אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מי את, חיה זיידנברג?


תאריך פרסום קודם: 
2004
מחבר: 
אורי קציר

לכאורה, היא אינה מיוחדת. השם: חיה זיידנברג. הגיל: 22. עיר המגורים: חולון. בחורה רגילה שכמותה ניתן למצוא עוד רבות וטובות. מעין דינה ברזילי שכזו. אבל לחיה זיידנברג לא כתבו שירי אהבה וגעגועים. אפילו הספד לא ידוע אם אמרו עליה. גם תמונה אין. רק תאריך פטירה: 1 בפברואר 1948.

לו הייתה חיה זיידנברג עימנו כיום, היא הייתה בת 78. אפשר לדמיין אותה משתעשעת בחברת נכדיה, מטיילת בשדרה השלווה של שכונתה, שותה תה מול הטלוויזיה, יוצאת לטיול מאורגן בצפון הארץ. מצד שני, בשביל נכדים צריך שיהיו ילדים, ובשביל ילדים צריך בן זוג. ובן זוגה של חיה היה אדם שלא היה לה כל סיכוי - כמעט - לשרוד עימו.

לא הרבה ידוע עליה. היא שימשה כאחות בבית החולים הממשלתי ביפו. לא ידוע מה היו הנסיבות לכך, אבל באופן כלשהו נקשרו חייה באלה של דאוד יסמיני, צעיר ערבי שהיה ממפקדי ארגון הנג'אדה הערבי. "הנג'אדה היו מעין תנועת נוער, משהו בסגנון ה'צופים'", מסביר ההיסטוריון מאיר פעיל. "בכלל, הנסיבות הללו יוצאות דופן מאוד. היו מעט מאוד בחורות יהודיות שניהלו רומנים עם בחורים ערביים באותה תקופה. היו הרבה יותר נשים יהודיות שנפגשו, למשל, עם חיילים או שוטרים בריטים. חלק מהן גם נישאו להם והלכו איתם לחו"ל. אבל יהודיה וערבי? היו מעט מאוד מקרים כאלה".

יסמיני נחשד, כנראה, על ידי שירות ידיעות של ה"הגנה" (ש"י) שהוא מנסה לסייע לארגונים הערביים במלחמתם נגד היישוב היהודי. הש"י עקב אחר שיחות טלפון שבהן ניסה יסמיני להשפיע על הנערה שתעשה "משהו" לטובת הערבים. ההגנה התחקתה אחר מעשיה של הנערה במשך שבועיים בערך ולא גילתה שום דבר חשוד - מלבד הטלפונים (וגם אלה, שמקורם היה ביפו, לא היו בהכרח מהימנים). אבל אז הדליף מישהו מה"הגנה" את העובדות הרופפות הללו לידי הלח"י. בראש הלח"י עמדו אז נתן ילין-מור ויצחק שמיר (ששהה אז בחו"ל, לאחר שנמלט ממחנה מעצר באפריקה).

"ההדלפה הזו היא מעשה שלא ייעשה", אומר פעיל, "אני לא פוסל את האפשרות שאחד מאנשי הש"י היה מודיע של הלח"י. היו אז לא מעט מקרים כאלה והמחתרות ריגלו כל הזמן זו אחר זו. אני לא מאמין שאפשר היום לגלות מי העביר את המידע הזה לידי הלח"י, אבל ברגע שהמידע עבר גורלה של הנערה נחרץ. אנשי הלח"י לא היססו לרצוח אנשים ללא משפט".

בלח"י לא המתינו הרבה: ב-1 בפברואר 1948 הגיעו כמה מאנשי הארגון לדירתה של חיה בחולון. הם נטלו אותה עימם והסיעו אותה לפרדס בהדר-רמתיים (הוד השרון של היום). שם כבר היה מוכן לשפוט אותה בית-דין שהקים הלח"י במיוחד לצורך העניין. סביר להניח שלא קיים כל פרוטוקול של ה"דיון" המהיר והקצר שסופו היה ידוע מראש. כרוז שפירסם הלח"י בערבו של אותו יום הודיע כי "בית הדין של לוחמי חירות ישראל דן ביום כ"א בשבט (אותו יום) למיתה בירייה את הבוגדת חיה זיידנברג, בת 22, מחולון. היא נאשמת בבגידה במולדת ובעם העברי ובשיתוף פעולה עם הכנופיות הערביות. אשמתה הוכחה. פסק הדין הוצא אל הפועל בו ביום".

רצח הצעירה בפרדס עורר סערה אדירה בארץ. כמעט כל כלי התקשורת גינו את המעשה. על כל אלה נוספו גם כמה מעשים נוספים שהתרחשו באותו שבוע. באותו היום בו בוצע הרצח, שדדה קבוצה של אנשי לח"י, מחופשים כשוטרים יהודים, אריגים בשווי של 15 אלף לירות ממחסניו של הסוחר דוד שולמן ברחוב מגידו 15 בתל אביב. שעות אחדות לאחר מכן פרצו רעולי פנים עם אקדחים לחנות לציוד משרדי "המפעיל" שברחוב נחלת בנימין ו"החרימו" שתי מכונות כתיבה. ממלא מקום ראש עיריית תל אביב, אליעזר פרלמן, הוקיע את מעשי הלח"י והזהיר אותם לבל ינסו לפגוע במפקד משטרת תל אביב (הבריטים פינו את כוחות הצבא והמשטרה שלהם מתל אביב כבר בדצמבר 1947, ומאז פעלה במקום רק משטרה עברית). חטאו של מפקד המשטרה, הקצין שלמה רוזנשטיין, היה בכך שדיבר במועדון העיתונות של תל אביב ותקף שם את "המהרסים מבפנים". הרצאתו זכתה לתשומת לב רבה בעיתונות. לח"י החליט ללמד את החצוף לקח, אבל ניסיונו להתנפל על רוזנשטיין ולחטפו נכשל. הקצין סירב לפתוח את דלת ביתו שברחוב גורדון 74 בתל-אביב לחברי חוליה של אנשי לח"י שבאה לערוך לו "ביקור בית" בבור ה-28 בינואר. לאחר שאלה נכשלו בניסיונם לשבור את דלת הכניסה, הם תחבו מתחת לסף פתק בו דרשו ממנו "פתח את הדלת, אנו רוצים לשוחח איתך, ולא - דמך בראשך". רוזנשטיין יצא למרפסת, הזעיק במשרוקיתו עזרה ואנשי הלח"י, שחששו מהתקהלות בלתי רצויה סביבם, בחרו להימלט. 

הסלידה בדעת הקהל מרצח הצעירה (כמו גם מהמעשים האחרים שבוצעו בסמוך לכך) הביאה את הלח"י לפרסם ב-4 בפברואר כרוז שתקף את ההגנה, שהלח"י ראה אותה כמי שעומדת מאחורי התיעוב הכללי. בכרוז התעלם הלח"י מכך שה"הגנה" לא גילתה כל פסול בהתנהגותה של חיה זיידנברג ומכך שההלשנה לא הוכחה מעולם.  לח"י טען כי "באותו יום א' שנידונה והוצאה להורג הפושעת, היא עמדה להכניס ב-10 בבוקר לתל-אביב פצצת מוקש ולשימה במקום שיורו לה שולחיה מיפו". בכרוז נאמר גם כי שירות ה"הגנה" התרוצץ יומיים תמימים, אך "לא הצליח למצוא את הבוגדת [כיוון] שמחלקת הידיעות שלה עסוקה כנראה עד היום הזה יותר ב'פורשים' מאשר באויבי העם ובבוגדים". בניגוד לבטלני ה"הגנה", לכדו "מקצועני" הלח"י בנקל את ה"בוגדת", אשר "לא יכלה להתחמק עוד ונאלצה להודות על פשעה". לשם הגברת הרושם הודפס בכרוז צילום בו הודתה כביכול חיה האומללה ב"קשרים עם ערבי" ובכך שהבטיחה לו באחד הימים להכניס פצצה לתל-אביב.

הכרוז לא הסביר מדוע לא ניסה לח"י למנוע את הפיגוע על ידי מעצר הצעירה והסגרתה לידי מוסדות היישוב. ה"הגנה" הוצגה בו כמי שנוהגת ביד רכה כלפי בוגדים ו"הציבור העברי החופשי והנוער העברי, המקריב יום יום את חייו" נקראו לשפוט: "מלחמה היא זו או 'מאבק' רכרוכי-בכייני?".

הסערה בדעת הקהל נמשכה. "הארץ", למשל, תהה מה היו ההליכים שבהם נקט בית הדין שדן אותה למיתה, אם היה לה בכלל סניגור, אם ידעה במה מאשימים אותה ומה צפוי לה אם תמצא אשמה ואם בכלל היו בידי בית הדין הוכחות כלשהן מעבר לאותה "הודאה" שעליה דיווח הלח"י בכרוז שפרסם. "היא קיימה כנראה קשרים עם ערבי ביפו", נכתב במאמר המערכת בעיתון, "אף כי אין בזה פשע המצדיק עונש מוות, הרי יש בעובדה זו ודאי משום פריצת החומה וסכנה לביטחון היישוב. אבל אין מוצאים בחומר שלח"י פרסם ושעליו הוא מבסס את סמכותו להוציא אותה להורג, הצדקה מספקת להריגתה".המסקנה אליה הגיע אותו מאמר מערכת הייתה ברורה: "בחדרי חדרים יושבת קבוצת אנשים שמינתה עצמה לשופטים על חייהם ועל מותם של אחיהם היהודים. היא החליטה לפי ראות עיניה. היא אינה נותנת לציבור דין על מעשיה. היא אינה מודה לעולם שגם היא עלולה לטעות. וכל טעות - פירושה חיי אדם. מצב כזה שוב אין לסבול אותו. רק לעם עצמו ולמוסדותיו הנבחרים יש רשות שיפוט על אזרח יהודי".

כעבור ימים אחדים עברו כותרות העיתונים לעסוק בנושאים אחרים. מקרים אחרים של פשע ותקריות אש שהתרחשו תדיר תפסו את מקומה של הצעירה מחולון בראש הכותרות. יהיה מי שיסביר שזו דרכה של המדיה, ובעצם גם דרכו של עולם. איש אינו יודע לספר מי ומה הייתה הצעירה הזו, היכן קבורה גופתה ואם יש לה שארי בשר בארץ הזו עד היום. כפי שאמר הכהניסט דוד אקסלרוד אחרי רצח רבין: "בוגד חוסל". חיה זיידנברג הייתה "בוגדת" ולכן נרצחה. שלא כמו איש הלח"י אליהו גלעדי (שנרצח על ידי חבריו במחתרת בחשד לבגידה ב-1943) או מאיר טוביאנסקי (שנורה למוות בבית ג'יז על ידי כיתת יורים באותה אשמה, ביוני 1948), לא נותרו אחריה חברים הנלחמים את מלחמת טיהור שמה וזכרה. היא התפוגגה בערפל ההיסטוריה ונשכחה לחלוטין. איני יודע גם מה עלה בגורלו של דאוד, בן זוגה.

אולי באיזשהו מקום בארץ טמונות התשובות האמיתיות לחידת חיה זיידנברג ולא נותר אלא לחשפן. אולי ליצחק שמיר פתרונים. מי יודע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר