אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בשולי האזנות


תאריך פרסום קודם: 
2003
גוסטב מַאהְלֶר (Gustav Mahler;‏ 7 ביולי 1860 קאלישט, בוהמיה - 18 במאי 1911, וינה)
גוסטב מַאהְלֶר (Gustav Mahler;‏ 7 ביולי 1860 קאלישט, בוהמיה - 18 במאי 1911, וינה), בכל מקרה אף מבצע לא יצליח לרדת לסוף התכוונוּתם, לְמה שבאמת הבליח מפסנתרו הקודח של בן השלושים

 מלחין או מולחן? בשולי האזנה לסימפוניה השלישית של מאהלר 

"אני לא מלחין אלא מוּלחָן" (גוסטב מאהלר) 

הסימפוניה השלישית של מאהלר, בביצועה של תזמורת רדיו פרנקפורט בניצוחו של יו וולף. את הביצוע הזה הקלטתי מתחנת "קול המוזיקה" בעת שידורו הראשון בה, לפני כשנה וחצי, והוא הטוב ביותר שהכרתי עד היום. מאז אני נוטה "לחרוש" את הקלטת הביתית הזאת הלוך ושוב ולהזניח את ההקלטות האחרות היותר מפורסמות שברשותי, למרות הנקיון המוחלט של סאונד הדיסקים והחזוּת שובת העין של קופסאותיהם.

ההרגשה המיידית-הברורה לגבי הביצוע הזה היא שאין בו פרשנות אישית ייחודית. זאת הסיבה שבעטיה בהאזנתי הראשונה לא כל-כך אהבתי אותו וכמעט מחקתי (כי גם 6 שקלים זה משהו, והמקום שתופסת קלטת במיתקן הביתי... ). אבל נתתי לו עוד צ'אנסים, ובהדרגה הוא נשמע לי הכי חד, ועם המיצלוֹל הסימפוני הכי מלא והכי אחיד, יותר מסַפֵּק מכל האחרים.
אז כמובן שלא ממש-לגמרי מסַפֵּק אלא בסך-הכל הכי פחות טיפשי. חסרה בו, כאמור, מידה של "נשמה" ("נשמה" במובן היהודי, אם יורשה לי), אבל בכל זאת, אחרי התוודעוּתי אליו כל שאר הביצועים שהכרתי עד היום נשמעים לי מקרטעים/ מבליעים/ ממסמסים משפטים ופיסקאות שהם בעיניי חלק אורגַני מסידור התפילה הנקרא "השלישית".  

לפעמים אני מקנא באלה שעוד לא זכו להכיר את הסימפוניה הזאת, את הפעמים שבהם מתוך ההרהורים הקשתניים בעניינים ש"בין אדם לחברו" פורצים לפתע כלי הנשיפה ונושפים את המאזין אל עבר המקום השָמוּר לוֹ ביציע ה"בין אדם למקום". גְרוּפּי עלוב נפש שכמוני אמנם מוסיף לאפקטים האלה מדמיונו המשתוקק, אך בכל מקרה אף מבצע לא יצליח לרדת לסוף התכוונוּתם, לְמה שבאמת הבליח מפסנתרו הקודח של בן השלושים-ומשהו רגע לפני שזה שעשה ממנו דובר גרמנית הרכין אותו אל המחברת.

ובמחברת הוא לא כתב גרמנית אלא תווים, למרות שדמותו המצטיירת בביוגרפיות תמיד מעלה חשד שאולי הוא היה מעדיף לכתוב ספרות וכיוצא – הוא היה דברן בלתי נלאה, פילוסוף בעיני עצמו שבשארית כוחותיו המיסטיים הצליח להרגיש שעל שום שפה חוץ מתווים אין לו זכויות טבעיות, ושכמה שהוא לא ישלה את עצמו לגבי שליטתו בגרמנית ברי שבגלגול הזה (מאהלר מאוד האמין בגלגול נשמות) הוא לא יעז "להתעלל" בה כמו בשפה האקס-טריטוריאלית הנקראת מוזיקה.

או כמו שנאמר באחד מ"שירי קרן הפלא של הנער" שלו:
"באשר החצוצרות המרהיבות יִפְצָחוּ 
שָׁם בֵּיתִי
בֵּיתִי מִירָק הַאַחוּ".

