אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צה"ל מול לוחמת גרילה פלשתינית – בעיות ופתרונות


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2003

לוחמת גרילה היא דפוס בולט של לחימה שמשתרע על פני ההיסטוריה של המלחמה לצד המלחמה במובן הקונבציונאלי של לוחמה בין שתי (או יותר) ישויות עצמאיות ומדיניות. לוחמת גרילה מוגדרת כלוחמה בעצימות נמוכה המורכבת  מארגוני התנגדות קטנים ועצמאיים שמטרתם היא הטרדה ממושכת של הכוחות הצבאיים הסדירים של האויב ע"י טקטיקות של התקפות פתע, או התקפה על קווי תקשורת ואספקה. מאו צה טונג הגדיר לוחמת גרילה כטקטיקה של ביזור גיסות שמטרתם תהיה הטרדה  בקנה מידה קטן אך רציף של גיסות האויב: " האויב תוקף – אנו נסוגים, האויב נעצר – אין אנו מניחים לו, האויב התעייף – אנו תוקפים, האויב תוקף – אנו נסוגים, האויב נסוג – אנו רודפים אחריו …טקטיקה זאת דומה לרשת דייגים שאותה אוספים ברגע נתון ומשליכים ברגע נתון"1 .

המאמר יתמקד בניסיון ליישם את תיאורית מאזן הגנה התקפה על שיטת הלחימה של צה"ל ככוח סדיר נגד הגרילה הפלסטינית. כשדנים בסיטואציה העכשווית קשה להתעלם מהבעייתיות להגדיר בצורה ברורה את האסטרטגיה הפלסטינית. הפלסטינים נוקטים בתמהיל מעורב של לוחמת גרילה נגד כוחות סדירים צה"ליים שנמצאים בגדה המערבית בנוסף להתקפות נגד אוכלוסייה אזרחית יהודית בתחומי הקו הירוק ומעבר לו במה שיכול להיכלל במסגרת של לוחמת טרור.

בעייתיות נוספת מתרכזת מסביב הקושי לתחום בבירור הגנה מול התקפה. לוחמת גרילה היא סוג של הגנה התקפית. לפיכך הכוח הצבאי הסדיר לעיתים מוצא את עצמו במצב של הגנה והכוח הקטן והמתגונן הוא פעמים רבות המתקיף, לוחמת גרילה היא לוחמה רצופה בהם המתקיף הוא לעיתים מותקף והמותקף היא לעיתים התוקף. לטובת בהירות קונספטואלית ( ורק למטרת העניין הנ"ל) נקודת ההנחה תהיה כי ישראל היא הצד המתקיף והפלסטינים הם הצד העיקרי הסופג את ההתקפות. אם נקודת המבט היא בחינתה של האסטרטגיה הישראלית מול הפלסטינים אזי נקודת ההנחה שנבחרה מאפשרת דיון קוהרנטי.

 הטענה המרכזית היא כשמדובר על לוחמת גרילה יש לבדוק  מאזן התקפה-הגנה לאורך ציר הזמן של הטווח הקצר מול הטווח הבינוני והארוך. בטווח הקצר בגלל חוזקם ועליונותם של צבאות סדירים מבחינת גודל, ארגון, טכנולוגיה וכוח אש ישנו יתרון ברור להתקפה. בטווח היותר ארוך, גודלם של צבאות סדירים והארגון שלהם מהווים חסרון היות שהם גורמים לסרבול ושחיקה מול כוחות גרילה קטנים וניידים המכירים היטב את השטח ולוחמים במגרש הביתי שלהם. ההתקפה מאבדת מערכה וההגנה גם היא נהפכת לקשה. תהליך זה של הישחקות ועליית מחיר ההתקפה בלוחמת גרילה מסביר את שיטת הלוחמה הצה"לית של מבצעים מוגבלים על ציר הזמן בבחינת אסטרטגיה של 'הכה וברח' כדוגמת מבצע 'חומת מגן'.

