אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כוהנת במעבר


תאריך פרסום קודם: 
2004

 

"איריס יוטבת?? בקיסריה??" שאל (תוך הרמת גבה נמרצת) מי ששמע כי היא-היא נושא הראיון הבא.

מסיבות הקשורות בדימוי לא מתחבר שמה של הכוהנת הגדולה של ה"טבעי", עם האסוציאציה הנוצצת של המקום.

בביתה השכור (ועמוס הארגזים עדיין) היא שומעת ומחייכת ו..לא, אין לה שום סיבה  להתנצל. 

קיסריה מ-כ-ל המקומות.. 

"אז מה פתאום?" שאלתי אותה ואת יוסי מורגנשטרן, בן זוגה לחיים, עת נעצתי עקביי בתוך הכורסא הנוחה שעל שפת הבריכה בחצר.

"מתוך הפרקטיקה של החיים" ענו פה אחד השניים שהגיעו לפני כמה שבועות מפרדס חנה (היא) ומשדה- ורבורג (הוא).

"נוח פה ואסתטי" אומר יוסי, "רצינו להיות הכי קרובים לים, ובתה של איריס ביקשה ללמוד בחוף הכרמל.."

- אבל למה דווקא קיסריה? אני מתעקשת,  הרי אפשר היה באותה מידה לשכור בית בעין איילה או בהבונים או בכל מקום אחר..

"אני נעה ונדה בין העולמות החומריים והמחוברים-איזוטריים" עונה איריס בגילוי לב "משמח אותי שאפשר לעשות את הכל : לחוות  את האנרגיה של הכסף ובמקביל גם את האנרגיה של הטבע – האדמה, הירוק, הים. בסופו של דבר כשמסתכלים עמוק – אלה חלקים של אותו שלם . ואנשים יכולים להיות נחמדים או לא בכל מקום.

ברור לי שהקשר לא נשמע טבעי. הגיוני היה יותר למצוא אותי עדיין בפרדס-חנה או כרכור, שם גרתי שבע שנים ונהניתי, הרי  זה רק רבע שעה נסיעה ואני נמצאת בפרדס חנה הרבה. אלא שאדם מגיע לאן שהוא אמור להגיע וכנראה יש סיבות מסתוריות לעובדה שאנחנו דווקא כאן."

- כוהנת במשבר? אני מנסה כשמסתבר לי שהיא בוחנת כרגע בזהירות את האפשרויות העומדות בפניה .

"כוהנת במעבר" היא עונה ומחייכת חיוך גדול.

אני והברנז'ה

קורות החיים של איריס יוטבת מרשימות בכל קנה מידה. במהלך 55  שנותיה הספיקה לעשות מה שלאחרים ידרשו, מן הסתם,  מספר גלגולי חיים.

כבר כשהייתה בת 17 פרצה לקדמת הבמה עת גילמה את מיקה, התפקיד הנשי הראשי, לצידו של אסי דיין, בסרט "הוא הלך בשדות". השנה הייתה  1967,  ו"זה היה הסרט הראשון והאחרון בו השתתפתי" היא מציינת ביובש.

חיידק הבמה, עם זאת, עמד ללוות אותה עוד שנים רבות. לאחר ששירתה בלהקת פיקוד מרכז חברה לקובי רכט (לימים בעלה ואבי בנה הבכור) ויחד עמו הלחינה וכתבה שירים לתוכניות טלביזיה ובעיקר  רוק'נרול.

 במילייה המקומי נספרו גם דודו טופז, מני פאר, יגאל ודן שילון ועוד רבים וטובים מן השמות המובילים את העשייה התרבותית (והפחות) בארצנו.

לטובת הקריירה המתפתחת  הקים הזוג (ואתו קובי אושרת) הרכב מוסיקלי ויחד יצאו ליצור ולהופיע בהולנד וצרפת. בסוף שנות ה-70 כתבה את התסריט והשירים לסרט ההוליוודי "התפוח" בבימויו של מנחם גולן.

למעלה מעשר שנים בילתה יוטבת בין אירופה לארה"ב , למדה מחזאות, כתבה תסריטים וגידלה ילד קטן.

"רק בשנות השלושים לחיי, אחרי שנרגעתי מחו"ל ומהבוהמה התפניתי לתהות על קנקנו של עולם ולחפש תשובות לשאלות חקרניות ומטרידות שהעסיקו אותי מגיל צעיר: מהי רוחניות, מהו תפקיד האישה בעולם משתנה, מהו תפקיד הגבר, איך מפצחים את חידת הזוגיות- שאלות טנטריות במהותן."

"חשבו שירדתי מהפסים"

"שינוי בא תמיד מתוך מצוקה" היא קובעת "מתוך משבר. שלי הגיע בגיל 30 אחרי שילדתי את תום, בני הבכור בניתוח קיסרי טראומטי. הרגשתי שהגוף בוגד בי, שמה שקרה לי לא חייב להיות כך. הייתי צריכה להחליט אם אני נשארת באותו מקום או משנה כיוון ואם אני הולכת- לאן?"

את חמש השנים הבאות  בילתה בחקירה פנימית שכללה שינוי דרסטי באורחות החיים  וגירושין.

יוטבת: "שינוי נוצר בשני שלבים. השלב הראשון הוא המשבר הכולל את תחושת היאוש  והמיאוס. אחריו יש צורך בחשיפה לחומרים ואנשים אחרים, איתם ניתן לברר את השאלות הפנימיות, ולמצוא את היעוד.

 כיוון שחיינו בצפון קליפורניה נחשפתי  בקלות לדמויות, הלכי חשיבה, ספרים וחומרים נוספים שהציגו בפני עולם אחר ומופלא.

 במשך למעלה מעשור הייתי עסוקה בלימוד והבנת הרוחניות , בעיקר הנשית,  הכוללת היסטוריה ו-מיתולוגיות, טנטרה, זוגיות , שאמאניזם ועבודת קסם, העצמה נשית ועוד."

 כל אלה סייעו ליוטבת בגיבושה של  תפיסת עולם שונה לחלוטין מזו על פיה חיה בעבר.

לידה כטראומה נשית

השנים חלפו והיא  התחתנה בשנית וילדה עוד בת (היום בת 16) ובן (14), אשר נולדו בלידות בית ללא התערבויות רפואיות.

"הריון ולידה הם נושא טראומטי אצל נשים רבות" היא אומרת "תחושת חוסר האונים, העובדה שהגוף שלך הופך לאובייקט ששייך למערכת והרופאים מדברים מעלייך, חוסר השליטה בתהליך- כל אלה יוצרים לעיתים בעיות שלא מסתיימות עם צאת התינוק לאוויר העולם אלא מלוות את האישה בתת מודע עוד שנים רבות ומתבטאות בגוף, בנפש, במיניות ובקשר הזוגי.  בתהליך הזה תלוי חלק גדול מהאהבה או חוסר האהבה הנשית.

 נשים רבות לא מדברות בכלל על הלידות שלהן כי קרה שם משהו כל כך כואב..רק  כשמעלים את הנושא ומנקים ממנו את האבק  עוברת האישה תהליך חזק מאוד של סגירת מעגל, הבנה, סליחה, וקבלה עצמית.

לידה יכולה להיות מעיין של עוצמה נשית, אבל היא יכולה להיות גם האבן הסותמת שמניחים עליו."

את הלידה הראשונה סיימה יוטבת עם צלקת- אורך בעקבות,כאמור, ניתוח קיסרי.

"צלקת מסוג זה פירושה בשפה הרפואית של אותם הימים שהאישה תלד אך ורק בניתוח קיסרי. אבל  את שני ילדי הנוספים  התעקשתי ללדת בלידה טבעית בבית, עם תמיכה של המערכת בארה"ב וחגורת בטחון שפויה. כן, בארץ חשבו שירדתי מהפסים, נתקלתי בהמון התנגדויות. אמא שלי שהייתה מודאגת במיוחד ניסתה להניא אותי מהרעיון המסוכן הזה, אבל אנשים שמכירים אותי יודעים שיש משהו בעקשנות שלי...

זה כנראה כוחה של החלוציות שמפלסת דרך חדשה לאנשים שיש להם קצת פחות אומץ  לעמוד מול הנורמה, מול השמרנות.

בסופו של דבר, אפילו אמא שלי נעשתה לימים שותפה מאמינה לדרך."

(גם) בזכות דן שילון

כשחזרה לארץ בתחילת שנות ה-90 הייתה נחושה בדעתה לתרום למצב הקשה בנושאי הלידות בארץ, ולנסות ליצור  שינוי בתפיסה נשית בכלל, ובנושאי הלידה והאמהות בפרט. בהברקה של רגע  פנתה לידידה הותיק דן שילון, שהגיש באותו זמן תוכנית טלביזיה עתירת רייטינג.

"מכיון שרציתי חשיפה לרעיונות החדשים, פניתי אליו והצעתי לשוחח על הנושא ולהקרין חלק מסרט הלידה שלי שצולם בבית ובו ראו לפרטי פרטים, איך דרך רגליה הפעורות של השחקנית לשעבר, נולד באופן טבעי תינוק. תמונות כאלה עוד לא נראו אז בטלויזיה הישראלית."

שילון קפץ על המציאה הצהבהבה, ויוטבת הרוויחה חשיפה ענקית לרעיונותיה.

"כבר למחרת" היא אומרת "החל תהליך הבנייה של "דרך אם". התקשרו מיילדות-בית שלא קיבלו עד אז שום גיבוי או טיפת כבוד, וגם נשים שרצו אחרת אבל לא העיזו.

בתוך 12 חודשים, בעזרת שותפותיי לדרך, אילנה שמש ורותי פולדן, הוקם במרתף תל אביבי המרכז הראשון להריון, לידה והורות בדרך הטבעית." 

המלחמה בחוקן

שוב הורמו הגבות, שוב נתקלו הרעיונות החדשים בהתנגדות המוכרת.

"נלחמנו" היא אומרת "בחובת גילוח הערווה , למשל. עד אז לא נמלטה אף יולדת מהעניין המיותר הזה, שלא לדבר על חובת החוקן.

אנחנו גם חשבנו שלא ראוי שחדרי הלידה יהיו אולמות גדולים כשבין היולדות מפריד רק וילון והתעקשנו שיש לתת לגיטימציה לכל סוגי הלידות, גם ללידה בבית."

בית החולים משגב לדך, בירושלים, היה אז הבועה היחידה בה חשבו אחרת. אנחנו התחברנו אליו והעברנו הרצאות, מפגשים וסדנאות למיילדות ולקהל הרחב. העובדה שכל תפיסת הלידה שונה היום  מאוד מוכיחה שבזמן קצר הצלחנו ליצור שיח חדש ולסייע ביצירת מהפך."  

 החזרה לשבט

מקומה של האישה במערך הבין מיני הוא נושא אהוב על יוטבת. "קיים היום טשטוש חזק בהבדלים בין המינים. בעתיד יהיה אולי יצור אנדרוגיני, משהו שיש במאפייניו מהגבר ומהאישה גם יחד – חזרה לזמן שלפני אדם וחווה – והחברה תשתנה לחלוטין. "

כיוון עתידי אחר המתחיל , על פי יוטבת, לצבור כוח הוא דווקא החזרה לשבט.

"מדובר בפטנט נפלא ופרקטי המקל מאוד על  אחד הקשיים הגדולים של התרבות המודרנית: הזוגיות וההורות הכלואה בין ארבעה קירות.

 אי אפשר לצפות משני אנשים בלבד שיבצעו את כל המטלות , הציפייה יוצרת תסכול ואכזבות. האישה מצפה שהבעל יהיה גם מפרנס, גם מאהב, גם מקשיב כחברה טובה, גם צייד וגם מלקט.  הוא מצפה ממנה לאותם הדברים פלוס אימא – זה יותר מידי לשני אנשים.

מחקר חדש  גילה שההורמון הנשי אוקסיטוצין שעוזר בזמן הצירים ומגביר ייצור חלב,  דוחף את האישה לחיפוש אחרי מגע ותמיכה של נשים אחרות כדי לגונן ולגדל ילדים ביחד. ההורמון הזה חזק מן האדרנלין, הורמון המתח והמלחמה. בעולם היום מתפתחת תנועה נרחבת לחיפוש אחרי אלטרנטיבה קהילתית אנושית יותר, ואותה בעיקר מחפשות הנשים האימהות. 

השבט יכול להוות קרקע מזינה לזוגיות בריאה שתצמח במרחב השבטי. המטלות מתחלקות, יש עזרה הדדית, יש תמיכה ויש מגע בין-דורי. הסבתא, זקנת השבט, תחזור למקומה המצוין כמורת דרך, ביחד עם הסבא החכם.

לא מדובר  בקומונות  שיוצרות מתחים מיניים קשים או בקיבוצים כמו פעם, אלא בהסתכלות נבונה על האזור בו האישה גרה – ובנית מסגרת פרקטית בתוכו.  זה יכול להיות בכפר וגם בעיר.  

אם אישה תחייה מרחק לא גדול מנשים אחרות, בנות כל הגילאים – כולל זקנות השבט,  תוכל, מבלי לתכנן, לבקר בבתים אחרים, לנוח, לקבל עזרה או תמיכה,  תוכל להגיע למקום מפגש מרכזי (כמו שהיו בעבר המדורה או הבאר) ותפגוש שם מעגל נשים מזין ומעודד.  תוכל לקבל פסק זמן מיוחד בעת הוסת, במה שנקרא היום "האוהל האדום", לנוח, לחזור לעצמה.  זקנות השבט יוכלו להיפגש ולשוחח ולהביא מחוכמתן לכולם.

מעולם לא היינו כל כך מבודדים כמו בחברה המודרנית ואת "נפלאותיה" אנחנו מגלים כשאנחנו נדרשים לשלם את המחיר: סרטן, תאונות דרכים, אלימות.  אני לא נגד הטכנולוגיה אלא – לוותר על מה שמיותר ומזיק, ולהשתמש במה שנכון ובריא.

יש בנו צורך מולד להיות חלק משבט אנושי רחב יותר ונשים מבינות את זה היום, מבינות שככה אי אפשר להמשיך.  פשוט רוצות להיות שמחות ולא מדוכאות ובודדות.  אני מאד מאמינה באנרגיה טובה שעוברת בין בני אדם אפילו "סתם" בחיבוק ארוך ונעים – לפעמים זה משנה את כל היום.

אנחנו בשלב מעבר, שלב של מצוקה שתגיע לקו אדום, שלב בו נשים יגידו: די! יש בנו כוח לשנות! בשלב זה יגיעו נשים בוגרות וחכמות, בעלות חזון,  שיתנו את הדרך והכיוון. ביחד עם גברים נבונים -  יפתחו את התבונה הרוחנית-מעשית שתביא את השינוי." 

נשימא והחיבוק הגדול

שנים רבות ניהלה יוטבת את "דרך אם" שהלכה והתרחבה והפכה ממרכז להריון ולידה למקום הנוגע גם בנשיות, זוגיות, הורות  וגידול תינוקות, הכול בדגש על הטבעי והפשוט. 

במקביל לניהולו לא שקטה על השמרים.

היא  טיפלה ביחידים וזוגות והנחתה סדנאות בנושאים כגון הכנה ללידה טבעית, נשיות בכל גיל, מיניות וזוגיות בגישת הטנטרה. רבות מהפעילויות נעשו בשיתופי פעולה עם נשים וגברים אחרים – זוהי דרך שוויונית - מעגלית שיוטבת מאמינה בה.

במקביל פיתחה גישה מיוחדת לבריאות ולמודעות הנקראת 'מגע קולי' SoundTouch , המטפלת במבוגרים ובתינוקות, כתבה מדור בנושא טנטרה ב"חיים אחרים",  קריינה בקלטות מיוחדות  כגון 'חשיבה חיובית ' של לואיז היי, והתראיינה  בתכניות טלביזיה ורדיו רבות.

ב-1999 יזמה איריס עם מעגל נשים את ליל נשימא שהפך למסורת, בה חגגו יחד כאלף נשים את העוצמה והשמחה של האחווה הנשית, ובשנת 2000 הייתה מיוזמי פרויקט 'החיבוק הגדול' מסביב לכינרת. ביום החיבוק הופיעה עם להקה בשיריה "ומאז" היא אומרת בחיוך "עולה מפלס הכינרת ללא הפסקה..."

לפני שנה הפכה "דרך אם" פרדס חנה לחלק מרשת "דיאדה" שיש לה גם מרכז גדול בתל אביב , שם היא מנהלת את תחום הנשיות והזוגיות.

בימים אלה ממש יוצא לאור דיסק של איריס עם מעגל זמרות הנקרא "שמעו קולה".  

לפני מספר שבועות עשתה, כאמור, צעד גדול, ועזבה את פרדס חנה המוכרת לטובת חיים חדשים בקיסריה, עם רצון ותקווה להשתלב בקהילה המקומית גם במקצוע וגם בחברה.

מה מכאן? אני שואלת.

"ניראה" מהרהרים בקול האישה והמעבר, "הים והימים יגידו". 

 


האיש שאיתה 

פמיניסט אמיתי, יוסי מורגנשטרן (53), מומחה לרפואה סינית וראוי לכתבה שלמה בזכות עצמו.

בראשית היה אדריכל שעסק בבניה אקולוגית בשדה-בוקר  אלא שבחלום הלילה התברר לו כי הוא מעדיף לשנות מקצוע (שמעולם לא היה חביב עליו) ולעסוק בטיפול באנשים.

הדבר קרה ב-1982, הרבה לפני שהרפואה הסינית הפכה טרנד עולמי. הוא יצא לצרפת ומשם לסין ושב עמוס ידע וניסיון ברפואה סינית ובצ'י-קונג (מדיטציה בתנועה סינית).

עם עמיתיו הקים את בית -ספר ללימודי רפואה סינית מסורתית "מזרח-מערב".במשך שנים נאבק למען הסדרת הרפואה הסינית והמשלימה בישראל באמצעות תהליך חקיקה בכנסת (תהליך שעדיין לא נשלם). היום הוא מטפל ,מורה ומנחה סדנאות בארץ ובאירופה .

לפני שנתיים הפכו יוטבת-מורגנשטרן לזוג ("הים עשה את זה") אבל זה שנים רבות שהם מכירים בחוגי המקצוע.

הדייט הראשון היה בפורום אל"ה (אישה לראשות הממשלה) שיזם מורגנשטרן שחושב שהעולם היה ניראה אחרת לו היו נשים מכירות בכוח חיוניותן הנשי הטמון ברחמן ולוקחות על כך אחריות. אז, יחד עם הגברים , היו מובילות את המין האנושי לעתיד טוב יותר. דגם זה כבר היה קיים בתרבויות עתיקות (למשל בכרתים השכנה ).

מורגנשטרן: " בתחילת ההיסטוריה האנושית ,ברגע שהגבר הבין כי אין סימטריה בין המינים ונוכח שחיונית מיניותה של האישה גדול משלו  הוא נתקף בפחד. הפתרון שמצא היה בדיכוי הנשים, במאבקים בין עמים ובהשתלטות כוחנית על העולם . המאבק לשחרור הנשים התבטא עד היום באימוץ כלים כוחניים תוך חיקוי התנהגות זכרית .זה היה שלב הכרחי בהשתחררות אבל זה רק שלב. היום אנחנו נמצאים במצב ביניים , לקראת שחרורן האמיתי של הנשים באמצעים נשיים . שחרור זה יביא לשינוי מהותי  של מודעות האנושות ויאפשר את הכיוון ההכרחי להמשך קיומה של האנושות על כדור הארץ. " 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר