אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עקר בית


There was a time that they used to say that behind every big man, there has to be a great woman!

 המשפט הזה של אריתה פרנקלין לא כל כך נכון במציאות הישראלית של שנת 2004, כפי שהיא באה לביטוי בתיאטרון.

בהצגה "עקר בית" של תיאטרון הקאמרי הגיבור, זאביק (יוסי פולק) הוא טייס לשעבר – סמל הגבריות וההצלחה במושגים שלנו. אלא שבהעדרו, בעוד שהוא עסק בגיחות, תמרונים ופיקוד, יצרו בני המשפחה שלו הרגלי חיים ומערכות שגרה שאינן כוללות אותו בהכרח. בתחילת ההצגה, זאביק זוכה לחמש דקות של תהילה בבית שלו כאשר משפחתו מקרינה לו שקופיות נוסח "חיים שכאלה" לרגל פרישתו. אולם מיד לאחר מכן חוזרים כולם לעיסוקיהם ואילו גיבור המלחמה המובטל מתחיל להתרגל למציאות חדשה: לריקנות, לחוסר המעש, לעובדה שאין לו שום מילוי לזמן שחולף.

זאביק חווה רגרסיה מסויימת - הוא מתחיל להתנהג כמו ילד קטן: להיות כרוך אחר הסינר של גליה אשתו (מיקי קם), המנהלת קריירה בתחום הטיפול באוטיסטים או אפילו אחרי הסינר של מרינה, המנקה. עד מהרה זאביק מגלה שהחיים ממשיכים: כולם עסוקים, כולם ממהרים... מסתדרים מצויין בלעדיו.

משבר גיל העמידה? הכרה קצת מאוחרת בחשיבותן של מערכות יחסים משפחתיות? זאביק עושה נסיונות פאתטיים להשתלב: הוא מבשל (למראה המטבח שהפך לשדה קרב מכריזה המנקה על התפטרותה), מתעקש לחנך את בתו המכורה לטלנובלות ומוציא את כולם משלוותם. זאביק, שהורגל בחיים פעילים שבהם הוא מככב בדמות המפקד / טייס, הופך למטרד. האדם היחיד שסופג את הטרוניות של זאביק ומציע עזרה ממשית הוא ד"ר רגב (גיל פרנק), חברו הטוב מימי הצבא. ולדוקטור יש מרשם לשיפור מצב האושר: הוא כרוך בשקר אמנם, אך מסייע לזאביק לחולל מהפך ביחסים המשפחתיים.

זאביק מורגל בניסוחים והתבטאויות צבאיים, מקוצרים. הגבר שהתחנך כל ימיו על ערכי הקשיחות הפך לא רק ל"עקר בית" אלא לעקר רגשית. אדם מופנם, שלא יודע להביע את רגשותיו. וכאשר המציאות של חייו מתחלפת – במקום שמים חסרי גבולות ומצב של שליטה עליו לגשש את דרכו בטריטוריה ובשפה הביתית – אלו המקומות שבהם זאביק נכשל. לחוץ, מודח מכל דרגותיו הוא מגלה שלא מיועד לו שום תפקיד. העורף מתקתק את משימות היומיום – מהליכה לבריכה עד ארוחות משפחתיות – ביעילות מופתית. כל סיפורי הקרב שזאביק נושא עימו בגאווה מתקבלים אצל הנשים, הלוחמות את מלחמת החיים היומיומית – בספקנות מהולה בגיחוך. וגם עולמן של הנשים (אשתו והבנות) זקוק למירוק ולהתחדשות. מבט מקרוב על מושגים כמו "האישה הכמעט-מושלמת" שמספיקה את כל המטלות או ה"בת הנשואה באושר+תינוק" וה"בת המתבגרת המקובלת בחברה" – כל אלה מקבלים משמעות חדשה כאשר זאביק לומד להקשיב. אז, הוא מפריד את הדמויות הנשיות בחייו מהתדמיות שלהן ולומד להכיר את הבעיות האמיתיות שמלוות את חייהן. רק בעקבות ההקשבה ההדדית הזאת תופיע שוב האהבה.

הקומדיה "עקר בית" מבוססת על מציאות כאובה, הרלוונטית לא רק לבכירים שפורשים מחיל האוויר אלא גם לאנשים שנאלצו להפרד מקריירה ולהגדיר מחדש את מקומם במרחב המשפחתי. משפחתו של זאביק היא משפחה ממוצעת ואוהבת – לא משפחה רוויה בתככים, סדקים או משקעים. וגם במשפחה היחסית "בסדר" הזאת, מתקשים לדחוס את האב / בעל / "תינוק מגודל" ללוח הזמנים. 

למרות הנושא ה"כבד" מדובר בהצגה מאוד מצחיקה. המחזה האינטליגנטי והשנון שכתבה ענת גוב מחדיר בדיחה או שורת מחץ מדי כמה שניות.

ראיתי כבר הצגות שאמורות לתפקד כ"בידור" והן מלאות ב"הצחקות" מאולצות; אך לא כאן. ב"עקר בית" ההומור נובע מן הסיטואציות, מן ההברקות הלשוניות, מן הדמויות וכמובן – השחקנים. יוסי פולק משכנע בדמות המאצ'ו ש"נמס" ומתפנק; מיקי קם מקסימה כאשתו הארצית והמעשית גליה.

גם הבנות – מורן טחן ודינה סנדרסון – מספקות כמה מן הרגעים הקומיים. התגלית הגדולה של ההצגה היא אלנה סחנוב בדמות העוזרת מרינה, שמפגינה אירוניה יבשה ומכניסה תמיד איזו הערה צינית. התופעה של עוזרות בית שהיו בעברן מוסיקאיות ונושאות מטען תרבותי גם היא, כמובן, חלק מה"חבילה" הישראלית. במקרה שלפנינו מרינה המנקה מתפקדת כמו ה"משרתות חכמות" שאפשר למצוא אצל מולייר ובקומדיות איטלקיות; אותן משרתות שתמיד יש להן משהו להגיד. ככלל, על הבמה שוררת אווירה נינוחה, משפחתית, כאילו השחקנים הם באמת בני משפחה ולא רק שחקנים.

הבמאית עדנה מזי"א אומרת בראיון לתוכניה: "אני בעיקר מנסה לגבש את הלהקה, במקרה הזה למשפחה. אני מאמינה שכדי שייווצרו חיים אמיתיים על הבמה, ולא חיים תיאטרליים... צריך להגיע ליחסים אמיתיים חוץ-תיאטרוניים..." ובכן, הדבר מורגש על הבמה.

התפאורה של לילי נחשון מעבירה את התחושה של בית ישראלי "רגיל" שיש בו סלון, חדר שינה ומטבח. בחלק הראשון של ההצגה אנו רואים את הסלון כאשר המטבח וחדר השינה ברקע. בחלק השני – התמונה מתהפכת. חדר השינה הוא שעובר לקדמת הבמה. וזאת בהתאם להתרחשות במחזה, או לתחילתם של יחסים משפחתיים אינטימיים. בכל אופן, ההצגה "עקר בית" היא יצירה שלמה, מגובשת, מצחיקה ומדברת אל כולם.

מעבר להומור, יכול הצופה הממוצע לחשוב על האלמנטים בחייו שלו, שמתיישבים עם סיפורו של זאביק. אולי אנחנו לא טייסים, אבל ברגעים שאנו מקדישים להתפתחות המקצועית שלנו, אנחנו עלולים לשכוח משהו חשוב ביחסים עם הקרובים לנו...

"עקר בית", תיאטרון הקאמרי. מחזה מאת: ענת גוב; בימוי: עדנה מזי"א; תפאורה ותלבושות: לילי בן נחשון; מוסיקה: אלון אולארצ'יק; תאורה: חני ורדי ועמיר ברנר; משתתפים: יוסי פולק, מיקי קם, מורן טחן, דינה סנדרסון, גיל פרנק ואלנה סחנוב.

תאריך פרסום קודם: 2004

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שימרית רון