הנחות  מרכזיות של מאזן התקפה-הגנה ויישום על הלחימה של צה"ל בגדה המערבית

מחיר הלחימה

יש להניח כבסיס לקביעת מאזן הגנה-התקפה את המחיר שהתוקף משלם במונחים של אבדות. מדינות יעריכו את ערכה של טריטוריה כמידת האבידות הנגרמות כתוצאה מלחימה עליה. קנה המידה הנ"ל הוא בעייתי היות שלכל חברה או מדינה יש ערך שונה לחיי אדם ויכולת סיבולת שונה. מדינות מערביות יהיו רגישות יותר לערך של חיי אדם. 

הרגישות לחיי אדם בישראל גורמת לערך של שליטה מתמשכת על טריטוריות של הרשות הפלסטינית לרדת. מטרת מבצעים כדוגמת 'חומת מגן' היא לא להשתלט על השטח הפלסטיני ולהחזיקו דרך קבע וכך לבצע רוויזיה של הסכמי אוסלו אלא לנהל מבצעים פונקציונליים בעלי מטרות מידיות ולאחר השגתם (במידות שונות של הצלחה) נסיגה מהשטח.

ב 20 לפברואר 2002, ישראל התקיפה את מתחם המוקטע בראמללה ושמה את ערפאת במצור. 8 ימים לאחר מכן פלשו כוחות צה"ל למחנות הפליטים בשכם ובג'ינין. ב 8 למרץ ישראל המשיכה לכתר ערים נוספות בגדה כולל טול כרם. ב 11 למרץ, צה"ל, בפעולה מסיבית, פלש למחנות פליטים ברצועה וכבש את העיר ראמללה. המבצע הסתיים ב 15 למרץ כשישראל נסוגה מכל הערים הפלסטיניות למעט בית לחם. האירועים של פברואר-מרץ 2001 מדגימים אופנסיבה ישראלית מוגבלת בזמן. מבצע 'חומת מגן' מאפריל מאי 2002 עלה לצה"ל במחיר בלתי מתקבל על הדעת של 34 הרוגים, מתוכם 13 בקרב אחד.

המטרות הטריטוריאליות של התוקף.

המחיר היקר שישראל עלולה לשלם בכיבוש כל שטחי הגדה בו זמנית גורם לאסטרטגיה הצהלית להיות מבוססת על עיקרון של ריכוז התקפה כל פעם באזורים ספציפיים. עם מטרות מוגבלות מבחינת ההיקף. ב 16 לספטמבר 2001 ישראל נכנסה באמצעות טנקים למספר מוגבל של ערים בגדה, ג'נין, יריחו וראמללה. ב 3 באוקטובר ישראל פתחה בהתקפה מוגבלת על עזה והשמידה 7 תחנות משטרה. ההתקפות הישראליות התבצעו על שטחים נפרדים ולא באופן סימולטני.

 בטווח הקצר כשהמטרות מוגבלות, מאזן ההתקפה-הגנה נוטה לטובת התקפה מבחינתה של ישראל. לטובת הטווח הארוך, קיימת מגמה ישראלית לסגת משטחים כבושים של הרשות הפלסטינית. דוגמה בולטת היא היוזמה הישראלית החד צדדית לנסיגה מעזה ובית לחם תחילה באוגוסט 2002. ב 28 לאוקטובר החליטה ממשלת ישראל לאמץ את היוזמה למרות פיגועי התאבדות של פלסטינים בתחומי הקו הירוק ב 19 ו 21 לספטמבר.

המאזן המשולב

אסטרטגיית הגנה מול לוחמת גרילה ומול הטרור הפלסטיני היא בלתי אפשרית כמעט עבור ישראל נוכח ריבוי מקרים של התקפות והמחיר בחיי אדם: מאזן הנפגעים של ישראל  בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2002 מלמד על מגמה זאת: ב 15 בפברואר מושמד טנק 'מרכבה' ישראלי ממטען צד ברצועה, 3 חיילים הרוגים – ב  19 בפברואר בהתקפה על מחסום צה"ל ליד ראמללה, 6 חיילים נהרגים – ב 4 למרץ הורג צלף פלסטיני 10 ישראלים במחסום צה"ל בגדה. מספר האזרחים הישראלים בפיגועי טרור מגיע ל 44 בשלושת החודשים הראשונים של השנה. סיסמאות כמו הצורך להכות בטרור בצד הישראלי הופכות את ההתקפה להכרחית ומבליטות את המחיר היקר של הגנה.

גורמים המשפיעים על מאזן הגנה-התקפה

ישנם מספר גורמים בעלי השפעה על מאזן הגנה-התקפה שהם רלוונטים גם ללוחמה של ישראל בגרילה ובטרור הפלסטיני.

טכנולוגיה.

 טכנולוגיה עלולה לעודד התקפה כשמערכות נשק מסוימות מקנות יתרון למתקיף על חשבון המגן. טכנולוגיה לבד לא תסביר מאזן הגנה –התקפה. עוצמה וחלוקתה במערכת צריכה לכלול משתנה נוסף שהוא היכולת לתרגם את העוצמה ליכולות צבאיות והמשתנה הנ"ל הוא למעשה הקובע של מאזן הגנה-התקפה. כשמדובר על טכנולוגיה קיים גם הגורם של מיומנות צבאית – היכולת להשתמש בטכנולוגיה – והאפשרות להעריך את כוונות האויב.

היכולת של ישראל להשתמש בנשק חכם ומערכות מודיעין משופרות (אנושיות וטכניות) שמאפשרות להעריך את תנועת האויב מקנים לה יתרון התקפי בפעולות של 'הכה וברח'. דוגמא בולטת לכך היא מדיניות החיסולים. פעולות בולטות: 9 בנובמבר 2000, חיסול מנהיג הפת"ח -חוסין סיף עביית ו 27 לאוגוסט 2001, חיסול מנהיג החזית העממית.

אולם לטווח הארוך, היתרון האיכותי של ישראל מתבטל מול היכולת הפלסטינית לגייס את ההמונים. למרות כל ההתקפות הישראליות על ערי הגדה, מצליחים ארגונים מיליטנטים פלסטינים לגייס טרוריסטים נגד אזרחים ישראלים ולוחמי גרילה נגד צה"ל.

גנרל וו נגיאן גיאפ – מפקד הכוחות הצפון ויטנאמים בשנות ה 50 – טען בהקשר של עליונות חומרית של הצבא הסדיר על הגרילה: "פוטנציאל הכוחות של היריב היה עדיף על שלנו… בכל זאת אמרנו ליצור את התנאים לניצחון… היה צורך לדבוק באסטרטגיה של מרי ארוך טווח…"2. המרי ארוך הטווח של הפלסטינים באמצעות טרור וגרילה הוא הגורם שהופך את ההתקפה משתלמת רק בטווח הקצר.

כוח אש.

שיפור בכוח אש  מטים את המאזן לטובת ההגנה. כוח אש משופר ומתוחכם יותר של הפלסטינים הופך החזקת טריטוריה    ע"י כוחות ישראלים לפרקי זמן ממושכים ליקרה מיום ליום במונחים של אבדות. ב 15 לפברואר 2002 הצליחו לוחמי גרילה פלסטינים לפוצץ ולהשמיד באמצעות מטען צד טנק מרכבה שנחשב לאחד הטנקים הממוגנים ביותר בעולם. יכולות עתידיות של פלסטינים להשתמש בטילים מונחים נגד שריון תעמיד בבעיה נוכחות ישראלית בשטחם, נוכחות שמבוססת על רכב משוריין.  יירוט ע"י חיל הים הישראלי ב5 לינואר 2002 ספינת נשק שמיועדת הייתה לרשות הפלסטינית ( הספינה נשאה 50 טון ציוד). מלמד כי הרשות עמלה ללא הרף על שיפור יכולות הלחימה שלה מול צה"ל.

גיאוגרפיה.

העובדה שהרשות הפלסטינית לא נהנית מהגנה של מכשולי טבע מקנה יתרון התקפי לישראל. אולם המצב הגיאוגרפי הוא חרב פפיות לישראל. קלות המעבר מהגדה לקו הירוק משחקת לידיהם של טרוריסטים פלסטינים.  בנוסף, גלסר וקאופמן טוענים כי פני שטח המעניקים מחסה שמגינים יכולים לנצל לטובתם הופכים את היכולת של הצד המתקיף להחזיק שטח ליקרה. לוחמת שטח בנוי בערי הגדה מקשה על שהייה ממושכת של צה"ל בהן. הטקטיקה שצה"ל נוקט היא כיתור מרחוק של הערים ושליטה על מקורות התחבורה על מנת להקשות את התנועה של טרוריסטים ולוחמי גרילה פלסטינים.

גודל כוחות מול גודל שטח.

לא רק גודל הכוחות משחק תפקיד במאזן הגנה-התקפה אלא גם גודל הכוחות ביחס לשטח שהצד המתקיף צריך לכבוש.

הצורך להתקיף מספר רב של מוקדי טרור וגרילה על שטח נרחב לכל אורך הגדה גורם לצה"ל להתקיף נקודות ספציפיות בערים שונות. התקפה מרוכזת על כל שטחי הגדה קשה ויקרה. מבצע 'חומת מגן' שהיה נרחב בהיקפו, היה מוגבל באורך הזמן שלו.

לאומיות.

התודעה הלאומית של המגן שמחזקים את יתרון ההגנה במאזן הגנה התקפה. ראשית, עמים יהיו מוכנים להלחם בנחישות עבור טרטוריה הנתפסת על ידם כביתם הלאומי. החברה הפלסטינית נמצאת במאבק בלתי פוסק נגד מה שמוגדר על ידם ככוח כיבוש זר על אדמתם. לפיכך פוטנציאל ההגנה שלהם זוכה ליתרון לטווח הארוך מול ישראל. הנכונות הפלסטינית להתחמש ולהתחזק היא משמעותית. דוגמה בולטת היא הרצון להשתמש באמצעי לחימה מגוונים נגד ישראל. ב 10 לפברואר 2002 נורו לראשונה טילי קאסם 2 על שטח ישראל סמוך לרצועת עזה.

הצטברות משאבים.

הצד התוקף,  יכול לפעמים להפחית את העלויות החומריות של מתקפתו באמצעות מקורות שנלקחים מהטריטוריה אותה הוא מתקיף. ישראל אינה נהנית מיתרון זה ולפיכך התקפות ארוכות טווח על הרשות הפלסטינית פוגעות בכלכלתה. מבצע 'חומת מגן' דרש גיוס מילואים נרחב שהפריע למהלך התקין של המשק הישראלי. כושר מוגבל בניהול מלחמה לטווח ארוך מכביד על יכולת ההתקפה של ישראל. 

הבעיה העיקרית בתיאוריה שהצגנו היא הקביעה כי התיאוריה צריכה להיות מוגדרת ברמה האסטרטגית ולפיכך תקפותה היא למקרים של תוצאה כוללת וסופית של מלחמה ולא על פי תוצאות של קרבות או מהלכים צבאיים בודדים. הטענה היא כי מלחמת גרילה היא אינה מלחמת בזק של "זבנג וגמרנו" אלא מלחמה ממושכת שמאזן הגנה התקפה יכול להיקבע בה על פי ציר הזמן וברמות טקטיות ואופרטיביות. כפי שהודגם, מאזן הגנה-התקפה בקונפליקט בין ישראל לפלסטינים תלוי בציר הזמן כשבטווח הקצר להתקפה יש יתרון שאובד בטווח הבינוני והארוך. יתכן וקיים קשר ישיר במאזן הגנה-התקפה בין הרמה האסטרטגית לרמות הטקטיות והאופרטיביות. התקפה אסטרטגית בנויה ממהלכים אופרטיביים וטקטיים ולכן המאזן תקף לכל הרמות.  אולם בלוחמת גרילה קיימת הפרדה בין הרמות השונות של הלחימה. מבחינה אסטרטגית לצבא סדיר יש יתרון אולם מבחינה טקטית ואופרטיבית, בקרבות הקטנים יותר ביום יום, הגרילה מפגינה יכולת הסתגלות לרעתם של הצבאות הסדירים.

יתרה מכך, ההתקפה ראשונית – השלב ההתחלתי של הלחימה – היא המכרעת במאזן הגנה-התקפה. במידה וההתקפה הראשונה נכשלת אזי לא נוצר צורך לצעדי תגובה של המגן. מלחמת גרילה היא יותר מהתקפה ראשונה אחת של המתקיף (שבד"כ מצליחה) אלא מלחמה בעצימות נמוכה לאורך זמן. ולכן מאזן הגנה-התקפה צריך להימדד ברמות נמוכות יותר. הבעיה היחידה היא, כפי שנטען, שבלוחמת גרילה לא ברור מי המתקיף ומי המתגונן.

נקודת ההנחה כי בהערכת מאזן הגנה מול התקפה השחקנים המדינתיים עובדים על פי דגם אופטימלי של רציונליות כלומר על פי מקסום רווחים בשיקולי עלות-תועלת. התיאוריה היא מערכתית ודורשת פרסימוניות. עם זאת, קשה להתעלם ששחקנים פועלים לעיתים לא רק על פי דגם רציונלי. על פי האמור לעיל, מנהיגים ישראלים אמורים להבין שלטווח הארוך הלחימה בפלסטינים יקרה מידי ולפיכך ישראל צריכה להתנתק מהגדה באמצעות הפרדה חד צדדית. אין לשכוח כי מקבלי החלטות ומדינות מונעים לעיתים על פי שיקולים ערכיים ואידיאולוגים. נוכחות צה"ל בגדה מונעת לא רק לפי שיקולי ביטחון גרידא אלא לפי תכתיב אידיאולוגי של אליתות שלטוניות במדינת ישראל. אותם האליטות בנוסף לאידיאולוגיה מונחים ע"י שיקולים של פוליטיקה פנימית. ממשלה ימנית בהנהגת שרון אינה יכולה מבחינה פוליטית פנימית ליצור גדר הפרדה על הקו הירוק. שיקולים של פוליטיקה פנימית מקבלים משנה תוקף.

תקופתם של גורמים אידיאולוגים ופוליטיקה פנימית תקפים לא רק במקרה של הקונפליקט הישראלי פלסטיני. קיימים מקרים נוספים בהם האידיאולוגיה שיחקה תפקיד. הנוכחות הצבאית של צרפת באלג'יריה בשנות ה 50-60 הייתה יקרה במונחים של חיי אדם. אולם היה צריך מנהיג בקנה מידה של דה גול על מנת להגיע להסכם אויאן (Evian) ב 1962 ולסיים את המלחמה באלג'יר. וגם אז בעלות של כמעט מלחמת אזרחים בצרפת. 

הנחות מאפיינות ליתרון ההתקפה בשטחים

נציג כאן  10 הנחות שאמורות לספק אפשרות לחזות התנהגות של מדינות במצב בו להתקפה יש יתרון במאזן הגנה-התקפה. המטרה היא לבחון כיצד 10 ההנחות הללו ישימות לקונפליקט הישראלי-פלסטיני  שבו, כאמור, יש עבור ישראל יתרון להתקפה בטווח הקצר.

א) מדינות נרתעות במידה וההגנה של הצד השני חזקה וההפך- הגנה חלשה של הצד השני תהפוך התקפה למפתה. בטווח הקצר, צה"ל לא נתקל בהתנגדות ממשית של הפלסטינים והשתלטות על ערי הגדה לוקחת מספר שעות. הבעיה נוצרת לאחר אקט ההשתלטות כשלוחמים פלסטינים מתבצרים ומושכים אליהם תשומת לב תקשורתית עולמית. ישראל נאלצת להתמודד עם ביקורת בינ"ל נוקבת ולשלם מחיר דיפלומטי כבד. במבצע 'חומה ומגן', ישראל התמודדה עם האשמות של טבח שלכאורה בצעה במחנות הפליטים ועם ועדת חקירה של האו"ם במאי 2002.

ב), ג) כשכיבוש קשה, מדינות מתברכות בביטחון ונוטות להיות פחות תוקפניות. כשכיבוש קל, מדינות חומדות אזורים גיאוגרפים חשובים של הצד השני, עומק אסטרטגי ומקורות חומרי גלם. בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, סוגיות של כיבוש אינם רלוונטיות. ישראל אינה מעונינת בהחזרת הכיבוש על הרשות הפלסטינית והפלסטינים אינם מסוגלים לכבוש את ישראל. עם זאת, מה שכן רלוונטי הוא מידת הביטחון של הגבולות בין הצדדים. בגלל שהגבולות אינם בטוחים ומתאפיינים במעבר תכוף של טרוריסטים פלסטינים לתחומי הקו הירוק, ישראל פונה לכיוון של אופנסיבה.

