אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פילוסופיה גרמנית ונאציזם – על חופש בחירה ומהות הרוע


תאריך פרסום קודם: 
2003
ניטשה - פילוסופיה גרמנית ונאציזם – על חופש בחירה ומהות הרוע
ניטשה - פילוסופיה גרמנית ונאציזם – על חופש בחירה ומהות הרוע

פילוסופיה גרמנית ונאציזם על חופש בחירה ומהות הרוע' הוא אולי המאמר החשוב שאי פעם כתבתי למגזין אימגו. הסוגיות המועלות בחיבור זה הן ברומו של עולם, עבורי כיהודי חובב פילוסופיה גרמנית אבל גם כאדם. הנושאים הנידונים עמוקים ומהותיים ומראש אני מאמץ גישה אפולג'יטית. רוחב היריעה קצר מלהכיל הסבר מלא אם כזה קיים בכלל. המאמר נועד לדון בראשי פרקים בנושאים שהעסיקו את החשיבה האנושית במשך יותר מ 2000 שנה ותפסו מומנטום בהופעת האידאליזם הגרמני בסוף המאה ה 18 ולאורך המאה ה 19.  

את החומר למאמר גיבשתי מהרצאות ששמעתי ממרצים שהשפיעו עלי בחוג לפילוסופיה במוסד האקדמאי בו למדתי. אך לא רק ממרצים אלא גם מחברי לספסל הלימודים. לפיכך כל הקרדיט מגיע להם. המאמר מציין הבנה אישית שלי של דברי חכמה שלהם הקשבתי וקריאה אישית שלי עם תובנות אינדיבידואליות מטקסטים שבהם עסקתי.

האידאליזם הגרמני היא תנועה פילוסופית מהחשובות ( אולי החשובה ביותר) בתולדות הפילוסופיה מאז יוון העתיקה. קשה להגדיר או לתחום את האידאליזם בכמה מילים. הזרם מציג מגוון דעות מעמנואל קאנט, ליבניץ, פיכטה והטרויקה הגל, שלינג והמשורר הרדרלין. לכן בחרתי לאמץ הגדרה של היידגר שאולי תהיה צרה מידי אך למטרות המאמר היא מספיקה: 'אידאליזם הוא פירושה של ההוויה במונחים של חשיבה'.  ככך כל ישות מוגדרת כישות חושבת המוסברת על ידי הפרדיקציות Egoity is all being, and All being is ego-like ( משמעות ה IS נ,תונה לוויכוח מעניין בפני עצמו שהוא מעבר לתחום המאמר הנידון).  

ההוויה מוגדרת כ egoity כמודעות . מודעות היא חרות. חרות מסיקה את היכולת לרצות וזהו הבסיס של הטיעון האונטולוגי של האידאליזם. האידאליזם מבוסס על מחשבה שמגדירה מודעות שמגדירה בתורה חרות ורצון. בניגוד לשיטה הדיטרמניסטית של שפינוזה שנעדרת חרות, האידאליזם מציג שיטה פתוחה שמניחה כהנחת יסוד את חרותו של האדם. עבור קאנט חרות זאת נמדדת בממשותם של ישויות כישויות מטעם עצמם המסוגלות להגדיר לעצמן את החוק שלהן. היידגר מפרש את קאנט:

“I” is not the “I” think, but the “I” act, I give myself the law from the basis of my being, I am free.  

אולם אנו נתקלים כאן בקושי. הגדרת חרות במונחים של אגו, ורצון היא כללית מידי. הכלליות שלה נכשלת בלספק הסבר לגבי המהות האמיתית של חרות בכלל וחרות האדם בפרט. הגל הזהיר אותנו מטענות פילוסופיות פורמליות ומופשטות, מנותקות ממכלול דינמי שהשכל הדיסקורסיבי מקבל אולם חשיבה דיאלקטית דוחה כל מכל. כדי להתגבר על הקושי הנ"ל, מאמץ שלינג הגדרה נוספת, קוהרנטית יותר, למהות החרות. החרות היא היכולת להחליט בין הטוב לרע.  

לכאורה לא פתרנו שום דבר ואנו ממשיכים לנוע במעגלים פתולמאים. כדי להתקדם, יש להגדיר הגדרות משנה את הטוב ואת הרע. רק לאחר שנבין את שני המושגים הללו, נוכל להבין את משמעות הבחירה ולפיכך את החרות.  

נקודת המוצא של שלינג הוא הפאנתאיזם. הפאנתאיזם על פיו מסתכם בזהות בין האל לאדם: God is man. שלא נטעה, לא מדובר פה על זהות מוחלטת בגדר הסימן האריתמטי = . להניח שהאדם משתווה לאל גובלת בכסילות וביוהרה. עבור שלינג, זהות היא האיחוד בין אלמנטים שונים: Identity is the unity of the belonging together of what is (essentially) different. אז כיצד ניתן להבין את הזהות של אל ואדם?  

היחס בין האלוהות לאדם הוא יחס של בסיס וקיום (ground and existence). בקצרה, האדם הוא קיום השואב את מהותו מהאל שמהווה לו בסיס. כך קיימת תלות הדדית. האדם זקוק לאל להתקיים ואילו האל מתבטא באמצעות ( צמצום) האדם. ההוויה הכללית מורכבת מפוגה ( חיבור) של שני אלו.  

נניח כי טוב הוא ההוויה הכללית, החיבור וההשתייכות למשהו גדול ממך. עם זאת האדם מוגבל מטבעו. אין הוא מסוגל לתפוס את ההוויה בכללותה. תמיד יישאר מסך של נגטיביות. היידגר משתמש במטפורה של אדם עיוור. לאדם העיוור נגלה רק חלק של ההוויה. אותו אדם עיוור לא יכול לטעון שמה שאינו נגלה אליו אינו קיים. לפיכך אי אפשר לטעון שלרוע אין קיום, הרוע הוא אינו כלום אלא ממשי נסתר לאדם. נגדיר רוע: הוויה שאי אפשר להאיר אותה במלואה, החלק העמום של ההוויה.  

אבל עדיין לא הגענו לתמצית ההגדרה. אי היכולת לתפוס חלקים מההוויה עדיין אינם מצינים רוע כשלעצמו. הרוע מתגשם כרוע ברצונו הפרטיקולרי של האדם ( ועל כן חופש הבחירה). האדם נהפך למרושע כשהוא שואף להשמיד, לחסל ולמחוק את החלקים בהוויה שהוא אינו מודע להם.  

אנו מתקרבים לחלקים הסופיים של הוויכוח. כדי להשלים את התמונה, נציג הגדרה נוספת. מטא-פיזיקה היא הרצון להכיר את ההוויה במלואה, הכרה מלאה משמעותה השתלטות על ההוויה. עבור היידגר ניטשה היא המטא-פיזיקאי האחרון כשהוא (ניטשה) ביסס את "הרצון לעוצמה" הרצון להשתלט על ההוויה. מניטשה הדרך לרוע קצרה.  

ה 20 מסמלת יותר מכל את הניסיון האנושי לכיבוש ההוויה באמצעים חיצונים לקיום, טכנולוגיה. הרי מהו הקיום אם לא משהו חיצוני מטא-פיזי: EX- istence ? הנאציזם הוא ביטוי רדיקלי לרצון לכפות את ה'אני' על ההוויה. רדיקלי עד כדי כך שהנאצים מחקו כל מה שהיה מחוץ לעולם המושגים שלהם: חרויות פוליטיות והאדם כערך קטגורי (ההיסטוריה חשפה את האירוניה המרה של ניאו-קנטיאנים שתפסו עמדות מפתח בחוגי ה SS ). היידגר התייחס לתהליך של רוע כתהליך רוחני. האדם הרע אינו מודע לרוע שהוא עושה, עבורו הזוועה היא אימפרטיב מוצדק, הכרחי. עובדה זאת הופכת את הרוע לרע יותר.  

מה הפתרון? היידגר, בניגוד לשלינג שמסתמך על תיאולוגיה, פונה לכיוון האסתטי. לאחר ניסיון מר של תקופת חברות קצרה ( והלקאה על חטא מוקדם, עוד לפני נפילתה של גרמניה הנאצית) במפלגה הנאצית, הוא הבין שיש לקחת חלק בהוויה, לא לנסות להשתלט עליה. To let things be . עוד ב 1930, במאמר שנקרא "מהות האמת", הוא מדבר על פסיביות אקטיבית. יש לעמוד בפתחם של הדברים ולהיפתח אליהם מה שמוגדר בשפה עממית, "לזרום". היידגר מאמץ את העקרונות האסתטים של ביקורת השיפוט השלישית של קאנט לגבי מהו היפה. היפה הוא יפה לא בגלל שאני כופה עליו סטנדרטים שלי אלא החפץ היפה מוצא חן בעיני מעצם מהותו ללא עניין ספציפי שלי. ניתן להבין זאת באמצעות המטפורה של האדם המתבונן בנהר זורם ולא נכנס אליו ומנסה לעצור את זרימתו באמצעות סכר.  

האם הצגנו כאן פתרון בר קיימא שיאפשר מצד אחד להקשיב להוויה ומצד שני לא להשתלט עליה, וכל זאת במסגרת אבטחת חירותו של האדם? האם האדם המתבונן בנהר הוא באמת חופשי? האם ההתבוננות ללא יכולת לשנות משהו בזרימת המים אינה מעידה על פסיביות ועל היות האדם חלק מאירועי הטבע ולא מעליהם? האם האדם אינו נהפך לחלק מזרם של נסיבתיות אינסופית? האם לא חזרנו לשפינוזה?   אין דבר, מותר לשאול שאלות. היידגר עצמו טען ש :

 philosiphy is always completed when its end becomes and remains what its beginning is, the question.

תגובות

חברות קצרה?

בנושא היידיגר והנאציזם כבר שוחחנו מעל דפי אימאגו בעבר.
א. נכון שהיידיגר הוא פילוסוף חשוב, ויש ללמוד אותו, למרות הזדהותו וחברותו במפלגה הנאצית.
ב. אולם אין זה נכון לנקותו באופן שאתה עושה: "חברות קצרה והלקאה על חטא עוד לפני נפילת גרמניה הנאצית".
בכך אתה פשוט חוטא לעובדות.
ג. באמת היא שהיידיגר נותר חבר מפלגה עד סיום דרכה.
ד. בנוסף, היידיגר לא הסתפק בחברות פסיבית במפלגה, כפי שאולי משתמע מדבריך.
ה. למעשה כרקטור הוא דאג לדווח על מרצה שלא היה נאמן דיו למפלגה ואף המליץ לפטרו ולשלול ממנו זכויות ופנסיה.
ו. ללדוגמה, היידיגר נתן במתנה לחבר, ספר מתועב הקורא להשמדת גזעים נחותים, ואף רשם הקדשה בספר.
ז. לבש את מדי המפלגה ועוד'
ח. ומעל לכל, היידיגר מעולם לא היכה על חטא. לא "אחרי תקופה קצרה" כדבריך, ולא אחרי ארוכה. ל
מרות שחסידיו הרבים המתינו לכך.
ח. ככל הנראה היידיגר ציפה להיות פילוסוף המפלגה ודמות חשובה יותר בשלטון הנאצי.
שזה לא קרה, יחסיו עמה התקררו, אבל הוא לא הפסיק את החברות בה. והתקררות היחסים לא נבעה מהסתייגותו ממעשי הנאצים.
אהבתך לפילוסופיה שלו, מונעת ממך לראות מי היה האיש ולא נותנת לעובדות לבלבל אותך.
אולי זה מאפיין של האידיאליזם הגרמני: שבכל מקום שהעובדות לא הסתדרו עם התיאוריה שלו, גרס האחרון, כדברי נציגו המובהק הגל: "אוי לעובדות".

היידגר והנאציזם

בס"ד
היידגר מעולם לא הביע חרטה על כך שהיה חבר במפלגה הנאצית, למרות שנתבקש לעשות כן.
כאן מובא ציטוט מ"ויקיפדיה":
ב-1 במאי 1933 הצטרף היידגר למפלגה הנאצית ובעקבות זאת מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. הוא התפטר מתפקידו זה בפברואר 1934. במהלך כהונתו אסרה האוניברסיטה על מורהו, הפילוסוף היהודי אדמונד הוסרל, להשתמש בספריית האוניברסיטה, זאת במסגרת חוקי הגזע הנאציים. מהמהדורה השנייה של "הוויה וזמן", שיצאה לאור בשנת 1941, הסיר היידגר את ההקדשה להוסרל. לאחר המלחמה, כאשר יצאה לאור מהדורה שנייה לספרו "מבוא למטפיזיקה", אשר ראה אור לראשונה בשנת 1935, סירב היידגר להסיר ממנה דברי תמיכה חמים במפלגה הנאצית, ואף סירב להוסיף הערת הסבר כלשהי".
"ההיסטוריונית גרטרוד הימלפארב, בספרה On Looking Into the Abyss: Untimely Thoughts on Culture and Society, ביקרה בחריפות את הנטייה של הוגים פוסטמודרניסטים להעריץ את היידגר: הן משום ש"מכר נפשו לשטן הנאצי" ובגד בחבריו ובפילוסופיה שלו עצמו".
ניתן לעיין בהרחבה בויקיפדיה באנגלית בערך: Heidegger and Nazism

גרטרוד הימלפארב כתבה שהיידגר פילוסוף שטחי (!)- זו עמדה בהתיחס ל

הישגיו הרעיוניים. אולי הוא נערץ בזכות יכולותיו כמו של מאהבתו חנה ארנדט, לדבר אל המשכילים למחצה..

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מר קג'טי נגהי