אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נאום גטיסבורג / אברהם לינקולן - נוסח עברי


התמונה של אבשלום אליצור

נאום גטיסבורג / אברהם לינקולן - נוסח עברי

"עכשיו הוא שייך לדורות," אמר שר המלחמה אדווין סטנטון בשעה 7:22 בבוקר יום ששי, ה-15 לאפריל 1865. רק לפני ששה ימים הסתיימה מלחמת האזרחים, וכחודש קודם לכן נבחר הנשיא לכהונה שנייה. הרוצח – מין תערובת של יגעל אמיר וד"ר ארור גולדשטיין במהדורה אמריקנית – ארב לו באולם התיאטרון לשם הלך הנשיא עם רעייתו בפעם הראשונה אחרי שנים רבות שלא יצאו לבלות. תשע שעות נאבק על חייו כשגופו הגבוה מוטל באלכסון על מיטה קטנה במלון אליו הובהל מהתיאטרון שמעבר לרחוב. עכשיו, אייברהם לינקן – שבשפה העברית התקבע בשם אברהם לינקולן – כבר לא היה שייך לאנשים שסבבו אותו אלא להיסטוריה.

אבל לי נדמה שכל מי שהציץ בפני עורך-הדין האלמוני מאילינוי עוד לפני שדרך כוכבו היה איכשהו מרגיש שלפניו אדם גדול מהחיים, ולא רק בגלל הקומה שהתנשאה לגובה 1.93 מטר. בעיני בני דורו היו פניו מכוערות, אבל נראה שהמצלמות היו ממש מאוהבות בפנים האלה, שעוטרו בזקנקן מוזר אחרי שילדה בת אחת-עשרה מניו-יורק כתבה לו בתקופת הבחירות כי כדאי לו לגדל זקן. אם יש פנים שהיושר, החמלה והתום ממש קורנים מהן, אלה הן פני לינקולן.

הוא נולד – הסיפור הוא כבר מיתוס, אבל נכון לכל פרטיו – בצריף עלוב, ילד יחף ולבוש סמרטוטים שהתייתם מאמו וסבל מאכזריותו של אביו, לימד את עצמו קרוא וכתוב עד שנעשה עורך-דין ואחר כך פנה אל הפוליטיקה. ודווקא האיש הרך הזה מצא עצמו מאיץ ללא הרף בגנרלים הרדומים שלו להלום עוד ועוד בכוחות הדרום הפורשים וסירב לכל הסכם שלום. הוא היה, כמו רוב בני דורו, גזען בסתר לבו, שבז לאינדיאנים ולא האמין ששחורים ולבנים יכולים לגור בשכנות, אבל בסופו של דבר הוא קרא דרור לעבדים. הוא למד בבית ספר רק שנה, אבל האנגלית שלו מעוררת עד היום קנאת סופרים ומלומדים. לינקולן, אולי האיש האומלל ביותר שהיה אי פעם בבית הלבן, היה צריך להתמודד בתקופת נשיאותו עם מות ילד שני, עם אשה שדעתה הלכה ונטרפה עליה ועם נחשולי שנאה ובוז מצד חלק גדול מהאומה עליה פיקד. ובעודו נאבק בכל אלה, ניסה להסביר לעצמו למה נגזרה על ארצו שפיכות דמים כזאת. המשרתת השחורה של אשתו, אליזבת' קקלי, הציצה פעם מעבר לכתפו וראתה כי הוא קורא את ספר איוב. בנאום ההכתרה השני שלו אמר: "אם חפץ אלוהים כי תימשך המלחמה... עד כי כל טיפת דם שהוקזה על-ידי השוט תכופר בטיפת דם אחרת שהוקזה על-ידי החרב, כפי שנאמר לפני שלושת אלפים שנה, ייאמר כן גם עתה: משפטי אדוני אמת, צדקו יחדיו."

את "נאום גטיסבורג" נשא בבית הקברות החדש שהוקצה בפנסילבניה בתום אחד הקרבות המכריעים במלחמה. הנואם שלפניו, אדוארד אוורט, דיבר שעתיים תמימות. לינקולן קם, השמיע עשרה משפטים ושב להתיישב על מקומו. אוורט שלח לנשיא פתק: הלוואי ויכולתי להתקרב לנושא בשעתיים כפי שעשית בשתי דקות.

ספריית הקונגרס מציגה, בין שאר התרגומים לנאום זה, תרגום עברי בידי שמעון הלקין שנעשה לפני שנים רבות. הלקין בחר, בצדק, להריק את האנגלית הגבוהה של לינקולן אל מילים תנכיות או תלמודיות, אבל העברית שיצאה מתחת ידו כבר אינה מובנת לישראלים בני זמננו. תרגום חדש, "קולקטיבי," מופיע באתר המקסים של ויקיפדיה, אבל הוא, בלשון המעטה, לא ממש מדויק. לפיכך הרשיתי לעצמי להציע תרגום חדש על פי הגישה של הלקין. גם דיללתי קצת את הפיסוק, כפי שנהוג כיום גם באנגלית עצמה, כדי לא לפגום בשטף הדברים.

אז הנה, עוד אבן עברית קטנה על המצבה הגדולה.

נאום גטיסבורג

19 בנובמבר 1863

לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות וייעודה האמונה כי כל בני האדם שווים נבראו.

עתה נתונים אנו במלחמת אזרחים גדולה, לבחון אם אומה זו, או כל אומה אשר זו הורתה וזה ייעודה, תיכון לאורך ימים. נפגשים אנו בשדה-מערכה גדול של אותה מלחמה. באנו להקדיש חלקה משדה זה כמקום מנוחה אחרונה לאלה אשר נתנו כאן את חייהם למען תחיה אותה אומה. אכן ראוי ונכון הוא כי כך נעשה.

אולם, במובן עמוק יותר, איננו יכולים להקדיש – איננו יכולים לקדש – איננו יכולים לרומם – קרקע זו. האנשים האמיצים, חיים או מתים, אשר לחמו כאן קידשוה מעל ומעבר לכוחנו להוסיף או לגרוע. העולם כמעט לא ישים לב, אף לא יזכור לאורך ימים, את אשר אנו אומרים כאן, אך הוא לא יוכל לעולם לשכוח את אשר הם עשו כאן. לנו, החיים, מוטב כי נקדיש חיינו למלאכה הלא-גמורה אשר אלה שלחמו כאן החישו עד הנה באצילות כה רבה. לנו מוטב כי נתמסר כאן למשימה הכבירה הניצבת עדיין בפנינו – כי ממתים דגולים אלה נשאב משנה מסירות לאותה מטרה אשר למענה נתנו הם את מלוא מסירותם – כי נתחייב כאן חגיגית כי מתים אלה לא לשוא היה מותם – כי אומה זו, תחת שמי אדוני, תזכה ללידה חדשה של חופש – וכי ממשלה של העם, על-ידי העם, למען העם, לא תכלה מן הארץ.

the gettysburg address

four score and seven years ago our fathers brought forth on this continent, a new nation, conceived in liberty, and dedicated to the proposition that all men are created equal.

now we are engaged in a great civil war, testing whether that nation, or any nation so conceived and so dedicated, can long endure. we are met on a great battle-field of that war. we have come to dedicate a portion of that field, as a final resting place for those who here gave their lives that that nation might live. it is altogether fitting and proper that we should do this.

but, in a larger sense, we can not dedicate -- we can not consecrate -- we can not hallow -- this ground. the brave men, living and dead, who struggled here, have consecrated it, far above our poor power to add or detract. the world will little note, nor long remember what we say here, but it can never forget what they did here. it is for us the living, rather, to be dedicated here to the unfinished work which they who fought here have thus far so nobly advanced. it is rather for us to be here dedicated to the great task remaining before us -- that from these honored dead we take increased devotion to that cause for which they gave the last full measure of devotion -- that we here highly resolve that these dead shall not have died in vain -- that this nation, under god, shall have a new birth of freedom -- and that government of the people, by the people, for the people, shall not perish from the earth.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור