אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מי האחראים ?


תאריך פרסום קודם: 
2004

שיטה נהוגה במקומותינו, כאשר יש מצוקה תקציבית תמיד להטיל אותה על החלשים. כך נוהגת הממשלה, כך נוהגים גם כל הנזקקים לה. קופות החולים תמיד ישביתו את המרפאה בירוחם, חלילה לא את זאת בצפון תל אביב. המורים ישביתו את החינוך המיוחד לא את בית הספר בכפר ורדים או הרצליה פיתוח. זה טוב לתקשורת, זה מציב את המתנגדים למדיניות הממשלה כמגיני הרעבים והחלשים ובעיקר זה מונע דיון אמיתי על התנהלות והאחריות של כל מי שתלוי בקופת המדינה. יהיה זה קופות חולים, רשויות וחברות ממשלתיות או מועצות מקומיות ואזוריות.

השלטון המקומי הוא אחד הגופים היותר בזבזניים, הפחות מנוהלים והיותר מסואבים בישראל. זה חודשים רבים לא משולם שכרם של עובדים רבים במועצות אבל לא נודע לנו אפילו על ראש מועצה אחד שוויתר על שכרו ושכר בכיריו, שהם בהרבה מאד מיקרים גם מקורביו, כדי לאפשר ולו תשלום מזערי לעובדים. סביר להניח שמלכתחילה מצבם הכלכלי יותר טוב משל רוב עובדי המועצות ויכולתם לשרוד חודשים ללא משכורת טובה לאין ערוך.  באותה מידה סביר להניח שלו משכורתם שלהם לא הייתה משולמת היו נוהגים בזהירות מפליגה בקופה הציבורית .

אבל לא רק שראשי השלטון המקומי לא רואים עצמם אחראים, ולו במעט, במצוקת המועצות. לא רק שאינם מחויבים בדוגמא אישית בסיסית ובהזדהות אישית עם עובדיהם, דומה שהתקשורת עשתה יד אחד להתעלם מהם כגורם אחראי בשטח. יש מעט מאד חשיפות ותחקירים עיתונאיים, בעיתונות הארצית, שחושפים את ההתנהלות הכספית של ראשי המועצות והשלטון המקומי בכלל. אין כמעט ראיונות תקשורתיים שבהם נדרשים ראשי המועצות לדין וחשבון על התנהלותם הם לציבור הרחב. יש מעט מדי שאלות מדוע בעצם הם כה מתנגדים לתוכניות הבראה שדורש משרד הפנים.

על מצוקת עובדי השלטון המקומי אחראי קודם כל ולפני הכל השלטון המקומי. המאבק הציני שמובילים ראשי השלטון המקומי באמצעות הלנת השכר של עובדיהם, חלילה לא הבכירים והחזקים כלכלית אלא במדרג הנמוך והיותר חלש, נועד קודם כל לפטור אותם מאחריות למחדליהם הם. בצדק רב דורשת הממשלה שהכסף שינתן לא ישפך לבור ללא תחתית עד המצוקה הבאה. כבר למדנו מהעבר, ממשבר המושבים לדוגמא, שכסף חופשי ללא תוכנית הבראה רק משחרר מאחריות, מנציח בזבוז ושחיתות ומבטיח בתוך זמן קצר משבר נוסף דומה לקודמו.

יש לממשלה אחריות למה שקורה בשלטון המקומי, יש לה אחריו לניהול התקין והאחראי וכמובן גם למשכורות העובדים. דווקא האחריות הזאת מחייבת את הממשלה לקרוא לראשי השלטון המקומי לסדר, להתעקש על ניהול תקין ועל תוכניות הבראה ישימות ובעיקר לא להסכים להזרמת כספים ללא תנאי, ללא פיקוח מפני שאז, ממש מעבר לפינה, מחכה המשבר הבא וגם אז הוא יתחיל דווקא  על גבם ושכרם של החלשים. 

 לגיטימציה. 

מהלך ההתנתקות החד צדדית מעזה נקלע למשבר לגיטימיות קשה. בכל המבחנים הציבוריים כשל ראש הממשלה למרות שמשמעותם החוקית והציבורית של כישלונותיו מועטה. משאל הליכוד ותוצאותיו לגיטימיים בדיוק כמו משאל פנימי של שלום עכשיו

המאשר ברוב קולות את חלוקת ירושלים. למרות זאת בחר ראש הממשלה בזירה הזו כזירת המבחן וכשל בה.

יש דרכים להעניק לגיטמציה לתהליך. ראשית על הממשלה להכריז על המטרה והחזון ולהסביר אותם ולא להסתפק בהחלטות טכניות כגון גובה הפיצויים, מי יפנה וכמה משטרה דרוש וכו'… אלא שהממשלה לא עושה בתחום הזה את חובתה למרות שעדיין לא מאוחר.

שנית, להתגייס לפעולות תמיכה המוניות ולבטא בכל צורה אפשרית: מכתבים, מאמרים ,הפגנות, כנסים והתפקדות את תמיכת הציבור הרחב בהתנתקות. אלא שהשמאל הישראלי נחשף בחדלונו המוחלט ובאין אונים משתק למרות שעוד אפשר להתעשת.

שלישית, חובה על כל אזרח מאתנו להעמיק את ההידברות דווקא עם ברי הפלוגתא הפוליטיים שלו בשאלה איזו מדינה היינו רוצים בעוד 20 שנה. כל  צפון תל אביבי יכול ביוזמתו הוא לבקר במעוזי המתנחלים והם במעוזי השמאל. אבל הציבור יגע, אדיש וחשדן מליטול אחריות אישית לגורל המדינה, למרות שזה בהחלט אפשרי.

יש כמובן , בהעדר כל חלופה אחרת, את ההכרעה בקלפי. אבל משאל עם הוא החלופה הגרועה מכולן. אמנם ניתן טכנית להגיע להכרעה תוך 6 שבועות אבל סביר שיש כוחות פוליטיים אדירים שרואים במשאל את הפתרון המושלם להרוג את ההתנתקות בלגיטימיות דמוקרטית מלאה. זמנו הפוליטי של ראש הממשלה לביצוע ההתנתקות הוא כשנה וחצי במקרה הטוב. אז ישתקו פעמי הבחירות, בהנחה שיתקיימו במועדן, את כל היוזמות ושיח ריק של בחירות ימלא את חיינו. 

בציבוריות הישראלית הפך הבג"ץ, בצד יתרונותיו הרבים מאד, לאמצעי מרכזי לעכב כל ביצוע, לעצור כל תהליך, להתיש כל יוזם. גם לו תוואי הגדר היה כליל האיזון הפוליטי שבין ביטחון, אנושיות ויחסים בינ"ל, מה שהוא במפורש ובכוונה לא ! חזקה עלינו שעורכי דין, ממומנים גם בכספי הרשות הפלשתינית, היו מעקבים בשפע עתירות את הגדר, משתמשים בבג"ץ ככל יכולתם להפכנו למדינה דו לאומית שסופה פלשתין השלמה. גם אם ההתנחלויות היו כולן בלתי חוקיות למהדרין חזקה עלינו שמתנחלי ישראל היו משתמשים בבג"ץ ככל יכולתם כדי לעקב את הפינוי ולהפכנו למדינת אפרטהייד מוקצית על הרבה מאזרחיה ושאר העולם.  

על יוזמת המשאל לעבור הרבה שלבים. ראשית שלב חקיקת היסוד. כבר כאן אנחנו דנים את עצמנו למשברים ממשלתיים, למבול עתירות לבג"ץ, לסכנת התפרקות הממשלה יום יום ושעה שעה.  לאחר מכן, בהנחה שנצלח את השלב בשלום, שוב יחזור התהליך על עצמו בקביעת מועד המשאל  ואם עדיין תהיה לנו ממשלה אחרי כל זאת אזי צפוי הוויכוח הקשה מכולם על ניסוח השאלה. משברים, שפע עתירות לבג"ץ והופ.. חלפה שנה וחצי בלי התנתקות ובצל בחירות. גם אם כוונת חלק מהמציעים הגונה הרי כבר נאמר שהדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות.

אם כבר נגזר עלינו להכריע בלגיטימיות של ההתנתקות החד צדדית בקלפי אזי, למרות הנזק הכלכלי הכרוך בכך, עדיף ללכת לבחירות. בחירות שלא רק יכריעו בלגיטימיות ההתנתקות אלא גם יעצבו, באותו המעשה, את המפה הפוליטית כדי שאכן תהיה לנו ממשלת התנתקות יציבה, נהנית מגיבוי ציבורי, פרלמנטרי ובין לאומי. ואם לא כך יהיה, סימן שהציבור לא רוצה מדינה יהודית דמוקרטית אלא חזון אחר .

יש דרכים רבות לצבור תמיכה ולגיטמציה לתהליך ההתנתקות, אם אכן קיימת תמיכה כזו בציבור. המשאל אינו תהליך של צבירת לגיטמציה אלא של קבירת החזון של מדינה יהודית דמוקרטית להרבה שנים. של קבורת חמור חוקית למהדרין לרעיון ותהליך ההתנתקות החד צדדית. 

20/09/2004 – כ"ח אלול תשס"ד

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני רשף