אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על החרצן של הדובדבן


תאריך פרסום קודם: 
2003
לורנס אוליבייה כהמלט
לורנס אוליבייה כהמלט

הקלדתי היום – להנאתי, אין צורך להודות לי – את המונולוג הידוע בכינוּיוֹ "להיות או לא להיות", שזה משהו מתוך מחזה בשם "המלט", שכתב פעם איש אחד, עתיק ו-ותיק במידה מביכה. האיש הזה נפטר בגיל 52, אחרי שכילה כמה-וכמה משנות חייו וכמה-וכמה-וכמה חבילות של נרות, כשהוא רכון על נוצתו בבתי קפה. למה בבתי קפה? כי בזמנו, לרגל מיתון כלשהו, יצאו בתי הקפה של לונדון ב"מבצע": ישיבה פלוס חימום פלוס נרות לקריאה-כתיבה במחיר שהיה יותר זול מ"לעבוד מהבית" ("קפה אינטרנט", אתם אומרים? אוקיי, שיהיה).  

יש אומרים שהאיש הזה לא באמת היה קיים, כלומר שהוא יותר דומה לרוחו של אביו של המלט מאשר לנסיך דנמרק עצמו. אך אם נצא מהנחה שהוא בכל זאת היה קיים פעם, אז אי אפשר שלא לציין את שמו המפורש. ויליאם. ועדיף ויליאם על הקיצור המקובל-לו ביל, כי ביל זה שם טוב בשביל להבחר לנשיאות ארה"ב, אבל לתהילת-עולם כמשורר לא בטוח שזה מספיק (ובאמת הגיע הזמן לנסות).

ולמרות ש- 52 זה בימינו גיל מר-ונמהר להפטר בו, כמעט נער, בכל זאת אני מציע שנשתדל לתת לחייו של הויליאם הזה קצת רספקט בכך שנקרא לו בשם משפחתו – שייקספיר, מר שייקספיר, בשבילכם.

ונחלוק לו מכבודנו גם בכך שנגדיר אותו כ"משורר", כי כך הוא-עצמו העדיף להיות מוגדר.  

אני מאמין שכל מי שקרא פעם את המונולוג הזה (בעצם כולכם קראתם, בטח, ממש אין ספק) ודאי ישמח לקרוא אותו שוב, על המגש הנגיש הנקרא "אימאגו". בתחתית ההקלדה כתבתי במילים ספורות ולגמרי לא ממצות את הפרשנות הנכונה, לדעתי. תבלו:
 

מתוך המערכה השלישית, תמונה ראשונה: 

"המלט:

להיות או לא להיות – זאת השאלה.
האם אצילי יותר לסבול מִדַּעַת
קליעי גורל עריץ וחיציו או חוצץ
לצאת מול ים התלאות, וקץ לשׂים
להן תוך מאבק. למוּת, לישון –
רק זאת, ובשינה לומר, כי את כאב
הלב נסיר ואלף פיגעי טבע
שהבשר נידון בהן. זה המימוּש
אליו יש לייחל. למוּת, לישוֹן.
לישון – אולי לחלום. אך כאן העוקֶץ!
כי בשנת-מוות זו מה חלומות
נחלום אחרי שנתנער מִצְרוֹר
חיים של פֶּסֶק (pause) לקחת.
זה השיקול לפיו נמשוך כך חיים
הֲרֵי-אסון. כי מי יסבול צליפוֹת
זמן ולעגוֹ, שׁרירוּת עריץ, יהירוּת
השׁחצן, צער אהבה דחוּיה (despised),
עינוּי דין, אטימוּת השלטונות, בוּז
של ניקלים לנכבדים – אם יכול הוא
לסגור חשבון באיבחת פִגיוֹן? מי
יסבול משׂא מֵעיק, רוֹטן מיוּזע
תחת חיים יגעים, לוּלא אֵימת
מה שאחרי המוות – זו ארץ
נסתרת שֶמִּגבוּלהּ שום נוסע
לא שב – משתקת את הרצון
וגורמת לנו לסבול (bear) רעוֹת
מוּכּרוֹת במקום לחמוק אל אחרות
לא ידועות? כך מצפּוּנינוּ (concience) הופכים
את כּוּלנוּ לחֶבֶר פחדנים,
וּבְרַק החלטה אמיצה פָּג בְּצֵל 
חשׁשׁ חיוור, ומִבצעים של מָעוֹף
וּתעוּזה מתמסמסים בּאיבָּם
בלי לצאת לַפּוֹעַל. - - - "

(התרגום הזה הוא של אהרן קומם, הוצאת "אור-עם" 2001)

להיות או לא להיות פרשן

הוא גם לא עוסק בסוגיית ההתאבדות (שלְמי שמתעניין בה, לצורך או שלא לצורך, היא נדונה באופן מזהיר במסתו של אלבר קאמי "המיתוס של סיזיפוס") –  ההתנסחות "לסגור חשבון באיבחת פִגיוֹן" מצלצלת אך ורק כהִרהור על רצח, הרהור שלנוכח תוכן המחזה הוא כמעט טריוויאלי.  אני לגמרי לא הראשון שמרגיש שהמונולוג הזה לא עוסק בשאלה מה עדיף, לחיות או למות.  

אלא שאכן, הזיות האקשן שבראשל המלט הן בעייתיות ביותר במושגים ארציים-מציאותיים, ואפשר בקלות להבין את אלה שמפרשים אותן כנמאס-לי, כלומר כחבל-על-הזמן במובן הארכאי:

מצד אחד אי אפשר שלא לשאול לְמה מתכוונת השורה הרביעית – "לצאת מול ים התלאות, וקץ לשׂים להן תוך מאבק". על-פניו השורה הזאת מצביעה אך ורק על אותה אופציה שבתרבותנו התנ"כית נוהגים לכנותה "מות גיבורים".  

אבל, אבל-אבל: על פי אותה תרבותנו­ ­– שלא לדבר על יהדותנו! – "מות גיבורים" מתקיים אך ורק במקרים של "קידוש השם", ו"קידוש השם" זה אלמנט שממש-לגמרי-לחלוטין לא עולה מהמונולוג הזה, מדובר בו אך ורק על טעמי כבוד – בגלל "אטימות השלטונות", "בוּז של ניקלים לנכבדים", "צער אהבה דחוּיה", עניינים זעיר-בורגניים שכאלה... כמעט "יסורי וורטר"... ובקיצור במושגים שלנו מדובר באותה שפיכות דמים אשר מי שמעולל אותה עלול בסיטואציה רבנית זו-או-אחרת למצוא את עצמו קבור "מחוץ לגדר".   

אז מה, אם כן, ההבדל בין מוות ידוע מראש לבין התאבדות? כדי שיהיה לכתבנים כמוני מענה-לשון חפוז לשאלה הזאת גייס האדם המודרני את השטן שבו, הלא הוא מיודענו המשורר האוסטרי הדגול ז.פרויד, שטען שמיקרים כאלה הם לא חלב ולא בשר, לא גבר ולא גבר-גבר, לא אהבת החיים ולא "נטיה אובדנית", אלא רק "משאלת מוות", שזה משהו שאם אתם לא מבינים את משמעותו אז תשאלו את ה"תת-הכרה" שלכם, כי בהכרה התת-רמה שלכם, גבירותיי הקליינטורות, אין לכן את ה"מידע" החיוני לקליטת מיתוסים ניצחיים כמו המלט של שייקספיר, או אדיפוס של סופוקלס (ניצחיים כמוני. ז.פ.).

על פי המלט (במונולוג זה) הקרב הזה, ה"חוצץ לצאת" הזה מכיל שתי וודַאוּיוֹת:

1. אין שום סיכוי להביא לאיזשהן, אני מדגיש, לאיזשהן תוצאות מעשיות. מדובר בקרב אבוד מראש.

2. הקרב הזה חייב להסתיים במוות של היוצא אליו, ללא כל צל של ספק. הספק הוא רק לגבי השאלה מה קורה אחרי המוות.

להרגשתי הטקסט הקשה-במיוחד-לתרגום הזה מעמיד זה מול זה את החיים ה"נורמליים" מול חיי הרוח-האמנות-ההקפה-ההכלה, כלומר את הזרימה בתוך הנהר מול התבוננות על הנהר מהגדה שלו. הרגשתי זאת מסתמכת קודם-כל על השורות "מה חלומות נחלום אחרי שנתנער מִצְרוֹר/ חיים של פֶּסֶק לקחת".

הסתמכות נוספת: כיוון שהמלט פוסל-על-הסף את האפשרות להגיע לאיזשהן תוצאות אפקטיביות במרד פשוט, בהתקוממות פיזית, אז ב"להיות או לא להיות" נותר לו להתכוון אך רק לשתי אפשרויות אלה: האחת היא "לסבול מדעת", כלומר בשקט – אפשרות שהיא בעיניו בהחלט "אצילית" ושדרכה הסבל מגיע לקיצו "תוך מאבק".

והשניה היא... מה היא השניה... לגבי השניה הוא מתפתל כך: "למוּת, לישון – / רק זאת, ובשינה לומר, כי את כאב/ הלב נסיר ואלף פיגעי טבע/ שהבשר נידון בהן. זה המימוּש אליו יש לייחל. למוּת, לישוֹן./ לישון – אולי לחלום."...

 ..."אולי לחלום"... מה הוא רוצה להגיד ב"אולי לחלום"... אני סבור שלא ה"להיות או לא להיות" אלא רק "זאת השאלה".
..."ובשינה לומר"... איזו פרשנות אחרת אפשר לתת להתבטאות הזאת?!

פרט להרגשתי האישית אני מסתמך בפרשנותי זאת גם על כך שרוחו של אביו המת מופיעה במחזה עוד לפני המונולוג הזה, כלומר שלדידו של המלט הפחד הנובע מכך שהמוות הוא "ארץ נסתרת שֶמִּגבוּלהּ שום נוסע לא שב", הפחד הזה אינו מוצדק, שיש חיים מטאפיזיים שלא רק משפיעים אלא אף נוכחים. ובמילים אחרות חיי רוח (רוח אביו, במקרה זה) הם בדיוק מה שאנו מכנים היום חיי רוח. לאיזו עוד אפשרות יכולה להתכוון אותה דמות שרואה כל צרה בחיים כ"קליעי גורל".

לסיום אני לא יכול שלא לחזור ולהדגיש את מה שאני תמיד חוזר ומדגיש: יש להקפיד על הבחנה בין המלט, במקרה זה, לבין שייקספיר, במקרה זה.

למרות שמכל הדמויות ששייקספיר ברא דמותו של המלט היא כנראה הכי קרובה לו-עצמו, וביחסים בין האב לבנו מוצאים החוקרים השלכות ביוגרפיות שקופות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יצחק שפי