אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הגיאוגרפיה של הסבל


תאריך פרסום קודם: 
2003

תורת המבחנים קובעת הוראות ברורות: מבחן טוב לא יכול להיות מבחן שבו מצליחים כולם או נכשלים כולם. עליו לעקוב אחר העקומה הנורמאלית: הרוב יצליח באופן ממוצע, מעט פחות יהיו באזורים הקרובים לממוצע משני צדדיו, ומעטים בקצוות ממש. מבחן טוב, במובן הזה, בהכרח ייצר את המצליחים ואת הנכשלים כחלק מהגדרתו. מה שפחות נותנים עליו את הדעת הוא שבדרך כלל, אלה אותם תלמידים המאכלסים את האזורים השונים של גיאוגרפית ההצלחה לאורך השנים. רק לעיתים נדירות נודדים אנשים מאזור לאזור, וגם אז מדובר באזורים סמוכים. הבה ונראה:

חמישים וחמש ומטה: נכשל. אני זוכר את הפעם הראשונה והיחידה כמדומני שבה קיבלתי ציון נמוך מחמישים, עבורי זה היה בלתי נתפס, כמעט סוג של בגידה, איזו טעות עקרונית, לא כל-כך בהתייחס למבחן, אלא בהתייחס לזהותי שלי. לא יכולתי שלא ליחס לציון כוונות אישיות. לאו דווקא רעות. היה נדמה לי שהמורה נתן לי במיוחד את הציון הזה כדי להגיד לי משהו, סוג של עקיצה, הוא ידע שאני לא שייך לשם. לא יכולתי להתייחס לזה ברצינות, כל כמה שמדדתי את הציון הזה (שלושים וחמש למען הדיוק) כנגד מראה זהותי, לא ראיתי התאמה. בכל זאת זה היה מעליב, הדבר פגע בי ואני זוכר אותו עד היום.

אבל היו אחרים שהיו שייכים לשם דרך קבע. שנה אחר שנה. עברו בקושי מכתה לכתה, נושאים על עצמם את תדמית הנכשל. רק לעיתים רחוקות השתנו הדברים עבורם. שנות בית-הספר היו מאבק תמידי לעבור את המחסום, להצליח להחזיק מעמד, והם שלמו על-כך מחיר שמעטים מבינים אותו לעומקו. תארו לעצמכם שהייתם קמים כל בוקר והיו מודיעים לכם קבל עם ועדה שאתם מכוערים. ואם לא די בכך, במשך שעות היום, פעם אחר פעם היו מניחים לפניכם מראה ומנתחים בהרצאות ארוכות את מבנהו של הכיעור. כמה אנשים היו מצליחים לעמוד בזה? השורה שתמיד מוסיפים, אם תתאמץ תצליח, לא ממש עוזרת, הרי אתה לא יודע איך להתאמץ, איך להפוך כיעור ליופי. וחוץ מזה, לא יעזרו כל המילים היפות, הם מבינים מהר מאוד שמדובר בלא פחות ולא יותר מאשר הם עצמם. זהות עקרונית, הגדרה של מי שהם.

המורים, דרך אגב, לא תמיד מפנימים לגמרי את המשמעות של העקומה הנורמאלית, והם מפליאים במרץ שבו הם מבקשים להגלות תלמידים סוררים אל מחוץ למחוזות המולדת. אני מכיר מישהי שקיבלה את הציון מינוס עשרים. אחרי עשרים וחמש שנים היא עדיין זוכרת זאת.

חמישים ושש עד שישים וחמש: עבר בקושי. אולי המקום המדוכא ביותר. הנכשלים ממש למדו לעשות את ההפרדה, לזהות את האויב, לפרוש מבית-הספר, להתמרד, כל דבר. לא הייתה להם כל-כך ברירה. אבל אלה ששכנו דרך קבע בין החמישים ושש לשישים וחמש הפנימו את התבוסה כחלק בלתי נפרד ממהות חייהם. זה המקום בו למדו לקטום את שאיפותיהם, לרצות מעט, לקוות למעט. כמובן, עבור תלמידים מסוימים שנקלעו לכאן במקרה, הציון הזה הוא אסון, סיבה לבושה, דבר מה שמגמגמים בשלו. אבל אחרים שרגילים להיות כאן נושמים לרווחה. הציון הזה שומר אותם איכשהו בפנים, מונע כל מני אי-נעימויות מצד ההורים והמורים. הוא עבר ככלות הכל. אפשר לנשום עד המבחן הבא.

שישים ושש עד שמונים וחמש: כמעט טוב וטוב. זה כנראה המקום הפחות מזיק להיות בו מבחינת חירות הנפש. אמנם אתה שקוע בבינוניות אבל לפחות אתה לא בולט בשטח וממילא אתה לא נתון למרותן של הרוחות הסוחפות המבקשות ליישר את הקמטים.

שמונים וחמש עד תשעים וחמש: טוב מאוד. אפשר שתלמיד זה או אחר ייקרה לכאן במקרה, אבל על-פי רוב, זו נחלתם של התלמידים הטובים שאמונים גם על הדקויות הקטנות שבין תשעים לתשעים ושתיים. הם מרבים להביט זה על זה, להשוות, לתקן, לסייג. מתווכחים עם המורה, מבקשים לדעת מדוע הוא צריך היה להוריד שתי נקודות על השאלה הזו, בעוד שהתלמיד בפרוש מנה את התאריכים הנכונים, ואת האחד שלא כלל, לא בגלל שלא ידע, אלא בגלל שהוא לא חשב שצריך לכתוב אותו, ובכלל השאלה לא הייתה חד-משמעית, אפשר היה להבין אותה גם אחרת. וחוץ מזה למה לה לא הורדת גם שתי נקודות? לפעמים אני חושב שהם הנפגעים העיקריים של המערכת. מחיר ההצלחה לא יתואר. הם למדו למשכן את נפשם תמורת האישור, ותמיד מרחפת מעליהם, יותר מעל כל אחד אחר, תחושת האשם והחרדה מפני התבוסה, שבכל זאת מחכה להם בסוף הדרך.

תשעים וחמש ועד מאה: מצוין, מעולה. זה מקום משכנם של המורמים מעם. הם בכלל לא נמצאים בסקלה הרגילה, לא נחוצה כאן כבר כל השוואה. זה כבר באמת לא משנה אם זה מאה או תשעים ושמונה. אם כבר דווקא תשעים ושמונה מרגיש יותר טוב ממאה. במאה אפשר בכל זאת לחשוד שהוחלקו הקצוות, ניתנה פרוטקציה, המורה עבר מהר על המבחן, אבל תשעים ושמונה, ובכן זה מספר מדויק, מן הסתם גם ביטוי מדויק לזהותו של התלמיד. דווקא הם, התלמידים שנמצאים כאן, משוחררים לא פעם מן הלחץ העצום של ההצלחה. כלומר, גם אם פתאום יקבלו ציון נכשל לאחר מכן, בכל זאת, הם כבר היו שם. אני זוכר ששנה אחת, בשל הצלחה בלתי רגילה בשיעורי המתמטיקה של תחילה השנה, קיבלתי הבטחה שאקבל מעולה גם בכל שאר השנה. איזו חירות! איזו עוצמה

כזה היה נוף תלמידותי. היה הבדל בין מקצוע למקצוע, אבל באופן כללי הייתי שייך לממוצע פלוס, תלמיד טוב אבל קצת עצלן לדברי מוריי. זה היה נכון. את רוב השיעורים הכנתי בהפסקות וזה לא מנע מאחרים להעתיק ממני אפילו תוך כדי שאני כותב אותם. ולגבי העתקות במבחנים, ובכן, הפנמתי את מה שנראה לי אז כצו המוסרי העליון. אני לא זוכר שאי-פעם העתקתי במבחנים, ודאי לא הכנתי פתקים או כל דבר מסוג זה. אם אי-פעם קרה שהעתקתי, זה קרה כביכול במקרה, פזלתי לכיוון היושב לצדי רק כדי לגלות שהוא התקדם הרבה בשאלה שלוש ומופיעות אצלו מילים מסוימות שדרבנו אותי להמשיך לכתוב. קשה לקרוא לזה העתקה. בכל זאת, מוזר לי היום שהעתקה במבחנים הפכה לסמל מוסרי של אי-יושר. אם מותר להעמיד אנשים במבחנים שאינם רוצים בהם, מוזר לקבוע עבורם שזה לא מוסרי שיעזרו לעצמם. אם אתה נאלץ לשחק במשחק שאתה לא רוצה בו, מדוע שתשחק לפי החוקים של האונסים? אפשר להבין שמגדרים את מקומו של השבוי כדי למנוע את בריחתו, אבל להטיף שזה רע לנסות לברוח, ולייחס לזה ערך צדקני של חטא, זה קצת מעוות.

החטא האמיתי הוא אחר. החטא הוא בזכות שלקחה על עצמה התרבות לבחון בני-אדם ולתת להם ציונים. על מנת לדייק את כוונתי ברצוני להציע את ההבחנה הבאה בין מבחני מידה למבחני שער:




מבחן שער, בשונה ממבחן מידה אינו מבקש להגיד לאדם מי הוא, לקבוע את מידתו וכמה הוא שווה, אלא רק האם הוא מתאים לעבור בשער מסוים. מבחן לרשיון נהיגה הוא דוגמא טיפוסית לסוג של מבחן שער. זהו מבחן שאין כופים אותו על אף אחד. הוא מהווה אתגר עבור מי שרוצה בו. זה לא טיבם של מבחני בית-ספר. אלה מבקשים לתת מידה לאדם כמו שנותנים מידת משקל לחפץ פיסיקלי. הם מבקשים למקם את הילד ביחס לילדים אחרים, לספר לו כמה רחוק הוא מן הטובים יותר וכמה הוא מקדים את הגרועים. הם מבקשים למסגר אותו, להציב את הערך החיצוני כתחליף לערך הפנימי.

זה עניינו של כל אדם, אם בכלל, להעריך את עצמו. מה אכפת למורה כמה אני יודע במתמטיקה? אני באמת שואל את השאלה הזו. הרי זה אני, נפשי שלי, שכלי שלי, מרחבי הפרטי. מי נתן לו את הזכות לנכס את כל זה אליו? יכול להיות שהמתמטיקה היא שלו, גם בזה אני בספק, אבל לבטח ידיעותיי שלי במתמטיקה הן שלי. הן שלי לא רק מכיוון שרכשתי אותן ממישהו אחר, אלא משום שכאשר הן חלק ממני שוב אין מדובר במתמטיקה אלא בי, בעצם ישותי. על כל פנים, החכמה האנושית, ביסודו של דבר אינה שייכת לאיש, ואופקיה בוודאי רחבים מכל דבר הניתן למדידה. ואם כן, מה איכפת למורה למתמטיקה מה אני יודע ואיך אני יודע?

האמת היא, שבאמת לא אכפת לו. הבה לא ניתמם בעניין זה: מבחני מידה לא באמת מבקשים לתת משוב ללומדים (ביקורת בונה) כדי שיוכלו לשכלל את למידתם. לשם כך די היה במשוב ישיר וענייני, בלי ציון ובכוונה לתמוך בלמידה. אם באמת תפקיד המבחנים הוא משוב לשיפור תהליך הלמידה מתוך אכפתיות ללומד, היה צריך להוסיף משוב על משוב על משוב עד שהלומד היה מרוצה מלמידתו. כמובן, אין שום דבר כזה במבחנים המקובלים – בדרך כלל בתום המבחן עוברים לנושא הבא. לא, הסיפור האמיתי של מבחני המידה הוא לא משוב, אלא ניסיון לענות על השאלה "מי אתה?". ולא מי אתה במובן של דע את עצמך, אלא במובן הכי חיצוני שאפשר להעלות על הדעת. חותמת שמביסה שנה אחר שנה שבעים אחוז מן התלמידים שעונים על שאלה זו בתשובה: "אני מטומטם. נו טוב, אם אני מטומטם עדיף כבר שאצפה בתוכנית טלוויזיה מטומטמת ואתן לאחרים לנהל את העולם."

אלא שעמדתי בגנות מבחני המידה ובכלל זה מבחני הבגרות, לא באה בתגובה לנזק הנפשי הוודאי הנגרם לרבבות נבחנים, אלא בתשובה לעניין המוסרי – הדהומניזציה של האדם והפיכתו לאובייקט סתמי בשדה אחיד. ביטול הייחודיות לטובת כלליות מסחרית. הפיכתו מתנועת-נפש, לעצם מוגדר חיצונית. אני מתנגד לעצם האקט בלא קשר לתוצאותיו המזיקות. אני לא אומר שאנשים אינם זקוקים לאתגר – אדרבא. אני אפילו לא מתנגד לתחרויות. אלא רק למשמעות שנותנים להן. המשמעות המסמנת אדם למרות רצונו וקובעת עבורו מה הוא שווה ומה הוא צריך להיות. אין איש הרשאי לעשות זאת לאדם אחר ובוודאי לא במתכונת שיטתית.

נכון, קשה מאוד לנתק את שאלת המבחנים מתרבות הלמידה הבית-ספרית. רוב המורים יצדיקו את המבחנים כשהם מצביעים על-כך שללא המבחנים ובפרט מבחני הבגרות, התלמידים לא ילמדו. כאן לפחות אנחנו יודעים היכן אנחנו עומדים.

אבל האם הם לומדים היום, עם המבחנים? האם הם לא היו לומדים ללא הבחינה? נכון, הם לא היו בהכרח לומדים את מה שאנחנו רוצים "ללמד" אותם, אך האם הם לא היו לומדים דברים אחרים, אולי חשובים יותר? ומה היא למידה בעצם? ואפילו היינו מניחים שאותו מעשה של שינון והלמדה שנעשה בחדרי הכיתה ראוי לשם למידה, האם אפשר ונכון (מבחינה מוסרית) לכפות למידה על מי שאינו רוצה ללמוד? ואפילו היינו משוכנעים שלמידה זו היא "לטובת" הלומדים, (לא כל שכן אם ערכה הטוב לא ברור כלל) – האם רשאים אנו לכפות למידה על מי שאינם רוצים בה?

אבל באמת, כל השאלות הללו הן רק תיאורטיות, ההצדקה של המבחנים כמדרבן ללמידה היא רק סיפור כיסוי. בממש של העניין, התרבות הבית-ספרית אינה בוחנת כדי שילמדו, אלא מלמדת כדי שאפשר יהיה לבחון. במהות העניין, בית-הספר בעיקר מחלק את הילדים לאזורים, מסמן ומתייג אותם. תכני הלמידה הם רק חומר גלם וזירה מתאימה לתהליך הסימון. 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לסרי