אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הגמוניה אמריקאית?


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2003
מפת אמריקה
מפת אמריקה

התמוטטותה הסופית של ברה"מ ב 1991 הביאה לשינוי המשמעותי ביותר ביחסי הכוחות בעולם מאז סיום מלחמת העולם השנייה. מאמר זה יבחן את השינוי ואת השלכותיו על המערכת הבינ"ל. השאלה המרכזית שתעסיק את הקורא היא האם ארה"ב, שנהינת כיום ממעמד של מעצמת על יחידה, תמשיך לעמוד בראש עולם חד קוטבי או שהמערכת תעבור טרנספורמציה לעבר רב קוטביות וארה"ב תאבד את מעמד הבכורה בה. הפרק הראשון מהווה דיון תיאורטי במאפיני מערכת חד קוטבית ותרומתם ליציבות. שני הפרקים לאחר מכן מציגים שתי גישות מנוגדות. האחת טוענת שארה"ב תשמור על מעמד של הגמון במערכת חד קוטבית ואילו הגישה השנייה תדגים את הטענה ההפוכה לפיה המערכת באופן בילתי נמנע תנוע לכיוון של רב קוטביות וירידת עוצמתה של ארה"ב. לאחר מכן, הפרק הרביעי יציג שני פתרונות אפשריים לארה"ב להתמודד עם האפשרות של מעבר לרב קוטביות. לבסוף, הפרק האחרון מציג מסקנות.   

1) חד קוטביות ויציבות

 חד קוטביות מוגדרת כמערכת בה העוצמה והיכולת של שחקן אחד הן כה גדולות עד שיתר השחקנים אינם מסוגלים לאזן אותו. זאת לעומת מערכת רב קוטבית בה העוצמה מחולקת בין כמה שחקנים, קטבים, עיקרים או מערכת דו קוטבית בה שני שחקנים מרכזים בידיהם את מרבית העוצמה כשהם משאירים את היתר מאחור. חשוב להבדיל בין חד קוטביות לאימפריה עולמית (נוסח האימפריה הרומאית). אימפריה עולמית מרכזת בידיה את הרוב המכריע של העוצמה ובמערכת יש למעשה שחקן אחד בלבד. במערכת חד קוטבית, יכולות לא מרוכזות בידי שחקן אחד ברמה כזאת שהופכת אותו לשחקן היחידי. ישנו מקום לעוד שחקנים אלא שהפער בניהם לחזק ביותר הוא משמעותי.

 אין וויכוח בין המומחים שבסיום המלחמה הקרה, המערכת הבינ"ל עונה על ההגדרות של מערכת חד קוטבית כשארה"ב עומדת בראשה עם יכולות שמשאירות את שאר המדינות האינדיבידואליות הרחק מאחור. הוויכוח סובב סביב שני סוגיות עיקריות: יציבות המערכת החד קוטבית ומגמות לעתיד.

 אם, מבחינה קונספטואלית, נבודד מערכת חד קוטבית בנקודת זמן מסוים ללא התייחסות למגמות עתידיות ולתוצאות שלה על התגבשות נוספת של המערכת (לדעת חוקרים מסוימים – מעבר לרב קוטביות. ראי בהמשך), החוקרים נמצאים בקונצנזוס לגבי היציבות שהיא מחוללת. קופצ'ן (Kupchan) למשל טוען שהמערכת היציבה ביותר היא מערכת חד קוטבית משום ש

As in an empire, the core exerts a powerful centripetal force over the periphery by virtue of its uncontested preponderance and the size and scope of its economy (Kupchan, 1998: 42)

 וולפורט (Wohlforth) מזהה שני סיבות עיקריות שמבטיחות יציבות למערכת חד קוטבית: העדר יריבות הגמונית והעדר פוליטיקה של מאזן כוחות. בהתאם לזאת, הטעון שלו מבוסס על שני תאוריות ריאליסטיות מרכזיות, תיאוריה הגמונית ותיאורית מאזני כוחות (Wohlforth, 1999: 23-25).

 תיאוריה הגמונית גורסת כי במערכת חד קוטבית מדינה חזקה כמו הגמון מסוגלת לאכוף סדר בינ"ל יציב עד שקם טוען לכתר (challenger) עם יכולות חזקות מספיק לסכן את מעמדו של ההגמון. ככל שההגמון מרכז בידיו יותר עוצמה כך הסדר הבינ"ל, המזוהה עם ההגמון, יהיה יותר יציב. ההיסטוריה מוכיחה שמדינות הגמוניות שואפות ליציבות ולשלום במערכת משום שזה הולם את האינטרסים שלהן. דוגמאות בולטות הן 'השלום הרומאי' או Pax Britannica . קונפליקט ואי יציבות במערכת מתרחשים כאשר ההגמון והטוען לכתר (שלעיתים יכול להיות קבוצה של מדינות) אינם מסכימים לגבי חלוקת העוצמה היחסית בניהם. הטוען לכתר סבור שהוא מסוגל לרשת את מעמדו של ההגמון ואילו ההגמון מאמין שהוא מסוגל להגן על מקומו. ככל שפערי היכולות בין ההגמון ליתר המדינות רחבים יותר ולפיכך ככל שהמערכת היא יותר חד קוטבית בחלוקת העוצמה בה, כך הסיכוי לטוענים לכתר קטן יותר והסיכוי ליציבות גדול יותר.

וולפורט מודע לעובדה שחוקרים רבים טוענים שמערכת חד קוטבית היא לא יציבה בגלל נטייתה מהר מאד להיהפך לרב קוטבית תחת מנגנון מאזן הכוחות. אולם כל עוד "the system remains unipolar, balance of power theory predicts peace" (Ibid.,24). מערכת חד קוטבית היא היציבה ביותר בהשוואה למערכות דו או רב קוטביות. ראשית, תחת צלו של ההגמון, תחרות ביטחונית ומאבק על יוקרה בין מדינות מדרג שני (Second-tier states) הם מינימליים. ההגמון מספק ביטחון ועל יוקרה אין טעם לריב כשברור לכולם מי נהנה ממנה. בנוסף, חוסר הוודאות לגבי קואליציות, השתייכות של בריתות וחישובים של עוצמה קטן. הנקודה האחרונה היא בעל חשיבות היות שאי הוודאות הזאת היא הגורם לחוסר יציבות במערכת רב קוטבית (ודו קוטבית – במידה פחותה ממערכת רב קוטבית אך גדולה יותר ממערכת חד קוטבית).

 ההיסטוריה עשירה בדוגמאות בהן פוליטיקה של מאזני כוחות במערכת רב קוטבית הובילו לחוסר יציבות ולמלחמה. אירופה של לפני מלחמת העולם הראשונה היא דוגמא בולטת לכך. התקופה של ביסמרק התאפיינה ביציבות הודות לגאוניותו הפוליטית שסייעה לו ביצירת פסיפס בריתות עדיין ובעל סתירות פנימיות ששמר על מאזן הכוחות. אך לאחר הסתלקותו מהזירה, מערכת הבריתות התפוררה ואירופה נכנסה לסחרחרת של אי בהירות וחוסר יציבות. אפילו ערב מלחמת העולם הראשונה שנראה היה שהמעצמות האירופאיות התגבשו בשני מחנות אחד מול השני, נשאר עדיין מקום לאי בהירות. לא היה ברור עד לרגע האחרון האם בריטניה תצטרף ל-רוסיה ו-צרפת נגד מדינות המרכז או לחלופין האם איטליה תישאר ניטרלית או לא1.

 מערכת דו קוטבית יציבה יותר ממערכת רב קוטבית. חלוקת העוצמה בין שני קטבים לא משאירה מקום לאי בהירות. בנוסף, הקטבים בגלל העוצמה הרבה שהם מרכזיים בידם, תלויים פחות בתנודות של בעלי ברית. אולם גם המערכת הבינ"ל הדו קוטבית של המלחמה הקרה ידעה משברים וסכנות שהבולטים בהם הם משבר ברלין הראשון והשני, משבר הטילים בקובה ומלחמת אוקטובר 1973.

 במערכת חד קוטבית, האופציה היחידה העומדת בפני מדינות בדרג שני היא או בצורה גלויה או  עקיפה לחבור למדינה הדומיננטית (bandwagoning). ולכן כל עוד מדיניות הביטחון שלהן מכוונת לכיוון של הקוטב במערכת, נטייתם להיכנס לקונפליקט בינם לבין עצמם קטנה. המדינה הדומיננטית יכולה גם לנצל את תלותן הביטחונית של יתר המדינות בה ואת עוצמתה הרבה ולקיים מערכת בריתות שמונעת ממדינות דרג שני להסתבך בסכסוכים בניהן.

 לסיכום, מערכת חד קוטבית לא בהכרח מביאה להעדר של קונפליקטים והתנגשויות מזוינות בין מדינות. אולם היא כן מביאה ליציבות גבוהה יחסית כששני גורמים עיקריים למלחמות מתבטלים, מאבק על יריבות הגמונית ופוליטיקה של מאזן כוחות. שני הגורמים הללו היו אחראים בעבר למלחמות מערכתיות גדולות. מערכת חד קוטבית מונעת את האפשרות של מלחמות בסגנון של מלחמות עולם או מלחמות בין מעצמות. סכסוכים בקנה מידה קטן בפריפריה עדיין אפשריים, תלוי עד כמה ההגמון מעונין לפתור אותם.

וולפורט מאמץ שני אמות מידה כדי להעריך עד כמה המערכת היא חד קוטבית ולפיכך יציבה. אמת המידה הראשונה מתייחסת לפער העוצמה בין מדינות במערכת. פער העוצמה אינו אומר הרבה ללא התיחסות לסוג העוצמה שמדינות מחזיקות בידן. עוצמה יכולה להיות סימטרית כשמדינה מחזיקה בכל המאפיינים של העוצמה – עוצמה צבאית וכלכלית. עוצמה גם יכולה להיות א-סימטרית כשמדינה מחזיקה במאפיין אחד של עוצמה (נניח עוצמה כלכלית) ואילו מדינה אחרת דומיננטית בתחום אחר של עוצמה (למשל עוצמה צבאית). ככל שמדינה במערכת מקיימת פערי עוצמה יותר גדולים מיתר המדינות וככל שהעוצמה שלה היא יותר סימטרית כך המערכת מתאפיינת יותר בחד קוטביות וביציבות גדולה יותר.

 את השפעתם של פער העוצמה והסימטריות על מבנה המערכת ניתן לבדוק בהתייחסות למערכות בינ"ל שונות בתקופות שונות.  במאה ה 19 בריטניה נהנתה מדומיננטיות במערכת. אולם פער העוצמה בינה לבין היריבות שלה לא היה גדול. בנוסף, העוצמה של בריטניה לא היתה סימטרית ביחס לאחרות. היא נהנתה מעליונות ימית אך מנחיתות צבאית יבשתית. כתוצאה מכך המערכת לא הייתה חד קוטבית והתקופה ידעה תחרות בטחונית ויריבות הגמונית. וולפורט טוען ש "the long periods of peace in the 19th century are much more remarkable achievements of statemanship than a similarly leghthy peace would be under unipolarity" (Ibid., 27).

  דוגמה ליחסי עוצמה א-סימטרים ניתן למצוא בתקופה של המלחמה הקרה. ארה"ב נהנתה מעליונות כלכלית ברורה. אך לא ניתן היה להתעלם מעליונות צבאית קונבנציונאלית של ברה"מ (בייחוד במרחב של אורו-אסייה). הא-סימטריה בחלוקת העוצמה הביאה לכך שפערי העוצמה בין מעצמות העל לא היו חד משמעיים. לארה"ב היה פוטנציאל צבאי עצום במידה והיא הייתה רותמת את כל יכולתיה הכלכליות לתחום הצבאי. בשטח ברה"מ יכלה להניע יותר חילים ויותר טנקים. פערי עוצמה לא ברורים הפכו את המערכת הדו קוטבית לתחרותית ופחות יציבה.

במערכת חד קוטבית, עוצמתו של ההגמון חולשת על כל התחומים הצבאיים והכלכלים ומשאירה את היתר הרחק מאחור. קונפליקט על הנהגת המערכת נהפך ללא רלוונטי. מכיוון שיתר המדינות מכוונות את מדיניותם בהתאם להגמון, האפשרות של תחרות בטחונית נמוכה יותר מאשר מערכות רב או דו קוטביות.

 הוויכוח בין חוקרים סובב סביב שני שאלות מהותיות שקשורות אחת בשנייה. האם המערכת הבינ"ל כיום תמשיך להיות חד קוטבית, והאם ארה"ב תהנה מההובלה בראשה של מערכת חד קוטבית. ישנם חוקרים שטוענים שארה"ב תמשיך להנות מעליונות ברורה במערכת שתשאיר את כולן מאחור ותקיים מערכת חד קוטבית. את הגישה הזאת אני אכנה הגישה האופטימית. בצידו השני של המטבע, ישנם חוקרים שטוענים שמעמד הבכורה של ארה"ב הוא זמני והמערכת תהפך בעתיד הקרוב לרב קוטבית בה ארה"ב תהיה מעצמה גדולה לצידן של כמה אחרות. את הגישה הזאת אכנה הגישה הפסימית. המונחים 'אופטימ' או 'פסימי' הם יחסיים. מה שנראה כטוב לאחד לא בהכרח טוב לאחר וההפך. נקודת המבט היא מכיוון אמריקאי ולכן אופטימי יחשב כמערכת בה ארה"ב ממשיכה להנות מהובלה ברורה, ופסימי יחשב כמערכת בה ארה"ב מאבדת את הדומיננטיות שלה. מה עוד, מערכת רב קוטבית היא פחות יציבה מחד קוטבית ולכן במונחים של יציבות עולמית יהיה זה אופטימי לראות את ארה"ב כממשיכה לעמוד בראש כהגמון בילתי מעורער.  

2) הגישה האופטימית

 ארה"ב לאחר המלחמה הקרה קמה כהגמון בלתי מעורער ביחסי העוצמה מול מדינות אחרות במערכת. עוצמתה היא סימטרית ביחס לשאר השחקנים במערכת. כלומר, בכל ממדי העוצמה המסורתיים, גודל פיסי, אוכלוסיה וטריטוריה, שימוש במשאבים, יכולות כלכליות ויכולות צבאיות היא מציגה מדד מרשים של הצלחה ובחלק מהם (פרט לגודל אוכלוסיה וגודל פיסי) היא משאירה את יתר המדינות הרחק מאחור.

העליונות הכלכלית האמריקאית כיום מוצאת אח ורע רק בהשוואה למצבה של ארה"ב בסיום מלחמת העולם השנייה כשיתר המדינות סבלו מתשישות או מחורבן. במונחים של GDP (נתונים רלוונטים ל 1997) ארה"ב משתווה למדינות העיקריות של הקהילה האירופאית (בריטניה, צרפת, גרמניה) עם יפאן ביחד. בתחום הצבאי, ארה"ב (נתונים של 1996) משתווה לבריטניה, רוסיה, יפאן, אוסטרליה, גרמניה, צרפת ו-סין ביחד (נתונים נלקחו מ Wohlforth, 1999: 12).

 גם במדדים לא מסורתיים של עוצמה, מדדים שמתאימים לעלום הפוסט – תעשייתי, ארה"ב מקדימה את יתר המדינות בצורה משמעותית. על פי נתונים של 1995, 40% מהיצור התעשייתי האמריקאי מתרכז סביב תחומים של הי – טק, הרבה מעבר למדינות האיחוד האירופאי למשל. במונחים של השקעת משאבים בהי – טק , ארה"ב מבילה בפער גדול ביחס לשאר מדינות העולם כשהיחידה שמתקרבת אליה היא יפאן אבל גם האחרונה משקיעה חצי מהמשאבים שמשקיעה ארה"ב בתחומים אלו (Ibid., 19). כשלוקחים בחשבון מדדים כמותיים, ניתן להגיד בביטחה שכיום ארה"ב  מובילה בכל אחד מתחומי המפתח שמגדירים עוצמה (Ibid., 17).

 אולם, מדדים סטטיסטים מציגים רק חלק מהתמונה. ארה"ב נהנית מיתרונות שגלומים במערכת עצמה ומבטיחים לה עמדה דומיננטית בעולם חד קוטבי. מומחים צופים שהמערכת הבינ"ל כיום תעבור טרנספורמציה ותהפך לרב קוטבית בגלל שלושה גורמים עיקריים: איזון ע"י מדינות אחרות, אינטגרציה אזורית, ותפוצה לא פרופורציונאלית של העוצמה (Ibid., 28). וולפורט שולל את השפעתו של כל אחד מהגורמים הללו על המערכת החד קוטבית של היום.  

איזון ע"י מדינות אחרות. היווצרות של בריתות אינה תהליך של מה בכך. פוליטיקה של בריתות דורשת מהמדינות לשלם מחיר של וויתור על חופש הפעולה שלהן, מחיר שהן לא מוכנות לשלם בקלות. יתרה מכך, כדי לאזן אפקטיבית את ארה"ב יצטרכו מדינות העולם כיום ליצור קואליציה שמרכזת יותר מ 50% מסך היכולות במערכת. אפילו בעולם היפוטטי שבו תהליך של יצירת בריתות הוא סינטטי ללא חיכוכים, נראה הדבר קשה מאד (Ibid., 29).

  בריתות הן מכשיר יעיל הרבה פחות בהשוואה למדינות ביצור והפגנת עוצמה ביחב"ל. הו לא מסוגלות ליצבור עוצמה ביעילות. הן לא מסוגלות לקשור בצורה אפקטיבית את הכוחות המזוינים, התעשיות הצבאיות, תשתיות הפיתוח (R&D) ואת מקורות קבלת ההחלטות של מדינות. מבט היסטורי על הזירה הבינ"ל מדגים כמה קשה להשיג תאום בקואליציות אנטי – הגמוניות.

יתרה מכך, מדינות יעדיפו לאמץ אסטרטגיות של bandwagoning או free ride לכיוון של ההגמון. Schroeder סוקר את ההיסטוריה הדיפלומטית  מתקופת שלום ווסטפליה ומגיע למסקנה שהמאפיין העיקרי של התנהגות מדינות הוא לא הנטייה ליצור קואלציות ולאזן מול הגמון. מדינות העדיפו לאמץ דפוסים אחרים של מדיניות: א) התחבאות מאיומים – התעלמות מאיומים קיימים, חיפוש אחר ניטרליות, בדידות (isolation), או אימוץ עמדה הגנתית בצפייה שהאיום יעלם. ב) trancending – התעלות מעל ההגיון של האנרכייה הבינ"ל ופוליטיקה קונפליקטואלית תוך ניסיון לפתור את הבעייה באמצעות תיווך, נורמות ומוסדות בינ"ל. ג) Bandwagoning: הצטרפות לצד החזק תוך ויתור על אספקטים מסוימים בעצמאותם בניהול מדיניות חוץ (Schroeder, 1994: 117). בהתחשב בפערי העוצמה בין ארה"ב ליתר המדינות, בקושי של ליצור קואליציות אפקטיביות שיחזיקו מעמד לאורך זמן ובהתחשב בעובדה שארה"ב מתפקדת כהגמון מיטיב – כלומר היא לא מהווה סכנה לעצמאותה של אף מדינה – לא סביר להניח שהמערכת הבינ"ל תתאפיין בניסיונות לאזן את ארה"ב.

 לבסוף, יש בכוחו של הגמון במערכת להשתמש בטקטיקה של הפרד ומשול. ארה"ב מסוגלת לגרום לשכנותיהם של מעצמות גדולות ברגעים של משבר לחבור אליה ולהחליש כל ניסיון לאתגר את מעמדה. ארה"ב גם יכולה לחבור למדינות מפתח ולהחליש מעצמה אזורית כפי שהיא עשתה כשהיא חברה לסין נגד ברה"מ במלחמה הקרה (ראי מקרה בוחן 1).  

אינטגרציה אזורית. על מנת להפוך את המערכת מחד קוטבית לרב קוטבית, אינטגרציה אזורית חייבת לכלול אלמנטים שהולכים מעבר לתאום בין בעלי ברית. מעצמות אזוריות צריכות להיות מסוגלות לתרגם את יכולתיהם הכלכליות והצבאיות ליכולת קוהרנטית אחת כדי ליצור קוטב העומד בפני עצמו, כלומר אינטגרציה כלכלית ופוליטית מלאה. על מנת שאזורים כמו הקהילה האירופאית, מרכז אורו-אסיה, או מזרח אסייה יוכלו להוות אתגר לארה"ב, כל המשאביים האזוריים צריכים להיות תחת השליטה של סמכות אחת מרכזית לקבלת החלטות. בשום אזור בעולם תרחיש כזה של סמכות אזורית-מקיפה שיכולה להגיע להכרעות מהירות ונחרצות לא סביר בעתיד הנראה לעין.

עובדה זאת בולטת גם באזור בו הפוטנציאל לאינטגרציה הוא הגדול ביותר, הקהילה האירופאית. מלחמת האזרחים ביוגוסלביה הדגימה את הקושי של מדינות אירופה להגיע לקונצנזוס ואחידות במדיניות חוץ. הקהילה האירופאית סרבה להכיר בעצמאותה של קרואטיה כל עוד לא נחתם הסכם שלום בינה לבין הצד הסרבי. גרמניה לעומת זאת פנתה למסלול עצמאי. שר החוץ הגרמני, Genscher, הצהיר כי קרואטיה עומדת בכל הסטנדרטים של כיבוד זכויות אדם, בכללם זכויות מיעוטים. בכך התעלמה גרמניה כליל מדו"ח של וועדה של ה EC שהוקמה במיוחד לעסוק במלחמה ביוגוסלביה תחת שר המשפטים לשעבר של צרפת. הדו"ח קבע שקרואטיה לא עומדת בכללים האירופאים ביחס למיעוטים (דובר על המיעוט הסרבי) וכי התנאים אינם בשלים להכרה של ה EC בעצמאותה (Djilas, 1995: 97-98). כל החברים בקהילה האירופאית (פרט לדנמרק) התנגדו נחרצות להכרה דיפלומטית. למרות זאת באופן חד צדדי נאותה גרמניה להכיר בקרואטיה בינואר 1992. ליתר מדינות ה EC לא הייתה ברירה אלא ללכת בעקבות גרמניה היות שהסכם מסטריכט עמד על הפרק ושום צד לא רצה לסכן את תהליך החתימה.

 הממד הגיאופוליטי מהווה מכשול נוסף בדרכה של אינטגרציה אזורית לקום כקוטב מאזן מול ארה"ב. דינמיקות של מאזני כוחות בתוך האזורים יפעלו נגד מעצמה אזורית לפני שהאזור יהיה מסוגל לאזן ברמה הגלובלית מול ההגמון האמריקאי. למשל במקרה האירופאי, כדי ליצור כוח מאזן מול ארה"ב תאלץ אירופה להתגבר על הנטיות של המדינות לאזן אחת את השנייה. קשה להניח שבריטניה וצרפת יסכימו לאחד את כוחותיהן הגרעיניים ולשימם תחת שליטה גרמנית. מספיק יהיה להיווכח בהתעקשות הצרפתית למנוע שליטה גרמנית על הבנק האירופאי המרכזי. היווצרותו של גוש מרכז אורו-אירופאי שיסכן את ארה"ב סבירה עוד פחות. מלבד העובדה שרוסיה נמצאת בקשיים כלכלים, המדינות העיקריות באזור יעדיפו לאזן מולה מאשר מול ארה"ב.

 רבים נוטים לחשוב שבעולם של היום עם תהליכי גלובליזציה וקיומו של נשק גרעיני, ה-גיאו-פוליטיקה מפסיקה לשחק תפקיד. אין הדבר כך. ארה"ב נהנית מיתרון גיאוגרפי ששום מעצמה עולמית לא נהנית ממנו – הבידוד הפיסי ממוקדי הכוח בעולם. ארה"ב מוקפת באוקינוסים בעוד שמעצמות אירופה ואסיה נמצאות סמוך זה לזו. הסמיכות הגיאוגרפית תאלץ אותן לאזן אחת מול השנייה לפני שהן יתאחדו כדי לאזן מול ארה"ב. טוקיו תתייחס בעוינות לכל ניסיון של פקין להשיג הגמוניה אזורית לפני שהיא תחשוב על לאזן את ארה"ב. לא הרבה השתנה מאז הגדרתו של Mackinder את חשיבות אזורי היבשה של אורו-אסיה כפתח לאירופה המערבית2. מדינות אירופה המערבית מחפשים לשלוט על המבואות לאירופה ולפיכך האימפרטיב להתרחב מזרחה, להרחיב את נאט"ו. ובכיוון הזה לונדון, פריז וברלין ביחד עם וושינגטון לפני שהם עם מוסקבה נגד וושינגטון.  

תפוצה לא פרופורציונאלית של עוצמה. כדי שיווצר מתחרה אפקטיבי לארה"ב והמערכת תעבור מחד לרב קוטביות צריך לקום בה מרכז של עוצמה שיהיה חזק מספיק (כגון מדינה כלל אירופאית) להוות אתגר להגמון האמריקאי. בהתחשב בפער העוצמה שקיים כיום בין ארה"ב לשאר, הדבר אינו סביר. ליפן יקח לפחות עשור או שניים להשיב לעצמה את העוצמה שנהנתה ממנה ב 1990 (Wohlforth, 1999: 32). נשאלת השאלה האם סין יכולה להוות את האתגר הבא לארה"ב.

 סין סובלת כיום מבעיות קשות של גידול יתר של האוכלוסיה ומפיגור טכנולוגי אזרחי וצבאי. Segal טוען שהשוק הסיני קטן מכפי מכפי שרבים נוטים לראותו. ב 1997 סין כללה 3.7% מה GNP העולמי. למטרות השוואה, ארה"ב כללה 25.6% (Segal, 1999: 25). ה GDP פר נפש בסין עמד במקום ה 81 בעולם מתחת לגינאה החדשה וקצת מעל גרוזיה. שיעורי הגידול של המשק הסיני נראים מרשימים אולם מתוך שמונת אחוזי הגידול שיחסו לו ב 1999 הבנק לפיתוח אסייתי מוריד 2% כשהוא נותן הערכות מציאותיות יותר. יתרה מכך, חלק גדול מהגידול הכלכלי הם סחורות חסרות ערך שמיוצרים בבתי חרושת מיושנים. נקודה זאת מקבלת תוקף לאור העובדה ש 45% מהתעשיות הסיניות מפסידות כסף (Ibid., 26).לגבי סחר חוץ והשקעות זרות, ב 1999 סין כללה 11% מכלל הסחר באסיה – פחות מהולנד. בנוסף, סין לעלום לא היוותה יותר מ 10% מסך סחר החוץ של ארה"ב ו 5% מזה של ה EU (Ibid., 28). במישור הכלכלי Segal טוען שסין חשובה לכלכלה העולמית כמו ברזיל (Ibid.,35).

 במישור הצבאי, סין רחוקה מלהוות איום על ארה"ב ברמה הגלובלית (אם נשווה אותה לברה"מ במלחמה הקרה). הצבא הסיני מיושן וסובל ממחסור בטכנולוגיות חדישות. סין תופסת רק 4.5% מסך ההוצאות העולמיות על ביטחון. מכלל סחר הנשק בעולם, סין תופסת 2.2% - פחות מישראל ( ארה"ב תופסת נתח שוק עולמי בסך 45%) (Ibid.,30). האיום היחידי שסין מהווה על ארה"ב מסתכם בעובדה שהיא המדינה היחידה שמכוונת נשק גרעיני ליבשת אמריקה. אין לדעת בעתיד מה תהיה חשיבותה של העוצמה הגרעינית הסינית כשארה"ב תשלים תוכניות של הגנה מול טילים בליסטים ברמה אזורית (theater) וברמה הלאומית.

כיום ובעתיד הנראה לעין, לא קיימת שום מדינה שפעולותיה מסוגלות לאיים על ארה"ב בכמה זירות בבת אחת. מדיניותו של שר החוץ הרוסי בשנות ה 90 –פרימקוב (Primakov )– הייתה ניסיון כושל להוות משקל נגד למדיניות החוץ האמריקאית. העקרונות של מה שנודע כ'דוקטרינת פרימקוב' ממחישים את השאיפה הרוסית לאזן את ארה"ב: א) רוסיה חייבת לחזור למעמד של מעצמת על. ב) יש למנוע מארה"ב ומדינות התומכות בה, כמו טורקיה, להשיג שליטה בכל השטחים של ברה"מ לשעבר. ג) מספר מדינות או אזורים חייבים לחבור יחדיו ולהתחרות על השפעה מול ארה"ב. ד) יש לערער את יכולתה של ארה"ב להפגין עוצמה במקומות כמו קוסובו, המפרץ הפרסי, מיצרי טיוואן, וסין. (Wihbey,1999: 3). מה הייתה התוצאה של כוונות אלו? רוסיה נאלצה להסכים עם התרחבות נאט"ו מזרחה. במאי 1997, היא חתמה על הסכם לשיתוף פעולה עם נאט"ו. לא רק שהיא לא הצליחה להכשיל את נאט"ו בקוסובו, אלא שלאחר המלחמה היא לקחה חלק בכוחות השיטור המערביים באזור 3. לבסוף, לא עלה בידה למנוע את ההתקפה האמריקאית האחרונה בעיראק.  

נסיונות לאזן את ארה"ב – מקרה בוחן מס. 41

 רוב הניסיונות לאזן את ארה"ב מאז 1991 לא היו יותר מרטוריקה חסרת חשיבות ממשית (Wohlforth, 1999: 35). את הטענה הזאת ניתן לאמת במקרה של ההתנגדות הצרפתית, הגרמנית והרוסית למהלכיה של וושינגטון בעיראק במלחמה האחרונה ותוצאותיהם.

 אין תקדים מאז מלחמת העולם השנייה לחבירה של מדינות במערב אירופה לאוייב לשעבר בדמותה של רוסיה נגד ארה"ב. גרמניה, צרפת ורוסיה חברו יחדיו על מנת לנסות ולהוות משקל נגד לארה"ב בסוגיה של המתקפה על עיראק. ב 10 בפברואר 2003 נפגשו שרי החוץ של שלושת המדינות ויצאו בהצהרה משותפת ששוללת מלחמה וקוראת לתת לפקחים של האו"ם להמשיך את עבודתם בעיראק תחת החלטת מועצת הביטחון 1441. באותו היום, צרפת ובלגיה מודיעות כי לא יסכימו לספק הגנה לטורקיה במלחמה במפרץ כפי שמחייב סעיף 4 של אמנת נאט"ו. גרמניה מצטרפת להכרזה הבלגית – צרפתית.

 ב 25 בפברואר, ארה"ב, בריטניה וספרד מגישות טיוטה להחלטה במועצת הביטחון לפיה עיראק נכשלה לנצל את ההזדמנות האחרונה להתפרק מנשקה הלא קונבנציונאלי. הטיוטה לא מכילה תאריך יעד ספציפי להתקפה. גרמניה, צרפת ורוסיה מעלות הצעת נגד שקוראת לפתור את הסכסוך בדרכי שלום באמצעות משטר הפיקוח של האו"ם. בפגישה משותפת של שרי החוץ הגרמני, הרוסי והצרפתי במרץ, מודיע האחרון שצרפת לא תיתן להעביר החלטה במועצת הביטחון שתומכת במלחמה. מזכיר ההגנה האמריקאי מודיע בתגובה כי ארה"ב מוכנה להנהיג קואליציה של מדינות נגד עיראק ללא הסכמה של מועצת הבטחון. באותו החודש מנסים ארה"ב, בריטניה וספרד להעביר החלטה נוספת במועצת הביטחון שמציגה אולטימטום לסאדם חוסיין להתפרק מנשק לא קונבנציונאלי ולציית להחלטות האו"ם. שוב, הקואליציה הגרמנית – צרפתית – רוסית מכשילה את המהלך. לבסוף ארה"ב וברטנייה מובילות מתקפה על עיראק ללא האור הירוק של מועצת הביטחון. 

 בניגוד למלחמת המפרץ ב 1991, המלחמה ב 2003 התנהלה ללא תמיכה של קואליציה בינ"ל. ארה"ב של 2003 היא אינה ארה"ב של 1991. ב 1991 ברה"מ עדיין קיימת, פורמלית המערכת עדיין דו קוטבית. ב 2003 , ארה"ב נהנית ממעמד של הגמון לא מעורער במערכת ומוכיחה כי אינה זקוקה לתמיכה של הקהילה הבינ"ל למהלך התקפי בעיראק. הניסיונות של מעצמות בדרגה שנייה במערכת לבלום אותה לא צלחו. מאמציהם של גרמניה – צרפת – ורוסיה לא היו יותר מרטוריקה של הצהרות ודיפלומטיה באו"ם. דבריו של דובר הבית הלבן ממרץ 2003 בנוגע להתנגדות למתקפה בעיראק ממחישים זאת: "You will continue to hear various statements by various people around the world". ההתנגדות לארה"ב הייתה בגדר 'statements'.

 בנוסף לכך, ארה"ב הוכיחה כי יש בכוחה לתקוע טריז בחזית משותפת של מדינות אירופה ולהפוך את מדיניות החוץ של ה EU ,מעשית, ללא קיימת. בריטניה וספרד השתיכו למחנה האמריקאי מול גרמניה וצרפת. באפריל 2003 הודיעה איטליה כי היא שולחת 3000 חילים לסייע לבעלות הברית במשימות שיטור בעיראק.  

3) הגישה הפסימית

 העולם שוולפורט מתאר שונה במהותו מהעולם של המלחמה הקרה ותקופות אחרות בהיסטוריה. זהו עולם בו ארה"ב נהנית, פרט לתקופה הקצרה שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה,  מעליונות חסרת תקדים. אולם העולם הזה הוא פשוט, אולי פשוט מידי. ארה"ב היא בעלת חופש פעולה כמעט בילתי מוגבל. בעצם היותה בראש ההיררכיה של מערכת חד קוטבית עם פער עוצמה עצום ביחס למדינות אחרות –האיומים עליה מעטים. היא יכולה לגייס בעלות ברית בקלות היות שבמערכת חד קוטבית כל המדינות האחרות נוטות ל bandwagoning ואפשרויות ההתערבות במקומות שונים בעולם, כדי לכפות סדר עולמי כראות עיניה, קיימות בשפע. אף מדינה או קואלציה של מדינות לא מסוגלת להוות לה אתגר כפי שהוכח במתקפה על עיראק. האומנם?

 העולם של היום מתאפיין במגוון סבוך של בעיות ואתגרים בטחוניים חדשים וישנים. איומים חדשים כוללים שחקנים לא מדינתיים כדוגמת טרור בינ"ל, תפוצת נשק להשמדה המונית, סכסוכים אתניים שמאיימים על אזורים שלמים, בעיות אקולוגיות של התחממות גלובלית, זיהום אוויר, עוני, רעב ותפוצת מחלות כפועל יוצא של הגלובליזציה. איומים ישנים לוקחים בחשבון שרוסיה עדיין מחזיקה נשק גרעיני בכמות שמסכנת את הישרדותה של ארה"ב. סין ממשיכה להוות איום אזורי במזרח אסייה. לאור כל הבעיות הללו עומדות על הפרק שני סוגיות מרכזיות – התרחבות יתר (Over stretch) אמריקאית ומגבלות של עוצמה מצד אחד ומצד שני התחזקותם של מעצמות אחרות בזירה הבינ"ל ואיום על מעמדה של ארה"ב בראש המערכת.

     ב 1854, ראש ממשלת בריטניה – פלמרסטון – טען:

Balance of power means only this – that a number of weaker states may unite to prevent a stronger one from acquiring a power which should be dangerous to them and which should overthrow their independence, their liberty and their freedom of action (Doyle, 1997: 162).

רבים מהחוקרים נוטים להסכים עם הבחנה זאת ומייחסים את החד קוטביות של המערכת הבינ"ל כיום ואת ההגמוניה האמריקאית לתופעה זמנית חולפת. במהרה ארה"ב תמצא את עצמה מתפקדת בעולם רב קוטבי כגדולה לצידם של גדולות אחרות.  

הגיון מערכתי וארה"ב

 מדינות נוטות לאזן מול הגמון, אפילו כשמדובר על הגמון מיטיב (benevolent) כמו ארה"ב שלא מבסס את הדומיננטיות שלו על כפייה ולא מאיים על עצמאותם של יתר השחקנים במערכת. מערכות חד קוטביות טומנות בחובם את הזרעים לנפילתן היות שהעוצמה הבילתי מאוזנת של ההגמון מעודד סביבה תחרותית בה יצוצו מעצמות חדשות. כניסתם של מעצמות לתחרות בהכרח תשחוק את עוצמתו של ההגמון ולבסוף תערער את הדומיננטיות שלו במערכת (Layne, 1993: 7). התרחיש הנ"ל הוא בילתי נמנע בגלל האימפרטיב המערכתי של האנרכיה שמחייב את המדינות לשאוף למעמד של מעצמה אם הן רוצות להשיג בטחון ולשמר את עצמאותן.

 עוצמה במערכת לא מתחלקת בצורה שווה. הסיבה שמדינות נוטות לאזן מול אחרות היא כדי לתקן עיוותים באותה חלוקה של העוצמה ולהביא את המערכת לאיזון. מדינות מגלות רגישות לתנודות של עוצמה במערכת כי יש לכך השלכות מרחיקות לכת על ביטחונן ועל מגוון האופציות האסטרטגיות העומד לרשותן (Ibid., 12). במילים אחרות, למדינות אין הרבה ברירות אלא לציית לתכתיבי המערכת ולאזן מול הגמון. יתרה מכך, המערכת הבינ"ל מתאפיינת באחידות (Sameness), השחקנים זהים מבחינה פונקציונלית – הם חייבים לאמץ אותן גישות כדי לשרוד ולהצליח בסביבה תחרותית5. האחידות של המערכת מפעילה לחץ על המדינות לחקות מדיניות מוצלחת של אחרות במישור הצבאי והכלכלי או לשאת בתוצאות של להשאר מאחור (Ibid.,15). מכאן הכוח המניע של מדינות במערכת להישתוות לעוצמה האמריקאית.

נשאלת השאלה מדוע מדינות לא יעדיפו לוותר על פוליטיקה תחרותית ולהכנס תחת צילו של הגמון מיטיב ולהינות מהיתרונות הקולקטיבים (collective goods ) שהוא מספק. ההנחה הזאת נפסלת אם מקבלים את הקביעה שמדינות לא מעונינות ברווחים מוחלטים אלא יחסיים. מה עוד שבעל ברית של היום יכול להיות האויב של מחר. בסביבה אנרכית של self help למדינות אין את הפרווילגיה של לקחת סיכונים. לפיכך השחקנים מודאגים לא מכוונות ההגמון אלא מיכולתיו. במערכת חד קוטבית אין הבחנה ברורה בין איזון מול כוונות לאיזון מול יכולות (Ibid.,13).

 מדיניות החוץ האמריקאית מתבססת כיום על העיקרון של ההגמון המיטיב. ארה"ב שואפת לשמר את המעצמות הגדולות, מדינות אירופה ויפן, תחת השפעתה. היא שואפת לשמר סדר עולמי שיהלום את האינטרסים האמריקאים, כלכלה חופשית גלובלית וערכים דמוקרטים. שלושה עקרונות מנחים אותה: א) למנוע יריבויות רב קוטביות. ב) למנוע עלייתם של הגמונים גלובליים. ו ג) לשמר מערכת כלכלית עולמית יציבה.  הדרך להשיג מטרות אלו היא לספק למדינות כמו יפאן וגרמניה מטרייה ביטחונית שתמנע מהן את הצורך לדאוג לעצמן ולפתח יכולות צבאיות עצמאיות. זאת הסיבה שארה"ב מציבה כוחות ברחבי הגלובוס (Ibid.,33).

 לאסטרטגיה זאת מספר חסרונות בולטים. ראשית, ההגמון משלם מחיר יקר מידי עבור ההגמוניה שלו שבסופו של דבר מחלישה אותו פנימית וחיצונית (ראי בהמשך). מדובר על שיקול של 'חמאה מול תותחים' – מדינות כמו גרמניה או יפאן לא מוטרדות מביטחון ויכולות להפנות משאבים לתחום הכלכלי. בנוסף, ארה"ב מעבירה משאבים כלכלים וצבאיים למדינות בעלות פוטנציאל להיהפך ליריבות בעתיד. במלחמה האחרונה בעיראק, בריטניה השתמשה בטכנולוגיות אמריקאיות.

 שנית, השאיפה של ארה"ב לקדם סדר עולמי שיהלום את אינטרסיה לא תמיד חופפת את האופן שבו מדינות אחרות תופסים את עקרונות אותו הסדר. רוסיה לא ראתה בעין יפה את הניסיונות האמריקאים לקדם את נאט"ו וערכים של דמוקרטיה מזרחה באירופה. במאי 1997 אימצה המועצה הרוסית לביטחון לאומי מסמך אסטרטגי שרואה בהתרחבה של נאט"ו איום ישיר על הביטחון הלאומי הרוסי וקורא למאמצים להתחברות עם סין על מנת להתמודד עם האיום האמריקאי6. גם בעלות בריתה של ארה"ב עלולות להרגיש מאוימות. לא בטוח, למשל, שיפאן תסכים לאורך זמן להיות תלויה בשליטה האמריקאית על נתיבי הנפט מהפרץ הפרסי ולמנוף ההשפעה שארה"ב נהנית מולה כתוצאה מכך. מנהיגים אמריקאים צריכים להבין שמדינות אחרות עלולות להרגיש מאוימות גם מהגמון מיטיב (Layne, 1993: 35).

התגובות של יתר המדינות במערכת להגמוניה האמריקאית הם בהתאם. הניסיון הגרמני – צרפתי –רוסי להכשיל את היוזמה ההתקפית האמריקאית בעיראק לא היה הביטוי הראשון להתנגדות לארה"ב של מדינות בדרג שני. עוד ב 1991 נשיא הנציבות האירופאית – Delors –  קרא ל EC לאזן את ארה"ב (Ibid.,36). ואכן, המגמה לאזן את ארה"ב כבר החלה. גרמניה החלה מתחילת שנות ה 90 לתפוס עמדה של הנהגה באיחוד האירופאי. היא מלאה תפקיד עיקרי בסיוע הכלכלי לברה"מ לשעבר והובילה לכיוון של הכרה דפלומטית בקרואטיה וסלובניה (ראי למעלה). הצעדים הללו הם ביטוי להתרחבות האינטרסים הגיאו-פוליטיים של גרמניה. הבעת רצון של ברלין לחברות קבע במועצת הביטחון ממחישה שגרמניה שואפת לסטטוס של מעצמת על (Ibid.,37).

 יפאן פועלת בכיוון של השגת עצמאות אסטרטגית. בשנות ה 90 היא החלה לייבא כמויות גדולות של פלוטוניום מאירופה לטובת הכורים הגרעיניים שלה על מנת להשתחרר מתלות בנפט מהמפרץ הפרסי ומאורניום אמריקאי. משמעות הדבר היא שליפאן יש יכולת לההפך למדינה בעלת יכולת גרעינית – צבאית תוך זמן קצר. לאחרונה יפאן החלה לקחת חלק בפעולות לשמירת השלום של האו"ם (צוותים לא חמושים). זה יכול להוות פתח למדיניות של פיתוח כוח צבאי. פאנל מיוחד של המפלגה הליברלית – דמוקרטית היפאנית בפברואר 1992 הביע רצון לקחת חלק במאמצים לקידום השלום בעולם כראוי למעצמה כלכלית בסדר הגודל של יפאן (Ibid.,38)7. בינואר 1993 שר החוץ היפאני קרא בגלוי ליפאן לרכוש יכולות צי ואויר ארוכות טווח. השגריר היפאני בוושינגטון טען ב 1992 שהעולם צריך להיהפך לרב קוטבי בו ארה"ב לא תהנה מהדומיננטיות שהיא נהנתה בעבר8. לבסוף, כמו גרמניה, גם יפאן הביעה רצון להצטרף למועצת הביטחון (Ibid.,38). סביר להניח שבעתיד הלחץ בתוך יפאן להתחמש יגבר נוכח האיום הסיני. יתכן, כפי שוולפורט טוען, שכרגע מדינות מדרג שני רחוקות מרמת היכולות שארה"ב מחזיקה בידה. אין לדעת מה העתיד טומן בחובו. Layne מהמר שהעולם יהפך לרב קוטבי עד 2010 (Ibid.7). עשור זאת לא תקופה ארוכה בפוליטיקה הבינ"ל. אסור לשכוח שלגרמניה הנאצית לקח 7-6 שנים (מ 1933 שהיא פרשה מהועדה הבינ"ל לפירוק נשק) להגיע לעוצמה צבאית שתאפשר לה לאיים על כל אירופה.

 כיום ישנם חוקרים המדגישים את החשיבות של נורמות בינ"ל, של תפוצת הדמוקרטיה, ושל תלות גומלין כמבטיחים יציבות ושלום. גלובליזציה מטשטשת גבולות ומחלישה את מדינת הלאום. וולץ (Waltz) מצוטט את Friedman שטוען שהפוליטיקה הבינ"ל נהפכה לפרלמנטרית בה הממשלות תלויות בהצבעת אמון של אנשי העסקים וההי – טק חובקי העולם – "העדר האלקטרוני" (Waltz, 2000: 49). תיאוריית השלום הדמוקרטי לא הוכחה. שיעורי תלות גומלין בתחילת המאה ה 20 הקבילו לאלו כיום ועדיין העולם צעד לעבר מלחמת העולם הראשונה. 82% מהעובדים במשק האמריקאי כיום מעוסקים בסקטורים שלא מעורבים בסחר חוץ ועבור שלושת הכלכלות הגדולות בעולם – ארה"ב, יפאן, וה EU –הסחר הבינ"ל לא מהווה יותר מ 12% מה GDP שלהן (Ibid.,49). רבים מאמינים שגושי סחר בינ"ל הופכים כיום לגורם הדומיננטי ביחב"ל אך הם שוכחים שמדינות הן אלו שיצרו אותם. מעורבות גוברת של ממשלות בכלכלה העולמית הופכת את תלות הגומלין לכוח פחות אוטונומי ביחב"ל. האירועים החשובים בפוליטיקה הבינ"ל (התמוטטות ברה"מ) מוסברים על פי חלוקת היכולות בין מדינות. לבסוף, פוליטיקה תחרותית בין מדינות לא פסקה. יפאן מאמצת מדיניות שתגן על תעשיותיה וארה"ב מנצלת את מנופי ההשפעה שלה בעולם לקדם את אינטרסיה (Ibid., 50-52). כשמדינה ממשיכה להיות השחקן הראשי והקובע ביחב"ל מושגים כמו חד קוטביות ומעבר לרב קוטביות עדיין רלוונטים להבנת הפוליטיקה הבינ"ל.      

התערבות (Interventionism)

 יהא זה רצון לבלום את הקומוניזם, תפיסה של ביטחון ויציבות אזוריים (כפי שמאפיין את ממשל בוש האב ובוש הבן) או רצון להפיץ ערכים של זכויות אדם, דמוקרטיה וכלכלת שוק (ממשל קלינטון), התערבות ישירה צבאית בנעשה במקומות שונים בעולם מאפיינת את מדיניות החוץ האמריקאית מאז מלחמת העולם השנייה. Dobson טוען שהעלויות של התערבות אמריקאית בעולם הולכות וקטנות. ב 1996 העלות של הצבא האמריקאי הגיעה רק ל 4% מה GDP של ארה"ב וזה כלל 20,000 חייל בבוסניה, 100,000 חייל באירופה ובאסייה, נוכחות ימית במיצרי טיוואן ובמפרץ הפרסי ושמירה על האזורים האסורים לטיסה בעיראק. ב 1998 עם אינפלציה ואבטלה בירידה ואחוז גידול שנתי של 4% ,היו כאלו שהעזו להכריז על המאה הבאה כמאה האמריקאית. הציפיות להמשך המעורבות האמריקאית בעולם וקידום ערכים ליברלים נראים מבטיחים בעתיד (Dobson, 2002: 588). כמה סימני שאלה מרכזיים עולים לאור הניתוח הנ"ל.

 לנוכח ריבוי איומים, טרור איסלמי בינ"ל או ריבוי של סכסוכים אתניים, האם הצורך בהתערבות בעולם לא יגדל בעתיד? האם הכלכלה האמריקאית תשאר תמיד במגמה של צמיחה בשיעורים גבוהים? ולנוכח שתי השאלות הללו, האם המחיר שתשלם ארה"ב על התערבויות שונות בעולם לא יגדל? בנוסף, המשימות העומדות בפני ארה"ב בעולם לא ייהפכו לקלות יותר. כבר היום מקדמת ארה"ב תהליך לא פשוט של nation building  בעיראק. המחיר שמשלם הצבא האמריקאי על המעורבות במדינה זאת הולך ומאמיר. כלי התקשורת דיווחו בשבוע שעבר על 12 חיילים אמריקאים הרוגים בימים האחרונים כתוצאה מהתנגשות עם כיסי התנגדות של גורמים נאמנים לסאדם חוסיין. לנוכח הרגישות לחיי אדם בחברה האמריקאית, יהיה קשה יותר לארה"ב ליזום התערבויות בעתיד. המקרה של סומלייה מדגים זאת. גם ההתנגדות של המעצמות האחרות תכביד על כל יוזמה אמריקאית חד או רב צדדית. ב-צ'צניה, באמצע שנות ה 90, ארה"ב לא העזה להתערב ולהסתכן בקונפליקט עם רוסיה.  

מזרח אסייה – מקרה בוחן מס. 2

מזרח אסיה מהווה מקרה בוחן טוב שמדגים חלק מהקשיים שעומדים בפני ארה"ב במקרים של התערבות.

ההנחות הבאות מבוססות על חישובים של המטה הכללי הסיני9. ארה"ב תתקל במספר מכשולים בתסריט של מלחמה אזורית במזרח אסיה: א) המהפכה הטכנולוגית בשיטת המלחמה (RMA) חושפת את הצבא האמריקאי לנקודות חולשה. מערכות תקשורת חשופות להתקפה אלקטרונית שימוטטו את כל מערך הלחימה האמריקאי. ב) ארה"ב לא תחזיק לאורך זמן ביתרון טכנולוגי מוחלט. טכנולוגיות של מידע נהפכות ליותר ויותר זמינות בשוק המסחרי. ג) התחמושת האמריקאית מתקשה לפגוע בבונקרים ממוגנים מתחת לפני הקרקע כמו אלו שנמצאים בסין. ד) במלחמת המפרץ, שהייתה מלחמה מוגבלת, השתמשה ארה"ב בארסנל קונבנציונאלי עצום וגייסה מילואים. במלחמה במזרח אסיה תאלץ ארה"ב להתמודד עם הצבא הסיני האדיר. במלחמת קוריאה בשנות ה 50 פרשה ארה"ב כוח בסדר גודל של 400,000 חייל וגם זה לא הספיק. ה) התארגנות למלחמה אזורית מצריכה מארה"ב תקופה של מספר חודשים. במלחמה בחצי האי קוריאה לא יהיה לארה"ב את הזמן הזה כי במהלך תקופת ההתארגנות ובניית הכוחות, הצבא האמריקאי יהיה חשוף להתקפת נגד מסיבית לפני שהוא הגיע לרמת מוכנות מספקת. בנוסף, צבא דרום קוריאה ינחיל מתקפת מחץ על הדרום עוד לפני שלארה"ב יהיה את הזמן להגיב. ו) כמות הנפגעים האמריקאית תהיה עצומה מכמה סיבות. ראשית, חצי האי קוריאה מכיל אוכלוסייה צפופה, אזורים הררים, מערכת נהרות סבוכה ומעט כבישים שראויים למעבר רכב משוריין. שנית, האזורים ההרריים מכוסים בערפל, מה שיקשה על הטכנולוגיה האמריקאית וימנע מארה"ב לנצל את יתרונה ב RMA. לבסוף, טמפרטורות נמוכות מקשות על כוחות קרקע ומאפשרות תנאים טובים ללוחמת גרילה (Pillsbury, 2000:54-60).

 נקודה חשובה נוספת, ארה"ב מתקשה לנהל מלחמה בשני אזורים בו זמנית. ביולי 2001 דיווחה מחלקת המדינה האמריקאית כי צפון קוריאה החלה בניסויים לפיתוח מנוע לטיל Taepodong-1 10. בדצמבר שיגר הנשיא בוש הזהרה לצפון קוריאה (ועיראק) לא לפתח נשק להשמדה המונית. בינואר 2002 הנשיא האמריקאי מכנה את צפון קוריאה, איראן ועיראק "ציר הרשע". בנובמבר, ארה"ב, יפאן ודרום קוריאה עוצרים משלוחי נפט לצפון קוריאה. בדצמבר, צפון קוריאה מפעילה מחדש ( לאחר שהפסיקה תחת הסכם עם ארה"ב מ 1994) מתקן גרעיני ב Yongbyon  ודורשת מהאו"ם להסיר את הפיקוח על מתקני הגרעין שלה. בינואר 2003, צפון קוריאה נסוגה מהאמנה לאי הפצת נשק גרעיני. בפברואר מזכיר ההגנה האמריקאי חותם על פקודה כוננות למשלוח מפציצים לאוקיינוס השקט. בפברואר, הצבא הצפון קוריאני מאיים כי יראה בהסכמי הפסקת האש של 1953 בטלים אם ארה"ב תמשיך את הבנייה הצבאית שלה באזור. ב 29 למרץ, מודיע הממשל הצפון קוריאני שהוא יתנגד לכל יוזמת פיקוח בינ"ל על תעשיית הגרעין שלו. באפריל מודיעה צפון קוריאה שהיא לא תכבד שום החלטה של מועצת הביטחון כלפיה. וב 9 לחודש, היא מצהירה כי היא זקוקה לנשק גרעיני להתמודד מול האיום מארה"ב. הממשל האמריקאי לא הגיב תגובה של ממש לנוכח ההסלמה המתמדת בחצי האי הקוריאני. עובדה זאת מלמדת על חולשה של וושינגטון להתמודד עם מספר איומים בו זמנית. ממרץ- אפריל השנה, ארה"ב עסוקה בנעשה בעיראק. ישנם כאלו הטוענים כי מלכתחילה בחרה ארה"ב להתעסק עם עיראק שהיא החוליה החלשה ב"ציר הרשע".  

חד צדדיות (unilateralism) אמריקאית ומשמעותה

 בעולם מולטילטארלי  (multilateral), לעיתים חד צדדיות היא הדרך היחידה לקדם מדיניות (Maynes,1999: 515). ארה"ב הצליחה לגבש אחרי אירועי ה 11 בספטמבר חזית בינ"ל למלחמה בטרור אולם היה צורך ביוזמה עצמאית כמעט כדי לפלוש ל-אפגניסטן ולחסל את התשתית של אל-קעידה. הקו המפריד בין עמדה של מנהיג המערכת לבריונות (bullying) לא תמיד ברור. Maynes מאשים את ארה"ב בניסיון לכפות על אחרים את הערכים שהיא מאמינה בהם. לדוגמא, ממשל קלינטון העמיד כתנאי לסחר אמריקאי עם מדינות באפריקה שורה שלמה של רפורמות דומסטיות עד שהנשיא של דרום אפריקה, Nelson Mandela, הצהיר פומבית בביקור רישמי של קלינטון בארצו ב 1998 שדרום אפריקה מתנגדת לכל ניסיון להעמיד תחת תנאים את זכותה לסחר חופשי (Ibid., 518). הנטייה הגוברת של ארה"ב לחד צדדיות מתבטאת בנתון לפיו בין השנים 1993 – 1999 הממשל האמריקאי, באופן חד צדדי, הטיל או איים בסנקציות כלכליות 60 פעמים על 35 מדינות שמייצגות 40% מהאוכלוסיה האנושית (Ibid., 517). Maynes מאשים את החד צדדיות האמריקאית ביהירות (hubris) ובהתנהגות א-היסטורית. כלומר, ההיסטוריה מתאפיינת בנסיונות של הקהילה הבינ"ל לקדם נורמות ומסדות של שת"פ ומולטילטארליות. ההתנהגות האמריקאית עומדת על סף ואנדליזם דיפלומטי.

החשיבות בדבריו של Maynes מתבטאת לא בשאלה האם הם נכונים או לא. ניתן להתווכח עד כמה מדיניותה של ארה"ב היא חד צדדית או רב צדדית. אין שחור ולבן בפוליטיקה הבינ"ל. הנקודה הקריטית סובבת סביב העובדה שדבריו משקפים את הדרך בה מדינות רבות במערכת תופסות את ההתנהגות האמריקאית ואת תחושת האיום שהם מרגישים מההגמון במערכת החד קוטבית.  

4) דרכי התמודדות

 אם נקבל את הגישה הפסימית ואת ההנחות שהעתיד צועד לקראת עולם פחות מאיר פנים לארה"ב, יש להציע דרכים שבה המדיניות האמריקאית תוכל להתמודד בצורה הטובה ביותר עם הישחקות מעמדה ועם רב קוטביות שעומדת בפתח. ארה"ב צריכה להתכונן לעובדה שעולם רב קוטבי יהיה פחות הומוגני ולפיכך פחות יציב מהעולם כיום, לא עוד מטריה ביטחונית שמסופקת על ידי הגמון אחד. עולם כזה יכלול תחרות בין מעצמות ולא תמיד האינטרסים האמריקאים יהיו אלו שיקבלו קדימות במערכת. תחרות בין כמה קטבים של עוצמה יכולה להחיות מחדש אפקט של דילמת ביטחון במערכת כפי שהיה בין שני מעצמות העל במלחמה הקרה. אלא שבעולם רב קוטבי דילמת בטחון יכולה להיות יותר אקוטית כשהמרווח לטעויות ועיוותי תפיסה גדול יותר. סוגיות שהתרגלנו לא להתייחס אליהן יותר ישובו ויצוצו על פני השטח כמו חימושה של יפאן, גירעון של גרמניה, יחסי כוחות של המעצמות באירופה, משברים בטחונים, ניסיונות למדיניות כוח של כפייה ו"דיפלומטיה של ספינות תותחים". בהעדר הגמון שידאג ליציבות במערכת, סוגיות של בטחון והישרדות יחזרו לראש מעיניהן של מדינות אירופה ואיתם הדיכוטומיה בין high politik ל low politik . הדיפלומטיה תקבל ממד אחר לחלוטין, היא תהנה מתחייה מחודשת (כמו ימי הזוהר של המאה ה 19) כשיווצר הצורך בבריתות והקמת קואליציות כחלק ממנגנון מאזן הכוחות בעולם חד קוטבי בו כל מעצמה יכולה להכריע את הכף.

 ביטחון אזורי יהיה פחות בטוח. תחרות של המעצמות על שליטה באזורים שונים בעולם תקרין על האזורים עצמם ועל היחסים בין המעצמות. יפאן עלולה לראות בסין גורם מאיים במזרח אסיה. הקווקז יהווה כר תחרות בין טורקיה לרוסיה על שליטה ברפובליקות של ברה"מ לשעבר. במרכז אסיה אנו עלולים לראות קונפליקט מחודש בין פקין למוסקבה.

העולם שתיארתי כולל תסריט קיצוני שמתאים לתקופה הביסמרקית והוילהמית (William II). יתכן שגורמים חומריים כמו נשק גרעיני ונורמטיווים כמו גלובליזציה, תלות גומלין, דמוקרטיה ומוסדות של שת"פ ימתנו את השפעתה של האנרכיה, אך הם לא יבטלו אותה לגמרי. ארה"ב צריכה להיות מצוידת ב  grand strategy שתעמיד ברשותה קווי פעולה לעתיד.

   Layne מציע לארה"ב פתרונות שמבוססים על Real Politik. ככל שארה"ב תנסה לקדם יותר את הערכים שלה במערכת כך תגובת הנגד של יתר המעצמות תגדל. אין טעם להפוך מדינות כמו סין לעוינות שניתן יהיה להגיע איתן ל modus vivendi. וושינגטון צריכה לשאוף לערכים רציונלים על פי מטרות מוגדרות וברות השגה (value-projection), לא אידיאליזם אלא ריאליזם. ארה"ב צריכה למתן את הרטוריקה ואת השאיפות שלה (Layne, 1993: 46).

 ברמה הקונספטואלית, מיתון שאיפות כולל השלמה עם הבילתי נמנע של סוף עידן החד קוטביות ומעבר לרב קוטביות. יהיה זה חסר טעם לנסות לעצור את עלייתן של מעצמות אחרות. התוצאה תהיה הפוכה, היא רק תגביר את חששן של האחרות ותזרז את צמיחתן של קטבים שונים במערכת. מתינות היא שם המשחק. Layne מציע לארה"ב מדיניות של "הליכה בין הטיפות": מצד אחד, לא קיצונית שתגרום ליתר לחשוש מארה"ב ותגביר את מאמצי האיזון שלהן. מצד שני, מדיניות שתהיה לא חלשה מידי שתזמין אחרות לנצל את החולשה האמריקאית (Ibid.,45).

 ברמה המעשית, מיתון השאיפות כולל צמצום המחויבויות האמריקאיות בעולם. אין שום סיבה להשאיר כוחות אמריקאים באירופה ובאסייה. הנוכחות האמריקאית באזורים אלו רק מזיקה. היא יקרה, היא עלולה לסבך את ארה"ב בקונפליקטים לא לה, ולבסוף היא לא תמנע מיפאן וגרמניה להיהפך למעצמות (האימפרטיב המערכתי יהפוך אותן למעצמות בלי קשר לנוכחות האמריקאית) אלא רק תגביר את העוינות שלהם לארה"ב ((Ibid.,46. על ארה"ב לשאוף לעצמאות אסטרטגית, היא צריכה לשבת מעבר לאוקינוס כ offshore balancer ולתת למערכת לאזן את עצמה. רק במידה והאיזון נכשל וקיימת סכנה ממשית למאזן כוחות הגלובלי, היא צריכה להתערב (Ibid., 47-48).  

 גם Haass טוען שעל ארה"ב לא להתנגד לרב קוטביות. ארה"ב צריכה ליזום הובלה לעבר לסדר עולמי שיהיה בנוי על עקרונות של א) הקטנת השימוש בכוח לפתרון סכסוכים. ב) הקטנת תפוצת נשק גרעיני. ג) פתיחות כלכלית (Haass, 1999: 40). אולם הובלה אין פירושה חד צדדיות.  Haass דוחה חד צדדיות משום שהבעיות שעומדות בפני המערכת הבינ"ל כיום סבוכות מידי מכדי שמדינה אחת תוכל לפתור ומשאביה של ארה"ב אינם בילתי מוגבלים. הפתרון הוא גישה מולטילאטרלית. גישה מולטילאטרלית תרסן את מדיניות החוץ של מדינות אחרות ותקטין את התנגדותן למדיניות האמריקאית. הסיכויים להצלחה יהיו גדולים יותר ובנוסף, יתר המדינות יאותו לחלוק משאבים עם ארה"ב (Ibid.,44).

 וושינגטון צריכה לשאוף להקים משטר של שיתוף פעולה עם מוקדי הכוח בעולם הרב קוטבי –ליצור קונצרט בין מעצמתי. קונצרט כזה יכלול הקמת תחומי קונצנזוס עם יתר מוקדי הכוח בעולם ויהיה מבוסס על התייעצות, שכנוע וחיזוק מוסדות בינ"ל כמו מועצת הביטחון והועדה לאנרגיה אטומית.

  במדיניות של התערבות הומניטרית ארה"ב צריכה למצוא את קו האמצע. מצד אחד התערבות בכל משבר הומניטרי תביא להתרחבות יתר. מצד שני, מדיניות המבוססת רק על אינטרס עצמי תפגע במעמדה הבינ"ל של ארה"ב ובתדמיתה הפנימית, הציבור האמריקאי מעוניין במדיניות חוץ המבוססת על מרכיבים מוסריים. לפיכך ארה"ב צריכה להנהיג סטנדרטים להתערבות סלקטיבית. ההחלטה האם להתערב או לא תהיה בנויה על שלושה שאלות עיקריות: א) האם להתערב? עד כמה הבעיה חריפה? עד כמה מעורבים אינטרסים נוספים מעבר להומניטריות? האם ניתן למצוא שותפים? ומה התוצאות שיושגו? ב) איך להתערב? מה הם האמצעים הנחוצים? הפצצות אוויריות או מעורבות קרקעית? האם לעסוק בשמירת השלום או ב nation building? ג) מדוע להתערב? מה מטרת ההתערבות? האם מדובר על הגנה של מיעוטים מקבוצות אחרות או מהממשלה? האם ארה"ב צריכה לתמוך בשאיפות להגדרה עצמית של קבוצות שונות? (Ibid., 46).  

4) מסקנות – Back to the Future

 לאורך המלחמה הקרה התהליך של קביעת grand strategy בארה"ב התאפיין בשתי גישות מנוגדות. האחת טענה שאסטרטגיה קובעת אמצעים. ארה"ב צריכה להחליט על אסטרטגיה ולהעמיד לרשותה את האמצעים הנחוצים. ההנחה הייתה שארה"ב מסוגלת להמציא כל מה שנחוץ להגשמת יעדיה בעולם ואלו צריכים להיות רחבים ומקיפים כראוי למעצמת על. ה'תגובה הגמישה' של ממשל קנדי היא ביטוי לתפיסה זאת. הגישה השנייה דגלה באמצעים כמכתיבים אסטרטגיה. האמצעים העומדים בפני ארה"ב אינם בלתי מוגבלים ויש להתחשב בהם בתכנון מדיניות. לא כל מקום בעולם מצריך התערבות אמריקאית ומטרותיה של ארה"ב צריכים להקבע בקפידה בהתאם לאמצעים. יש ליצור היררכיה בין יעדים. גישה זאת אפיינה את ממשל איזנהוור ואת דוקטרינת ניקסון שדגלה בצורך להגיע להסדר בין מעצות העל, הגבלת מרוץ החימוש וצמצום המחויבויות האמריקאיות בעולם.

 הפתרון ש Layne מציע לארה"ב בא להתמודד עם הירידה הבילתי נמנעת בעוצמתה ומקנה לה קו מדיניות שלוקח בחשבון אמצעים מוגבלים המתאימים להגמון בתהליך של ירידה בעולם בו ארה"ב תהיה מעצמה לצד אחרות המשתוות או מתקרבות אליה בכוחן. הגישה ש Layne חופפת להלך הרוחות ששרר בארה"ב בשנות ה 70 בהן הייתה קיימת התפיסה שלנוכח התחזקות של ברה"מ, ארה"ב נמצאת בתהליך של השחקות וירידה. אם מאמצים את הגישה הפסימית –  כפי שציינתי בעבודה –  שארה"ב אכן עומדת בפני הצטמקות ואיבוד מעמד של הגמון בעולם חד קוטבי, קשה להתעלם מהיתרונות באסטרטגיה של Layne . עמדת offshore balancer תקנה לארה"ב עצמאות אסטרטגית. כלומר, את הפרווילגיה של להתערב במערכת בזמן ובמקום שהיא תמצא לנכון לעשות כך. בשאר המקרים ארה"ב תוכל לנצל את היתרון של מיקומה הגיאו-פוליטי כמוקפת באוקינוסים ואת הביטחון שנשק גרעיני מעניק לה כדי להשאר מחוץ למערכת מאזן הכוחות. יש לכך יתרונות נלווים נוספים: א) הישארות מחוץ למערכת תמנע מארה"ב לנקוט פעולות פרובקטיביות שיעוררו אנטגוניזם מיתר המעצמות. ב) ארה"ב תוכל לנקוט באסטרטגיה של לתת ליתר המעצמות to go first ואז לתכנן את מהליכה בהתאם. ג) יתר המעצמות שלא נהנות מריחוק גיאוגרפי מהמערכת יאלצו להיות מוטרדות ללא הרף ממאזן הכוחות ולהשקיע משאבים רבים בביטחון.

  Layne טוען שהאסטרטגיה שלו היא אינה חזרה ל isolation אבל למעשה מה שהוא מציע לארה"ב הוא לאמץ את אותה הגישה שבריטניה אימצה בסוף המאה ה 19 ותחילת ה 20 של 'בדידות מזהירה' – להתחבא מאחורי הים ולהתערב רק שנשקפת סכנה אמיתית למאזן הכוחות. אסטרטגיה זאת תגרום לארה"ב להגרר אחרי הארועים ולא לעצב אותם. בנוסף, האם מדיניות של מעורבות רק ברגעים ספציפיים של סכנה מוחשית למאזן העולמי לא תהיה בגדר של 'מאוחר מידי'? ארה"ב עלולה להבין שבזמן שהיא הסתגרה מאחורי האוקיינוסים, ההתפתחויות בזירה הבינ"ל הגיעו לממדים לא פרופורציונלים שכעת יהיה עליה להתמודד עם התפתחויות מרחיקות לכת שניתן היה לעצור אותם עוד בשלבים מוקדמים יותר. כיצד גם ניתן להגדיר ארוע משני בחשיבותו וארוע שמהווה סכנה ממשית למאזן הכוחות העולמי שמצריך התערבות? האם למשל טקטיקה של 'שיטת הסלמי' בה סין אט אט נוגסת בריבונות של שכנותיה הוא אירוע שמצריך התערבות אמריקאית או לא? ארה"ב עלולה למצוא את עצמה עומדת מול סכנה סינית באסיה שניתן היה לרסן אותה עוד בהתחלה. שאלות אלו העסיקו את מקבלי ההחלטות בוושינגטון בתקופת המלחמה הקרה כשעלתה 'תיאוריית הדומינו' לפיה אי התערבות אמריקאית בנעשה במקום אחד בעולם עלולה להביא לאפקט שרשרת שישפיע על מקומות אחרים. אך מאידך גיסא, התערבות בכל מקום תביא לשימוש יתר במשאבים  ללא התחשבות באמצעים.

 הפתרון שמציע Haass הוא המאוזן ביותר. מצד אחד, ארה"ב לא נסוגה מההתרחשויות בעולם ומהרעיון של ביסוס סדר עולמי שמבטיח יציבות. אך מצד שני וושינגטון לא תעשה זאת לבד. מולטילאטריזם הוא הפתרון. הנוסחה לפיה ארה"ב מובילה אבל מובילה בין שווים מתאימה לעולם שהולך ונהפך לרב קוטבי. החסרון במולטילאטריזם הוא שלא תמיד ארה"ב תוכל להגיע לקונצנזוס עם יתר המעצמות לגבי קוו מדיניות מסוים. במקרה כזה תצטרך ארה"ב לשקול האם שווה לה להמשיך לבד ולסתכן בעוינות מיתר המעצמות או לוותר. בעיראק, השנה, החליטה ארה"ב ללכת נגד הזרם ויש לכך השלכות מרחיקות לכת. ארה"ב גרמה למדינות מערב אירופאיות לחבור לרוסיה, ארוע שלא היה מתרחש תחת נסיבות רגילות. ההתחברות הגרמנית – צרפתית – רוסית תכביד בעתיד על המדיניות האמריקאית באירופה ועל כל ניסיון להמשיך לקדם את נאט"ו מזרחה. בנוסף, האתגרים שעומדים בפני ארה"ב בעתיד לא הסתיימו בעיראק. וושינגטון תתקשה להתמודד לבדה ללא תמיכת יתר המעצמות מול מדינות כמו איראן וקוריאה שעומדות לחצות את הסף הגרעיני.

 הפרמטרים להתערבות אמריקאית סלקטיבית בעולם אינם המצאה של Haass. עוד בשנות ה 40 האסטרטג Kennan הגה חמישה אזורי מפתח שבהם צריכה המדיניות האמריקאית להתרכז11. בממשל רייגן, מזכיר ההגנה – Weinberger – קבע שישה סטנדרטים שינחו כל החלטה באם להתערב או לא12 . הפרמטרים שמציע Haass מוצאים את שביל הזהב בין שיקולי Real Politik ואינטרס עצמי לבין הומניטריזם. שני האלמנטים הללו חשובים למדיניות חוץ מאוזנת. ארה"ב לא יכולה להתעלם מראליזם אך גם לא מאידיאליזם, הצידוק המוסרי הוא מקור של עוצמה למדיניות האמריקאית. Haass טוען שאם הממשל האמריקאי היה מאמץ מדיניות שקולה של התערבות ניתן היה מצד אחד להתערב ברואנדה בשלבים המוקדמים של הקונפליקט ולמנוע אסון הומניטרי. מצד שני ניתן היה למנוע את הניסיון ל nation building בסומליה ולהמנע מהכשלון של נסיגה מהירה ואבידות אמריקאיות בחיי אדם (Haass, 1999: 46). קביעה זאת מייד מעוררת סימני שאלה לגבי המעורבות האמריקאית כיום בעיראק. האם המדיניות האמריקאית של הכפפת יעדי המלחמה לסילוקו של משטר קיים במדינה והניסיון כיום ליצור nation building לא יסבכו את ארה"ב בבוץ ויטנאמי נוסף? תמיד ניתן להשוות את המלחמה בעיראק ב 2003 ל 1991 . המלחמה ב 1991 סבבה סביב קונצנזוס והשתתפות בינ"ל והייתה מוגבלת במטרותיה. ספק אם ארה"ב תוכל להמשיך ולעשות במקומות אחרים בעולם מה שהיא עושה היום בעיראק. לעוצמה יש מגבלות. אסטרטגיה היא פרי של אמצעים ולא ההפך.

כיצד תראה המערכת הבינ"ל בעתיד? האם זאת תהיה מערכת חד קוטבית עם עליונות אמריקאית ברורה, כפי שוולפורט טוען או שאולי המערכת תהפך לרב קוטבית וארה"ב תאבד את העליונות שלה כפי שמזהיר Layne? קשה לקבוע. הנבואה ניתנה לטיפשים, נהוג לומר, והפילוסוף היהודי, שפינוזה Spinoza, חד משמעית מצהיר כי לא ניתן להסתמך על נבואה בסוגיות הקשורות לאינטלקט13. היגיון מערכתי מלמד כי שום מדינה אינדיבידואלית לא יכולה להתעלות מעל האימפרטיב של מבנה המערכת והאנרכיה ולפיכך זה רק עניין של זמן קצר לפני שהזירה הבינ"ל תעבור טרנספורמציה לרב קוטביות. יחסי הכוחות בין המעצמות בעתיד יכרעו לא מעט מהתפתחויות דומסטיות פוליטיות, חברתיות, כלכליות וצבאיות שיקבעו את יכולתן להתמודד עם השינויים ההיסטורים של סיום המלחמה הקרה. תיאוריות יחב"ליות לא יכולות לחזות תהליכים פנימיים ומדיניות חוץ של מדינות בודדות אלא רק מגמות ברמת המאקרו של המערכת (Layne: 1993: 9). דבר אחד ניתן להגיד כמעט בביטחה. אם ארה"ב לא תנהל מדיניות שקולה שמתבססת על הערכות ריאליסטיות של עוצמה ותיתן לאידיאליזם נוסח וודרו וילסון Woodrow Wilson או נוסח האידיאליזם של ממשל קלינטון של הפצת זכויות אדם ודמוקרטיה בעולם להנחות את פעולותיה ביחב"ל או אם ארה"ב תנהל מדיניות התערבות לא זהירה, היא תמצא את עצמה מהר מאד במצב של הגמון בדעיכה בעולם רב קוטבי.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל