המפגש בין טרגדיה לפילוסופיה

כולנו מכירים את הפתגם הישן נושן שחוזר ומזכיר לנו ללא הרף עד כמה חיינו כבני-אדם הם שרירותיים, לא הוגנים ועגמומיים: "צדיק ורע לו - רשע וטוב לו". האומנות כחיקוי של המציאות משקפת לא אחת את אותה הדילמה המוסרית של שכר ועונש. אין אחד מאתנו שלא שאל את עצמו, לאחר קריאת המחזה 'אדיפוס המלך', מדוע אדיפוס נענש בחומרה רבה כל-כך על פשע שביצע לא באשמתו בתוקף היותו קורבן חסר ישע של נבואת גורל. הרי אם אנו מאמצים את מוסר הכוונות של עמנואל קאנט, אדיפוס לא ביצע אקט אנטי מוסרי היות שפשעו האיום לא בוצע במזיד. אם כן מדוע נגזר עליו לשאת את אמו ולהיות אחיהם של ילדיו? שאלה זו העסיקה את קהל הטרגדיה מאז ימיו של סופוקלס.

כיצד הוא הדבר שבטרגדיה - לא הטוב חייב לנצח ולפעמים הטוב אף סובל מידיו של הרוע? ב"המלט" של שייקספיר, המלט מוצא את מותו כתוצאה מתחבולה של קלאודיוס - דמות הרשע במחזה אשר הרגה את המלך וגזלה את אישתו. אנטיגונה נאלצת לשלם בחייה כשכל רצונה הוא להעניק לאחיה קבורה ראויה. פרומטאוס נענש ונכבל לגב ההר כשכל פשעו הוא הענקת ידע למין האנושי. אם טרגדיה, כאומנות, נועדה לחקות את המציאות, מהו ההסבר שהיא נותנת לאותו חוסר התאמה בין שכר ועונש? מהו הלקח המוסרי שניתן להסיק מכך לגבי חיינו כבני-אנוש?

תשובה לחידה זו ניתן למצוא בהגות של הפילוסוף הגרמני הגל. הגל טוען שבאקט הטרגי, כלומר במותו של הגיבור, הקונפליקט בין הניגודים המאפיינים את חיינו בא על פתרונו. חיינו כבני אדם מתאפיינים בניגודים: יום - לילה, ילד - גבר, איש - אישה, טוב - רע וכדומה. אין אנו יכולים להבין את המציאות אלא באמצעות ראייתה כקומפלקס של מונחים מנוגדים. החלל הקונספטואלי שנמצא בין הניגודים הוא מעבר להבנתנו ומתאפיין במסך של נגטיביות. המוות מאפשר לנו ליצור סינתיזה בין הניגודים לעבר השלמות הפוזיטיבית. מכך ניתן להסיק שמותו של הגיבור הטרגי אינו טרגי לחלוטין, אלא קיים בו אלמנט קומי של השגת פתרון לחידה הגדולה ביותר של הקיום - היכולת להגיע, באמצעות המוות, לשלמות. הגל היה מודע לעובדה שאין תועלת רבה בכך משום שאין אנו מסוגלים ללמוד דבר שהוא ממשי אם אנחנו מתים. לכן הוא טען שבחוויה הקרובה למוות, שמושגת על ידי הזדהות שלנו כקהל עם מות הגיבור הטרגי, אנו מסוגלים לחוות את היתרונות של המוות. מבחינתי זהו הפירוש המעמיק ביותר למושג קתרזיס (sisarhtaC).

מדברים אלה אנו יכולים להסיק עקרון נוסף. אם החיים שלנו ושל הגיבור הטרגי מורכבים מניגודים, אזי בכל טוב יש גם קצת רע. המלט אינו טלית שכולה תכלת. אימפולסיביות גורמת לו להרוג את פולוניוס שנמצא מעבר לפרגוד. פרומטאוס אמנם שואף לעזור לבני-האדם אך בכך הוא מפר את צו האלים. אנטיגונה מכבדת את הצו הדתי ומעניקה לאחיה קבורה ראויה, אך בכך היא מפירה את האיסור של קריאון ועוברת על חוקי המדינה: אכן ניגודים על פי מונחיו של הגל - החובה הדתית מול החובה האזרחית. בסופו של דבר אדיפוס אינו טהור כפי שאנו נוטים לחשוב. הוא הרג אדם, את אביו לאיוס, רק בגלל סכסוך על זכות מעבר בצומת-דרכים, ובכך התחיל את שרשרת האירועים שמביאה להגשמת הקללה. ניתן לבוא ולטעון שרצח לאיוס היה מיותר והוא נגרם רק כתוצאה של עקשנות ויהירות מצדו של אדיפוס.

אם דמותם של המלט, פרומטאוס, אנטיגונה ו-אדיפוס מכילות לא רק טוב אלא גם אלמנטים של רוע, אנו למדים לרחם גם על רשעים בכך שאנו מזדהים עימם ועם סבלם, וזוהי המורשת המוסרית האמיתית של הטרגדיה, או במלותיו של הפילוסוף הצרפתי רוסו מתוך ספרו 'על הפוליטיקה והאומנויות':

"רחמים רק על התמימים לחלוטין, יגרמו לנו בסופו של דבר לא לרחם על אף אחד" (תרגום חופשי).