בעט-ציפורן עבדקנית, אז, שם, בשנת אלף שמונה מאות תשעים ומשהו, לגמרי לפני שתי ה"עולמיות" האלה שכאילו הן שעשו את ההסטוריה (כשמתבוננים בצילומים ממלחמת העולם הראשונה, למשל, כמה מגוחכים הם ניראים, הקדמונים האלה... ). ואם מישהו עדיין לא הבין אז אוסיף שאותו איש שהמוזיקה שהוא חיבר נשמעת כאילו נוצרה אמש-בחצות חי וטבל בקסת הרבה לפני שמישהו מההורים של מישהו כאן היה בתיכנון, כמו שאומרים.

וכמובן ובראש-ובראשונה, ואיך אפשר שלא להדגיש את מה שבמושגים של היום נחשב למוּפרעוּת סוציופאטית: האזנתי היום פעמיים וחצי לחתיכת מוזיקה שמישהו עבד עליה לאורך חודשים של התבודדות קיצונית, באיזו ביקתת יער, הרחק מן ההמון הסוער. 

לאורך "הכתם האנושי", ספרו של הסופר האמריקאי-יהודי הגדול פיליפ רות' (יליד 1933), מתקיימת חידה לגבי זהותו הדתית של קולמן, הגיבור הראשי, ולכן גם מסיבה זאת לא סתם, כמדומני, בחר רות' לשלב בתיאור הלוויתו תיאור של חתיכת מוזיקה של מאהלר דווקא – פרק הסיום של "השלישית" (שאורכו כ-23 דקות). שהרי אחת הנקודות המפורסמות ביותר בביוגרפיה של מאהלר היא התנצרוּתו (ממניעים שמקובל לכנותם קרייריסטיים), למרות שהמוזיקה שלו הקרינה והמשיכה גם אחרי התנצרותו להקרין יהוּדיוּת במידה כזאת שלאונרד ברנשטיין – שהוא "דוברו"-מפרשו-משווקו הראשי של מאהלר במאה ה-20 – המשיל אותה לשפת היידיש.

הסצינה מתרחשת במקום שרות' מגדיר אותו כ"בית תפילה" – הגדרה ניטרלית כזאת, לא יהודית ולא נוצרית... קולמן מת באופן פתאומי וְאַלים, וכך הסתיים בבית התפילה הטקס שלפני הבאתו לקבורה (הספר יצא לאור בעברית לפני כשנה, תרגום דוני ענבר, הוצאת זמורה-ביתן):

"ואז קמה ליסה (בתו של קולמן), טיפסה כמה מדרגות, ואמרה מהדוכן: 'הפרק האחרון בסימפוניה השלישית של מאהלר'. וזהו. הם הסירו את כל המחסומים. הם ניגנו את מאהלר.
כן, לפעמים בלתי אפשרי להאזין למאהלר. כשהוא לופת ומנער אותך, הוא לא מרפה. לקראת הסוף כולנו בכינו.
אני (המספר) מדבר בשם עצמי בלבד, אבל דבר לא היה מצליח לקרוע אותי לגזרים כמו הצלילים האלה, אולי חוץ מאשר לשמוע את סטינה פאלסון (אשה מעברו של קולמן) שרה את the man I love כפי ששרה לקולמן ברחוב סאליוון ב-1948.

קשה לשכוח את הצעידה אל בית הקברות, מרחק כמה גושי בניינים מבית התפילה, בעיקר משום שהיא כאילו לא התקיימה. רגע אחד היינו משותקים לצלילי האנושיוּת חסרת הגבולות של פרק האדאג'יו של מאהלר, הפשטוּת שאינה פרי תיחכום, שאין בה תוכנית-אב החושפת, כך נראה כמעט, קצב מְפַכֶה של חיים ואת אי-נכונותם של החיים להסתיים... רגע אחד היינו משותקים לצלילי ההערכות המוּפלאה זה לצד זה של הנשגב והאינטימי, שהחלה בעוצמה המאוּפקת של שירת המיתרים, ואז ניעורה בנחשולים לקראת סיום הפרק המוביל אל הסיום האמיתי, המתמשך, האדיר... רגע אחד היינו משוּתקים לצליליה הגואים, המרקיעים, המגיעים לשיא והשוקעים של התהוללוּת אֶלֶגית שמתגלגלת ומתגלגלת ומתגלגלת בקצב קבוע שאינו משתנה לרגע, ואז נסוג, ושוב חוזר כמו כאב או געגוע שלא יוּכלו להעלם... רגע אחד היינו, כך התעקש מאהלר, יחד עם קולמן, בתוך ארונו, קַשובים לכל אֵימַת האינסופיוּת ולתשוקה העזה להמלט מהמוות, ואז, איכשהו, הגענו, שישים או שִבעים איש, אל בית הקברות, כדי לִצְפוֹת בקולמן המוּרד אל קיברו, טקס פשוט למדי - - - "  

מספרים שבאחד הקונצרטים שבו נוּגנה הסימפוניה הזאת, בשלהי שנות השמונים בעיר האנגלית בירמינגהם, שררה באולם אווירת יום-הדין כזאת שבפרק השני (האהוב עליי במיוחד) התרוממות רוחו של הקהל סדקה את התיקרה, אם כי עקב תעשיוּתָהּ של העיר הזאת סביר להניח  שלאחר מכן, בהמשך מסען, היו קרחותיהם של הג'נטלמנים המֶרִי-פּוֹפִּינְסִים  הבריטיים מאבדות תאוּצה וסתם מרחפות, ולבסוף אף נעצרות, מחמת חִיכּוּךְ-יֶתֶר בַּעַרְפִּיחַ.

אי אפשר לבצע את הסימפוניה הזאת באופן מסַפֵּק. ולכן אתה, עמיתי לתיסכוּל, אם אתה אחד שלא מסתפק בלדמיין (כי הרי אתה ואני לא חייבים להיות ממש אותו אדם) אז אחרי שאתה לוחץ על play  בטח אתה נעמד על כורסתך הסלונית, עטוּף בחלוּק המשי הפִּרחוני שלךָ ונעוּל באנפילאותיךָ החורפיות הרכות, ומתחיל לנפנף... לשרבט... להקשית... לחצרץ... ובעודך שר ככה על הארץ הפרטית שלך זולגת זיעתך על פני הפדחת הפרטית שלך, זו אשר מיום ליום הולכת ונפערת (ובכל מקרה מוטב שלפני-כן תקפיד לכסות את הכורסה באיזו מגבת, או שמיכה).

אהבה בת ארבעים בשולי האזנה לאלבום ביצועים מקוריים של ז'אק בּרל                                                                                          

לפני קרוב לשנה יצא אלבום כפול חדש של ז'אק ברל – ארבעים שירים, מתוכם חמישה שבאלבום הזה מתפרסמים לראשונה.
עוד לפני שקניתי, כשהודיעו על ההוצאה-לאור הזאת השמיעו בגלי צה"ל שיר אחד מתוך האלבום, את הוַאלס הזה, זה עם המהירות המתגברת (בעצם כקלאסיקונצ'יק אסור לי להגיד "מהירות" אלא רק "טמפו"), ואצל ברל אתה עוד רגע קם ורוקד בעצמך, עד שאתה מקבל סחרחורת כזאת שגורמת לך לתהות שמא הגזמת בשנים האחרונות עם הדיאטה הקלאסית והגעת למצב של מחסור בכמה ויטמינים. אז הנה הבאתי לךְ בוטנים ("בוטנים" זה התרגום הצולע של ה"בּוֹנבּוֹן" המקורי). 

או במילים אחרות: מי שכאילו לא נאה לו להאזין ל"פזמונים" (שלא לדבר על לקנות דיסק) שינסה לקרוא להם "שירים", ואם גם זה מפחית מכבודו אז "שאנסוֹנים", ואם גם זה לא עוזר אז אפשר לשלוף את מילת הקסם "לידֶר"! ז'אק ברל כתב ושר "לידֶר"! והמרכאות הן לגמרי-ממש-לגמרי מיותרות, לפעמים אפילו ההפך.

ואז נזכרתי בפרופ' אריה ורדי – המורה-פסנתרן-מנצח המאוד רציני – שבאחת מתוכניותיו בערוץ 23 אמר על עצמו (בהומור, מן הסתם) שעיסוקו המקצועי בקלאסית גורם לו לפעמים לתחושה שהוא חי ב"גֶטוֹ". 

ומה איתךָ, עמיתי-כאח-לי הקלאסיקונצ'יק, אולי תנסה לומר לעצמך שז'אק ברל זה "יצירות ווֹקאליוֹת", או "אַרִיאוֹת", או קונצ'רטים לקונטרה-באריטון מהתקופה הפוסט-פוסט-רומנטית, מאמצע המאה הקודמת?! אם כי מהכרוּתי איתך אני מבין שיש לך בעיה "מוזיקולוגית" בלהרשות לבלגי הבן-תערובת הזה לכתוב על אהבה, כי מה הוא כבר מסוגל להבין בזה, ובנוסף לכך הגברים מהמאה ה-20 הרי התעסקו עם אותן נשים שגם אתה... פחות או יותר... בשרותים של המועדונים... אז איזו מין קוּלטוּרה זאת כשמזכירים לך את עצמך... אפשר לחשוב שבּרל הוא גֵתה, או שִילֶר, ואפילו היינה החצוף היה כדבריךָ "איש תרבות עד לשד עצמותיו", למרות מוצאו היהודי.

ולא רק זאת אלא שהמורָה שלך מהקונסרבטוריון אמרה – וכמו שנאמר "והיו לטוטפות בין אוזניךָ" – שמכל הפירחחים המסוּממים השמנדריקים הערסים האלה רק הביטלס, רק את הביטלס מותר לך, ככה לעִתים, יחד עם הסיגריה של פּוּרים.

והמורה הזאת נוכחת בחייךָ כאילו רק אתמול, ורק "אתמול", כי למרבית הצער – וגם הביטלס עצמם אשמים בכך! – מחנכים אותךָ שְאוֹל יוּ נִיד אִיז לאב, לאב, לאב, וגם הוא, ברל עצמו גם הוא... ועוד איך... אפילו יותר מאשר הביטלס... "יפָה שלי, אתְ יחידה ומכוּשפה שלי, מאוֹר השחר עד לבוא לֵילי אוהב אותךְ, אוהב, עדַא-יין"... אכן פַּרַדוֹקס. 

והאם הוא התכוון רק לאהבה לאשה או גם לסוגייה המוזיקלית הנדונה, בכותבו בהמשך אותו שיר (תרגום נעמי שמר): "זה קו הגבול, מכאן עד כאן, כי המשחק הוא מסוכן, יש בזהירות עכשיו ללכת".

להסביר שוב לָמה פרדוקס?? פרדוקס זו מילה מאותה לשון הנקראת הַמְעָטָה, כי כמו לגבי כל מינֵיי-מינים של כלֵי נגינה חשמליים – שניים-שניים שיצאו מתיבת התהוּדה – כך גם לגבי המילה מילכּוּד: בימי גֵתה ושִילֶר המילה מילכוד עדיין לא היתה קיימת, כי עדיין לא היה בה צורך, מילכוד השניים-שניים היה עדיין חזוֹן מדעי-תעשייתי-טייסי רחוק, פנטסטי, ובעיקר רומנטי, וכשה"חזון" הזה התגשם – מה שלאונרד ברנשטיין כינה "משבר האמוּנה" – לא עבר הרבה זמן עד שהביטוי "חבל על הזמן" קיבל משמעות הפוכה.

אז איך יקרא הקלאסיקונצ'יק לשירים של ז'אק ברל, "מוסיקה אֶתְנית"??.. ואם הוא גולש-מתפלֵשׁ בבוץ האינטרנט אז אולי "קהילתית"??.. חס וחלילה וחס וההפך, הפוך והפוך בו, כמו לגבי קלאסית כך לגבי ברל – השיר לא תם, הוא רק מתחיל.

נ.ב: ישנן כל מיני דוֹקומֶנְטַציוֹת (ואף כתבי-יד!) של ברל שמעידות על כך שהוא היה די שתיין, ודי נואֵף/ וזו בהחלט בעיה, בייחוד לנוכח העוּבדה שמהבקבוק של פּוּצִ'ינִי הרֵיח כבר מזמן התנדֵף

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יצחק שפי