אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלושה חלקים מטרילוגיה בחמישה חלקים


תאריך פרסום קודם: 
2003
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה / דאגלס אדמס, עטיפת הספר
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה / דאגלס אדמס, עטיפת הספר

"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" "המסעדה שבסוף היקום" "החיים היקום וכל השאר"

"כך דרכם של מבוגרים החובבים ספרות ומספרים.... אם תאמרו להם: "הראיה לכך שהנסיך הקטן היה חי וקיים ולא משל היה, היא העובדה שהוא היה חביב וחמוד, אהב לצחק ובקש לו כבשה. אם מישהו רוצה בכבשה, משמע שהוא חי וקיים" אם תאמרו להם כלום ירדו לסוף לדעתכם? הלא ישרבבו כתפיהם ויתייחסו אליכם כאל תינוקות! מה שאין כן אם תאמרו להם: "הוא בא מכוכבית "ב-612" דבר זה יתקבל על דעתם ולא יוסיפו להטרידכם בשאלותיהם המוזרות."[1]  

ציטוט זה, מ"הנסיך הקטן" של אנטואן  דה סנט-אכזופרי, משקף את הבעיה העיקרית שהתמודדתי איתה בזמן כתיבת המאמר. מאמר העוסק בספרים אלו שכל כך אהובים אלי. מצאתי את עצמי מנסה לנתח ספרים שאיני בטוח שיש לנתח אותם. הרגשתי, אם להשתמש בשפה של סנט-אכזופרי[2], שאני מנסה לתאר ב 'מושגים של מבוגרים' את מה שיש לתאר ב 'מושגים של ילדים'. הכוונה היא שאולי אין לתאר ספר זה בדרכי תיאור מדעיות ומדויקות כביכול, כלומר ב 'שפת המבוגרים' לפי הגדרת סנט-אכזופרי. הדרך 'המבוגרת' לתאר צרוף של הומור וזוועה (כלומר גרוטסקה), היא  להראות מספר מקומות בהם מתרחשים מאפייני ההומור ולהראות שלמספר מקרים אלו מחוברים מקרי זוועה. דרך זו אינה נראית כמעבירה את התחושה. ככל שהדבר נוגע לי היה מספיק לומר שספר זה גורם לחיוך על הפרצוף. אבל אין זה חיוך של שמחה, או חיוך שגורר צחוק פראי, זה חיוך שמשהו מגביל אותו, חיוך מריר וציני. חיוך שהמחייך אותו מודע להומור, אבל ההכרה בזוועה שמתלוות להומור זה מונעת ממנו לחייך חיוך מלא ולא מוגבל.

למרות הכל אציג במאמר זה דוגמאות וניתוחים אשר כתובים בשפה 'מבוגרת' כביכול, היות שספרים אלו חביבים עלי במיוחד והעיסוק בהם באספקט המחקרי גרם לי הנאה רבה. 

את המאמר אחלק לשני חלקים. בראשון אתייחס לדמויות המרכזיות ואציג סקירה ואפיון כל אחת מחמש בדמויות המרכזיות במדריך[3]. בחלק השני אתייחס לכל ספר משלושת הספרים בנפרד תוך השמת דגש על מאפיינים גרוטסקיים בהם. בהמשך אציג התייחסות כללית לרעיונות המופעים במדריך בדגש כמובן על הגרוטסקי.  

חלק א' הדמויות המרכזיות בסדרת הספרים:[4] 

1. ארתור דנט (Arthur Dent)– הוא המייצג של המין האנושי לאחר הריסת העולם (לטריליאן, שהיא גם שריד של מין האנושי, אתייחס בהמשך). ככזה דמותו היא הדמות המרכזית בסדרה ולכן אתאר אותו במעט יותר הרחבה מהדמויות האחרות. שמו הוא שילוב של השם של המלך אנגלי האגדי- ארתור, מלך שנחשב לשיא של אנגליה, והמילה Dent שמשעמותה שקע או גומה. ניתן לראות את שמו כאמירה ששיא האנגליות, הוא למעשה גומה קטנה ביחס ליקום. שילוב זה מהווה חיבור קומי, מחבר חומרים גבוהים, כמו המלך ארתור, עם מושג יום יומי נמוך יותר כמו גומה.

דמותו של ארתור דנט היא דמות אופיינית לגרוטסקה המודרנית. הוא שילוב של רברבן (אליזון) עם דמות מעוררת רחמים-פתטית. הרברבן[5] הוא בעל תכונה מרכזית שהוא בעל יומרות שאין להן כיסוי במציאות. הרברבן יראה את עצמו כגיבור כאשר למעשה הוא פחדן, יחשוב שהוא חכם כאשר למעשה הוא טיפש וכדומה. פער זה בין היומרה של הרברבן לבין המציאות גלוי למביט מהצד אבל לא לרברבן עצמו המשוכנע באמיתות יומרתו. זאת תוך התעלמות מוחלטת מהסתירות שבאות מצד המציאות. בגרוטסקה המודרנית מחלפיה את דמותו של הרברבן דמותו של הנורמופט. נורמופט הוא מונח שנועד לציין שהטירוף האמיתי הוא לחיות את מה שמוגדר חיים נורמליים. הנורמופט חי לפי הקונבנציות של החברה ללא כל ניסיון לחשוב או לערער עליהן. כמו במקרה של הרברבן, גם במקרה זה נוצר פער בין היומרה למציאות. היומרה הגדולה ביותר של הנורמופט זה לחשוב שהתנהגותו היא הנורמלית. למביט מהצד ברור שהתנהגותו 'הנורמלית' היא מטורפת לגמרי לאור המציאות (כפי שאראה בפרוט לגבי ארתור). אבל למרות זאת הנורמופט משוכנע שהוא הנורמלי.

אצל ארתור דנט ניתן לראות אפיונים אלו בברור.לאורך כל המדריך הוא מנסה להיאחז במציאות המוכרת לו. הוא מנסה לחשוב בהיגיון[6] ולהתנהג כפי שהתנהג בכדור הארץ. זאת למרות שכדור הארץ התפוצץ והוא תופס טרמפים בחלוק רחצה. ברור שבמצב כגון זה לנסות לשמור על ההתנהגות המקובלת בכדור הארץ, זה מטורף לגמרי. ניתן לראות לכך כמה דוגמאות:

דוגמא ראשונה היא האובססיה של ארתור לגבי תה. למרות כל מה שעבר הדבר העיקרי שהוא מנסה להשיג (בייחוד בשני הספרים הראשונים) הוא ספל תה. לשתות תה זו ההתנהגות הנורמלית, אבל לא במציאות שהוא נמצא בה. במציאות שבה המקום היחיד שבו עושים תה הושמד, הוא נמצא בחללית ורוב הזמן מנסים להרוג אותו, להתעקש על כוס תה זה טירוף מוחלט. פורד (ראי פרוט בסעיף הבה) מתייחס לכך בסצנה בה העכברים מנסים להחליף את מוחו של ארתור. פורד מעיר בציניות - "כל מה שתצרכו לעשות הוא לתכנתו לומר – מה? ו-איני מבין, איפה התה ואיש לא יבחין בהבדל"[7]. פורד מודע לכך שהניסיון של ארתור להיאחז בפרט זה הופך לסוג של רובוט. רובוט שאינו מצליח לחרוג מתכנותו, לא מצליח לחרוג ממה שהורגל להגדירו כהתנהגות נורמלית. דאגלס אדמס מדגיש את ההרסניות שבהתנהגות זו ע"י כך שהוא מראה שספל התה כמעט גורם להשמדתו של ארתור. בתחילת הספר השני מותקפת ספינת החלל 'ליבת הזהב' (Heart of Gold) ע"י הווגונים. הספינה אינה יכולה להגיב בגלל שהמחשב עסוק בלנסות לייצר תה בשביל ארתור[8]. כפי שפורד אומר לארתור- "מת לכוס תה, אה?". האמירה של פורד היא דו משמעית וצינית, למעשה הוא מנסה להגיד שארתור הולך למות בגלל כוס התה. לא צריך להתאמץ כדי לעשות אנלוגיה פשוטה. ע"י אנלוגיה זו ניתן הבין שחוסר היכולת של ספינת החלל להגן על עצמה בגלל הכנת תה, מקבילה לחוסר היכולת של ארתור להתאים את עצמו למצב חדש. כל עוד הוא נאחז בעולמו הישן ומסרב לקבל את המצב החדש, הוא מתקשה להתאקלם למצב החדש (לא יכול להגן על עצמו).

דוגמא נוספת היא שקית פצפוצי האורז לאחר שכדור הארץ מושמד, עולים פורד וארתור על חלילית ווגונית. ארתור נאלץ להתמודד עם עולם חדש ולחלוטין לא מוכר. הוא לא מנסה להתמודד עם עולם זה אלא להיאחז בעולמו הקודם. ארתור מנסה לחפש שקית של פצפוצי אורז כדי להרגיש בטוח. "הוא היה מרגיש בטוח יותר לו לצד לבני הדנטראסים, ערימות המזרנים הסקונשלוסים והאיש מביטלג'וז האוחז דג צהוב קטן ומציע לארתור לשים אותו באוזנו, לו לצד כל אלה היה רואה גם שקית קטנה של פצפוצי אורז. אבל הוא לא ראה ולא הרגיש בטוח." השאיפה לקבל בטחון מפצפוצי האורז היא זהה במניעים שלה לאובססיה של ארתור עם התה. בשני המקרים הוא מנסה לקבל בטחון ע"י הצמדות לעולמו הקודם ובשני המקרים הוא נכשל. במקרה של התה התוצאה היא הפוכה והוא כמעט גורם למותו.  

במובן זה ארתור הוא נורמופט, הוא שקוע בדרך חיו ומנסה ליישם אותה בכל מקום מבלי להתחשב בנסיבות. בכך הוא דומה לדמויות של קפקא. גרגור סמסא, לדוגמא מסרב לקבל את המציאות הפרנואידית בתוכה הוא נמצא. מציאות בה אדם יכול בוקר אחד להפוך לחרק. הוא מסרב לקבל את הפיכתו לחרק ומנסה להיאחז בפעולות מחייו הקודמים (כמו חשיבה על איזה צד לישון או כיצד ללכת לעבודה).[9] כך גם ארתור מסרב לקבל את המציאות הפרנואידית בה הוא נמצא. הוא לא מתמודד עם העובדה שכדור הארץ הוא למעשה מניפולציה כדי למצוא שאלה. הוא לא מנסה להתמודד עם אלה שמנסים להרוג אותו כל הזמן (הווגונים, מערכת ההגנה של פלנטת מאגרתיאה[10], אגראג'אג[11] ועוד). אלא הוא מנסה להיאחז בפרטים מחייו הקודמים, פרטים שגורמים לו להרגיש כאילו הכל נורמלי. זאת למרות שבמציאות שהוא נמצא בה להיאחז בפרטים אלו זה הטירוף האמיתי וזה הדבר הלא נורמלי ביותר שאפשר לעשות.

מצד שני קשה לקבוע בסיפור זה מה נורמלי. אומנם זה לא נורמלי לנסות להכין תה במציאות שבה ארתור נימצא. אבל מציאות שבה – כדור הארץ נהרס כחלק ממזימה של פסיכיאטרים, עכברים עושים ניסויים בבני אדם והיקום נשלט ע"י מי שהנאתו הגדולה ביותר היא לגלות שעיפרון עושה סימנים על נייר- היא בעצמה מציאות מטורפת לגמרי. בעולם שבו המציאות היא מטורפת, האם אפשר לומר שלהתעלם מהמציאות זה דבר לא שפוי לעשות! הגבול בין מטורף לשפוי נעלם כמעט לגמרי, כי אין מציאות שפויה שביחס אליה ניתן להתייחס למשהו כמטורף. לכן מתעוררים אצל הקורא רחמים על ארתור. קשה שלא לרחם על מי שכל הכוכב שלו נהרס והוא נזרק לתוך יקום מטורף לגמרי. על רקע הטרוף של המציאות, הנסיונות שלו להיאחז במה שהוא רואה כנורמלי, אינם נראים כל כך מטורפים אלא אולי הירואים במקצת. ישנה גבורה בלנסות לשמר תרבות שנעלמה. אבל ניסיון זה הוא חסר סיכוי ולכן הופך ארתור לדמות מעוררת רחמים. המתח בין שני צדדים אלו, הצד של הנורמופט והצד הפתטי, יוצר עניין, כאשר הקורא לא יכול להכריע לכאן או לכאן.

מתח זה אופייני לדמויות של קפקא ושל בקט. אבל בניגוד לדמויות של יוצרים אלו, ארתור הוא איש נחמד (לפחות לפי דעתי). איש שיוכל להיות נחמד לשתות איתו כוס בירה בפאב. להוציא את עניין התה, הנראה קצת אובססיבי לישראלי. האנגלים ככלל הם באמת בעלי אובססיה לתה. בטיול שלי בדרום אמריקה, פגשתי אנגלי ששלחו אליו לצי'לה את סוג התה שהוא אוהב. ניתן לראות אצל אנגלי זה את אותה היאחזות של ארתור. גם אנגלי זה ניסה להיאחז בעולם המוכר לו אל מול מציאות שהיא חדשה לגמרי בשבילו. המוזרות של האובססיה לתה היא לדעתי תלוית תרבות. אם לדוגמא היה מוחלף התה בקפה שחור עם הל, היה הדבר אולי נראה מובן יותר לקורא ישראלי. הקורא הישראלי אולי לא היה רואה ברצון לשתות קפה שחור בחלל התנהגות אובססיבית כל כך כמו רצון לשתות תה. על פי ניסיוני מטיילים ישראלים שפגשתי, הזמינו קפה מהבית ולדעתי הם עשו זאת בדיוק מאותה סיבה שהאנגלי וארתור רצו תה.

ארתור אינו נורמופט לא נחמד כפי שמוצג השומר הווגוני[12]. השומר הווגוני שעומד להרוג את ארתור ואת פורד אינו מרוצה מעבודתו מלבד הצעקות שהוא צועק בה. הוא בחר בעבודה זו רק בגלל שדודתו אמרה לו שזה נחשב מקצוע טוב. כלומר הוא בחר בעבודתו רק בגלל הנורמה של החברה ולא בגלל שהוא נהנה ממנה (מלבד מהצעקות). הוא אינו פורש כי הוא רוצה להתקדם בחברה ואין זה משנה שהקידום הוא לתפקיד חסר משמעות "קצין צעקות בכיר". הנורמה אומרת שצריך לעבוד ולהתקדם ולכן הוא רוצה לעבוד ולהתקדם, זאת תוך התעלמות מכל דבר נוסף, כולל אושרו שלו. 

שארתור אם כן הוא  טיפוס די נחמד וזו כנראה גם הסיבה שפורד היה ידיד שלו בשהותו בכדור הארץ והציל את אותו כאשר הכוכב נהרס. מעשה זה מעיד גם על פורד עצמו, אבל לכך אתייחס בסעיף הבה. 

2. פורד פרפקט (Ford Prefect)– שמו של פורד אמור לשקף את היותו דומה אך בכל זאת שונה מהמין האנושי. השם פורד הוא שם מקובל לאדם אבל פורד פרפקט זה שם של מכונית ולכן הוא מוזר בתור שם של אדם. פורד נראה כאדם אבל הוא מביטלג'וס. ברור שיש בו משהו שונה אבל קשה לומר מה. - "היה בהופעתו שמץ מן המוזר וקשה היה להגדיר מהו. אולי העובדה שלא מצמץ די בעיניו... אולי העובדה שחיוכו היה רחב מדי..."[13]. הוא כמו האנשים בכדור הארץ, אבל לא. פורד משקף למעשה את ההתנהגות שהיא הפוכה לנורמות של כדור הארץ. ארתור כמייצג של המין האנושי הוא נורמופט. לעומתו את פורד פרפקט, שהוא השונה מהמין האנושי, ניתן לזהות כטריקסטר. זו דמות ספרותית המנוגדת לרברבן , דמות האופיינית לספרות הקומית. הטריקסטר מאופיין בכך שהערכים שלו הם הנאה והישרדות ללא אני עליון. בתחילת הסדרה פורד נראה כסוג של טריקסטר, הוא שקוע בהנאות החיים, כמו שתייה ובילויים, והוא גם היחיד שיודע איך לשרוד כאשר כדור הארץ מתפוצץ. ניתן לראות את האופי של הטריקסטר בכך שהוא מחפש אסטרופיזיקיים בכדור הארץ ולועג להם בנאה[14]. כמו כן ניתן לראות זאת בתיאור של משחק השתייה, משחק בו פורד משחק כדי להפסיד[15]. כך הוא יכול לשתות יותר ולבצע מעשה ביולוגי מגונה שגורם לו הנאה. שתי הדוגמאות הללו מדגישות את העובדה שפורד שם דגש על הנאות החיים, שותה ומבצע פעולות גופניות מגונות, וככל טריקסטר הוא לועג למי שהוא רואה כרברבן. במקרה זה מושא הלעג הוא האסטרופיזיקיים בכדור הארץ שהם בעלי יומרה להבין את היקום, יומרה שהוא יודע שהיא אינה קשורה למציאות. פורד עצמו מנסה להדגיש כמה שיותר את האופי הטריקסטרי שלו. הוא מתייחס באדישות להריסת כדור הארץ (כפי שאדגים בהמשך). בנוסף הוא מציג את עצמו כחסר מצפון שכל רצונו ליהנות ללא כל תחושת אחריות לגבי שאר היקום. כאשר פורד נדרש להציל את היקום ע"י סלארטיבראטפאסט הוא עונה שהוא רק רוצה ללכת לאיזה מסיבה ומנמק זאת: "הרופא שלי אמר לי שיש לי ליקוי תפקודי בבלוטת תחושת האחריות וחסר מולד בסיבים מוסריים,...וכי אני פטור לפיכך מהצלת יקומים"[16] . המשפט שמאפיין אותו ועליו הוא חוזר כל הזמן הוא המשפט שכתוב על המדריך "בלי פאניקה". פורד חי רק כדי ליהנות והוא מודע לכך שזה ייגמר. הוא אינו רוצה למות אך הוא מודע לכך שהדבר חייב לקרות ואם אין דרך למנוע זאת אין טעם להתרגש מכך. מסיבות אלו אין לפורד שום סיבה להיכנס לפאניקה, לא משנה באיזה מצב הוא נמצא.

במבט עמוק יותר ניתן לראות שפורד אינו טריקסטר מוחלט כפי שהוא מתיימר להיות. הוא דומה קצת ליוסאריאן ממלכוד 22. יוסאריאן טס את הטיסות ואינו מוכן לבגוד בחברים. כלומר הוא בעל מוסר ואני עליון שגרום לו לעשות דברים,למרות שהם עומדים בניגוד להישרדות העצמית. מסיבה זו יוסאריאן הוא אינו טריקסטר אלא קרוב משפחה של הטריקסטר – הוא מה שניתן לכנות 'השוטה החכם'. הוא הדמות שמסתכלת מהצד על עולם לא מוסרי. היא אינה א-מוסרית כמו הטריקסטר, אלא היחידה בעלת ערכי מוסר נכונים. גם אצל פורד ניתן לראות אפיונים אלו. הוא מתיימר להיות אדיש להריסת כדור הארץ ולמוות ההמוני אבל הוא בכל זאת מציל את ארתור. הוא מתיימר להיות אדיש לכך שהיקום ייהרס, אבל בכל זאת מצטרף להצלתו. הוא מתיימר להיות לא אכפתי לגבי העתיד של כדור הארץ אבל הוא בכל זאת מנסה להתווכח עם הגולגאפרינצ'אנים (חבורה של אנשים בעלי מקצוע ללא תועלת שהם הבסיס למין האנושי) ששוכנים בו[17]. פורד, למרות שהוא מציג את עצמו כמי שהערכים היחידים שלו הם הנאה והישרדות, מבצע פעולות (אותן פרטתי במשפט הקודם) שהן במבט ראשון נראות כנובעות מחוש של אחריות חברתית. אבל פורד שונה מיוסאריאן, בעוד האחרון הוא במפורש בעלי ערכי המוסר הנכונים לעומת עולם מטרוף ולא מוסרי בברור. לגבי פורד לא ברור אם הוא באמת בעל מוסר עדיף כלשהו או שהתנהגותו הנראית מוסרית היא למעשה א-מוסרית. פורד אומנם מציל את ארתור, אבל אפשר לומר שהוא מציל אותו רק כדי לא להיות לבד. הוא אומנם חלק מהצלת היקום, אבל הוא די נגרר לכך בעל כורחו ובנוסף בהצלת היקום ישנו ערך הישרדותי ברור. לבסוף הוא אומנם מנסה להתווכח עם ההגולגאפרינצ'אנים, אבל מהר מאד מתייאש ופונה לעיסוקיו. לסיכום ניתן לומר שאולי פורד הוא לא טריקסטר במובן המוחלט אך הוא בהחלט קרוב לכך.

3. זאפוד ביבלברוקס (Zaphod Beeblebrox) – שמו של הוא צרוף של מילים מנופח וחסר משמעות, עד כמה שאני הצלחתי להבין. זה אולי משקף את סגנון הרברבני שלו, שאמור להיות גם הוא מנופח ודי חסר משמעות. זאפוד ביבלברוקס, בן דודו של פורד פרפקט, הוא למעשה איחוד הדמויות של פורד ושל ארתור. הוא דמות שהכפילות מאפיינת אותה כפי מה דאגלס אדמס מרמז אליו ע"י היותו פיזיולוגית כפול (בעל שני ראשים ושתי זוגות ידיים). זאפוד ביבלברוקס הוא גם רברבן פתטי כמו ארתור וגם טריקסטר כמו פורד. זאפוד הוא בעל ישות כפולה גם בעלילה עצמה. ישנו האני הנוכחי שלו והאני הקודם. האני הקודם הוא למעשה האני העליון. הוא זה שמודע לערכי החברה ויש לו מטרה נעלה, הוא רוצה לגלות מי שולט ביקום כדי שיוכל להפוך את היקום למקום טוב יותר. אבל אני זה אינו קיים באני הנוכחי של זאפוד. הוא מנותק ורק משפיע בעקיפין. לכן זאפוד יכול להיות טריקסטר משולם. הוא באמת רוצה רק לבלות. מצד שני האני הנוכחי שלו הוא גם רברבן. הוא בעל יומרות שאין להן כל בסיס במציאות. זאפוד ביבלברוקס כמו רוב בני האדם אינו ניתן לתיאור בדרך חד ממדית. הוא גם רברבן וגם טירקסתר מבלי שהאחד יסתור את השני. ניתן לראות את הטריקסריות בכך שהוא גונב את 'ליבת הזהב'[18] ובאהבה הבולטת שלו לחיי נהנתנות של נשים ואלכוהול. זאפוד הוא אומנם טריקסטר משולב עם רברבן אבל ,בניגוד לפורד, הוא טריקסטר מוחלט. הוא מנסה לברוח ככל יכולתו מלנסות לגלות מי שולט ביקום והוא אפילו זונח את ספינת החלל אצל זארניוופ כדי לברוח מבצוע מסימה זו. הוא רק רוצה ליהנות ולחפש את מושל היקום ממש לא מעניין אותו. בנוסף כאשר, בספר השלישי, הוא נדרש להציל את היקום הוא מסרב וחוזר לספינת החלל שלו. הסיבה היחידה שהוא חוזר לעזור להציל את היקום זה משום שאין לו דבר אחר לעשות ומשעמם לו[19]. הוא מסוגל להיות טריקסטר ולדאוג רק להישרדות ובעיקר להנאות שלו משום שהאני העליון שלו מנותק ברובו מהאני הנוכחי שלו.

זאפוד ביבלברוקס, הוא, כאמור, גם בעל צד רברבני. את הרברבנות של זאפוד מאפיינות כמה אפיזודות. דוגמא ראשונה היא ההגעה לטקס חניכת 'ליבת הזהב'. הוא מגיעה בכלי שכל מה שחשוב בו הוא החיצוניות שלו[20]. כך ניתן לראות שזאפוד שם דגש רק על הראווה ולא על התוכן. דוגמא נוספת היא החשיבה שלו על עצמו כגיבור "בכל זאת המשיך בזחילתו הזריזה מאחר שהיה גיבור שכזה."[21] זאת למרות שהסיטואציה מראה אותו למעשה כפחדן הבורח כל הזמן. הדוגמא האחרונה לרברבנות שלו היא המחמאות התמידיות שהוא מרעיף על עצמו. הוא רואה את עצמו אחלה של בחור, בחור לעניין ובקיצור מרכז העולם. הציפייה של הקורא, עקב הסכמה הקומית, היא שהרברבן יאלץ להתמודד עם המציאות ושהיא תנפץ את היומרות שלו. אבל בניגוד לצפייה שהמציאות תשבור את היומרות של זאפוד ביבלברוקס, יומרות שברור לקורא שהן שקריות, ברגע המכריע באה המציאות, מפתיעה את הקורא ומחזקת את זאפוד. זאפוד מובל לתוך המערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית שאמורה להשמיד את מוחו מתוך ההבנה המלאה של מקומו ביקום. אבל במקום שזאפוד יבין את אפסותו הוא רואה שהוא מרכז היקום[22]. ישנו בכך היפוך קומי, הקורא מצפה לתוצאה מסוימת ומקבל בדיוק את התוצאה ההפוכה.

כמו כן ישנו הצד של האני הקודם. הדמות של האני הקודם אינה דמות קומית אלא דמות הרואית. היא מנסה למצוא את השליט של היקום כדי להפוך את היקום למקום טוב יותר. אבל זאפודביבלברוקס מצבע פעולות הרואיות למורת רוחו. העובדה שהוא נאלץ להסתכן בגלל גורלו למרות שהוא ממש לא רוצה לעשות זאת יוצרת שני אפקטים. הראשון הוא יצירת היפוך קומי, בדרך כלל המעשה ההרואי נעשה ע"י גיבור המחליט בגבורה ובאומץ לבצע אותו. לעומת זאת כאן מתבצע היפוך ומעשה הגבורה נעשה ע"י מי שמאד לא רוצה לבצע אותו. בנוסף העובדה שהגיבור נאלץ להסתכן בניגוד לרצונו ומבלי שיהיו לו הכלים לכך, הופכת את זאפוד גם למעורר רחמים. סכמה זו של גיבור בעל כורחו נפוצה בסרטי פעלה רמה ד', הגיבור פעול על פי גורל שהוא מסרב לקבל אותו.(לדוגמא "ילד הזהב" עם אדי מרפי). סכמה זו יוצרת את תגובה של גיבור מגוחך אבל מעורר הזדהות, אותה תגובה שיוצרת גם דמותו של זאפודביבלברוקס.

4. מרווין הרובוט (Marvin)- מרווין הוא דמות שרואה את עצמה כחמה הרבה יותר מכל יצור אחר. מרווין חוזר וטוען זאת נמרצות לאורך המדריך. לדוגמא "מידת תפוקת הפעילות המנטלית שלי היא בלתי מוגבלת כמו אינסופיות החלל עצמו"[23]. כמו כן הוא מדוכא מכך שהוא צריך לחיות עם יצורים אחרים שהם כל כך טיפשים לעומתו "במידה שאני מכיר כל צורת חיים אורגנית אחרת וזו מידת הכרות גבוהה יותר משהייתי מאחל לעצמי."[24] הוא רואה את עצמו כחסר אתגרים בחיים כי כבר יודע הכל ולכן אין לו משמעות בחיים והכל משעמם אותו. בגלל שהוא מדוכא ולא חברותי אנשים לא רוצים בחברתו ומתרחקים ממנו. ""אינך אוהבת לדבר איתי" אמר מרווין בקול רפה ומדוכדך טריליאן דיברה עם ארתור במקום לדבר עמו."[25] עם התנהגות כגון זו קל להבין שמרווין שוקע בסוג של פרנויה, הוא משוכנע שכולם שונאים אותו וכולם די מסכימים איתו (לשאלה מה קדם למה, אתייחס בהמשך).

את מרווין ניתן לזהות עם דמות מהחיים בכדור הארץ –'האינטלקטואל המדוכא. 'האינטלקטואל המדוכא' הוא מי שבטוח שהוא חכם יותר מכל מי שסביבו והוא משוכנע שהוא האדם העליון. הוא בטוח שהוא הרבה יותר חכם ממי שאמור ללמד אותו/ להיות הבוס שלו/ בעמדה בחירה משלו. הוא בטוח שלא מנצלים את הפוטנציאל שלו. הוא יודע שהוא האדם העליון ושהוא מעל הנורמות של החברה. לכן הוא לא מנסה להיות נחמד לאף אחד ובתגובה מעט מאד מנסים להיות נחמד אליו. הוא נשאר יושב לבדו באיזו פינה בפוזה מהורהרת לבוש בשחור ממתין להגיד למישהו כמה העולם רע וכמה החיים הם חסרי משמעות. דמות זו מוכרת לרוב המין האנושי או לפחות לכל מי שבקר אי פעם במוסד להשכלה גבוהה (למרות שאינטלקטואל המדוכא אינו נמצא רק שם, הוא נימצא גם בפבים מסוימים ובדרך מוזרה הוא מצליח להגיע גם למסיבות מסוימות). לדעתי דמות זו משקפת את מרווין ובגלל שהיא כאמור מוכרת אני לא חושב שיש צורך להוסיף דבר מה על אופייה של דמות זו.

הייתי רוצה להוסיף נקודה אחת לגבי מרווין. אין ספק שדרך חייו של מרווין, חיים של דיכאון ופרנויה היא דרך חיים שיש להתרחק ממנה. אבל אולי לא צריך להאשים רק את מרווין במצבו. כאשר רואים את היחס של בני האדם אליו בהחלט נראה שיש לו סיבה טובה להאמין שהם שונאים אותו ולהיות פרנואיד. במהלך שלושת הספרים - בני האדם מנצלים אותו כמשרת בספינת החלל, שולחים אותו להתמודד מול טנק ללא נשק, שוכחים אותו מיליוני שנים על כוכב ועוד. עולה פרדוקס של הביצה והתרנגולת, לא ברור עם מרווין הוא פרנואיד מדוכא ולכן הוא מקבל את היחס שהוא מקבל. יכול להיות שמרווין הגיע למצב בו הוא נימצא בגלל מקרים אמיתיים והטענה שלו שכולם שונאים אותו ומנצלים אותו היא הכרה אמיתית של העובדות. אני נוטה לאמץ את האפשרות השניה מתוך אמונה שלולא היה מרווין בעל אופי שמעורר סלידה איש לא היה סולד ממנו כפי שלא סולדים משאר בני האדם. מצד שני מרווין הוא רובוט ולא אדם ויכול להיות שזו הסיבה ליחס אליו. כך שלא ניתן לדעת מה קדם למה והחוסר בתשובות ברורות הוא אולי אחד היתרונות הגדולים של הז'אנר של הגרוטסקה המודרנית. בדרך זו מומחשת ההרגשה שיש לרוב בני האדם במהלך חיים, שאין תשובות חד משמעיות לבעיות ולא נוצרת אשליה שיכול להיות וצריך להיות פתרון חד משמעי.

5. טריליאן (טרישיה מק'מילן) (Trillian)– שמה בכדור הארץ הוא טרישיה מק'מילן והוא מעוות, לא ברור ע"י מי, לטריליאן. שם זה הוא אולי עיוות של המספר טריליון ואמור לרמז על היכולות המתמטיות שאמורות להיות לה. היא למעשה במקבילה הנשית של ארתור. כמו שהמין האנושי בתנ"ך מתחיל באדם וחווה, בגבר ואישה כך בספר זה הוא נגמר בגבר ואישה. הבעיה בטריליאן שהיא אינה חורגת בהרבה מתפקידה כאישה האחרונה. היא אמורה להיות בת זוגו של זאפוד ביבלברוקס אבל גם כבת זוג היא אנמית. לא מתוארת כל אווירה אינטימית בניהם והיא למעשה מוצגת כבובה חסרת כל אופי. היא אמורה להיות אישה חכמה (בעלת תואר ראשון במתימטיקה ועוד באסטרו-פיסיקה) יפה ובעלת אופי, אפילו עצבני במקצת. שזאפוד מתייחס לכך כאשר הוא אומר "חמודה כן, אבל טמפראמנטית"[26]. אבל למעשה היא רק בובה שעוברת ממקום למקום מבלי להגיד יותר מדי ולבטח מבלי להראות סמני כעס או רגש מכל סוג. היא נלקחת מכדור הארץ ע"י זאפוד ללא שתתואר איזו תשוקה מיוחדת שתגרום לה לבוא איתו. אחר כך היא מנסה הכל כדי לשמח אותו וכאשר היא לא מצליחה היא פשוט מרחפת בחלל ללא כל מטרה[27]. במסיבה היא הולכת עם הגבר שמוצא אותה – תור. אז מגיע ארתור והיא הולכת איתו, אומנם תוך גילויי מחאה, אבל בכל זאת הולכת איתו[28]. המדהים הוא שלפי הבנתי העזיבה חסרת המטרה והרצון שלה ללכת עם תור אמורים לשקף את הרצון העצמי שלה. אפקט שלא מושג כאמור. טריליאן אומנם אמורה להיות חכמה, אבל כמעט ואין לה דיאלוגים שנונים שמאפיינים כל כך את שאר הדמויות במדריך. היא אמורה להיות זו שלמעשה מצילה את המצב בספר השלישי. אבל רק נמסר על החוכמה שאמורה להיות לה, והיא לא מתוארת הלכה למעשה, ע"י דיאלוגים או ע"י תיאור מחשבותיה. נאמר שהיא מבינה שהפלנטה של קריקט עטופה בשאריות המחשב האקטאר. אבל היא ממשיכה להיות בובה, ללא מחשבות וכמעט ללא קול. לפי דעתי דאגלס אדמס כתב את העלילה של הספר השלישי שבו טריליאן מצילה את היקום כניסיון לפצות על התפקיד הזניח של טריליאן בספרים הקודמים. אבל כאמור גם כאשר היא אמורה להיות חכמה היא נשארת בובה.

בדמות זו אני רואה את נקודת החולשה של הספר. אנשים כמו שטריליאן אמורה להיות, שילוב של חוכמה רבה עם סקס אפיל חזק, (כפי שארתור אומר- "יפהפיה, מקסימה, אינטיליגנטית להדהים"[29]) הם מניסיוני, בדרך כלל אנשים מרתקים ומעניינים. העובדה שאת האישה המרכזית במדריך בחר אדמס לתאר ככזו נתנה הרבה פוטנציאל לדמות הנשית, פוטנציאל שלצערי לא מומש.  

לסיכום חלק זה הייתי רוצה לציין שלמרות שאולי רוב בני האדם היו רוצים להיות פורד פרפקט. לחיות חיים ללא דאגות, להיות טרמפיסטים ביקום הנעים ממקום למקום רק במטרה לחפש הנאה. הרי רובנו דווקא ארתור דנט. ישנה פנטזיה, בייחוד בעולם המודרני, לצאת מהמרוץ ולחיות רק לשם סיפוק ההנאות האישיות. פנטזיה זו היא נחלת חלק גדול מהאוכלוסייה. (חלק זה כמובן אינו כולל את המרווינים של העולם שבשבילם אין כל טעם לנסות ליהנות משום שהם כל כך חכמים שהם מבנים שאין משמעות לדבר). למרות פנטזיה זו, רובנו חיי בתוך הנורמות של החברה. אין זה מקרי שארתור מייצג את כדור הארץ, כמו ארתור דנט רובנו עובדים בעבודה קבועה חיים בבית שהוא די חביב עלינו ושקועים בהרגלים יום יומיים של שיגרה המקנים לנו ביטחון. רוב בני האדם לא יגיבו באדישות שפורד הגיב לה, אם כל האנשים במקום שהם חיו בו ימותו מסיבה כל שהיא ולרובנו יהיה מאד אכפת אם היקום יושמד. להיות פורד פרפקט זה נחמד מאד, אבל כמו כל דבר דורש ויתורים רבים שלא מוזכרים בספרים אלו. להיות ארתור דנט אולי זה לא כך רע בתנאי שיודעים לשלב בתוך כך גם את היכולת ליהנות. האדם אינו יוצר חד ממדי או טריקסתר או נורמופט. לפי דעתי השילוב בין התכונות של שתי הדמויות פורד וארתור הוא השילוב שיכול להוביל לחיים המהנים ביותר בסך הכל.  

 

חלק ב' – גרוטסקיות בעלילה 

ספר הראשון -המדריך לטרמפיסט לגלקסיה. – בספר זה מתוארת השמדת כדור הארץ כחלק מסלילת דרך אקספרס על חללית. ספר זה מספר "על סופו של העולם והימים המתוקים שבאו אחריו"[30]. הספר מתאר בפרקים הראשונים את השמדתו של  כדור הארץ, על רקע השמדה זו מתרחשת כל עלילת הספר. אדמס קושר השמדה זו עם אלמנט נמוך כמו החלטה בירוקרטית על בנית כביש. העולם לא נהרס בגלל שואה אטומית איומה או התקפה אכזרית ואדירה של יצורים מכוכב אחר, אלא דווקא בגלל סיבה כל כך נמוכה כמו סלילת דרך. (בספר השני מתברר שזה חלק ממזימה של פסיכיאטרים). ישנה כאן הנמכה קומית של אלמנטים גבוהים כמו כל החיים על פני כדור הארץ (משום מה בני אדם, ואני בתוכם, נוטים לראות זאת כמשהו בעל חשיבות גבוהה למרות שרוב העדויות לאו דווקא מראות על כך) למשהו נמוך שסלילת דרך קודמת לו. כפי שנכתב בפרק הראשון של הספר "זה סיפור אותה קטסטרופה נוראה ומטופשת"[31] משפט זה הוא התגלמות הגרוטסקה, חיבור של הנורא יחד עם אלמנטים נמוכים. על רקע סיטואציה גרוטסקית זו יוצא ארתור למסע טרמפים ברחבי הגלקסיה מלווה בפורד פרפקט. דמותו של פורד תורמת לאווירה הגרוטסקית. הוא מתייחס להשמדת הכוכב ארץ, מה שנראה כבעל משמעות רבה מאד בשביל הקורא (וארתור) (ואני) בתגובה בעלת עוצמה נמוכה בהרבה ממה שניתן היה לצפות.

"ומה קרה לכדור הארץ?"/ "אה הוא נהרס"/ "אהה" אמר ארתור בשאננות./ "כן. הוא פשוט רתח והתאדה לחלל."/ "שמע" אמר ארתור "זה קצת מדכא אותי"./ פורד הרצין בינו לבינו ונראה כאילו הפך ברעיון במחשבתו./ "כן, אני יכול להבין את זה" אמר לבסוף/ "להבין את זה" קרא ארתור "להבין את זה"/ פורד קפץ ממקומו / "תסתכל בספר!" לחש נמרצות/ "מה?" / "ב ל י  פ א נ י ק ה" / "אני לא בפאניקה"/ "אתה כן"/ "ובכן, אני בפאניקה", "מה עוד יש לעשות?"/ "פשוט בוא אתי ותבלה..."

פורד חוזר מתייחס גם בהמשך להריסת כדור הארץ בדרך דומה. התייחסות אדישה זו לאירוע הזוועתי, חוסר ההתאמה של התגובה לאירוע הוא שיוצר את האפקט הקומי והגרוטסקי. הזוועה האמיתית שאולי תגובתו של פורד היא הנכונה ואכן אין להתרגש יותר מדי מזה שפלנטה אחת מתוך כל הפלנטות ביקום הושמדה. אם מסתכלים על היקום דרך אמת מידה אמיתית ניתן לראות שהאמת היקומית תואמת את גישתו של פורד, ביחס ליקום ההשמדה של כדור הארץ באמת חסרת משמעות. אבל למי אכפת מהיקום בשבילי ובשביל המין האנושי השמדה של כוכב זה תהיה בעלת משמעות עצומה. כפי שנאמר בספר השני, "הרי הדבר האחד שאין צורות החיים יכולות להרשות אותו לעצמן הוא חוש של מידה"[32]

בנוסף ניתן לראות שתמונת העולם שעולה מספר זה היא תמונת עולם פרנואידית לגמרי ארתור מגלה שכל העולם שלו הוא למעשה חלק מקנוניה להבנת השאלה (התשובה כמובן ידועה ואין טעם לציין אותה). המשמעות של עובדה זו היא  שבמשך כל תולדות העולם הפעולות של בני האדם הם למעשה מניפולציה של העכברים. ההתנהגות של בני האדם למעשה כוונה כך שפעולותיהם יחשבו את השאלה. העכברים יוצרים את המניפולציה ע"י כך שהניסויים שבני האדם כביכול מבצעים על העכברים, הם למעשה ניסויים של העכברים על בני האדם. עקב כך ניתן לומר שארתור נקלע לעולם שבו פרנויה היא התנהגות שפויה למעשה. הוא מגלה שמאחורי גבו הייתה תוכנית להרוס את בייתו. לאחר מכן הוא מגלה שמאחורי גבו יש תוכנית (שגם מבוצעת) להרוס את הכוכב בו הוא חי. הפרנויה אף יותר גדולה כאשר מובן שהעכברים למעשה מחפשים את השאלה לא כדי ליצור עולם טוב יותר אלא כדי להגיע לתוכניות אירוח. (בסוף הם מצתתים שורה של בוב דילן רק כדי להגיע לתוכניות האירוח[33]). כך ישנה הנמכה קומית של כל החיים בכדור הארץ למשהו שנועד להביא שני עכברים לתוכנית אירוח בעולמם.

הספר השני-המסעדה שבסוף היקום – בספר זה הפרנויה של הספר הקודם מתחזקת, מתברר שההשמדה של כדור הארץ גם היא חלק מקנוניה. זו קנוניה של פסיכיאטרים כדי למנוע את ההבנה של משמעות החיים הבנה שתהפוך אותם לחסרי עבודה. כמו כן בספר זה מגיעים הגיבורים לאיש ששולט ביקום. התפיסה שיש איש אחד השולט ביקום כולו היא כשלעצמה תפיסה פרנואידית. זו תפיסה שאומרת שכל מה שקורה ביקום למעשה מוכרע ע"י רצונו של אדם אחד. לכאורה זו תמונת  המציאות בספר זה ולכן לכאורה נראה שהמדריך מציג עולם פרנואידי לחלוטין. אבל למעשה הקשרים הנסתרים מתרחשים רק ברמת המיקרו. רק ברמה זו עכברים עושים מניפולציות על בני אדם ופסיכיאטרים הורסים כוכבים. ברמת המאקרו הסיבות אינן כלל חלק מקשרים נסתרים. שליט ראוי על פי דאגלס אדמס הוא מי שאינו רוצה בשלטון, משום שהוא היחידי שישולט לא מתוך תאוות כוח[34]. שליט היקום הוא למעשה ספקן שלא מכיר כלל בקיומו של דבר חוץ מקיומם של הקלטים של חושיו שלו בהווה המידי. ככזה הוא לא יכול להיות בעל רצון לשלוט ביקום, כי עצם הרעיון של היקום החורג מהחדר שלו הוא חסר משמעות. אבל בנוסף לכך הוא למעשה חסר יכולת להחליט לגבי דבר. כל ניסיון לנהל אייתו שיחה על מה שקיים מעבר למה שהוא רואה ושומע הוא חסר סיכוי, משום שהוא לא מכיר בקיומו. ניתן לראות זאת בכישלון של זארניוופ לנסות לחקור אותו[35]. המשמעות של קיומו של שליט זה היא שלמעשה אין שליט ליקום והדברים קורים מתוך מקריות בלתי נסבלת. ברמת המאקרו אין מי שקושר קשרים נסתרים כמו ברמת המיקרו. זו אומנם תמונה פחות פרנואידית ממה שניראה תחילה אבל היא תמונת עולם שמעוררת לא פחות ואולי יותר אימה. אם יש שליט ליקום והוא מחליט, יש סיכוי להבין למה דברים מתרחשים. אבל אם הכל מתרחש בדרך מקרית, הרי לא ניתן לצפות את שיקרה או לתת סיבה לטרגדיות שקורות. עובדה זו יכולה לעורר פחד ואולי אפילו פאניקה, אצל האדם המודרני המנסה להיות כמה שיותר בשליטה בעולמו. 

לא ניתן להתעלם מהנושא של שמו של הספר המסעדה שבסוף היקום. מסעדה זו היא בעלת קיום גרוטסקי. ישנה הנמכה של מאורע שאמור להיות בעל משמעות אדירה ואולי בעל המשמעות הרבה ביותר שיכולה להיות- סוף היקום. האירוע העצום הזה מונמך לרמה של בידור במסעדה. הזוועה באירוע זה היא עצם הכחדתו של היקום הכל נהרס ומת וזה מתואר כמופע. את הזוועה באירוע זה ניתן לראות כאשר ארתור מביט לשמיים דרך חלון במסעדה ונתקף אימה[36]. רמז נוסף למוות המתלווה לסוף היקום אפשר לראות בתיאור של מקס קואורדלפלין (מנחה המופע) לפני שהוא עולה לבמה[37]. התיאור שלו מזכיר דמות מסרט אימים. האצבעות שלו ארוכות וקרות כמו אצבעות של שלד. המבט שלו הוא מבט "לא מלבב במיוחד" והפנים שלו מאורכות עם עיניים שקועות בחוריהן כמו גולגולת. כלומר, התיאור של הבדרן, הוא תיאור שמזכיר מוות. מה שמרמז על המוות של היקום. בנוסף המופע כולו מלווה ציטוטים גרוטסקיים: "לא תצטרכו לשבור את הראש לגבי ההנג אובר של הבוקר – משום שלא יהיו עוד בקרים."[38], "זה באמת נותן תקווה לגבי עתידן של כל צורות החיים, להוציא כמובן... את העובדה הידועה לנו, כי אין עתיד שכזה..."[39] ועוד.

כך ניתן לראות, שבדומה להשמדת העולם בספר הראשון, גם במרכזו של ספר זה מעמיד אדמס סיטואציה גרוטסקית מובהקת. (להגולגאפרינצ'אנים המגיעים לכדור הארץ אתייחס בהמשך)

הספר השלישי - החיים היקום וכל השאר.  ספר זה מתאר למעשה את המאבק שפורד מגדיר כמאבק בין אלו שהם משוגעים לדבר ובין אלו שאינם משוגעים לדבר[40]. פורד קובע שהם עצמם לא מסוגלים לנצח את הרובוטים של קריקט, בגלל שהרובוטים משוגעים לדבר והם לא. אבל ספר זה למעשה מראה את ההפך. לאורך כל הספר ישנם ניצחונות של אלו שאינם משוגעים לדבר. ארתור מנצח והורג את אגראג'אג. אגראג'אג הקדיש את כל הגלגול הנוכחי שלו כדי לנקום בארתור על שהרג אותו בגלגולים הקודמים. אבל דווקא ארתור, שהובל למערה מבלי שתהיה לו כל אובססיה לגבי אגראג'אג, דווקא הוא זה שמנצח. בנוסף ישנו הניצחון על המחשב- האקטאר. מחשב זה הוא בעל אובססיה להרוס את היקום. למרות אובססיה זו ארתור וטריליאן מצליחים למנוע זאת ממנו. בדרך זו ניתן לראות שהספר למעשה טוען שעדיף לא להיות משוגע לדבר מאשר אובססיבי. האובססיה מונעת מהאדם לחיות והניסיון לממש את האובססיה גורם לבסוף להשמדת האדם עצמו. ניתן לראות זאת באובססיה של אגראג'אג שמת בניסיון להרוג את ארתור. באובססיה של אנשי קריקט, אובססיה שהייתה גורמת להשמדת היקום ולהשמדתם. כמו כן גם האובססיה של האקטאר גורמת שלבסוף הוא יפורק ע"י שדה האי- הסתברות. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא של שטני השריון הסילאסטיים מסטריטרקס. עם זה הוא עם שהוא אובססיבי לגבי לוחמה ולבסוף משמיד את עצמו[41]. אדמס מפריד בין אובססיה כגון זו לבין מטרה בחיים. בעוד שהאובססיה היא הרסנית, מטרה מטופשת ככל שתהיה היא הכרחית. ניתן לראות זאת בדמותו של נפוח-בראוו הארוך אין-קץ. הוא מקבל עקב תאונה חיי נצח והוא לא מצליח להרגיש סיפוק עד שהוא לא מציב לעצמו מטרה. אף שזו מטרה טיפשית ובלתי אפשרית כמו להעליב את כל היצורים ביקום, מטרה זו נותנת משמעות לחייו ומונעת ממנו לשקוע בדיכאון. דוגמא נוספת הוא זאפוד ביבלברוקס. זאפוד ביבלברוקס נמצא בתחילת הספר הזה במצב של דיכאון. הוא יודע שהוא חופשי לעשות כל מה שהוא רוצה, אבל הוא לא מוצא עניין בשום דבר[42]. בשלב מאוחר יותר בספר הוא אפילו סותר את אפיו ומסכן את חייו רק כדי שתהיה לו מטרה והוא לא ישקע שוב בשעמום. (פרוט על כך, ראי סעיף על זאפוד ביבלברוקס החלק הקודם).

ספר זה מתחרש כולו בסיטואציה גרוטסקית מופלאה. היקום עומד בסכנה מעם שנילחם כמו משחק קריקט (או שמשחק בקריקט משוחק כפי שהם נלחמים, אין זה משנה). מלחמה אכזרית עם הרבה הרוגים מתרחשת כמו משחק הקריקט. הרובוטים הלוחמים משתמשים במחבטי וכדורי קריקט ואייתם הם הורגים. ישנו היפוך קומי כאשר מלחמה מתוארת ע"י חומר יום יומי כמו משחק קריקט. הבחירה במשחק הקריקט אינה מקרית והיא מעצימה את הגרוטסקיות. קריקט הוא משחק סטטי, כמעט ללא מגע פיזי, כך שהוא הכי רחוק ממלחמה שאפשר. כפי שסלארטיבראטפאסט אומר "משחק משעמם וחסר טעם להחריד"[43] גישה שאני חושב שרוב המין האנושי יסכים אייתה. לכן תיאור המלחמה דווקא ע"י משחק כגון זה, ממחיש ביתר עוצמה את ההיפוך הקומי המבוצע ויחד עם התיאור של ההרג שמופיעים בספר יוצר סיטואציה גרוטסקית חזקה.   

לאחר סקירה קצרה זו של כל אחד מהספרים ניתן לראות שדאגלס אדמס בדומה לקפקא ולבקט משתמש בפנטסטי ובודק את ההשלכות היום יומיות שלו. הוא מתחיל במצב שבו רק שני בני אדם שרדו לאחר שכדור הארץ הושמד ע"י יצורים מכוכב אחר והוא מתאר את ההשכלות היום יומיות של הישרדות זו. זה הוא שוב היפוך קומי, הפנטסטי מורד לרמה של היום יומי, מתייחסים להשלכות היום יומיות ולא לפנטסטיות שבאירוע. הסיטואציות הדמיוניות והגרוטסקיות הללו מתארות זוועות ה רחוקות מחיי היום יום. הן לא נראות רלוונטיות לחיי האדם הממוצע וגם לחיי האדם הלא כל כך ממוצע. (אין זה נפוץ להיתקל במצב שבו הפלנטה נהרסת). לכן זוועות אלו אינן מטרידות כל כך את הקורא והתיאור הגרוטסקי שלהן יכול רק להעלות חיוך על פניו של הקורא. אבל אני מוצא בספרים אלו אמירה שהיא קרובה ואף נוגעת בחיי היום יום של האדם המודרני. אדמס יוצר תמונה בה הוא מבקר את התחושה המוגזמת של חשיבות עצמית שיש לבני אדם. הוא עושה זאת דרך שימוש בכמה אלמנטים:

1. הוא חוזר ומתאר את כדור הארץ כנמצא באזור הלא אופנתי של היקום. ע"י כך הוא מראה שלא רק שכדור הארץ אינו מרכז היקום כפי שעלה מהחשיבה הנוצרית המוקדמת, אלא הוא בצד שכוח ולא חשוב שלו.

 2. האדישות של פורד לגבי ההרס, אדישות שאם מסתכלים ממנה מהפרספקטיבה של פורד והיקום היא מוצדקת (כפי שהסברתי קודם).

 3. התיאור החוזר של יצורים ומושגים שלא ידועים כלל למין האנושי כמובנים מאליו. ע"י כך הוא מדגיש עד כמה הידע של המין האנושי, ידע שאנו חושבים שהוא נרחב, הוא למעשה מאד מצומצם.

 4. לבסוף כדי להמחיש את חוסר החשיבות שיש לאנושות ביקום (וזאת כמובן בניגוד לחשיבות שאנו נהוגים לייחס לעצמנו) מגיעה ההתייחסות של המדריך לכדור הארץ. תחילה רק כ"לא מזיק" ואז בעקבות פורד משונה ההתייחסות ל"לא מזיק ברובו". בשני המקרים כדור הארץ מתואר כשולי וכחסר חשיבות ביחס לשאר היקום. השורה התחתונה היא שאיננו חשובים כפי שאנו חושבים שאנו ולמעשה יכול להיות שאנו אחד הכוכבים המשעממים והנידחים ביקום. 

מצד שני אומר אדמס במפורש שאף צורת חיים לא יכולה להתמודד עם חוש של מידה. לא ניתן להתמודד עם הידיעה כמה אנו חסרי משמעות ביחס ליקום מבלי שהדבר ישמיד את מוחנו. (כפי שעולה מסצנה על מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית). ככלל אם אפשר להבין את היקום, אז

תמונת העולם שאדמס מתאר היא פרנואידית. כפי שהראיתי, הכל למעשה קשרים שנועדו לנצל או להרוס את האדם. אבל זה אינו נכון ברמת המאקרו, ברמה של השליט של היקום למעשה אין כל סדר מנחה ביקום. בכל מקרה על פי המדריך נראה היקום כמקום מטורף וחסר הגיון (ולפי דעתי דעתו נכונה במידה רבה) כפי שאדמס בעצמו כותב "יש תיאוריה הגורסת כי אם אי פעם יגלה מישהו לשם מה בדיוק נועד היקום ומדוע הוא נמצא כאן, ייעלם היקום ויוחלף במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר...יש תיאוריה אחרת הטוענת כי כל זה כבר קרה"[44]. ניתן לראות שאדמס למעשה לוקח את כל התיאוריות האנושיות להסברת העולם מציג אותן בדרך מגוחכת. לפעולה זו יכולות להיות שתי סיבות, אחת כדי להבהיר שכאמור אין דרך להבין את העולם. השניה היא שוב להנמיך את האדם, ע"י כך שהוא מראה שכל דרכי התיאור האנושיות של העולם הן למעשה מגוחכות. הוא מבקר כל דרך בה האדם ניסה לסדר את עולמו, פילוסופית, ספרותית, פיסיקאלית, כלכלית, פסיכולוגית, אבולוציונית, תיאולוגיות ועוד. אני אתמקד בשלוש מהשיטות עקב היקף העובדה וכדי להמחיש את הרעיון מבלי להיכלא לסרבול.

1. פיזיקאלית/מתמטית: התיאור של שתי ספינות החלל. ספינת החלל הראשונה המתוארת במדריך היא ליבת הזהב. ספינה זו מונעת ע"י מנוע האי-הסתברות. מנוע זה מצליח להגיע למקום שהכי פחות מסתבר להגיע אליו ולכן ע"י חישובים מדויקים יכול להגיע לכול מקום. זה כמובן מגוחך לגמרי. אבל תפיסה זו מבוססת על תיאורית הקוונטים, בתיאוריה זו קיים עיקרון האי וודאות וכל דבר נמדד רק על פי ההסתברות שלו. בגלל שכל דבר קורה רק בהסתברות מסוימת, קיים גם מושג של אי-הסתברות שמתאר מה היא ההסתברות שהדבר לא יקרה. תיאוריה זו היא תיאוריה שהיו לה לא מעט הצלחות. אבל דאגלס אדמס מראה את הגיחוך שניתן להגיע אליו עם מאמצים את המושגים עליה היא נסמכת. ספנית החלל השניה מונעת ע"י כוח ההינע הביסטרומאטי. במקרה זה פונה אדמס לטפל בתורת היחסות. הוא טוען שכמו שאינשטיין טען שהזמן אינו מוחלט אלא תלוי בתנועה בחלל כך גם המספרים הם יחסיים לתנועה במסעדות. טענה זו היא מגוחכת לגמרי ()למרות שאני יכול לביא חשבונות שאולי יוכיחו ההפך. שוב אדמס מתמודד עם תיאוריה די מצליחה ומציג אותה באור מגוחך לגמרי.

2. פילוסופית: אדמס מראה את הגיחוך בדיון הפילוסופי כבר בתחילת הספר הראשון. בתחילת ספר זה הוא מביא את ההוכחה לאי קיום האלוהים[45]. הוכחה זו היא בברור הנמכה של ההוכחות של דקרט לקיום האלוהים. אדמס מתבסס על ביקורת דתית שהוטחה בדקרט – שהאמונה לא זקוקה להוכחה. כך דווקא ע"י הוכחת האלוהים הוא גורם לאלוהים להעלם בענן של הגיון. כלומר הוא מראה את הדיון הפילוסופי באור מגוחך, דווקא הוכחתו של דבר מסוים יכולה להביא להפרכתו.

3. אבולוציונית: הדרך האחרונה לתיאור העולם שאתייחס אליה היא התיאוריה של האבולוציה. רבים מבני האדם רואים את התיאוריה של דרווין, גם אם היא לא מדויקת, כדרך טובה להסביר את התפתחות החיים. דאגלס אדמס מנמיך עד כדי גיחוך גם תיאוריה זו. הדוגמא לכך היא התיאור האבולוציוני של הווגונים. "דומה שכוחות האבולוציה פשוט ויתרו עליהם…את העובדה שאכן שרדו יש לזקוף לזכות עיקשותם המופרזת והמגושמת של יצורים אלו. אבולוציה? אמרו לעצמם, מי צריך את זה?"[46] ניתן לראות בכך הנמכה של האבולוציה למשהו שניתן להתעלם ממנו.

האמירה של אדמס, על פי הבנתי, היא שכל שלושת הדרכים לתיאור העולם שהצגתי, הן למעשה לא רק מגוחכות בדרך שהמדריך מציג אותן. אלא שהן כשלעצמן מגוחכות ו המדריך רק חושף זאת בהקצנה.

הדרך שאדמס כביכול מציע להבנת העולם היא התפיסה של הטרמפיסט או יותר מדויק של המדריך לטרמפיסט בגלקסיה, כפי שהוא מתואר במדריך. על פי תפיסה זו אין טעם לנסות לתאר את העולם בדרך מדויקת כפי שהדרכים האחרות מנסות לעשות. העיקר הוא לנסות לתאר את העולם בדרך שתהיה יפה ומהנה. המדריך לטרמפיסט לגלקסיה מתאר את העולם בדרך שהיא אולי לא מדויקת כמו "האנציקלופדיה גלאקטיקה" אבל היא מעניינת בהרבה. כפי שנאמר במודעה בבניין ההוצאה לאור. "'המדריך' הוא סופי ומכריע. המציאות פעמים רבות אינה מדויקת"[47]. אבל אדמס אינו נותן לקורא לאמץ דרך זו של סילוף המציאות בשם ההנאה. אדמס מתאר את התוצאה הגרוטסקית שגישה זו מובילה אליה. הוא מתאר את המקרה שבו בגלל העדפה אסתטית נאמר על יצורים שהם עורכים ארוחה למבקרים במקום מהמבקרים. כותבי המדריך אומנם יוצאים זכאים במשפט בגלל שהם מוכיחים ש "החיים עצמם הם אלו שכשלו להיות יפים או אמיתיים"[48]. אבל עובדה זו לא יכולה לנחם את מי שמת ולכן ברור שלא כדאי לאמץ דרך זו לתיאור העולם. 

על פי הבנתי, פסילה זו של כל דרך להסביר את היקום כולל דרכו שלו, היא אמירה  שצריך להבין שלא ניתן להבין את היקום. היקום הוא מקום בו דברים מתרחשים במקריות ושלמעשה אין משמעות למעשים שלנו ביחס ליקום. אבל לאחר שמגיעים להבנה זו, יש להתעלם ממנה משום שהמוח האנושי לא יכול לקבל את המקריות או את העובדה (הנכונה לגמרי) שהוא חסר משמעות ביחס ליקום.

אני יודע שמאמר זה יצא בעל היקף גדול. אבל גם כך נאלצתי לוותר על הרבה חומר שהייתי נהנה להוסיף ושלפי דעתי יכל להיות חשוב. את בחירת החומר עשיתי מתוך שקולים של רלוונטיות ותוך ניסיון להעביר חלק מרוחו של הספר. איני מתיימר להצליח במטרה של להעביר את רוחו של הספר, אני רק מקווה שקריאתו של מאמר זה לא הייתה משעממת מידי ואם הצלחתי להעביר חלק מההנאה העצומה שהייתה לי מהמדריך דיינו.



ביבליוגרפיה

· דאגלס אדמס, "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה", לעברית: מתי ונגריק ודנה לדרר, הוצאת כתר, ירושלים.

· דאגלס אדמס, "המסעדה שבסוף היקום", לעברית: ונגריק ודנה לדרר, הוצאת כתר, ירושלים.

· דאגלס אדמס, "החיים היקום וכל השאר", ונגריק ודנה לדרר, הוצאת כתר, ירושלים.       (1991)

· יעל רנן, "צחוק בחשכה" אדם, תל אביב (1986 תשמ"ז).

·  אנטואן דה סנט-אכזופרי, "הנסיך הקטן" לעברית: אריה לרנר, הוצאת עם עובד, תל אביב (1980). ע"מ 13-14.

·  פרנץ קפקא "סיפורים ופרוזה קצרה" לעברית: אברהם כרמל, הוצאת שוקן, תל אביב      (1993) ע"מ 40-97.

·  ג'וזף הלר, "מילכוד –22" לעברית: בני לאנדו ובני הדר, ביתן, תל אביב 1978.

 

·       Douglas Adams, The hitch Hiker’s guide to the Galaxy A trukogy in five parts, Heinemann, London (1995).

 


 


[1] הנסיך הקטן ע"מ 13-14

[2] השאלה האם באמת יש לייחס לילדים את אשר סנט-אכזופרי מייחס להם, או שזו השלכה רומנטית על הילדות. השלכה  אשר אמורה לשקף את את מה שסנט-אכזופרי ראה כחיים האידיאלים, אינה שאלה רלוונטית למאמר זה.

[3] השימוש במילה 'מדריך' בדרך זו (כתב מודגש ונטוי) מתכוון לכך שההתייחסות היא לכל שלושת הספרים שהם חלק מחמשת הספרים המהווים את כל הסדרה המכונה המדריך לטרמפיסט לגלקסיה.

[4] בסדרה זו ישנן חמש דמויות מרכזיות החוזרות ונמצאות במרכז העלילה: ארתור דנט , פורד פרפקט, זאפוד ביבלברוקס, מרווין הרובוט וטריליאן . אני אתייחס בפרוט רק לדמויות אלו. על דמויות אחרות, מרכזיות פחות, אף כאלו המופיעות ביותר מספר אחד(כמו המחשב של 'ליבת הזהב' או סלארטיברטפאסט), זאת מהסיבה הברורה שעל דמויות אלו יש הרבה פחות אינפורמציה והן הרבה פחות מעניינות. לכן במאמר מסוג זה אין טעם להרחיב עליהן את הדיבור.

[5] אני יודע שהגדרות אלו הן קצת משעממות, אבל, לפי דעתי, הן הכרחיות כדי ליצור מבנה שלם למאמר

[6] כוונה בהגיון היא כמובן להגיון של המין האנושי על פני כדור הארץ, זאת משום שלא ידוע לי כל הגיון אחר.

[7] המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 133 .

[8] מסעדה שבסוף היקום ע"מ 11-16.

[9] קפקא, סיפורים ופרוזה קטנה, הגלגול, ע"מ 40-43.

[10] המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 84.

[11] החיים היקום וכל השאר ע"מ 79-89.

[12] המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 48-50.

[13] המדריךלטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 11.

[14]המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 11.

[15]המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ  13.

[16] החיים, היקום וכל השאר ע"מ 34.

[17] החיים, היקום וכל השאר ע"מ 147-154.

[18] המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 32.

[19]החיים, היקום וכל השאר ע"מ 121, 125-133.

[20] המסעדה שבסוף היקום  ע"מ 29.

[21]החיים, היקום וכל השאר ע"מ 125.

[22] המסעדה שבסוף היקום  ע"מ 56.

[23]החיים, היקום וכל השאר ע"מ 42.

[24] החיים,היקום וכל השאר   ע"מ 43.

[25] המסעדה שבסוף היקום  ע"מ 93.

[26]החיים, היקום וכל השאר ע"מ 130.

[27]  החיים, היקום וכל השאר ע"מ 51-56.

[28]  החיים, היקום וכל השאר ע"מ  101-109.

[29] המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 71.

[30] הערה בכריכה האחורית.

[31]המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 5.

[32]המסעדהשבסוף היקום  ע"מ 56.

[33] המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 135.

[34] המסעדה שבסוף היקום  ע"מ 132.

[35] המסעדה שבסוף היקום  ע"מ 136- 138.

[36] המסעדהשבסוף היקום  ע"מ 67.

[37]  המסעדה שבסוף היקום  ע"מ 79.

[38]  המסעדה שבסוף היקום  ע"מ 83.

[39]המסעדה שבסוף היקום  ע"מ  85.

[40]החיים, היקום וכל השאר ע"מ 75.

[41]החיים, היקום וכל השאר ע"מ 111-112.

[42]  החיים, היקום וכל השאר 50-57.

[43] החיים,היקום וכל השאר ע"מ 62.

[44] המסעדהשבסוף היקום  - הקדמה.

[45] המדריךלטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 42.

[46]המדריך לטרמפיסט לגלקסיה ע"מ 33.

[47]המסעדה שבסוף היקום  ע"מ 31.

[48] המסעדהשבסוף היקום  ע"מ         

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת איתי אהרה