אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זהויות ישראליות


תאריך פרסום קודם: 
2003

 

מדינת ישראל הינה מארג של זהויות החיות יחדיו על אותו מרחב גיאו-פוליטי מזרח- תיכוני. במאמר דעה זה, שלו ארבעה חלקים, אני מבקש לנסות ולהתחקות אחר יחסי הגומלין בין אותן זהויות ובין ייצוגן בחברה הישראלית. אני בודק כיצד נוצר דיכוי וכיצד ניתן להשתחרר מעולו, הן במובן הכללי והן במובן המעשי.

מיהו אשכנזי?

'מיהו אשכנזי' נכתב בעקבות ניסיונותיי להשלים את דמות החברה הישראלית-פלסטינית כיום, ובעיקר בעקבות ניסיונותיי לחשוף את המנגנון המדכא, ההגמוני וחסר השם.

התודעה האשכנזית היא קטגוריה יסודית בחברה הישראלית והיא מתקיימת גם ללא תודעת הזהות המזרחית החדשה. נכון, מי שלמד על הזהות יודע שזהות היא מרכיב המפריד בין אנשים, אבל לדעתי האשכנזיות מתקיימת גם בפני עצמה. גם אם המזרחים לא היו בפלסטין הכבושה-ישראל, עדיין היו האשכנזים כותבים נרטיב הגמוני מדכא, בו אינו נכלל הנרטיב הפלסטיני. (קריאתי אינה לביטול הנרטיב הציוני, אלא רק לבחינתו בעיניים ביקורתיות).

התודעה האשכנזית מתפרסת מעבר לגבולות ישראל. גם בארה"ב, למשל, היא שולטת באוכלוסיה היהודית באמצעים כגון הבטה אל העבר במשקפים ציוניות-אשכנזיות שאינן כוללות את הנרטיבים המזרחים והפלסטינים כחלק מ"ארץ ישראל היפה והטובה", (אותו מושג רומנטי שפרנק סינטרה הישראלי, קרי אריק איינשטין, עשה בו שימוש והלביש אותו בפזמונים ליצירת תקליטו, שלו אותו השם.)

התודעה האשכנזית היא קטגוריה של תודעה ולא של מוצא, כפי שרבים נוטים לחשוב. התודעה האשכנזית מתקיימת באתריה המרכזיים של החברה הישראלית והיא מסלול נפרד (כפי שתיאר היטב החוקר ד"ר שלמה סיברבסקי) הקושר בין שכונת המגורים לבין גן הילדים בו גדל, איכות בית הספר, איכות ושפת המורים (שיעורים פרטיים, נסיעות לחו"ל), ספרי ההיסטוריה ונושאיהם האירופצנטריים, הטון ומבנה השפה, המיקום בצבא (הקב"א והדפ"ר של המגוייס\ת), האוניברסיטה, שוק העבודה ובתי האבות היוקרתיים. כך נוצרים מרכזי הכוח וכך הם משתמרים מדור לדור.

כבכל מבנה הגמוני, לשולטים במרכזי הכוח חסרה המודעות העצמית הגורמת לבחינת האתניות, המעמד והנרטיב, היוצרים את מסלולם הנפרד בחברה הישראלית המפורדת.

וכך אין התודעה האשכנזית מודעת לאופייה ולמסלולה הנפרד, דווקא משום שהיא ההגמונית וזו המניחה כי כולם עונדים את חלציה. ואכן, המעמד הבינוני המזרחי (ההולך ומתדלדל) מביט באשכנזיות ומנסה בכל כוחו לחקות את מעשיה ולבזות את סיפורו הנפרד. מאידך, האליטות הפלסטיניות והאליטות המערביות האחרות משתפות פעולה על מנת ליצור עימו את הקשרים/גשרים ביניהם.

התודעה האשכנזית אינה מודעת, בנוסף, לאופי המדכא של הפרקטיקות שלה. התודעה האשכנזית הלוא מחזיקה בספריה את הנרטיב הלאומי, בשיריה את הפיזמונים ה'ישראליים' או מופעי הייצוג האחרים של התרבות האשכנזית-ציונית וכך היא שואבת ושופכת חזרה את ייצוגיה, הלוך ושוב, אל תוך ומתוך באר המיתוסים, האתוסים והזיכרונות של הנרטיב הציוני-אשכנזי.

התודעה האשכנזית מתקיימת מעבר לדיון הכלכלי-מעמדי. היא מהווה גם סוג של תרבות וסוג של הסבר הגיוני לשימוש בכוח ולדריכה על ערכים, תוך כדי העלאת עבר סוציאליסטי שוויוני כלשהו באוב, עבר שהמזרחים והפלסטינים הרסו בהתמרדותם כנגד הממסד הציוני-אשכנזי. היא נשענת על ערכי העבר ומגבה אותם בהווה תוך שלילת המזרח התיכון ונקיטת התנהגות כוחנית שמטרתה השלטת את מחשבותיה ויצריה. כך ניתן להרוג את השיח יאסין על מנת להשתיק את דרישתו הלגיטימית של החמאס לסיום הקולוניאליזם המקומי. כך ניתן לאסור את הרב משולם כדי להשתיק את תביעתם הלגיטימית של התימנים לדיון כולל בפרשת חטיפת הילדים המזרחים (היו גם ילדים עיראקיים, לדוגמא, שנחטפו). כך ניתן היה למנוע את הכבוד שבקבירת הראיס ערפאת בירושלים. כך ניתן להמשיך ולא לבדוק את מקור הגזענות הציונית-אשכנזית בחברה הישראלית ולא לתת למיזרחים להעלות על הכתב וללמד את הדיכוי אותו עברו ועדיין הינם עוברים תחת הפרקטיות המדכאות של האשכנזיות.

התודעה האשכנזית מופיעה במארג בו כלולים מרכזי הכוח הישראלים ובייחוד אמצעי התקשורת, שהרי היום אנו מתקיימים על פי מסכיה ולא על פי המציאות הקונקרטית. קחו למשל את יאיר לפיד, המפרסם את מפלגתו של אביו, (אותה מפלגה שכל פיתרון פלסטיני או דיון בבעיות חברתיות הם נושאים זרים לה). ראו כיצד הוא מדגמן את בנק הפועלים (אותו בנק ששרי אריסון, בעלתו, פיטרה 700 עובדים ופתחה במסע של מודעות רוחנית מזויפת עבור החברה הישראלית), ראו כיצד הוא קוטל את המאבק החברתי בטור שלו באחד העיתונים המובילים, ראו כיצד הוא מנסה בכל כוחו לנסח את המזרחיות, ראו אותו מתעקש על הבעיות הקטנות של התודעה האשכנזית, ראו איך הוא הופך את הנרטיב האשכנזי לקורבן, וכך הוא יכול לדרוש להפסיק לשבות, משום שזה מפריע לשגרת חייו, ולשכוח ששביתה היא כלי מרכזי במאבק הפועלים. כך הוא יארח את שלום חנוך שישיר על הטל שירד על הפרדסים, בקיבוצים הגזעניים שהשתלטו על האדמות הפלסטיניות והעסיקו את המזרחים כעובדים שחורים ובכל זאת שמרו על השיח הסוציאליסטי השוויוני לכאורה. וזה לא נגמר, כי הוא התחיל בבית העיתונאי טומי לפיד ומשם הוא עבר לגלי צה"ל, התחנה נטולת הערבים של הצבא, המשדרת לרוב מוזיקה מערבית ומזרחית או ערבית אין... 

לסיכום - התודעה האשכנזית יכולה להיות קטגוריה לא מדכאת (אין התודעה האשכנזית צריכה להתבטל)  על ידי וויתור על זכויות היתר שלה ורתימתה למאבק הכולל על העתיד השוויוני, האזרחי והדמוקרטי ועל חירותם של כלל התושבים שבין הגדה לים והמזרח התיכון בכלל. 

מיהו מזרחי? - כיווני מחשבה אפשריים בעולם גזעני

 על פי סטנלי טארו, "פעולה קולקטיבית הופכת לפעולת עימות כאשר היא נעשית על ידי אנשים החסרים כוח וגישה לממסד, המייצגים טענות בלתי מקובלות ואשר התנהגותם מציבה אתגר למוסדות שמולם הם פועלים". במסגרת פעילותי החברתית, האקדמית והאומנותית אני מנסה לשלב את שחרור הזהות המזרחית מהמטענים השליליים שהוכנסו לתוכה במהלך השנים. באופן דואלי אימצו, הן המחשבה הציונית-אשכנזית והן המחשבה המזרחית-עממית, את המבט החיצוני של הדיכוי. מן הצד האחד המחשבה הציונית-אשכנזית אימצה את הנחותיה "המדומיינות" הנוגעות למזרחים בפרט ולמזרח התיכון בכלל. מן הצד האחר אימצו המזרחים את המחשבה הציונית-אשכנזית כלפיהם.  

לדעתי, אם נלחם בגזענות נוכל לרפא אותה, משום שהיא צורה של מחלה. מנגד, אם נשאיר את הגזענות בלי לטפל בה, היא תייצר ותשעתק את עצמה לכדי אופני ביטוי חדשים במרחב הידע התרבותי-מקומי. אפשר לשרטט כמה צורות של ערכים המטעינים מחדש את הזהות המזרחית התכנים ביקורתיים, כאלה שייתנו כלים לשחרור מהשיח החברתי הישן, הכלוא במונחי העבר - שיסודותיו גזעניים:

  1. בשיחה שניהלתי עם כמה נערות ונערים על פעילותי המזרחית, עלתה מיד השאלה - האם מזרחיות היא סוג של קטגוריה אשר מופעי הייצוג שלה מתבטאים אך ורק במוסיקה המזרחית?
    ובכן, הזהות המזרחית אינה נשענת רק על המאבק בתחום המוסיקה המזרחית. מזרחיות אינה שאלה של יוצרי תרבות בלבד, אלא סוג של בקשה כוללת להכללה שוויונית וצודקת במרחב הדמוקרטי האזרחי-ישראלי. המאבק על הזהות המזרחית כולל את כל הקטגוריות הבסיסיות הדמוקרטיות של אזרחי ישראל בכלל ושל המזרחים בפרט. הזהות המזרחית החדשה דורשת את מקומה השוויוני בקטגוריות שונות כגון: דיור, קרקעות, רווחה, חינוך ועיצוב רב תרבותי של הזהות הישראלית.
    נכון, המוסיקה המזרחית שרדה את הדיכוי ההגמוני ואף שמרה על זהותה הנפרדת עד ימים אלו. עם זאת, לצערי, המוסיקה המזרחית אינה מתארת את השאיפה לשוויון וצדק חברתי של הזהות המזרחית החדשה, אלא היא רק צד אחד המתאר את המאבק המתחולל בשדות השונים. היא מהווה סוג של ניצחון מן הצד האחד, בכך שהיא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מתרבות המוסיקה בישראל (למרות שהיא עדיין עוברת סוג של תיוג והדרה) ומן הצד האחר המוסיקה המזרחית מתארת סוג של שתיקה פוליטית של הציבור אותו היא מייצגת. ושתיקה פוליטית זו היא סוג של ניוון דמוקרטי.

  1. הזהות המזרחית החדשה, לדעתי, אינה שיח תחומי, אלא פירושה העצמה של אזרח בעל שוני תרבותי לקראת שיח רב-תרבותי שוויוני כולל בישראל. הניסיון להפוך את השוני התרבותי לדרישה שאינה ישראלית או אינה מקובלת, היא ניסיון של השתקה וחייבים להילחם כנגדה.

  1. הזהות המזרחית החדשה אינה מכוונת אך ורק לשיח הכלכלי, כפי שמתארים המרקסיסטים. הזהות המזרחית החדשה מבקשת ליצור לעצמה מקום נפרד בנרטיב הישראלי הכולל, ליצור לעצמה את גיבורי התרבות שלה וליצור זיכרון היסטורי נפרד. נכון, היעלמות מדינת הרווחה בישראל מהווה חלק גדול בדיכוי המזרחים בישראל ושאר האוכלוסיות המוחלשות, אך מי שלא יבין את השדה הציוני-אשכנזי מצד אחד, בו נוצרות צורות ביטוי אתנוקרטי אירופצנטרי (קרי –כאלו המיועדות ליהודים אשכנזים בלבד) לא יבין, בנוסף, כיצד מושתק כל ניסיון "לדבר" את המזרחיות - לא יבין מדוע קמה ש"ס ומדוע יקומו עוד ועוד תנועות פוליטיות ותרבותיות נפרדות, שהשיח שלהן יחרוג מגבולות השיח הכלכלי.

  1. המזרחים בישראל אינם "גשר לשלום", כפי שטענו תמיד חסידי השיטה המהותנית (שטענה שבמזרחים בישראל יש סוג של מהות ערבית אותה הם יכולים להביא לשיח עם הערבים). הטענה הימנית הזו הובילה למחשבה הגזענית לפיה המזרחים שונאים את הערבים, משום שהם מכירים אותם ויודעים ש"הם מבינים רק כוח". ההיפך הוא הנכון. עבורי יש ערך רב בהצבעת המחאה של המזרחים בשלטון השמאל הישראלי, מכיוון שזה אינו פונה אליהם ואינו מכליל אותם במחשבתו ובכלים אותם הוא מציע. שכן, הן המפלגה הערבית-יהודית חד"ש (עם הסתייגות קלה, שכן אין חד"ש קוראת לסוג של מדינת רווחה) והן בל"ד - אינן פונות למזרחים בישירות ובצורה אמיתית וכנה. כך גם מפלגות יח"ד או העבודה האשכנזיות והניאו-ליברליות (שהן ימניות בהשקפתן הכלכלית).
    המזרחים בישראל יהיו גשר לשלום אם יהיו ככל האזרחים האחרים, בעלי תודעה אזרחית-דמוקרטית יקומית, הדורשים מתן זכויות גם לפלסטינים אזרחי ישראל ולפלסטינים אזרחי פלסטין הכבושה.

  1. הפעילים/ות המזרחים/יות אינם אחראים בשום צורה ואופן על הציבור המזרחי או מבטאים את קולו. טענה שכזו היא טענה מגלומנית ולא אחראית.

  1. יש זהות אשכנזית בישראל! והזהות האשכנזית חייבת גם היא להשתחרר מכבליה, להכיר בדיכוי שהביאה על האזרחים יוצאי מדינות ערב, על הפלסטינים אזרחי ישראל ועל אזרחי פלסטין הכבושה. ביום בו דפוסי המחשבה ישתנו כלפיה, תוכל גם היא לחיות בכבוד לצד הזהויות האחרות ואף להשתחרר מזכויות היתר שלה לקראת מדינה רב-תרבותית דמוקרטית ושוויונית יותר בשטחי פלסטין-ישראל. בדיון על זהות מזרחית חדשה, אין ניסיון להפוך את הזהות האשכנזית לשטנית או לבלתי-לגיטימית, ההפך הוא הנכון, יש רצון עז למצוא את שביל הזהב בו העבר יילמד במנסרות השונות של הזהות. כך נוכל להחליט על העבר על מנת ליצור עתיד אחר באופן הוגן, שוויוני ורב-תרבותי.

    כך שדיון על זהות מזרחית חדשה אינו נעשה מתוך שנאה, אף אם הוא נשמע כסוג של התרסה. הדיון על הזהות המזרחית והזהות הישראלית בכלל שואף לבטא את הלכי הרוח המבוטאים באופן תת-הכרתי על ידי אזרחי ישראל ומנוצלים על ידי הפוליטיקאים לצרכי יצירת שנאה ומתוך השנאה להשגת תמיכה פוליטית. ראו, למשל, איך בכל פעם בו מתרחש משבר ממשלתי או עולה השאלה אם ש"ס תיכנס לכנסת, עולה השאלה המזרחית. אך זו אינה נישאת על ידי דוברי של המחשבה הרב-תרבותית אלא על ידי אינטרסנטים חסרי אחריות חברתית כוללת.

  1. גזענות ודיכוי אינם נעלמים מעצמם. גם לא כאשר הכלכלה עובדת כראוי. טענה זו, שמקורה בממשל רייגן, שהחליט לקצץ בזכויות האפליה המתקנת של השחורים בשנות ה-80, נכשלה בכל אופן אפשרי. החברה הישראלית חייבת לדון בשאלת זהותה ובשאלת מגנוני הדרה כלפי החברים בחברה על מנת להשתחרר מהם, ולא להכחיש או להדחיק ולבטל שאלה זו.

  1. יש צורך עז לדון בעבר ולבחון את כל מנגנוני ההדרה שחלקם ממשיכים לפעול עד היום במרץ. אין פלא שבשיא המשטר הציוני-אשכנזי והימני-הלאומני מוצאות את עצמן האוכלוסיות המוחלשות בישראל כשהן מאבדות את צלמן (מצור חברתי) והאוכלוסייה הפלסטינית הכבושה אף נמצאת במצב של מצור גופא.

אני תקווה כי דנתי במספר סוגיות המרכיבות את ניסיוני ודרכי בסוג של אקטיביזם מזרחי. כל נקודה נדרשת לדיון ארוך וממצה ואני מאמין בכל ליבי שדיון כזה הוא דיון משחרר, משום שהוא מעלה את הנושאים המושתקים, המודחקים והמוכחשים לבמה הציבורית. האם יתאפשר דיון שכזה בימים אלה? מי יהיה אחראי על יצירת סוג כזה של דיון? שאלות אלו אינן שאלותיו של האקטיביסט/ית משום שמטרתם ליצור את הבמה ואת הדיון, ולנסות ליצור ולהצביע על האור שבקצה המנהרה.

פרידה מהראיס 

קרונוס, שידע כי אחד מבניו עתיד להוריד אותו מגדולתו, עמד ליד רֵאה, )אשתו) כאשר ילדה ובלע את הוולדות ברגע בו יצאו מרחם אימם. רֵאה הייתה עצובה מאוד וכאשר עמדה ללדת בן נוסף, זאוס (אל הברק ואבי משפחת האלים/ות האולימפית) ביקשה את עזרת הוריה גאיה ואורנוס, והם העבירו אותה לכרתה, שם ילדה את זאוס. גאיה הסתירה אותו במערה וכאשר הופיע קרונוס ודרש את טרפו, היא נתנה לו אבן עטופה בחיתולים, אותה בלע בשמחה. זאוס גדל והתגבר על קרונוס וזה הקיא את האבן ואת אחיו ואחיותיו של זאוס. הוא שיחרר את המפלצות אותן כלא קרונוס בבטן האדמה ואלו נתנו לו את הברק. בעזרתו ניצח זאוס את הטיטנים, שלא רצו לקבל את שלטונו, ואח"כ חילק את העולם בינו לבין אחיו.  [1]

אבקש ראשית ליצור קריאה אחרת לסיפור המיתולוגי היווני, ולהקבילו לסיפור מאבק הכוחות בין המדינה הציונית ובין הראיס ערפאת ז"ל בפרט ושאר מנהיגי העם הפלסטיני בכלל. לדעתי, מאבק הכוח האנושי אפיין, מאז ומעולם, את החברה המערבית. ניתן למצוא בו חוטי מחשבות פשוטים מן העבר שיתחברו להווה המסובך. מחשבתי אינה רומנטית ואין אני מצפה לחבר את הסיפור האחד לסיפור השני באופן שיתאים בכל פרטיהם. עם זאת, אני מאמין כי ניתן לבדוק ולתת לאינטואיציה ולהיגיון לרקוד לצלילי המוזות. זו מתנת הפרידה שלי מהראיס ערפאת ז"ל, כאקטיביסט מזרחי-ביקורתי במחנה הלא-ציוני השואף לישות פדרטיבית אזרחית משותפת בין ישראל ופלסטין. 

ראשית ברצוני להקביל בסיפור מיתולוגי זה את המדינה הציונית לקרונוס, אבי האלים, שידע כי מתוך העם הנכבש תקום ותעמוד מדינה פלסטינית גאה שתאיים על מעמדה  ההגמוני הדכאני במזרח התיכון. את הראיס ערפאת ז"ל אני רוצה להקביל לרֵאה, אימו של זאוס, מלך האלים העתידי, שקם ונתן למדינה הציונית את הסכם אוסלו, כמו אבן לבלוע. לדעתי ידע הראיס ערפאת ז"ל ידע שהוא חייב להעמיד פיתרון חלקי, דווקא משום שהוא אימץ את המבט המדכא של המדינה הציונית. הפיתרון החלקי היה ויתור על האבן הגדולה, קרי זכות השיבה, ועוד אבנים קטנות כגון חלוקת השטחים ועוד. הוא הגיש את הפתרונות הללו למדינה הציונית, שכבר ידעה את דרכיה הנפשעות מאז קיבלה את הסכם החלוקה ויצאה לדרכה כשהיא חושבת רק על דבר אחד - מדינה ציונית לבנה ליהודים בלבד.

המדינה הציונית בלעה את האבן, ברגע של חולשה, בשל להיטותה לעצור את היוולדות התנועה הלאומית הפלסטינית, שתכריח אותה להגיע גם לפיתרון בעיית הפליטים הפלסטינים (ואיתה פיתרון בעיית הפקעת הקרקעות ונטרול המנהיגות הפלסטינית בתוככי ישראל, כמו גם פתרון לבעיית האפרטהייד המופעל בישראל על אזרחיה הפלסטינים בכלל וגזענותה כנגד המזרח בכלל). 

זאוס מלך האלים, מקביל למדינה הפלסטינית שעדיין לא קמה ופיתרון בעיית הפליטים יצא מקרונוס. המדינה הציונית, כמו קרונוס, הפסידה והפכה למדינה אזרחית מתוקנת לכל אזרחיה. המדינה הפלסטינית, צחוק הגורל, הייתה זו ששחררה את המפלצות אותן שמרה המדינה הציונית מתחת לאדמה, בכלא. השאלה המזרחית יצאה לאור, והבעיה הגיאו-פוליטית של הימצאות הישות הציונית (שפניה אל מדכאה האירופאי שביקש להשמידה) נפתרה.

החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכל גוף אחר שלא ירצה את שלטונה הדמוקרטי, הם המקבילים בסיפור המיתולוגי היווני לטיטאנים (אחי זאוס). אם תדע המדינה הפלסטינית להתגבר עליהם, אולי נוכל להגיע לסדר מסוג אחר באזור. 

מי יודע מה יביא העתיד. בינתיים יש לנו רק רישומים מן העבר. עם זאת, אני מקווה שהצלחתי להביא בפני הקוראים כמה מניסיונותיי שלי לחבר את האינטואציה שהביאה אלי דווקא את הסיפור המיתולוגי כשרציתי להיפרד מהראיס ערפאת ז"ל. נכון, בינתיים המצב הפוך וההתקדמות נראית כנסיגה. ובכל זאת אני רואה חובה לשלב יצירתיות בעולם הפוליטי של מחשבתי ברגעים לא קלים אלו.

שנית, אני רוצה לומר לראיס ערפאת ז"ל, שאיני נפרד מדמותך הלוחמת, אלא מן האדם שבך, שידע להשתנות ועבר מדיאלוג של כוח לדיאלוג לשינוי. אני נפרד מהאדם שעמד לצד עמו וקיבל ממנו את אמונו המלא, בזמן שמדינות ערב בפרט והעולם בכלל שכחו את העם הפלסטיני ואת הכיבוש הציוני האכזרי. 

יהיה זכרך ברוך! 

ופלסטין היפה תיוולד מחדש בדיאלוג (לא ציוני)

והמשוררת תנקה את התינוקת מדם השליה

ותלביש אותה בבגדי

כלה והיא תינק עצמאות ומילתה הראשונה תהיה

תודה יא ראיס... 

אללה מאק

מיהו המבוקש ?

הפלסטינים נלחמים על הזהות הפלסטינית הרוחנית והקיומית מול כוחות צה"ל בשטחים הכבושים. גדודי המתנחלים מציקים ופוגעים בהם יום אחר יום. במהלך ההיתקלויות בין הצבא למבוקשים המקומיים, המתפקדים כצבא גרילה, נהרגים מבוקשים אין ספור במאבק מול כוחות הצבא המאסיביים. התקשורת בישראל, לצערי, אינה מבדילה בין הלוחמים האמיצים הנהרגים בקרב על משפחתם, רכושם, תרבותם והקרקע עליהם הם חיים, לבין שהידים המתפוצצים בין אזרחים בתל אביב או בירושלים. הבדל זה הוא הבדל חשוב לטעמי, משום שמאבקם לעצמאות מוצדק. (באופן אישי אני מודה כי גם אני מאמין שאם הייתי אזרח מדינה כבושה כמו פלסטין הייתי אני קם מתוך אזרחותי, שנשללה ממני, ומגן על זכויותיי העתידיות לחופש, צדק, כבוד, קרקע וכד').

התקשורת בישראל חייבת להבדיל בין לוחמים פלסטינים לבין שהידים פלסטינים! ולומר באמירה אמיצה, שהלוחמים הפלסטינים הם לוחמי הצבא הפלסטיני הנלחם על קיום העם הפלסטיני. דם הפלסטינים אינו מותר, בדיוק כפי שדם האזרחים הישראלים אינו מותר.

רחמיי על מנהיגי הצבא הישראלי אשר אינם מבינים שהפלסטינים הנלחמים מולם הם מנהיגי צבא אמיץ, דווקא משום שאין לפלסטינים נשקים מתקדמים כמו לצבא הישראלי ומאידך גם אין ללוחמים הפלסטינים תקשורת אוהדת, המסיטה את הציבור באופן מגמתי מהדיון האמיתי, הדיון בזכות העם הפלסטיני למדינה מתוקנת ולשיתוף כולל תחת קונפדרציה ישראלית-פלסטינית.

ביום בו תחדול ישראל מלהיות יהודית ודמוקרטית ותהפוך למדינה דמוקרטית דו-לאומית, נוכל אולי להפסיק להעריץ את הלוחמים הפלסטינים או הלוחמים הישראליים ולהעריך את מנהיגי הרוח הנלחמים על שיתוף העניים באוניברסיטאות, על שינוי האתוסים עליהם נבנו מדינות הלאום, או על מדיניות סוציאל-דמוקרטית וכד'.  

הבינו, קריאתי לשנות את היחס ללוחמים הפלסטינים, אם כך, אינה משום שאני דוגל ברעיון הלאומי, שהרי אני מאמין שישראל כבר היום הינה מדינה דו-לאומית בעליל.

כאזרחים ואזרחיות ישראליות, חישבו מה הייתם אתם עושים לו ישראל הייתה מפרידה אתכם מביתכם ב-48 ומתנערת מהאחריות לשואה שלכם ולהיווצרות חמישה מיליון פליטים. חישבו מה הייתם אתם עושים לו ישראל הייתה מבקשת להתנער מכל קשר לתרבותכם ולעברכם. חישבו מה הייתם עושים לו טנקים פלסטיניים היו הופכים להיות מחזה יום-יומי בביתכם והכניסה לבית ספרכם הייתה נחסמת על ידי מחסומים וחומות פלסטיניות ?!

אנא, שנו את היחס לפלסטינים וללחימתם, על מנת לקרב אותנו לעתיד משותף עם העם הפלסטיני בפרט ועם המרחב המזרח-תיכוני בכלל. 

סיכום

כל הזהויות צריכות לחיות במרחב אחד. אסור לבטל את הזהות הפלסטינית ומנהיגיה, כפי שניסו לעשות דה-לגיטימציה לערפאת. מאידך, יכולה הזהות האשכנזית לספר את סיפורה ולפרוש את יחסה החששני למזרח התיכון, אך אנו צריכים ליצור פלטפורמה המקרבת דיון מעמיק אחת בדיון של השנייה. אנו צריכים שהכל הגורמים יפנו אחד לשני ויכללו גם אותם גם בהסכמי השלום. ככל שיותר ארגונים לא ממשלתיים וארגונים חברתיים מגוונים ישתתפו בשיחות כאלו, כך ישתפר ניהול הבעיות באזור. 

אני מקווה שתרמתי לדיון מעמיק בסוגיות של זהות, מעמד ואתניות באזורנו. מי ייתן ומילותיי יקרבו לבבות ולא ירחיקו אותם. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתיתיהו (מתי) שמואלוף