ד) כשכיבוש הוא קל, מדינות מתפתות להכות ראשונות היות שהתקפת פתע טומנת בחובה יתרונות רבים ומונעת סכנות עתידיות. אפשרות של כניסה צבאית של ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית מתאפיינת בקלות. לפיכך ישראל מתפתה לתקוף את תשתית הטרור והגרילה הפלסטינית בבחינת מכת מנע לפני שהאחרונים יצליחו להגשים את תוכניותיהם.

ה) כשכיבוש קל, מדינות מתפתות למלחמת מנע כדי לסגור מה שנתפס על ידם כחלון הזדמנויות. בקונפליקט הישראלי-פלסטיני מדובר על מלחמה מתמשכת בעצימות נמוכה. לכן הסוגייה של הפרת השלום ע"י מלחמת מנע אינו רלוונטי.

ו) כשכיבוש קל, מדינות מאמצות מדיניות של 'עובדה מוגמרת' שעלולות להוביל למלחמה. הצד התוקפן מבצע מהלכים ללא אזהרה ומעמיד את יתר המדינות בפני עובדה מוגמרת. קשה ליישם את הנקודה הזאת על האסטרטגייה הצבאית של ישראל מול הפלסטינים. במהלכיה, ישראל מתחשבת בדעותיהן של מדינות באזור ובזירה הבינ"ל. למרות שבטווח הקצר, כיבוש הוא קל, עדיין ישראל נמנעת מלהוביל לאסקלציה ולמלחמה אזורית. אינטרס ישראלי מובהק הוא לתחם את הקונפליקט עם הפלסטינים ולא לתת לו לגלוש לקונפליקט רחב יותר מול העולם הערבי ולעימות עם הקהילה הבינ"ל. לדוגמא, ב 11 למרץ 2002, ישראל פלשה לרמאללה ולמחנות הפליטים בעזה. ב 14 לחודש, היא נסוגה כתוצאה מלחץ אמריקאי.

ז) כשכיבוש הוא קל, מדינות נותנות פחות אמון בהסכמים. הסכמים מופרים כדרך של שגרה. מו"מ נהפך לקשה ומסובך והצדדים שמים יותר דגש על סוגיות של אימות וציות להסכמים. חוסר אמון של ישראל בנכונות הפלסטינית (ובעיקר של ערפאת) להגיע להסדר מניע את ישראל לבחור בדרך שנראית לה מעשית יותר – לחימה בטרור ובגרילה הפלסטינית באמצעים התקפיים. האינטראקציה בין הצדדים מתאפיינת בהפרה בוטה של הסכמים ובאי אמון. הקושי להגיע להסדר בולט מכישלון שיחות קמפ דיוויד ביוני 2000. בדצמבר אותה השנה היה כישלון נוסף של שיחות שלום בוושינגטון. ביוני 2001 ג'ורג' טאנט – ראש הסי אי אי – נכשל בלהביא להפסקת אש.

ח) מדינות מתנהגות בחשאיות כשאופציית הכיבוש קלה. דיפלומטיה חשאית לא מאפיינת את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. ההפך הוא הנכון, האירועים באזור הם מוקד לתשומת לב תקשורתית עולמית. מסלולים חשאיים הביאו רק להסדרים ולפתרון הסכסוך. הסכם אוסלו החל כיוזמה חשאית.

ט) כשההתקפה ביתרון, מדינות מונעות לעבר מרוץ חימוש. ישראל מעורבת בלוחמה בעצימות נמוכה מול טרור וגרילה. סוג הלחימה הנ"ל אינו מקנה צורך לישראל להתחמש בצורה מסיבית מול איום קיומי מידי. יתרה מכך, עדיפות טכנולוגית צבאית לישראל אינה מקנה לה יתרון משמעותי מעבר לטווח הקצר של אסטרטגיית 'הכה וברח'.

י) נטיות התקפיות מחזקות את עצמן מ 3 סיבות עיקריות: 1) דומיננטיות של ההתקפה גורמת למדינות להשקיע עוד משאבים בהתקפה על חשבון הגנה. 2) מדינות לא בטוחות נוטות להיות תלויות בבעלות בריתן שעלולים יכולים לגרור אותן למלחמה. 3) מדינות סטטוס קוו נהפכות לפגיעות היות שיכולתם להגן על בעלות בריתן כשכיבוש נהפך לקל מתערערת. מערכות בריתות פחות רלוונטיות לקונפליקט הישראלי פלסטיני. לעומת זאת הנקודה הראשונה היא בעלת תקפות. נטיות להתקפה של ישראל נוטות לחזק את עצמן ביחס לפעולות הצד השני במחזוריות של פעולה וריאקציה . במשך השנתיים של 'אינתיפדת אל אקצה' התרחשה דינמיקה של פעולות טרור וגרילה פלסטיניות – כתגובת נגד ישראלית בצורת התקפה על ערי הגדה וחוזר חלילה. רבים בישראל מאמינים שאין מנוס מפתרון צבאי ובצורך להחריף את התגובות הישראליות עד כדי סילוק ערפאת או ישיבה ממושכת לזמן בלתי מוגבל בשטחי הרשות.

מסקנות

ההנחות מתייחסות לאינטראקציה בין מדינות ולא לסוג מלחמה בין מדינה לארגוני גרילה וטרור. על כן ההתאמה   החלקית לסיטואציה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני.

 עשרת ההנחות תקפות למצב בו ההתקפה היא בעלת היתרון במאזן ההגנה-התקפה. בסיטואציה בה ישראל נתונה, להתקפה יש יתרון רק בטווח הקצר. בטווח הארוך יותר ההתקפה נהפכת ליקרה מבחינת חיי אדם, משאבים ומעמד בזירה הבינ"ל ( ראי הנחה ו).  לכן היתרון להתקפה בקונפליקט הישראלי-פלסטיני הוא מלאכותי.

 קשה לראות את ישראל כתוקפן במובן המסורתי. מצד אחד ישראל יושבת בשטח שיש בו רוב פלסטיני והיא מנהלת מבצעים נגד הרשות. מצד שני, התקפותיה של ישראל בשנתיים האחרונות על הרשות הפלסטינית היו כתגובה על פגיעה בחייליה ובאזרחיה ולפיכך קיים כאן אלמנט של הגנה עצמית. הנחות ב' ו ג' לפיהן התוקפן חומד את משאביו של המותקף לא רלוונטיות לישראל. עם זאת ניתן להסיק בסיום המאמר כי הסיבה האמיתית לדומיננטיות של התקפה על ההגנה נובעת מחוסר ביטחון אינהרנטי שמדינות חשות לגבי קיומן. קביעה זאת רלוונטית לתפיסת מקבלי ההחלטות בישראל. לרוב תחושת חוסר הביטחון אינה מוצדקת. ניתן להתווכח לגבי אמיתותה של תחושת חוסר הביטחון בישראל. העובדות מדברות מבעד עצמן. בשיחות קמפ דיוויד ביולי 2000 הציע ברק לערפת 98 אחוז מהשטח והסכמה לחלוקת ירושלים ולמרות זאת נדחה. מאז מאות ישראלים, אזרחים וחיילים, נפלו קורבן לטרור וגרילה פלסטינים.

   הערות:

1. יהודה וולך, תורות צבאיות, ע' 278.

2. שם, עמ' 288-289

 מקורות 

יהודה וולך, (1978), תורות צבאיות, התפתחותן במאות ה19 ו ה 20 . הוצאת מערכות. 

Glaser, Charles and Chaim Kaufman (1998). "What is the Offence-Defence 
Ballance and can we measure it?" International Security 22(4): 44-82.

Van Evera, Stephen (1998). "Offense, Defense and the Causes of War". 
International Security 22(4): 5-43

Che Guevara (1998[1961]). GUERRILLA WARFARE. Lincoln: University of Nebraska 
Press.

Mao Tse Tung (2000). ON GUERRILLA WAREFARE.Urbana and Chicago: University of 

 Illinoise Press

  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל