אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אינקה : ארכיטקטורה וריטואל


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2004
פרנסיסקו פיזארו (1475-1541)
פרנסיסקו פיזארו (1475-1541). לפיזארו היו כוונות רצחניות, הוא פקד על חייליו להסתתר ואף העלה תותח לאחד הגגות שבעיר. המארב היה מושלם ומאורגן היטב. אטאהולפה נכנס לעיר מלווה בפמליה גדולה ונישא בידי תושבים על עגלה שכולה מצופה בזהב נוצץ. התותח רעם וחיילי פיזארו יצאו ממחבואם יורים לכל עבר והורגים ללא הבחנה בבני האינקה.

פורסם בגירסה שונה בגליון ספטמבר 2004 של מגזין 'טבע הדברים'

 אימפריית ה'אינקה' הייתה האימפריה הגדולה ביותר ביבשת אמריקה. אורכה של הממלכה עלה על חמשת אלפים קילומטרים והיא שלטה על השטחים הידועים כיום כמדינות פרו, אקוודור, בוליביה, צפון צ'ילי וצפון ארגנטינה. בשיאה מנתה האימפריה כעשרה מליון תושבים והיא חולקה לארבעה חלקים שחפפו לארבעת רוחות השמים וכונו הטאוואנטיסויו. במרכז האימפריה שכנה עיר הבירה קוזקו (כיום נמצאת בפרו) ושם היה גם מקום מושבו של השליט העליון. 

לא הרבה ידוע על תרבות האינקה, היות שזו התבססה על העברת המורשת מפה לאוזן באמצעות אנשים שכל תפקידם היה לשמר את הזיכרון הקולקטיבי ("שומרי הזכרונות"). מרבית הידע הקיים ברשותנו כיום ניזון מהיסטוריונים ספרדים, שלא תמיד התאפיינו באובייקטיביות בה אמור לנקוט חוקר מקצועי. על פי המיתולוגיה האינקית, הטיאטה אינטי, אל השמש, לאחר שהבחין שכאוס וחדלון שולטים על פני האדמה, החליט לשלוח לעולם את שני ילדיו על מנת להביא סדר ושגשוג. על פי המסורת, הגיחו ילדיו מאגם הטיטיקאקה ובידם מטה מוזהב שסימל את הסמכות והשררה שהוענקה להם על ידי האל. הראשון מבין הילדים, שהוא גם נחשב לאינקה הראשון,  נקרא מנאקו קהאפק והשני הייתה דמות נקבה שנקראה מאמה אקאלו שנתפסה כאחותו ואישתו של מנאקו קהאפק. זוג האחים-נאהבים הנם המייסדים המיתולוגיים של האומה האינקית. לעתיד מלכי האינקה נהגו גם הם כמנהג מאנקו קהאפק ונשאו את אחיותיהם לנשים (בנוסף לנשים אחרות) בכדי לשמר את הטהרה האלוהית. האגדה ממשיכה לספר ש מנאקו קהאפק ו מאמה אקאלו תקעו את מטה הזהב למרגלות הר הוו'נקאורי (אשר ממוקם דרום מזרחית לקוזקו של ימינו). המטה נבלע לתוככי האדמה וכך ידעו כי זהו המקום בו תוקם העיר הראשונה שתהווה את תחילתה של התרבות האינקית.   

במקור היו האינקה, בשפת הקצ'ואה - בנה היחיד של השמש,  שבט למוד מלחמה שהגיע מהרי האנדים מעל לקוזקו. בסביבות שנת 1000 לספירה הנוצרית השתלט השבט על השבטים השכנים לו והחל נע לעבר עמק קוזקו הפורה. ממיקום נוח זה פתחו האינקה בסדרה של מסעות כיבוש שהגיעו לשיאם בתחילת המאה השש עשרה. 

השושלת הראשונה שהקים מאנקו קהאפק , מלך האינקה הראשון, שלטה בעיר קוזקו בלבד עד המלך השישי שנקרא אינקה רוקה, מייסד השושלת  של קוזקו העליונה. בימי מלכותו החלו האינקה לצאת למסעות כיבוש באיזורים השכנים והפכו את האינקה לממלכה. בשלב הראשון הכיבושים התמקדו בסביבת קוזקו והעמקים הגדולים, כולם באיזור ההררי של פרו כיום. תרבות העמים הנכבשים הוטמעה בתרבות האינקה והשתלבה בתוכה. האינקה נהגו להשאיר על כנם את מלכי העמים שלא התנגדו וקיבלו את מרות מלכי השמש. בתקופה זו סללו האינקה מערכת דרכים מעולה אשר קישרה את כל קצוות הממלכה ואף בנו גשרים גדולים כגון הגשר "הקדוש", הואקה צ'אקה, הניצב מעל לנהר האפורימיאק, כמאה קילומטרים מהעיר קוזקו, ושנחשב לבלתי עביר לפני כן. הגשר חיבר את האינקה אל שבט שכן שנקרא צ'אנקה לדאבונם של הראשונים משום שעד מהרה, בשנת 1438, בני הצ'אנקה חצו את הגשר עם צבא גדול והתקיפו את העיר קוזקו ואף הצליחו לבזוז ולהעלות אותה באש. מלך האינקה נס על נפשו.  

חגיגות הניצחון לא ארכו זמן רב מכיוון שהנסיך אינקה יופאנקי חזר בראש צבא אדיר לקוזקו והביס את העם הפולש. מאז הפך הנסיך למלך התשיעי של האינקה וזכה לכינוי פאצ'קוטי (מרעיד האדמות בשפת האינקה). פאצ'קוטי היה מלך האינקה הגדול והמפורסם ביותר. לאחר ששיקם את עירו וארצו מהפלישה האכזרית של הצ'נאקה –  בנה מבצרי אבן גדולים והקים ערים נוספות, סלל דרכים ארוכות דוגמת "גשר האצות", נתיב סחר שהסתיים לחופי האוקיינוס השקט. הוא הרחיב את ממלכתו לכדי אימפריה בעלת מליוני תושבים  וייסד מערכת חוקים שבראשם עמדו שלושה כללים אשר אין עוברים עליהם: האיסור לשקר, האיסור לגנוב והאיסור להתעצל. בניו של פאצ'קוטי המשיכו בכיבושים עוד בזמן חייו, טופו אינקה כבש את ממלכת הצ'ימו (בני הירח) הגדולה בצפון פרו ואת ממלכת קיטו באקוודור והפך להיות יורשו של פאצ'קוטי כמלך האינקה העשירי. טופו אינקה שלט על ממלכה המעורבת ממאות שבטים שונים גדולים כקטנים בעלי תרבויות מגוונות. לאחר מות מלך האינקה העשירי בשנת 1493 הומלך תחתיו הואיינה קאפאק . בתקופתו הגיעה ממלכת האינקה לשיא התפשטותה הצבאית במסגרת היכולות הטכנולוגיות של אותם ימים לשלוט על שטחים גיאוגרפיים. עד מהרה מריבות ישנות בין בתי אצולה השונים התחדשו. מעט לאחר תחילת המאה החלה האימפריה נחלשת כתוצאה מהתפשטות יתר ומרידות שבטים בפריפריה.  

בשנת 1527 נפל למשכב המלך הגדול הואיינה קאפאק, ולמרות כל נסיונות הכוהנים והמרפאים, כולל קורבנות אדם, נפטר המלך ממחלתו המסתורית. מותו של הואיינה קאפאק ממחלה קשה בלי להכריז על  יורש מציין את תחילת התדרדרותה של האימפריה. האימפריה נקלעה למאבקי ירושה מרים בין שני בניו, אטאהולפה שאימו היתה נסיכה מאזור קיטו באקוודור והואסקאר שהיה בן לאשת אצולה מהבירה קוזקו. בעקבות אירועים אלו פרצה מלחמת אזרחים שגרמה להחלשה נוספת של הממלכה. בעוד שהאצולה תמכה בהואסקאר, לאטאהולפה  היה צבא גדול שעוד נאסף תחת מרותו באקוודור בימי שלטונו של אביו. ידו של אטאהולפה היתה על העליונה בקרבות וכנראה שהיה משיג שליטה מלאה על האימפריה אילולא אירועים בלתי צפויים שהביאו להתמוטטותה הסופית של תרבות האינקה.

הגורם העיקרי שהביא לקיצה של האימפריה היה חיצוני. בשנת  1527 התרחשה נחיתה פתאומית של זרים לבנים בחופה הצפוני של פרו. כעבור חמש שנים, בשנת 1532 , קומץ חיילים ספרדים (מאה שישים ושבעה לוחמים ושבעים ושבעה סוסים) הגיעו לאיזור האינקה תחת הנהגתו של פרנסיסקו פיזארו. המלך אטאהולפה נטה לקבל את הדעה הרווחת בדבר אלים המגיעים מעבר לים ואף כינה אותם בשם וירקוצ'ה על שם האל הגדול והנורא. הרקע לאמונה זאת נבע מאגדה מקומית לפיה וירקו'צה הבורא העליון שט למרחקים על פני האוקיינוס והוא עתיד לשוב. פסלו של וירקוצ'ה במקדשה של העיר קוזקו היה צבוע בצבע לבן. מכאן הסיק המלך שהזרים הם התגלמותו של האל השב מהניכר ולכן פקד שלא לפגוע לרעה בספרדים.   פיזארו וחייליו החלו מתקדמים ללא התנגדות לתוככי הממלכה וכשהגיעו לאחת הערים הנקראת זאראן, זכו להכנסת אורחים מכובדת וידידותית על פי הוראה מהמלך. משם יצאו הספרדים לסיורים באיזור וגילו את הדרכים המעולות של האינקה וכך התקדמו ביתר מהירות אל לב הממלכה. בדרכם הגיעו אל מחנה אינקה גדול בשם קאחאמארקה שהיה עיר ביצורים הבנויה בגובה רב. שם השתכנו הספרדים בבתים הסמוכים לחומות. רצה הגורל ומחנה המלך היה קרוב לעיר וכך התאפשרה הפגישה המפורסמת בין המלך אטאהולפה לבין פיזארו. הם נפגשו ודיברו בעזרתו של מתורגמן. פיזארו הפליג בסיפוריו  על ממלכה עצומה מעבר לים, ממלכה השולטת על ארצות וימים. עוד סיפר לו על ישו בן האלוהים ועל הדת האמיתית היחידה בעולם, הנצרות. בהמשך השיחה הזמין פיזארו את המלך לבקר  במחנה הספרדים הארעי שהוקם בבתי העיר קאחאמארקה והלה  נענה להזמנה כשהוא מביא על עצמו את חורבנו.  

לפיזארו היו כוונות רצחניות, הוא פקד על חייליו להסתתר ואף העלה תותח לאחד הגגות שבעיר. המארב היה מושלם ומאורגן היטב. אטאהולפה נכנס לעיר מלווה בפמליה גדולה ונישא בידי תושבים על עגלה שכולה מצופה בזהב נוצץ. התותח רעם וחיילי פיזארו יצאו ממחבואם יורים לכל עבר והורגים ללא הבחנה בבני האינקה. כל חיילי המלךוכל פמלייתו, יותר משלושת אלפים,  נטבחו תוך שעה קצרה. פיזארו לקח בשבי את המלך והחזיקו במאסר תמורת דרישת כופר עצום של זהב. אך גם לאחר שכמויות עצומות של זהב זרמו אל מחנה הספרדים, מיאן  פיזארו לשחרר את המלך. תוך כדי ניסה אחיו של המלך, הואסאקר, לנצל את מצבו העגום של אטאהולפה ושלכנע את הספרדים להמליכו תחת אחיו אך הוא נרצח בידי נאמני אטאהולפה לפני שהצליח במזימתו. בשנת 1533 האשימו הספרדים את מלך השמש בקשירת קשר נגד פיזארו ובהאשמות נוספות כגון גילוי עריות (כאמור, מנהג אינקי מקובל בקרב מלכי השמש) וערכו לו משפט שדה בו גזרו עליו דין מוות בשריפה. מלך האינקה נטבל לנצרות ובזאת הציל את עצמו מן המוקד אך לא מן החנק.

בסיכומו של דבר, בראייה היסטורית, סיפור כיבוש האינקה אינו שגרתי בכך שאינו מגולל את סיפור הכיבוש הרגיל של צבא אחד המביס צבא אחר. המלך האינקי לא הציג התנגדות לזרים הספרדים למרות שנהנה מיתרון מספרי עצום של כמה עשרות אלפי חיילים אינקים מול פחות ממאתיים ספרדים. זאת משום שהאמין שהספרדים הינם אלים הבאים מרחוק ואין לפגוע בהם. מעניין הדבר שלאורך כל התקופה ניסו מפקדי הצבא לשכנע את המלך בכך שהזרים אינם אלים אלא רק שבט זר ומוזר וביקשו ממנו רשות להתקיפם ולחסלם אך לשווא, המלך היה חדור אמונה דתית והעדיף להקשיב לכוהנים מאשר ללוחמים המציאותיים יותר. פיזארו ניצל זאת בשלמות ובמהרה מימש את מזימתו, הדיח את המלך ובזז את אוצרות הממלכה.

לאחר השלמת ההשתלטות הספרדית על בני האינקה החל מספרם של האחרונים מתדלדל בהתמדה. רבים מהם נפלו שדודים למחלות שהגיעו עם הספרדים. אלו ששרדו התנצרו ונשלחו לעבוד כעבדים במטעים ובמכרות שהיו תחת שליטה ספרדית. 

שפת האינקה נקראת קצ'ואה אך לא היה להם כתב נפוץ מלבד "קיפו" שהיה מורכב מקשרי חבלים כאשר מחבל גדול אחד תלויים חבלים קטנים בצבעים שונים ובמרחקים שונים. לכל חבל וחוט הייתה משמעות ספציפית. גם את הקיפו ידעו מספר מועט ביותר של אנשים ברחבי הממלכה כך שהרוב הכמעט מוחלט היה אנלפאבתי. התקשורת בין מחוזותיה השונים של האימפריה התבצעה באמצעות רצים. ההודעות הועברו בעל פה מרץ לרץ בסגנון ה"טלפון השבור". עם זאת יש לציין שהחוק האינקי הטיל עונשים כבדים על רץ שסילף את תוכנה של ההודעה המקורית אפילו במעט. 

ייחודה של תרבות האינקה מתבטא בדת ובריטואל שאימצו לעצמם. במרכז חיי הדת עמדו הכוהנים. אלה שימשו כיועצים קרובים למלך בנושאים מגוונים, החל מאדמיניסטרציה ומלחמה וכלה בסוגיות דתיות. משרתו של הכהן הראשי כונתה וילאקומו (כהן השמש) ותפקידו העיקרי היה לאשר סופית את מינויו של המלך החדש. הסכמתו נחשבה להסכמתו של אל השמש, היות שהשליט נחשב לבנו של האל ומייצגו עלי אדמות. 

במהלך השנה היו אמונים הכוהנים על ניהול טקסי הדת (שנקראו וו'קאס). סייזה דה ליאון, אתנוגרף והרפתקן ספרדי שחקר את האינקה במשך חמש עשרה השנים שלאחר הופעת פיזארו, מספר על טקס בו נשלחה בתולה למקדש אל השמש כשהיא אוחזת  בידה כוסות מלאות בשיכר תירס כמנחה לאלים ולבני האינקה, החיים והמתים כאחד. לאחר מותו של מלך, נחנטה גופתו ופסל זהב נבנה לזכרו. אשתו הצטרפה אליו בטקס דומה לאחר מותה. הכוהנים היו המדיום שקישר בין המלך המת לבני עמו החיים. הם נעזרו במשרתות מיוחדות אשר נקראו "בתולות השמש הנבחרות" או בשפת האינקה: אקיות. את האקיות בודדו במנזרים מיוחדים מגיל שמונה, שם עסקו בהכנת מלבושים ומזון ושיכר תירס והיו אחראיות על שימור אש האינטי לקראת חג השמש. הן אף שימשו כפילגשות למלכים.  

ישנם גם סיפורים על טקסים בעלי אופי הומוסקסואלי, בעיקר בצפונה של הממלכה, נערים צעירים הוחזקו במקדשים והיוו קורבן למעשי סדום מצד השליטים והכהונה. לעיתים קרובות היו משתמשים הכוהנים בחומרים מעורר הזיות שלרוב נשאפו כעשן אולם לעיתים הוחדרו לגוף באמצעות בליעה או חוקן. הנפוץ מקרב סמי ההזייה היה צמח הוו'ילקה. שימוש בסמי הזיה (כגון קקטוס המסקלין המכונה גם סאן פדרו או עלה הקוקה) היה נפוץ גם בקרב השכבות העממיות יותר. הטקס החשוב ביותר בתרבות האינקית נקרא פולחן אינטי – פולחן אל השמש - והוא נחגג בחג השמש, היום הקצר ביותר בשנה. לצד אל השמש מייחד הפנתיאון של האינקה מקום חשוב לשני אלים נוספים, 'ממה קיליה' שהיא אלת הירח ו'איליפ'ה' – אל הרוחות המנשבות והרעם. מתכת הזהב נחשבה ל"זיעת השמש" בעוד שמתכת הכסף הייתה "דמעותיה של הלבנה". ליקוי הירח נחשב לאירוע חשוב נוסף בו נחש  אדיר ממדים מנסה לטרוף את האלה ולכן נהוג היה לצעוק ולצרוח בקול חזק אל השמיים כדי להבריחו. 

טקס חשוב נוסף התרחש בכל חודש דצמבר, חודש שסימל את המעבר מעונת הקיץ לעונת החורף. הטקס היווה חלק מחג שכונה "קפקרימי" ונחגג לרגל יום היפוך השמש. בשיאו של החג, בעת שקיעת החמה, נחנכו הנערים לקראת כניסתם לחיים בוגרים. 

במרכז הפולחני של ערי האינקה עמדה הפלאזה – כיכר מרובעת באמצע העיר. הפלאזה כללה מקדש שנקרא אושנו ונבנה ממשטחי אבן מעוצבת ששימשו כמזבח להקרבת קורבנות, בין השאר. שליטים השתמשו במקדש גם כמקום כינוס לאסיפות ציבוריות וצבאיות. כיכר הוכיאיפטה בעיר קוזקן (פלאזה שגודלה חמישים אלף מטרים מרובעים), למשל, הייתה המקום המרכזי בו נחגג פסטיבל האינטיריאמי – טקס שבמהלכו הוצגו לראווה מומיותיהם של השליטים הקודמים שנמשחו בשמן תירס. בנוסף, הונח בכיכר גם צלמו של וירקוצ'ה, הבורא העליון ואב האלים.

מטבע הדברים, מעמד הכהונה היה בסך הכל אליטה מצומצמת וחייהם של אנשי האינקה לא היו רק טקס ודת. מרבית התושבים של האימפריה לא היו מלכים או כוהנים אלא אנשים עמלים קשי יום. רובם היו צמיתים של הקרקע. אולם גם הצמיתים התחלקו לשני סוגים. אלו ששפר עליהם מזלם השתייכו למעמד המיאטה. המיאטה היו איכרים שעבדו בשדות תירס עבור אציל מקומי במשך כל ימי חייהם. הסוג השני של צמיתים נקראו מיטאמק והם הורכבו מאיכרים או פועלים בכפייה שנעקרו מבתיהם על מנת לעבוד במובלעות טריטוריאליות שהיו כפופות ישירות למלך. חלק מהשטחים הללו התפתחו לערים בפני עצמן עם כוח עבודה שלעיתים הגיע לעשרת אלפים עובדי אדמה, רועי צאן ובקר ובנאים. מרבית התוצרת הגיעה לעיר הבירה ואוחסנה במחסנים המלכותיים, כשרק חלק זעום הופרש לטובת קיום עצמי לאלו שגידלו את התוצרת.

מעבר להיותם מרכזי עבודה בכפייה, למובלעות הטריטוריאליות נודע תפקיד חשוב נוסף. למעשה חלקם התפתחו למרכזי ניהול שקישרו בין חלקיה השונים של האימפריה. ככך הן מילאו פונקציה שלטונית ודתית. הן הכילו מקדשים, מבצרים צבאיים, קסרקטין ללוחמים ומחסנים. דוגמא בולטת לאתר כזה היא מובלעת בשם ראקצ'י, 118 קילומטרים דרומית מזרחית לקוזקו. האתר כולו היה השתרע על שטח של שמונה מאות דונם והיה מוקף בחומה בגובה של שני מטרים שאורכה הגיע כמעט לארבעה קילומטרים. ממדי החומה מלמדים על כך שהאתר שימש כמבצר צבאי גדול. בנוסף לתפקיד הצבאי של האתר, נועדה לו גם חשיבות כמרכז דת. ישנן עדויות ארכיאולוגיות למקדש גדול, כנראה לאל השמש, ששכן במרכזו. המקדש היה מבנה אבן בצורה מלבנית בממדים של תשעים ושניים על עשרים וחמישה מטרים. בדפניו היו מספר מרפסות ומרפסת אחת מרכזית ששמשה את הכהן הראשי בכדי לפנות לקהל המאמינים באספות עם בחגים ומועדים מיוחדים.

מאצ'ו פיצ'ו – העיר האבודה



היראם בינגהאם (1875-1956).  רק בשנת 1911 חשף החוקר האמריקאי מאוניברסיטת ייל  את האתר וזכה בתהילת עולם בעקבות כך.

למרות שבמהלך המאה התשע עשרה הגיעו מספר מגלי ארצות לאזור, אף אחד מהם לא גילה את המקום שנקרא מאצ'ו פיצ'ו. רק בשנת 1911 חשף החוקר האמריקאי מאוניברסיטת ייל – היראם בינגהאם (1875-1956) –  את האתר וזכה בתהילת עולם בעקבות כך. בינגהאם היה איש רב מעללים שבימי חייו הספיק לעשות תארים באוניברסיטאות ייל, הרווארד ופרינסטון, לגלות את העיר האינקית ויטקוס ואת המאצ'ו פיצ'ו המרהיב, לעשות קריירה צבאית עד דרגת לוטננט קולונל, להבחר למושל קונטינקט ואף למשרת סנאטור בארה"ב.  

מאצ'ו פיצ'ו נמצאת על רכסי הרי האנדים המזרחיים, ארבעים ושלושה מיילים מקוזקו, שמונת אלפים רגל מעל פני הים ומעל עמק אורובמבה. האתר מכיל פסגות הרריות חשופות, סלעים בולטים המתנשאים על אדמה וולקנית עשירה במרבצי בזלת וגרניט, המקנים למקום אווירה קסומה ובראשיתית.  

מאצ'ו פיצ'ו נבנתה בין השנים 1460 ו-1470 על ידי המלך האינקי המפורסם ביותר, פאצ'קוטי "מזעזע הארצות" (המלך האינקי התשיעי), ושימשה ככל הנראה כמרכז דתי וכמשכנם הפרטי של מלכים אשר חיפשו מפלט מטרדות השלטון היומיומיות. בשנת 1527 נספתה כמחצית מאוכלוסיית מאצ'ו פיצ'ו כתוצאה מהתפרצות מגפת אבעבועות, ומלחמת האזרחים שפרצה באותה תקופה ברחבי האימפריה הביאה לדלדול כמעט מלא של העיר.  בשנת 1532, עם הופעתו של פיזארו, הפכה העיר כבר להיסטוריה. 

דת האינקה התאפיינה בקשר חזק בין ארכיטקטורה וטבע, וכן בידע נרחב בתחום האסטרונומיה. השילוב המשולש של טקסיות, בנייה וטבע אפשר לתרבות האינקית לשנות את פני הנוף ולתעל את התושבים סביב פרוייקטים ארכיטקטוניים מפוארים כגון טרסות הרריות, עיצובים בסלע והסטת נהרות ממסלולם (בערים הגדולות נחפרו תעלות מים זורמים לשימוש יומיומי). מאצו' פיצ'ו מהווה עדות חייה לגאונות הארכיטקטונית של בני האינקה. העיר מחולקת באופן ברור לשני חלקים. החלק האחד שימש כשטח מגורים, בתי מלאכה וטקסים דתיים והחלק האחר שימש לצרכים חקלאיים. השטח ששימש לצרכים חקלאיים היה בנוי מטרסות רבות אשר נחצבו במדרונות ההרים מסביב, שטח הטרסות הוגבה על ידי קירות תומכים שנבנו על ידי אבנים מסותתות, יושר ומולא באדמה שהובאה ממרגלות ההרים. בנוסף ניבנו באזור החקלאי שטחי אחסון לתוצרת חקלאית.  

מאצ'ו פיצ'ו נמצאת על רכסי הרי האנדים המזרחיים, ארבעים ושלושה מיילים מקוזקו, שמונת אלפים רגל מעל פני הים ומעל עמק אורובמבה. האתר מכיל פסגות הרריות חשופות, סלעים בולטים המתנשאים על אדמה וולקנית עשירה במרבצי בזלת וגרניט, המקנים למקום אווירה קסומה ובראשיתית.  

השטח החקלאי הופרד מהשטח העירוני על ידי חומה כפולה רחבה כאשר מסדרונות מובילים מאזור לאזור. השטח העירוני הכיל 172 שטחים היקפיים אשר ניבנו בצורות ובגדלים שונים המאפיינים את הארכיטקטורה האינקית. 109 גרמי מדרגות קישרו בין המבנים השונים שהיו בנויים מסלעי גרניט ועוצבו באמצעות כלי ברונזה. סלעי הגרניט סותתו בעזרת חול וחוברו יחדיו ללא טיט. המבנים הנם בני שתי קומות ומרוכזים בקבוצות של עד עשרה, כשביניהם מחברות סמטאות צרות. החלוקה של קבוצות הבתים היתה מעין חלוקה לשכונות כאשר לכל "שכונה" היה יעוד אחר – שטחי מגורים, שטחי אחסון, בתי מלאכה, מקדשים וכד'. אחד האזורים למשל היה "קוריצ'נקה" – מקדש השמש, האחר היה "אקלווסי" – בית בתולות השמש, אשר היה מאופיין בגימור המעודן שלו בדומה למבנים דומים בעיר הבירה קוזקו ואשר היה ללא ספק אחד הבניינים החשובים בעיר. הייחוד הארכיטקטוני בא לידי ביטוי בהתאמה מלאה לנוף באופן שלא פגע בערכי הטבע והשתלב בו להפליא. הפיסול מעוצב לתוך הסלע, מים זורמים דרך נחלים טבעיים שעוברים בתוך ההר ומקדשים בנויים על קצותיהם של צוקים כאילו היו המשך טבעי שלהם. 

במרכז העיר היתה חצר גדולה מאד אליה היו צמודים שני חצרות קטנות אשר שימשו לטכסים דתיים. בחצרות הללו היו מבנים אשר שמשו בבירור לצרכי דת, בניהם מקדש "שלשת החלונות". אחד הפריטים הבולטים בייחודם בחצר הגדולה קרוי "האינטי הואטה" (בתרגום חופשי "קשירת השמש"). מדובר בנציב אבן שגודלו כזה של פסנתר גדול, שתפקידו הסמלי היה לקשור את קרני השמש המעטים של ימי החורף ולשמרם, אולם נודעה לו גם משמעות פרקטית- הוא שימש כמצפה חמה שהיה מסוגל לאבחן את היפוך השמש ביוני ולאתר במדויק את התאריך בשנה בו מתרחשת הזנית.  מבנה זה מבליט את הקשר המשולש בין דת, ארכטיקטורה וטבע בתרבות האינקה. מבנים דומים שהיו קיימים בערים נוספות לא השתמרו.  

מאצ'ו פיצ'ו מכילה מבנים נוספים בעלי חשיבות אסטרונומית. בחלקים המזרחיים של העיר שוכנת מערה המכונה "אינטימאצ'אי". סמוך לכניסת המערה נבנתה תעלה בצורת האות L שמטרתה לכלוא את אור החמה מספר ימים לפני ואחרי היפוך השמש. מבנים מסוג זה מעידים על חוש האסטרונומיה המפותח בתרבות האינקה. 

המאצ'ו פיצ'ו הוא ביטוי אילם ושריד לתרבות מפותחת שחלפה מן העולם. להיסטוריה חוש אירוני משלה, תרבות שהעריצה וסגדה לאור השמש נעלמה לבסוף בחשכת הליל של הזיכרון האנושי הקולקטיבי, כשהיא מותירה מאחוריה רק שרידים של עבר מפואר. למרות גודלה, תפארתה והדרה, שקעה שמש ההיסטוריה גם על "מלכות השמש". דומה שההיסטוריה, בדומה לטבע, אינה מפלה בין ענקים לגמדים, וסופה של כל ממלכה, עשירה וגדולה ככל שתהיה, להפוך לזכרון עמום הנוצץ בחשכת המיתולוגיה האנושית - נוצץ, עמום ובלתי ניתן להשגה כסודותיהם ואוצרותיהם של בני האינקה. 



נספח: פנתיאון אלי האינקה 

  • וירקוצ'ה –  הבורא הכל יכול. נמצא בכל מקום ומקום אך אינו נתפס בחושים הרגילים. יצר את בני האדם ואת הצומח והעלי החיים והוא זה אשר הפיח רוח חיים ביקום.
  • אינטי -  אל השמש ובנו של וירקוצ'ה הבורא. אביהם של מלכי האינקה, ממנו שאבו את עוצמתם ואת הלגיטימיות הממלכתית כצאצאיו וכמייצגיו על אדמות. פולחן האינקה התמקד בעיקר באל זה. המקדש המרכזי, קוריקנצ'ה, עמד בעיר הבירה קוזקו. תואר בציורים כדיסק מוזהב בעל פרצוף אנושי.
  • ממה קיליה – אלת הירח ובתו של וירקוצ'ה הבורא, אחותו ואישתו של אינטי אל השמש ונחשבה לאימא של מלכי האינקה. נשות מלכי האינקה היו המייצגות שלה עלי אדמות. משגיחה על הנישואין, לוח השנה ומועדי החגים.
  • אילייפה -  אל הרוח והרעם, היה שואב את מי שביל החלב שהאינקים ראו בו נהר עצום הזורם בשמיים. את המים היה נוהג לשמור בכד גדול וכשהיה מנפץ אותו נשפכו המים וקול הניפוץ הדהד עד לארץ כרעם. תואר כענק המחזיק אלה ואבנים בעל בגד מבריק.
  • קוייצ'ו – אל הקשת בענן
  • פצ'ה ממה – אלת האדמה. תוארה כדרקון ענק הגורם לרעידות אדמה. פצ'ה קאמאק יצא מתוך גופה.
  • ממה קוצ'ה – אלת הים. אשתו של וירקוצ'ה הבורא. אהובה במיוחד אצל דייגים וספנים.
  • אפו – אל ההר
  • קוקו ממה – אלת הבריאות והאושר. בהתחלה היתה אישה שנרצחה ונחתכה לשניים על ידי בעל קנאי. מגופתה צמח שיח הקוקה הראשון.
  • קופאקאטי – אלת האגם.
  • ממה אלפה – אלת הקציר. תוארה כאישה בעלת מספר רב של שדיים בהם היתה מניקה את האדמה ומפרה את הארץ.
  • סופיי – אדון העולם התחתון.
  • אורקהגאווארי – אל האוצרות מתחת לאדמה
  • ויצ'אמה – אל המוות. בנו של אל השמש אינטי. דגר על שלוש ביצים מהן יצאו גזעי שבטים שונים.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר