דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   ביקורת חברתית

ימים קשים: ערפדים עובדים בהייטק ופיות הפכו למזכירות

מאת שימרית רון


הנרי:     חם.

מראיינת: אתה יכול לנפנף בקורות החיים שלך... הם מאוד מעניינים, הנרי. אני רואה שאתה 

             רופא ואפילו רופא מדופלם. האמת, אני לא מבינה למה באת אלינו. לפי הכישורים

              והנסיון שלך אתה Over Qualified. תבין. אתה מחפש עבודה כרופא אבל אנחנו

              מחפשים מאבטחים למסעדה. התשלום הוא 22 שקלים לשעה לא כולל חגים.

"לא נותנת שתן חודשיים" (צימוקה, דמות של חנוך לוין במערכון על קופת חולים) 

על האיפוק  

  

כולנו מכירים את המושג. מדובר באדם שיש לו שתי זהויות: ביום עיתונאי או צלם; בלילה סופרמן או ספיידרמן. גם אנחנו Super Heroes. ביום – עובדים זמניים במשרד / מסעדה / בית ספר. בלילה – יש לנו החלומות שלנו.

 

בעוד שלושים שנה מהיום, רוב מאכלסי המחלקה האורולוגית באיכילוב יהיו מה שנהוג לכנות בימנו "תותחי מכירות". עבדי טלמרקטינג, חיילי המיקרופון עם האוזנייה, יושבי ה"אופן ספייסים" שמנסים לעמוד בטייפון של שיחות ושוכחים ללכת לשרותים. באמת, זה בדוק. אם תיקלעו לבניין משרדים ותשמעו את הסאונדים הבוקעים מתאי השרותים, זה יהיה ככה: 1. פאוזה. 2. עוד פאוזה. 3. מפלי ניאגרה ואנחת רווחה. 

מסכנים. אילו ידעו כמה מסוכן להתאפק! אפילו אם יש לחץ של שיחות; אפילו אם מנהל המחלקה צועק מבעד למחיצת הזכוכית. אבל אני, ששיחקתי את דמותה של צימוקה ב"קברט חנוך לוין" שהוצג כשהייתי בתיכון, אני מעריכה את חשיבותה של ההתפרקות (בשונה מהתאפקות.) 

כיוון שאני בחורה אופטימית, אני מניחה שכל העבודות ה"זבליות" שעשיתי בדרך לפסגה הן רק פסק זמן, ג'ובים הכרחיים לפרנסה, מעין "בינתיים" שמתמשך לו. כשאנחנו קוראים את כל הראיונות עם שחקנים מפורסמים שמתוודים על התקופות האפלות בהן חילטרו כמנקי בתים או מזגו משקאות בברים, אנחנו מתקנאים. אבל בכל פעם שאחד מאותם אמנים מוצב לעבודת "בינתיים" שכזאת, הוא לא מרגיש בדרך לאנשהו. לכל היותר יוכל האמן לספר לחבריו שהוא  עושה תחקיר כדי להופיע במערכונים על משרדים או בנקים.    

אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל יש עבודות שגורמות ליאוש. 

 

הנרי:       אני לא מצליח להתרגל למזג האוויר. I’m Sorry. The heat is killing me

מראיינת:  אתה בסדר?

הנרי:       אני חושש שאכלתי מהמאכל הזה... סביח... אני לא מעכל...

מראיינת:  אה... אז זהו אני חושבת... כן? רגע! קיבלתי עוד קורות חיים מאדם שמקורב אליך...

                מיסטר הייד. אתה מכיר את מיסטר הייד?

הנרי:       לא! אני לא מכיר את הבנזונה! And now excuse me, I’ve really got to go…

             (מתוך:" הרפתקאות ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד בלשכה").  

אופטימיות 

מבחני ההדפסה של מנפאואר, חברת ההשמה הגדולה בישראל, כוללים (אם זכרוני אינו מטעה אותי) מאמר כלשהו על הצלחה וכישלון; על איך הציפיות הסביבתיות שאינן מתגשמות הופכות את האדם המקליד לנואש יותר. אכן, טקסט הולם למישהו שנאלץ להתראיין בדרך לעוד עבודת כרוב כבוש של טלפונים והדפסות. (למה כרוב כבוש? בהתאם לכישורים האינטלקטואליים שמופעלים בעת ביצוע הג'וב.)     

"אלוהים מרחם על ילדי הגן,

על ילדי בית הספר ירחם מעט

ועל המבוגרים – בוגרי האוניברסיטאות – לא ירחם כלל". 

 

(עמיחי עם תוספת רלוונטית)

סיפורי הופמן 

 

א.ת.א. הופמן (1776-1822).

Super Hero. כולנו מכירים את המושג. מדובר באדם שיש לו שתי זהויות: ביום עיתונאי או צלם; בלילה סופרמן או ספיידרמן. גם אנחנו Super Heroes. ביום – עובדים זמניים במשרד / מסעדה / בית ספר. בלילה – יש לנו החלומות שלנו. כל המשוררים נאלצו לעבוד. וירג'ינה וולף כתבה באיזה מקום שלפני גיל 30 היה עליה למלא משרות שונות כדי להתפרנס.   

הסופר הגרמני א.ת.א. הופמן היה שופט. למי שקרא את סיפוריו הפנטסטיים (ולמי שלא קרא -  מומלץ לחפש את הספר "סיפורי הופמן" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, או את "הנסיכה ברמבילה", אוסף של סיפורים ממיטב הקלאסיקה של סופרי הרומנטיקה הגרמנים)... 

- ובכן למי שכבר השתקע בסיפורים מלאי הדמיון של הופמן מצפה הפתעה: הייתכן שאדם בעל ראש מוטרף שכזה, אדם שלא נזקק לפטריות ולכדורים כדי להתניע את גלגלי הפנטזיה (אבל ביקר בבתי המרזח בצ'כונה) – האם יתכן שאותו הופמן בדיוק ישב מדי יום בבית המשפט והכריע בסכסוכים קטנוניים בין שני שכנים?   

וואללה, בדיוק אותו בנאדם. עוד דוגמא מפורסמת לאדם שחי חיים כפולים.

אז אם הופמן חילטר בתור שופט מכובד, מי אנחנו אזובי הקיר המוריקים מקנאה שנתבכיין בגלל כמה עבודות מלצרות? בגלל איזה משרד שמציית לחוק החיים של דולי פארטון ומכריח אותנו להעביר כרטיס פעמיים ביום – בתשע ובחמש? 

 

הנרי:      ברשותך, אלך לפקוד את חדר הנוחיות.

מראיינת: זה בסוף המסדרון שמאלה.

               (הנרי מחליף צבעים, לירוק, בורדו וכתום – הצבעים נתונים לפרשנות מאייר הקומיקס.

                נשמע פיצוץ.  הנרי הופך למיסטר הייד, הנראה כערס מצוי עם שערות על החזה ומגן   

                דוד על הצוואר.)

מיסטר הייד: באתי לראיון! אל תיראי בהלם, כפרה! שבי, תראייני אותי!

מראיינת:    מי אתה?

מיסטר הייד: אני מחפש עבודה. שמעתי יש לכם עבודות באבטחה. האמת, אני חולם להיות יחצ"ן 

                    מסיבות אבל בשביל קומבינות צריכים להתחיל בקטנה. שבי!

 

(מתוך: "הרפתקאות ד"ר ג'קיל וכו'". להשיג בחנויות הקומיקס המובחרות.)

ראבוטה

לפנינו 3 "סופר גיבורות" לדוגמא. 

השנה: 2001. המקום: רחוב ראול וולנברג. בוקר מפוייח בין בני ברק לרמת החייל.

שלוש נשים הולכות בדרך הארוכה-ארוכה שמובילה מן הכביש הראשי לאזור התעשיה.

יוליה – מהנדסת רכבות בדימוס. כיום נציגת שרות לקוחות בחברה גדולה.

אנסטסיה – זמרת אופרה ופסנתרנית, מורה למוסיקה. כיום נציגת שרות לקוחות וכו'.

אני - בוגרת תואר ראשון בתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מזכירה ופקידת קבלה. 

הרוסיות – לא תשמעו אף אחת מהן מתלוננת. הן משקיעות בתפאורה ותלבושות. עקבים זה חלק מהציוד הבסיסי. גם איפור. בשירותים, לפני תחילת העבודה, לכל אחת יש הריטואלים שלה: אנסטסיה מתאפרת. הלקוחות שהיא עומדת לפגוש ישאבו ממנה את כל האנרגיה ובסוף יום העבודה פניה אפורים מתחת לשרידי המייקאפ. אבל המקצועיות מחייבת. "אני מקבלת קהל? אני מייצגת את החברה?" תפיסת עולמה מחייבת שיק אלגנטי. 

יוליה נכנסת למטבח. מכינה סלט פירות קטן.

אני – כדי לחוש סבבה עם המציאות – חייבת לשתות קפוצ'ינו בבית הקפה המהמם שנמצא למטה. עם מוסיקת הג'ז הנעימה אני מרגישה לרגע חלק מהעולם הגדול.  

מדובר בסביבה של הייטק והימים ימי טרום התפוצצות הבועה, לכן אני מצליחה להקשיב לשיחות מעניינות. יזמים מריצים תוכניות על פרזנטציות; מתכנתים פותרים בעיות. אני מוקסמת. אני לא מבינה אף מילה אך עיתוני הכלכלה הורודים מושכים אותי.

עולם אחר.  

בשתים עשרה וחצי בצהריים יתאספו כל הרוסיות במטבח לחמם אוכל מבושל. הן לא יבזבזו כסף על סנדוויצ'י יוקרה. 

המילה "ראבוטה" – עבודה – כל ישראלי שעבר אי פעם ליד התקבצות של שני עולים מרוסיה או יותר, למד את המילה. העבודה משמעותית. העבודה מאפשרת לשרוד. רק אלוהים יודע מה הם מצמידים למילה "ראבוטה" – האם היא קשה ומאתגרת, האם היא קלה ומעצבנת; האם מרוויחים כסף טוב, מה הסיכויים להתקדם. ראבוטה. משמעת. מצויינות. ישראלי שמגיע לעבודות ה"זבל" שמכבדות את בעליהן במתנה לחגים מסוג כלי המטבח השימושי שמעולם לא ידעתם שאתם צריכים, ובכן ישראלי זה רק יערוג לרגע שבו יטרוק את השפורפרת ללקוח מעצבן ויברח אל החופש. הרוסי, גם בעבודה המשפילה ביותר, לא יוותר על ביגוד ייצוגי; נשבעת לכם שראיתי עובדות ניקיון מחבר העמים מורידות את החלוק, ו...וואללה! מכנסיים אלגנטיים, חולצה מחוייטת ונעלי עקב. עם איפור קומפלט.

*

-"למה אנחנו כאן?"

- "אנחנו מחכים".

-"למה?"

-"מחכים לגודו".

-"גודו בישיבה".

-"אני מעשן סיגריה."

 

(מתוך: המדריך למזכירה: Always  Look on the Bright Side of Life מחולק חינם בכל סניפי חברת כוח האדם הקרובה לביתך).

 

עישון

מעולם לא עישנתי. אני לא מעשנת. אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי מצטרפת לאלה ומיקה, הבנות מהטלמרקטינג; שגונבות עשר דקות לסיגריה. אתר ההתרחשות הוא חדר המדרגות. רוחות מנשבות בין בדלי סיגריות ישנים ועציץ מסכן סופג את ניחוח העשן.

אלה מספרת לי שהתחילה מחמש סיגריות ליום. בהמשך, עלתה לשתי קופסאות. הניקוטין מאפשר מפלט מהלחץ. רק בחושך, אפשר להרגע. לא תמיד מדליקים את האור בחדר המדרגות. טיפה של רכילות, חצי כוס קפה. את המעשנים מפלים לטובה. מגלים אותם לפינה ההיא שמחוץ למשרד. אנחנו הלא מעשנים צריכים תרוצים אחרים. אז "אני יוצאת לסיגריה".

או. קיי? אף על פי שמעולם לא עישנתי...  

הפסקת צהריים 

יש אנשים ששייכים. שיושבים, כך נראה, במקום הטבעי שלהם. אנשי ההייטק שאז לבשו חולצות משובצות והיום חולצות לבנות / אפורות (או טריקו מגניב כלשהו) נראים מתאימים.

אני מתחפשת. אני סוכנת חשאית. אני יוצאת להפסקה בשביל לנשום אוויר ולראות איך אנשים משחקים את התפקידים שלהם.

הם מסתובבים עם התגים של החברה במין התרסה כזאת: "אנחנו שייכים להצלחה!"

הבנים מרכלים על קונפיגורציות ועוד מושגים שאני לא מבינה; הנשים מקשקשות על ביטוחי מנהלים ושחיתויות בקומה הרביעית. ככה זה. אני מקשיבה. אולי ייצא מזה תסריט על אנשי הייטק. כולם מתלבשים משעמם. נראים מרוצים מהחיים. נעצרים לפני המוכרת ב"ארומה" ומתלבטים אם לקחת סלט יווני או כריך כפרי עם מוצרלה. 

אני מתבוננת באלה מהם שיושבים לבד. אוכלים לבד. מי יודע על מה הם חושבים?  

אולי מריצים בראש את התאקל שהיה להם עם מישהו מהצוות? אולי מקווים לאיזו פריצה?

גם היום, כשאני מסתובבת באזורי תעשייה של הייטק, אני לא מסוגלת להחליט אם העובדים מאושרים או אומללים. כנראה שזה תלוי בהקשר החברתי: מסתובבים בחבורות = מאושרים.

אוכלים לבד = אומללים. 

קומברס

(נכתב לאחר התרסקות הנאסד"ק; לשם הרומנטיקה, נאמר שכתבתי את השיר על

מפית צרובת שמש, בין פרורי סנדוויץ' עם גבינת מוצרלה ובזיליקום, בהפסקת צהריים.) 

 

כשעבדתי ברמת החיל

לא היה אף קבב רומני בסביבה:

רק בתי קפה מדוגמים לייצג בהם את העושר,

את המיזמים שהופכים למטבעות,

חשבונות בנק מנופחים שנשפכים ללגימות קפוצ'ינו.

 

כל בוקר הלכתי לאורך רחוב הברזל

איפשהו בין קניון איילון לעזאזל

בכביש שהמספרים שלו שיקפו את התדהמה

של מקום שנבנה מאוויר.

בועות שקופות ליוו את דרכי

מהאוטובוס למשרד.

 

יום אחד ראיתי

פתאום ראיתי

אוטובוס של קומברס.

עליתי.

אנשי הייטק נמנמו

פלירטטו עם הנייד

העלו רשומות על הלפ-טופ.

אף אחד לא אמר לי שלום כשנכנסתי

(הם גם לא אמרו שלום אחד לשני)

רק חרקו על קלידיהם

את מנגינת האוטובוס הממוזג.

 

חלום שנמשך

לאורך ימי הקורקינטים העליזים

בהם היו מפליגים לטנדורי.

 אנשי הייטק רכובים על קורקינטים,

וואללה איזה גימיק!

תלושים למסעדות...

(תלושים מהמציאות)

 

 כאשר ראיתי שהמניה של קומברס מטפסת

הרגשתי שאני חלק מהצלחה גדולה.

 

ואני, שהרווחתי באותה עת

רק 28 שקל לשעה (לא כולל נסיעות)

הייתי נוסעת סמויה.

 

כל בוקר עליתי על האוטובוס שלהם

בתחנה של אבא הלל

הקפדתי על לבוש משעמם,

שלא יבחינו בי: מרגלת מטעם החיים.

 

היום בקומברס כבו האורות.

הם פיטרו את המיליונים,

השכירו חללים במגדלים של חלומות.

 תפרו שמלות מעיתוני הכלכלה הורודים

ששיקפו חלומות ורודים עוד יותר.

 

יאללה, אבל ההסעות, ההסעות...

שוב אני עומדת על גדות נהר הכביש

של אבא הלל,

שום הסעה לא באה,

גם לא דיליז'נס, לא חמור

ולא מיניבוס צפוף של "מאיה תור".

חבל.

עברתי לקצה השני של רחוב הברזל,

שם משלמים לי 34.10 שקלים לשעה.

 מחקר השוואתי: הייטק והתיאטרון הישראלי

"מה לימדו אותך באוניברסיטה"?

שאלה גילת מהמכירות.

לימדו אותי להבדיל בין "ליל העשרים" ל"לילה השנים עשר". לימדו אותי על המלט ואדיפוס;

על תיאטרון יווני ומחזות מוסר של ימי הביניים; לימדו אותי על מלודרמות מהמאה ה-18 ועל דפוסי חשיבה אופייניים לבמאים רוסים מתחילת המאה העשרים. לימדו אותי על הניכור במחזותיו של ברכט; לא לימדו אותי על הניכור במעליות; על העובדה שאתה יכול לעבוד שנתיים במגדל משרדים ולא להגיד שלום במעלית למישהו שעובד בקומה מתחתיך. 

ועכשיו, כבוגרת של אוניברסיטת תל אביב ושל מגדלי אזור התעשייה ברמת החייל, אני יכולה לנפק השוואה תאורטית בין הייטק ישראלי לתיאטרון הישראלי:

  • בהייטק, אם יש לך רעיון חדש ומקורי, אתה יכול להתעשר.
  • בתיאטרון, אם יש לך רעיון חדש ומקורי תדחוף אותו למגרה. (סליחה על הביטוי, התכוונתי להשתמש בפראזה החביבה על העם, אבל אנחנו במאמר מהוגן.) אתה יכול לחפש שחקנים, לביים הפקת פרינג' ולקוות שמישהו יקנה כרטיסים. (משום מה אנשים שמעלים הצגות נתפסים בציבור ככאלה שמחלקים הזמנות חינם.) בכל אופן, לא תקים סטארט אפ.   
  • בעולם הטכנולוגי, חברות גדולות שמבקשות לשמור על מעמדן ועל שווי השוק שלהן מתחדשות כל הזמן.
  • בעולם האמנותי, אם אתה מנהל תיאטרון רפרטוארי שנתמך על ידי המדינה, אל תחדש. לא צריך. שמור על הקיים. עדיף להעלות קומדיות מצליחות שנכתבו באנגליה בשנות השבעים; טנסי וויליאמס מחזיק לפחות 300 הצגות. אל תעלה מחזות מקוריים וחדשניים. תשתמש בנוסחת Cut & Paste.
  • בהייטק, מקובל לחפש תמיד עבודות אחרות ולהתקדם. בתיאטרון הישראלי, המשרה שתפסת לפני חמש עשרה שנה כשהיית מהפכן תישאר איתך כמו שבית צמוד קרקע לא נפרד מן הקרקע. תשתרש בתוך הכסא. במאים צעירים אצלינו מתחילים בגיל 40.
  • בהייטק, אתה חי בעולם גלובלי. תמיד מקושר עם ארצות אחרות. למרחקים אין משמעות. הגבולות הגאוגרפיים  - פאסה.
  • בתיאטרון, אין כל חדש. אתה נשאר בגבולות תל אביב יפו. לפעמים תחצה את המדינה בוואנים מתפרקים בדרך אל תיאטראות הפריפריה.
  • אני לא מבינה הרבה במחשבים. אם הם קורסים גם אני קורסת. אם הם מהבהבים, מהבהבות גם תקוותי למצוא את המסמך. אם הם חוטפים וירוס, אני חולה. טכנולוגיה מפחידה אותי. אני אוהבת לומר שלום לאנשים במעלית.
  • תיאטרון הוא אחלה מקצוע, רק שמתפרנסים ממנו יחידים. יש לי יוזמה לסטארט אפ: אנליסטית של מחזות. זאת שתורמת מידע למשקיעים בבורסה. ובכן, איך המניה של המלט היום? תמכור אנטיגונה, תמכור. יש ביקושים חזקים ל"חשמלית ושמה תשוקה."

 מה אכפת לציפור? 

-"התכונות הרעות שלי? אני קצת אימפולסיבית. רק קצת. אבל אני מאוד יסודית. ומלאת אמביציה.

ומוכנה להשקיע... (ליידי מקבת עונה על השאלה: "הגדירי מהן התכונות הטובות והתכונות הרעות שלך".)  

"אני מאוד אוהבת מקומות סגורים, רצוי אפלוליים... מה החיה האהובה עלי? עכביש."

(מורטישיה אדאמס בראיון עבודה).

 

 

  

"אני מאוד אוהבת מקומות סגורים, רצוי אפלוליים... מה החיה האהובה עלי? עכביש."

(מורטישיה אדאמס בראיון עבודה).

היום מחפשים מזכירות עם תואר ראשון לפחות! מזכירות פריחות שמורחות לכה באמצע העבודה ולועסות מסטיק נעלמו מן העולם.  

כשאתם הולכים ללמוד מקצוע באוניברסיטה, תכניסו לכם טוב טוב לקונכייה:

כללים להשרדות בסיסית (גם לאמנים ופילוסופים):  

אתם קודם כל מחפשים עבודה, רק אחרי זה סטודנטים. הבנתם? לא לחלום. לא לשקוע במחקרים. תצרו קשרים. גבשו לכם את סביבת ה"מאפיה", תכנסו לנישה או לקליקה שמתאימה לכם.

רצוי לשתות קפה מהמכונה בעיקר עם האנשים שאיתם תרצו לשתף פעולה אחרי הלימודים.

היום הזה יבוא, והוא יבוא ויבוא בגדול. אל תחכו. 

חפשו עבודות זמניות שיקפיצו אתכם, כבר בשנה א'. רבים מבוגרי האקדמיות נשארו בתחום שאותו הכירו בעבודות זמניות. אל תחכו. הארי פוטר לא מחלק קסמים בלשכת האבטלה של האקדמאים.  גודו לא מגיע. המשיח גם לא מטלפן. רק יוזמה ואמביציה יובילו אתכם להצלחה.

ההרצאה חינם, קחו אותה ללב. באורגינל.   

התעשייה האקדמאית בישראל מוציאה אנתרופולוגים, סוציולוגים, שחקנים, פסיכולוגים ומנתחי מוח שיכולים לעבוד במשרות שונות בתעשייה עתירת הידע או באמנויות.

אין מקום לכולם. צריך להדחף. החיים לא מתחילים בגיל שלושים. הם מתחילים בגיל חמש ורבע. כן, בגן. רק במציאות המטורפת שלנו יכול להיות שהחבר למשחקים מהגינה הציבורית יראיין אותנו לעבודה כעבור עשרים שנה.    

שיר הראפ של מיסטר הייד

קוראים לי מיסטר הייד, כולם בשכונה מפחדים מהיד

אני מביא אגרופים לאנשים חצופים, אני קורע ת'עיר ומחרטט פה ת'שיר

אני גנגסטר, אני ראפר, בשכונה קוראים לי חאפר!

אין אבטלה, אני מוצא עבודה! אם זה במסעדה, היד שלי לא כבדה

אני לא לוזר, אני בולדוזר, קומבינטור ודיקטטור 

בשבילך, גם ויברטור

ויברטור של מילים, מזיין לך ת'אונה

אם תתקלו  בי ברחוב, ראו את זה כתאונה                

רק אם יש בנות חמות אני מחרחר מלחמות,

אני בעליונים, בעניינים, כל הבנות מיוחמות

אני גנגסטר, אני ראפר; בשכונה קוראים לי חאפר

לא מתעסקים איתי, אני הורג.

אבל מה? לחברים שלי אני דואג.

ואתם שואלים מה אכפת לציפור

אנא ערף? עשתה לי חור בראש הציפור

הציפור שמה זין ואני שם אגרוף

אם תעוף הציפור – מה אכפת לי בכלל

אני ממשיך על החוף לעשן את היום

אם תעוף הציפור מה אכפת לו לעץ

מה אכפת לי אני?

מה אכפת לו לעץ מה אכפת לציפור

די!!!

השיר זה בשביל לתפוס את הגרוב

כי אני מיסטר הייד לא אוכל פה כל כרוב.             

                     

אם אין אהבה תביא קוקה קולה

אם אין אהבה תביא מרגריטה

אם אין אהבה תביא לי חומוס בפיתה

טוב, יאללה ת'חפף.

 

 (מתוך "הרפתקאות ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד בלשכה", הוצאת פינוקיו, להשיג בחנויות הקומיקס מיד לאחר שאמצא מאייר.) 

מאמרים נוספים מאת שימרית רון:

בשני קולות – תיאטרון גשר

אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות

עקר בית

פאנטום האופרה

חרפות וגידופים של אמלי נותומב

שלטון המכונות

לראות הארלן אליסון

999 סיפורי אימה ומתח שטרם פורסמו

שלוש מכשפות במבצע

טיסות |ביטוח רכב |ביטוח חובה |ביטוח משכנתא | פסיכומטרי |