אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ראשו של מלחין


פרנץ יוזף היידן (בגרמנית: Franz Joseph Haydn‏; 31 במרץ או 1 באפריל 1732 - 31 במאי 1809)
פרנץ יוזף היידן (בגרמנית: Franz Joseph Haydn‏; 31 במרץ או 1 באפריל 1732 - 31 במאי 1809)

 

המלחין המהולל יוזף היידן איבד את ראשו ב-1809. האמת היא שראשו פשוט נגנב ממנו. למרבה המזל, היידן לא היה אז עוד בין החיים. הראש לא הוחזר לבעליו עד 1954. באותן מאה ארבעים וחמש שנים שימש הראש הגאוני, שמתוכו בקעו, בין השאר, יצירות כ"הבריאה" ו"העונות", כמעין אוצר שאחריו רדפו אספנים, מוזיאונים ומדינות בערך באותו האופן בו רודפים ילדים אחרי פוקימונים נדירים. ראשו של המאסטרו המת נשדד, הוסתר, הוחלף, הושאל, עבר בירושה, הוצג לראווה והועבר בין מחזיקיו פעמים כה רבות עד כי קל מאוד לאבד את החשבון.

מדובר בפרשייה ביזארית למדי, שככל הנראה חמקה מהזכרון ההיסטורי המיוחד לאישים מסדר גודל דומה. ההרפתקאות שפקדו את גופותיהם של מנהיגים, גאונים ושאר פורצי דרך ראויות, אולי, למחקר בפני עצמו. ליבו של החוקר והרופא דייוויד ליווינגסטון נעקר מגופו על ידי בני השבט האפריקני שבו התגורר סמוך למותו ושהעריצו אותו על טיפולו המסור בהם, ונקבר מתחת לעץ גדול; יתרת הגופה הועברה אחר כבוד לבריטניה. בשנים האחרונות פורסם כי מוחו של המהפכן ולדימיר איליץ' לנין נותח לאחר מותו על ידי רופאים סובייטיים, במטרה לפענח את מקור גאונותו. כמה מאלה, כך נמסר, ניצלו את ההזדמנות ושמרו לעצמם חלקים מסוימים מהאיבר העדין הזה. על גופתו של הפיהרר אדולף היטלר סופרו כמה גרסאות, החל מכך שנמצאה שרופה על ידי חייל הצבא האדום, וכלה בהעברתה למוסקבה מהחשש שקבורתו בגרמניה תביא להפיכת אתר הקבר למקום עלייה לרגל של מעריצים. מחקר מורבידי משהו, אבל מרתק ללא כל ספק. 

אבל נחזור להיידן. המלחין הידוע מת בביתו שבווינה ב-21 במאי 1809, בגיל שבעים ושבע. השעה לא הייתה אידיאלית לעריכת לווייה מפוארת, כפי שהיה ראוי שייעשה, משום שבירתה היפה של אוסטריה הייתה כבושה על ידי צרפת. כך שלמרות הפופולריות הרבה שלו, לא נעשה כמעט דבר בנידון. ב-1 ביוני הועברה גופתו בשקט אל כנסיית גומפנדורף (Gumpendorf) כשהיא טמונה בארון עשוי עץ אלון. לאחר הלווייה, היא נטמנה בבית הקברות הונדסטורם (Hundsthurm) שבשערי וינה. 

היא לא נשארה שם זמן רב. כמה פרנולוגים אוסטרים (פרנולוגיה הייתה ענף ברפואה שניסה לבחון את הזיקה בין צורת גולגלתו של אדם לבין כשרו השכלי) ביקשו לבדוק את ראשו של המת. כמה מהם שכנעו (ויש אומרים שיחדו) את יוזף רוזנבאום, מזכירו של הנסיך ניקולאוס השני למשפחת אסטרהאזי, מי שהיה פטרונו של היידן, להסיר את ראש המלחין מעליו ולהשאילו להם למספר שבועות. רוזנבאום, שבעצמו היה פרנולוג חובב, הסכים כאמור, והעובדה שהיידן היה בשעתו חברו הטוב לא הטרידה אותו כהוא זה. יחד עם חבר נוסף, שיחד רוזנבאום כמה מעובדי בית הקברות והללו נעלמו מהסביבה כשהשניים הגיעו למקום, חפרו בקבר הטרי, שלפו את הגופה ממקומה, כרתו את ראשה ושבו וקברו את הגוף חסר הראש במקומו. 

הפרנולוגים, רופאים במקצועם, בדקו את גולגולתו של היידן והשיבו אותה, לאחר זמן מה, לידי רוזנבאום. זה האחרון החליט לשמור אותה לעצמו. יתכן שהגניבה המוזרה הייתה נותרת סוד כמוס, אלמלא זכה הנסיך אסטרהאזי בכבודו ובעצמו לביקור של ידיד אנגלי ב-1820. אותו ידיד הזכיר לאסטרהאזי כי בזמנו חשב להעביר את גופת היידן למאוזוליאום שייבנה במיוחד באחוזת הנסיך באייזנשטאדט – אותה אחוזה שבה חי היידן ופעל במשך כשלושים שנה בחסות המשפחה. אסטרהאזי השתכנע והורה להוציא את הגופה מקברה ולהעבירה אל מקומה החדש. לא נותר לנו אלא לתאר לעצמנו מה חשו אותם פועלים שנשלחו לבצע את העבודה הזו וגילו גופה חסרת ראש לחלוטין.

הנסיך רתח מזעם. הוא הזעיק מייד את המשטרה. החשד נפל על רוזנבאום. המשטרה ערכה חיפוש בביתו, אבל לא מצאה את הגולגולת החסרה: אשתו של רוזנבאום החביאה אותה היטב תחת מזרון, נשכבה עליו והעמידה פני חולה אנושה. רוזנבאום, שנקלע לבעיות פיננסיות, החל – יחד עם שותפו – לנהל משחק זהיר של משא ומתן. הוא "הציע" לנסיך להכריז על פרס כספי עבור החזרת הראש, פרס שיהיה גדול מספיק כדי לפתות את הגנב. הנסיך תפס את העניין במהירות והסכים, אבל מאחר וממילא לא התכוון באמת לשלם את הסכום המוצע, הדבר לא הפריע לו במיוחד. שודדי הקברים, מאידך, לא בטחו בנסיך שיעמוד במילתו וישלם את הסכום המובטח. הפתרון היה פשוט: השניים ניגשו אל בית הקברות, הוציאו גופה נוספת מקברה וערפו גם את ראשה. מאחר הנסיך לא היה פרנולוג, ומבחינה זו לא היה מסוגל להבדיל בין גולגולת אחת לאחרת, הוא לא הבחין כלל שהגולגולת שקיבל לא הייתה שייכת כלל להיידן. שני הצדדים קיבלו, אם כן, בדיוק מה שחפצו בו. 

הנסיך אסטרהאזי לא הבין גם אז שרימו אותו ושהגולגולת שנטמנה מחדש באייזנשטדאט היא זיוף. שנים מאוחר יותר התוודה רוזנבאום על ערש דווי כי הוא עמד מאחורי המעשה, אבל גם אז סירב להסגיר את הגולגולת האמיתית לידי הנסיך. רשמית, הוריש רוזנבאום בצוואתו את ראשו של היידן לידי האקדמיה למוסיקה בווינה. לרוע המזל, הירושה לא יצאה מעולם אל הפועל, משום שהראש נגנב פעם נוספת. 

הפעם היה הגנב לא פחות ולא יותר מאשר הרופא שבא לסעוד את רוזנבאום ברגעיו האחרונים. ביום בו מת רוזנבאום, סחב ממנו הרופא את הגולגולת, אולי במטרה להבטיח את התשלום עבור הטיפול. הרופא מכר עד מהרה את החפץ היקר לפרופסור וינאי אחר, שהלך לעולמו כמה שנים מאוחר יותר. אלמנת הפרופסור העבירה את הנכס היקר אל המוזיאון הפתולוגי של אוניברסיטת וינה. כשנודע באקדמיה למוסיקה כי הגולגולת מצאה את דרכה למקום שלא יועד לה בצוואת רוזנבאום, היא פתחה בהליכים משפטיים במטרה להשיב את הנכס הזה לרשותה. העובדה שהראש הועבר אליה על ידי האיש שערף אותו מעל גופת המלחין כלל לא הטרידה את האקדמיה. מכל מקום, גם משפחת אסטרהאזי שמעה על המשפט המתוקשר ותבעה את החזרת הראש אליה. אחרי הכל, אמרו נציגיה, הרי גופתו של היידן טמונה באחוזת המשפחה ועל כן יש להכריז עליה כעל הבעלים החוקי של הראש. 

ההליכים המשפטיים נמשכו שנים ארוכות, אבל ב-1839 החליטו השופטים להעביר את הגולגולת לרשות המוזיאון, והוא הוצג שם מאז ועד 1954, כשמ-1895 הוא מאוכסן בתיבת זכוכית מהודרת שניצבה על גבי פסנתר ישן בתצוגה. חלק מהנוכחים אף הורשו למשש בידיהם את הראש הכרות, אם חפצו בכך. 

אבל משפחת אסטרהאזי לא ויתרה. היא המשיכה לתבוע שוב ושוב, דור אחר דור, את השבת ראשו של היידן לקבר באייזנשטאדט. הנסיבות הפוליטיות לא תמיד יצרו מצב נוח. לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית, הייתה אייזנשטאדט לתקופה מסוימת חלק מהונגריה. לאחר מכן באו מלחמת העולם השנייה, הכיבוש הנאצי ובעקבותיו גם הכיבוש הסובייטי. רק ב-1954 הצליחו האסטרהאזים לשכנע את האקדמיה למוסיקה להעביר לידיהם את הראש לקבורה הולמת. אבל אז, כמעשה שטן, אסרו השלטונות הקומוניסטיים בהונגריה את אב המשפחה, הנסיך פאול אסטרהאזי, שהיה נתין הונגרי. הם גם החרימו את נכסי המשפחה, כולל את האחוזה באייזנשטאדט, שהייתה ממוקמת באותו חלק של אוסטריה שהיה אז תחת כיבוש סובייטי. 

למרות זאת, הצליחו שלטונות אוסטריה לשכנע את ההונגרים והסובייטים לבצע את ההעברה, כמעין אירוע תרבותי לא-פוליטי. וכך, בטקס ביזארי משהו, הועבר ב-5 ביוני 1954 הראש המנותק מהאקדמיה למוסיקה בוינה, דרך רוהראו, עיר הולדתו של היידן, עד למקום מנוחתו האחרון (בינתיים) באייזנשטאדט. לאורך כל הדרך עמדו אלפי אנשים, נופפו בדגלים ובאוויר צלצלו פעמוני כנסיות. כשהגיע הארון לאחוזת הקבר, הוצא הראש ממנו, הועבר לארון שבו שכנו שרידי הגופה והוצב על כר שמעל לצוואר. כך בא אל מנוחתו המלחין שחובר לו יחדיו אחרי מאה ארבעים וחמש שנה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר