי לעזאזאל  מחייג אליהם בשלוש לפנות בוקר? ולמה אי אפשר לחכות עם השיחה עד, נגיד, לרגע קבלת המזוודות?

לחכות, אה? האופי הלאומי, רבותי, לא מאשר דחיית סיפוקים. "כאן ועכשיו" הוא אומר ורצוי און-ליין.

"אפשר להוציא את הישראלי מישראל, אבל לא את ישראל מהישראלי" אומרת הקלישאה אלא שמותר, לטעמי, בגילנו המתקדם, להחליפה באחרת.

מותר להתנתק מדי פעם, להיפתח לאחר, לשונה. האמיצים שהלכו על זה  אומרים שזה נעים.

ברומא התנהג כרומאי. לפעמים  כדאי  לנסות.

הנני כאן

בשנה שעברה זכתה התוכנית "כוכב נולד (א')" בתואר תוכנית העשור. בניגוד למבקרים החריפים שהתנפלו על הבחירה אני תמכתי.

בביתי שלי (ואף בבתים רבים אחרים בהם מתנהלים בני תשחורת) עשתה התוכנית מהפך והחייתה בשמחה את הזמר העברי. לא עוד בריטני וכריסטינה אלא רמי וריטה וארקדי דוכין גם.

העונה השנייה התחילה צולעת משהו. נרגשים התיישבנו אל מול המסך ותוך זמן קצר עלתה על לשוננו  טעמה של אכזבה. הלימון טרי, שהקווץ' הראשון הגיר ממנו טיפות בוסר רעננות, הלך והתרוקן והפיץ סביבו חמיצות – יתר, והרבה  ריח רע.

המון שערוריות דבקו לעונה השנייה,אם רצינו או לא השתתפנו בכל הדרמות שאירעו לפני ובעיקר אחרי הקלעים. הכוכבים הצעירים נראו כמו שטנץ עייף ומתקתק , צביקה הדר שכח איך להצחיק, ריקי גל פיזרה רסיסי רשעות, וצדי צרפתי התגלה כמו תופעה שקשה במיוחד להגדירה.

במיוחד הרגיזה רדיפת הבצע, התחושה כי הזכיינית נחושה בדעתה לחלוב את הפרה הזו עד תום, ותיזכר לרעה ההחלטה (של מי באמת?) לאפשר שליחת 250 אס.אם.אסים מכל מכשיר נייד.

החודשים חלפו, המתמודדים נופו אט-אט ואז הגיע הרגע הגדול, 50,000 אלף נערה ונער הגיעו  לשיר ולצרוח באקסטזה אל מול הבמה.

חייבת להודות שלא צפיתי, 97 פרסומות בתוך שעתיים הם הרבה מעבר לכוחי. כיוון שזה תש עוד קודם העדפתי את ערוץ הריאליטי שמראה  "הישרדות" בפנמה,  על הריאליטי-לייט המתחולל בניצנים.

למחרת התעוררתי רק כדי לגלות  כי אחד המתמודדים, סקעת ליתר דיוק, חפר עמוק והוציא מניבכי  ההיסטוריה, מהבוידם, שיר עתיר אבק. ביד קלה אווררו המילים , בשני "פויים" צוחצחה המנגינה , עברי לידר עדכן את  העיבוד ובן לילה, כמה נעים, השתלטה על חיינו סוג קלסיקה שכוחה.

עשר פעמים בשעה מושמע "הנני כאן" בביצועו (המקסים, אם יותר לי) של כוכב נולד מספר שתיים ,וילדי וחבריהם וחברי חבריהם שרים את כל המילים. ואילו מילים! ואיזו מנגינה!

לא עוד "בלבלי אותו" או  "המנוי אינו זמין לאהבה". מעתה משמיע הרדיו מושגים כמו "ללטוף את שערך", או "ציפורים חגות" או ארץ לא זרועה". אוזניי למודות סאבלימינל והצל לא מאמינות לשמע  "בלילות בבכות השועלים, אני חולם וער בך בו בזמן".

רק בגלל זה אלחץ בחמימות (וירטואלית) את ידם של יואב צפיר, וצביקה הדר  ו"רשת" או "קשת" או השד יודע מה.

בתקופה בה הולכת העברית ונעלמת המטרה, חברים, מקדשת כל אמצעי ואמצעי, ואם לומדים ילדנו הגייה נכונה דרך שעות המסך של ריקי גל, או פוגשים עברית מצוינת דרך השירה, מי אני שלא אתמוך בתוכנית הממוסחרת הזו ואקווה בכל לב שלמרות חולייה, לא בקרוב תפנה את מקומה.

מי ייתן ובעונה השלישית (שתגיע הרבה לפני שנספיק להגיד הראל מויאל) יתייצבו על הבמות עשרות  עלמי ועלמות חמד שישוררו במלא גרון קצת נתן אלתרמן, אולי שלונסקי, איזה מאיר ויזלטיר או נתן יונתן.

תנו לנו כוכב, חברים, גבוה יותר, חזק יותר, משוררי יותר. אנחנו ממתינים לו בציפייה דרוכה.

מסגרת: 

הנני כאן

מילים: חיים חפר

מנגינה: דובי זלצר

 

אני הולך אלייך כל ימיי, אני הולך אלייך מסונוור,

האבנים פוצעות את כפותי,

אבל אני איני מרגיש דבר

אני הולך בארץ לא זרועה,מושיט ידי ללטוף את שערך

הנני כאן אך כמו יונה פצועה,אני נופל תמיד מול שערך

הנני כאן, עמו ציפורים חגות

הנני כאן, מביט מן הגדרות

הנני כאן,כמו אבן בגדר, כמו סלע כמו באר

אני האיש אשר תמיד חוזר, חוזר.

 

אני חוזר באלף גלגולים, אני נסיך, בן מלך וקבצן

ובלילות בבכות השועלים, אני חולם וער בך בו בזמן

אני רואה אותך הרחוקה, כמו נסיכה שבויה במגדלים

בין סורגים יושבת ומחכה

אלוהים..האלוהים גדולים

 

ואת חיכית כמו האבנים, וכמו הבור להלך במדבר

זריחות רבות נשקו אותך פנים, שקיעות רבות נשקו אותך צוואר

כך ראיתיך יושבת ומצפה, ובעיניך אור ועצב רב

כך לקחתיך איתי אל החופה

את היחפה עם כתר של זהב.

 

 

 

 

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר