אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בעיה של זהות


תאריך פרסום קודם: 
2003
קונדוליזה רייס (באנגלית: Condoleezza Rice; נולדה ב-14 בנובמבר 1954)
קונדוליזה רייס (באנגלית: Condoleezza Rice; נולדה ב-14 בנובמבר 1954)

שבוע מדיני סוער עבר על מדינת ישראל מביקור קונדוליסה רייס מזכירת החוץ של ארה"ב ועד פסגת שארם.  המילים כמו חזרו על עצמם - שלום, שתי מדיניות, דמוקרטיה , דף חדש. רק אזכור אחד חסר 'מדינה יהודית דמוקרטית' .

אחרי שנשיא ארה"ב עצמו, ג'ורג' בוש טרח ואמר, בפסגת עקבה ב 4/06/2003 בנוכחות המלך עבדאללה וראש הממשלה הפלשתיני דאז אבו מאזן 'אמריקה מחויבת היום לביטחונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית'. אחרי שהמועמד לנשיאות בבחירות האחרונות בארה"ב ג'ון קרי  חזר והדגיש מספר פעמים בראיונותיו בתקשורת שכל פיתרון לסכסוך במזה"ת חייב להביא בחשבון את זכותה של ישראל להתקיים 'כמדינה יהודית' חזרנו לשכוח את המטרה, חזרנו, דווקא אנחנו כאן בישראל, להתעלם מהסיבה האמיתית לסכסוך עם שכננו. ' מדינה יהודית דמוקרטית' .

בשנות החמישים והשישים טבעה רק"ח היהודית-ערבית את הסיסמה ' שתי מדינות לשתי עמים'.  סיסמה שמכירה בזכותו של העם היהודי למדינה. האמרה הזו הקדימה את זמנה מפני שהעולם לא הכיר אז בכך שיש עם פלשתיני וראה מולו בעיה של פליטים מנוצלת בציניות על ידי העולם הערבי.  יאסר ערפאת, להבדיל, השתמש מאז אוסלו במושג חדש .'שתי  מדינות החיות בשלום זו לצד זו'. מבחינתו לא היה לעם היהודי כל זכות למדינה בכלל ובפרט לא על שטחי המולדת הפלשתינית. למדינת ישראל מעוקרת מזהותה הלאומית, מוצפת בפליטים השבים למולדתם ממילא אין תוחלת חיים כמדינה עצמאית וסופה הוא שאלה של זמן קצר ביותר.

בטפטוף בלתי פוסק מחדירים הפלשתינים באזכור בלתי פוסק, על ידי כל הדוברים מטעמם שפתרון לסכסוך בלתי אפשרי ללא פתרון בעיית הפליטים והמחיר המדיני והכלכלי לכל פתרון שכזה עולה כל הזמן. כבר הנשיא קלינטון בהצעותיו האחרונות בשיחות טבה בינואר 2001 הציע לגייס קרן בין לאומית של 40 מיליארד דולר לפתרון הבעיה. סכום שהיה יכול הציל את כל אפריקה, לפתור את בעיות הפליטים בבלקן ואפגניסטן ביחד ועוד להשאיר עודף עצום לשיקום קשמיר ההודית והפקיסטנית ביחד .

במקביל מציפים דובריה ופרשניה של ישראל את הציבור בישראל בדברי פרשנות על החברה הפלשתינית. מה הם צריכים לעשות ומה לא, איזו מחוות כדאי, האם זה טוב או רע לטרור ומתי נאכל חומוס ברמאללה. הכל ממילא בערבון מוגבל מאד. אבל מעטים מדובריה של ישראל מתמקדים בעיקר. ישראל לא מאזכרת, מטפטפת, מתעקשת וטוענת על ידי כל דובר, מעל כל במה, בכל פורום שלעם היהודי זכות למדינה משלו. שכל פתרון לסכסוך אפשרי רק בתנאי שהוא מבטיח ללא ערעור את זהותנו כמדינה יהודית דמוקרטית.

אפשר אולי לסלוח לקונדוליסה רייס שלא התמקדה בנקודה ומחזרה את חזונו המטעה של יאסר ערפאת 'שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו' בתוספת המילה 'דמוקרטיות' בהצהרות שנתנה  בבואה לארץ לפני שבוע. קשה להבין שדוברים ישראלים לא חוזרים ומאזכרים בעקשנות שכל המלחמות עד כה, כל התקוות לעתיד כולם נועדו רק למטרה ' יהודית דמוקרטית' .

הרי כל תהליך מול הפלשתינים סופו שיגיע לרגע האמת. לרגע שבו ברור על מה הוויכוח בדיוק. מוטב שכול העולם וגם שכננו הפלשתינים ידעו היום ועכשיו היכן גבול הוויתורים, היכן גבול התקוות והיכן נעמדת זכות הקיום מול שאיפות השלום של כולנו.

כמו שכל ילד פלשתיני משנן את 'זכות השיבה'. כך צריך כל ילד יהודי בישראל לשנן 'יהודית דמוקרטית' . כדי שאחרי זמן ידע כל העולם שאין רק בעיית פליטים פלשתינית שיש לפתור יש גם בעיית נגד כבדה לא פחות , זהותנו הלאומית כמדינה 'יהודית דמוקרטית'  

     איזו שמחה ! 

שמחה חדשה במחוזותינו. כמה אנשי סטטיסטיקה, המזוהים כולם עם הימין בישראל, חישבו ומצאו שבעיית הדמוגרפיה  של ערביי ישראל רבתי אינה כצעקתה. לחישוביהם, האוכלוסייה הערבית קטנה מהידוע עד כה, הילודה של ערביי הארץ פחותה משחשבו כולם ועוד תצטמצם בהמשך. לפי אותם אנשי סטטיסטיקה אין בכלל בעיה דמוגרפית - יש הפחדה מאורגנת של השמאל.

אכן אין לדעת מה ילד יום וכיצד תתפתח הילודה הערבית. אמת היא שבכל מדינות ערב יש ירידה בילודה. כך במדינת ישראל אצל אזרחיה היהודים והערבים, כך גם ברשות הפלשתינית.  אבל למעשה לנתונים משמעות מעטה והדילמות נשארו כמו שהיו.

עדיין יושב בארץ עם שאינו רוצה בשליטתנו עליו, סביר גם שאינו רוצה אותנו בכלל באזור. הדילמה של שליטה בעם אחר, בכוונה אני כותב שליטה ולא כיבוש - כי לנו הארץ, אינה משתנה מפני שהעם הזה, ערביי ארץ ישראל, קטן יותר.

ברור ש- 55 חברי כנסת ערבים במדינה דמוקרטית הופכים את ישראל למדינה דו לאומית שבה כמעט אי אפשר לקבל החלטות בלי הסכמת המיעוט הערבי. האם נהיה מדינה יותר יהודית, יותר דמוקרטית עם 45 חברי כנסת ערביים. הדילמה שבין זהותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית לבין יהדותה לא משתנה ותשתנה כהוא זה.

האם ההנחה שערביי ישראל רבתי לא יהיו רוב מוחלט בעתיד הנראה לעין אלא רק מיעוט גדול מאד משנה את העתיד באופן מהותי ויסודי באמת ? 

בהנחה, הטעונה הוכחה,  שאכן נתוני המחקר החדש הם הנתונים הנכונים ולא דבק בהם שמץ של הטיה פוליטית, עדיין נותרה הדילמה הבסיסית המלווה אותנו מתחילת ההתיישבות בארץ בין שלושת האפשרויות :

 הראשונה - מדינה יהודית על כל ארץ ישראל, מדינה שאינה משתפת את הערבים, שאינם רוצים בנו, אלא בשוליים של העשייה הלאומית. מדינה שלשם המטרה הזו מוותרת על ערכיה הדמוקרטיים. מדינת אפרטהייד יהודית .

השנייה – מדינה דמוקרטית על כל ארץ ישראל – מדינה המשתפת יהודים וערבים כאחד בשלטון, מדינה שלא יכולה להיות מדינת הלאום היהודי גם אם הערבים יהיו בה רק 35 אחוז. מדינה דו לאומית  שלשם המטרה הזו מוותרת על זהותה היהודית.

השלישית – מדינה יהודית דמוקרטית – מדינה המאפשרת לערבים להתנהל במעגל ההחלטות הלאומיות שלהם במשטר שלהם, בתרבות שלהם ובשטח משלהם ומאפשרת לנו, יהודי הארץ, לנהל את מדינתנו הדמוקרטית. מדינה שלשם המטרה הזו מוותרת על חלקים מארץ ישראל.

שום להטוטים סטטיסטיים, חישובי אחוזים, והערכות ילודה לעתיד לא יכולים לשנות את הדילמה הזו המחריפה עם הזמן. מי שבוחר במדינה יהודית דמוקרטית,  לדעתי הבחירה היחידה המאפשרת את הישרדותנו כאן במזה"ת, בוחר גם בוויתור מיוזמה ומרצון על חלקים מהארץ. לא כפתרון צבאי לטרור, לא כמבוא לשלום מעבר לפינה אלא כהגשמת המירב האפשרי מחזון  'מדינת היהודים'.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני רשף