אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מהי גיאופוליטיקה?


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2004
פרידריך ראצל, אבי הגאופוליטיקה המודרנית
פרידריך ראצל, אבי הגאופוליטיקה המודרנית

גיאופוליטיקה מוגדרת במילון כלימוד ההשפעות של כלכלה ופוליטיקה גיאוגרפית על הפוליטיקה או לחילופין, מדיניות לאומית כנגזרת של האינטראקציה בין פוליטיקה לגיאוגרפיה1. לראשונה נטווה המונח גיאופוליטיקה  ב 1898 על ידי חוקר שבדי בשם Kejellen . הגיאופוליטיקה תפסה מקום מרכזי בשיח הפוליטי בין שתי מלחמות העולם בייחוד ברפובליקה הווימרית, שבה היא נידונה בהקשר של מעמדה הטריטוריאלי הנחות של גרמניה לאחר הסכמי ורסאי, ובגרמניה של שנות ה 30 באידיאולוגיה הנאצית שדגלה בזכותו הטבעית של העם הגרמני מסיבות גיאוגרפיות, כלכליות, וגזעניות להתפשט בעולם ולהשיג מרחבי מחייה (Lebensraum). במלחמת העולם השנייה, נתפסה הגיאופוליטיקה על ידי בעלות הברית בגדר חובה ללימוד המאפיינים של הפוליטיקה הבינ"ל. בתקופת המלחמה הקרה סוגיות גיאופוליטיות בהקשר של מאבק על שליטה באירופה ובעולם בין מזרח למערב תפסו חלק ניכר משיקוליהם של המדינאים. בשנות ה 70, הנרי קיסינג'ר העלה את הגיאופוליטיקה על האג'נדה של השיח הפוליטי כשדיבר על פוליטיקה גלובלית ומרכזי עוצמה עיקרים בעולם שמרוכזים סביב למעצמות העל. ממשל רייגן שם גם הוא דגש על גיאופוליטיקה כשהמתיחות הבינגושית בין מזרח ומערב חזרה לעמוד על הפרק לאחר כשלון הדטנט ושחשיבותו של אזור אמריקה הלטינית לארה"ב זכתה ליתר תשומת הלב של מקבלי ההחלטות בוושינגטון. בסיום המלחמה הקרה, סוגיות גיאופוליטיות ממשיכות להעסיק מדינאים וחוקרים כשמזכירים כיום התפתחויות כמו חלוקת העולם לצפון – דרום או רגיונליזם וגושי סחר על פי חלוקה גיאוגרפית (EU, NAFTA. ECLAC, APEC). השימוש הנרחב בגיאופוליטיקה לאורכן של תקופות שונות הפך את המושג לכללי מידי ולא ברור חד משמעית עד שב 1986 טען חוקר מסוים שהגיאופוליטיקה היא:

   "conceptually so broad that it can and does mean all things to all people" (Thuatail & Toal, 1994: 260).

מטרת המאמר היא לנסות לתחום מושג רחב כל כך ולא חד משמעי כמו הגיאופוליטיקה ע"י חלוקתו לשלושה קטגוריות עיקריות שמבטאות את האופן בו הוא בא לידי ביטוי במדיניות החוץ של מדינות ביחב"ל. בכך אני מאמץ את הקווים המנחים של Thuatail & Toal . הגיאופוליטיקה מחולקת לשלושה תחומים עיקריים 'סקירה', 'מדיניות', ו'אסטרטגיה'. חשוב להבין את הרציונל שעומד מאחורי החלקה הנ"ל.  

סקירה

מאז המאה ה 15, עם תחילת התפשטות מדינות מערב אירופה בעולם, נוצר הדחף למפות את הגלובוס. בהדרגה מופו כל רחבי תבל כדי לאפשר שליטה אירופאית עליהם. מפות נחשבו למראה אובייקטיבית של הטבע הפיזי כהשתקפות קרטוגרפית של המציאות של פני השטח. למעשה העולם כבר אז הוגדר במונחים אורוצנטרים (Euro-centric).

הנטייה לגלות ולהכיר את העולם מוצאת לה ביטוי גם במאות ה 20 וה 21. מכונות לתצפית' (צילום, אמצעי ריגול ולווינים) ועידן המידע, בו כל מקום בעולם חשוף לאמצעי התקשורת, הופכים את היכולת למפות את המציאות למדויקת ומתוחכמת יותר.

אולם המציאות אינה אובייקטיבית. המפה אינה פועל יוצא של טריטוריה אלא הטריטוריה היא פועל יוצא של המפה. העולם אינו יכול להיות מובן כמוצר של תצפית אובייקטיבית ולא רפלקטיבית שמניחה כי המציאות היא שקופה לחלוטין ומציגה את עצמה במונחים בלתי אמצעיים.  גיאופוליטיקה מחלקת את העולם לסוגים של טריטוריות בעלות מאפיינים וחשיבות משתנים בהתאם לתפיסותיהם של אלו שיוצרים את המפות. במילים אחרות, המיפוי של העולם אינו פיזי אלא אסטרטגי. ידע גיאופוליטי נהפך ברוח הגדרתו של מישל פוקו ל :

a form of panopticism, an institutionalized strategic gaze that examines, normalizes and judges states from a central [and idiosyncratic] observation point (my addition) (Foucault in Thuatail & Toal, 1994: 261).

דוגמא בולטת לכך האזור הקריבי בשנות ה 80 היה במונחים אובייקטיבים אוסף של מדינות קטנות בקרבה גיאוגרפית לארה"ב, אולם בשיא המאבק הצבאי והאידיאולוגי של ממשל רייגן נגד תנועות לשחרור לאומי במרכז אמריקה, הוגדר האזור כ"אסטרטגי" לארה"ב.  ניתוח גיאופוליטי מבוסס על שני אלמנטים עיקריים – אלמנט תיאורי  ואלמנט אימפרטיבי. אלמנט תיאורי כולל תיאור מלא של התנאים הגיאוגרפים של אזור מסוים שנתפסים כחיוניים ע"י מבצע התיאור או אלו שעבורם התיאור נועד (מקבלי החלטות, מנגנוני משרדי חוץ). התיאור הגיאוגרפי הוא למעשה ביטוי ל 'אמיתי של האמיתי' והוא תלוי בתרבות של הסוקר הגיאוגרפי. למשל, מדינה ליברלית – קפיטליסטית תדגיש את הגורמים הגיאוגרפים של אזור מסוים כתורמים או מקשיים על היווצרות כלכלת שוק.

אלמנט אימפרטיבי יכלול סדרה של אימפרטיבים לניהול מדיניות עבור מקבלי ההחלטות שמטרתם להנחות מדיניות חוץ כלפי המדינה המתוארת על סמך האלמנט התיאורי. למשל, מדינה א יכולה להחליט שלמדינה ב יש פוטנציאל איום לגביה ולפיכך יש להפיל את המשטר של ב.  

מדיניות

יאופוליטיקה היא נקודת המוצא לניסוח של קווי מדיניות. גישה זאת היא המורשת של היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה של ממשלי ניקסון ופורד הנרי קיסינג'ר. המושג המרכזי שקיסינג'ר השתמש בו היה "תובנה גיאופוליטית". תובנה גיאופוליטית היא ביטוי לניסיון ליכולת שיפוט סובייקטיבית נכונה של מציאות אובייקטיבית. קיסינג'ר טען ב 1979:

Statemanship requires above all a sense of nuance and proportion, the ability to perceive the essential among a mass of apparent facts (Kissinger in ibid.,263).

שיפוט נכון, כאמור, מבוסס על היכולת לקודד את האירועים היום יומיים של הפוליטיקה הבינ"ל תחת היררכיה של חשיבות תוך הימנעות מאידיאליזם ואשליות. קיסינג'ר שאב את תפיסת העולם הגיאו-פוליטית שלו מקריאה של הדיפלומטיה של המאה ה 19 ובייחוד מהשפעה של מדינאים כמו מטרניך וביסמארק. הראייה הגיאופוליטית  שלו מחולקת לשלושה מרכיבים בולטים. ראשית, גיאופוליטיקה הוגדרה על ידו כמדיניות שמתחשבת במאזן הכוחות העולמי. לא ייתכן שלום בר קיימא ללא קיומו של מאזן כוחות בין המעצמות. שנית, גיאופוליטיקה מוגדרת כמדיניות חוץ שקולה שמתבססת על המציאות של חלוקת העוצמה בעולם ללא סנטימנטים, בלי התחשבות באישיותו של המנהיג או נקיפות מצפון אידיאולוגיות. להתנהג נכון מבחינה גיאופוליטית משמעותו מדניות של פוליטיקה ריאליסטית וכוחנית . לבסוף, ניתוח גיאופוליטי של המציאות הבינ"ל מבוסס על התבוננות על אירועים מקומיים בהקשר של החשיבות הגלובלית שלהם. נקודת המוצא של הדיפלומטיה היא האינטראקציה בין המעצמות העיקריות במערכת והכל כפוף לה. אירועים קטנים מתקשרים אחד לשני (במה שנודע כתיאוריית ה ה'זיכה') ומשפיעים על המערכת ככלל.

אסטרטגיה

גיאופוליטיקה היא דרך חשיבה שמגדירה grand strategy, וזה מעבר לאפיון שהעניק לה ניקסון של ניהול מדיניות טקטי יום יומי בעזרת המושג של תבונה גיאופוליטית. גיאופוליטיקה מתבססת על בניית אסטרטגיה לטווח ארוך על סמך תנאים גיאוגרפים. במילים אחרות, הגיאופוליטיקה משרתת את תפיסת הביטחון הלאומי שטמונה בהבנת השפעת הגיאוגרפיה על האסטרטגיה. קולין גרי, מי שהיה יועץ של הנשיא רייגן לסוגיות של בקרת נשק טען:

Geography is the most fundemental of the factors which condition national outlook on security problems and strategy solutions. [Geography] conditions the outlook of an insular people just as it conditions the outlook of a continental community (Gray in ibid., 267)

תלמידים של גיאופוליטיקה מודעים לכך שגיאוגרפיה אינה הקובע הבלעדי של תרבות אסטרטגית של מדינה. קיימים משתנים רבים שמעצבים דרכי חשיבה של עם ולא כולם חומריים. אולם הגיאוגרפיה היא המעצב העיקרי שמספק את התנאים ההכרחיים ושממנו נובעים יתר המשתנים. גיאופוליטיקה תדגיש את אותם המשתנים שמהם נובעים יתר המשתנים (ניתן להגדירם כ'משתני בראשית') ותגדיר אותם במונחים כמו 'מדינות ימיות' מול 'מדינות יבשתיות', 'ליבה' מול 'פריפריה', 'מזרח' מול 'מערב', או 'מדינות מדבריות' מול 'מדינות פוריות'.  

גיאוגרפיה כמעצבת אסטרטגיה – מקינדר (Halford J. Mackinder)

הלפורד מקינדר – הגיאוגרף הבריטי ומי שנחשב לאחד מאבות הגיאופוליטיקה – שאף ליצור נוסחה גיאוגרפית שעל פיה ניתן יהיה להבין התרחשויות פוליטיות. ב 1904 הוא הגדיר את המאבק בעולם בין שני כוחות גיאופוליטים – כוח ימי וכוח יבשתי.  

 מקור העוצמה העולמית נובע משליטה על הרצף היבשתי של מרכז וצפון אורו-אסייה שחופף פחות או יותר לשטח של רוסיה. הרצף הרוסי היבשתי כונה על ידו אזור מפתח. ההיסטוריה הוכיחה ששליטה על ה אזור מפתח מהווה נקודת זינוק למרכז ומערב אירופה. הפלישה המונגולית בימי הביניים מדגימה עקרון זה. לאחר שהמונגולים הצליחו להשתלט על רוסיה, הם חדרו לתוך אירופה וכבשו את פולין. העתיד ב 1904 עבור מקינדר טמן בחובו חזרה על הדפוסים של המאה הקודמת, של מאבק כוחות ימיים ביבשתיים בדיוק כפי שבריטניה במאה ה 19 ככוח ימי נלחמה מול מדינת המפתח בדמותה של רוסיה וניסתה לבלום אותה בטורקיה, איראן, מרכז אסיה וסין. מקינדר זיהה את המגמה של הברית האנגלו-יפנית מ 1902 כברית ימית נגד הדוב הרוסי, והמלחמה שנתיים לאחר מכן של האי היפני מול רוסיה היבשתית.  

 אולם הטענות של מקינדר הקדימו את זמנן. ב 1904 רוסיה סבלה מחולשה אינהרנטית ונחלה תבוסה במלחמה מול יפאן. הראשונה הפסיקה להוות מקור איום על אירופה ובמקומה קם אזור מפתח חדש בדמותה של גרמניה. ברטנייה הימית חברה לרוסיה היבשתית ב 1907 כדי להתמודד מול האיום הגרמני.

     ההתפתחויות בפוליטיקה הבינ"ל לאחר מלחמת העולם הראשונה הוכיחו למקינדר כי טענתו לגבי חשיבות ה אזורי מפתח לא איבדה מתוקפה. בספרו Democratic Ideals and Reality , הוא מגדיר מחדש את מושג ה אזור המפתח ומכליל בתוכו גם את השטחים שמגיעים עד טיבט תחת השם הכולל אזור הליבה (the Heratland). מזרח אירופה הוגדר כשטח המשתרע מדנמרק עד הים האדריאטי ואזור זה נתון לשליטה של הגזע הגרמני (הגזע הטאוטוני). מדינאי אירופה המערבית חייבים להתנגד לחבירה של מזרח אירופה ל אזור הליבה (רוסיה) או להשתלטות גרמנית עליו משום שפרוש הדבר שליטה על העולם. הוא מזהיר:

Who rules East Europe commands the Heartland; who commands the Heartland commands the World Island2; who rules the World Island commands the world (Mackinder in Hall, 1955: 115).  

 הפתרון טמון בהקמת אזורי חיץ בין גרמניה לרוסיה בדמותם של מדינות עצמאיות במזרח אירופה. מקינדר תמך בהסכם ורסאי שהקים את פולין העצמאית וצ'כסלובקיה. עם זאת, מקינדר לא העריך נכונה את העדר יכולתן של מדינות אלו בהתמודדות מול גרמניה מצד אחד ורוסיה מצד שני (כפי שהוכיחה ועידת מינכן ב 1938). הוא גם לא חזה את האפשרות שגרמניה תחבור לרוסיה והשניים יחלקו בניהם את אזור החיץ של מזרח אירופה כפי שהיה בהסכם ריבנטרופ – מולוטוב מ 1939.

נקודה נוספת בולטת שמאפיינת את Democratic Ideals and Reality היא סוגיית מאזן הכוחות. מקינדר לא היה אידיאליסט, הגיון של מאזני כוחות הנחה אותו לאורך כל הדרך. הסכנה האמיתית לשלום העולם טמונה הייתה לדעתו בגודל של מדינות. מדינות גדולות וחזקות יעוררו את החשש של מדינות אחרות וייצרו סכנה של קונפליקט במערכת הבינ"ל (מלחמות הגמוניות). הוא קיווה שתיווצר מערכת של מדינות קטנות – בנוניות ש א) (מקינדר משקף טענה של הפילוסוף הצרפתי רוסו) לא יהיו תלויות  בתלות גומלין הדדית שתהפוך אותן רגישות לתנודות במדיניות אחת של השנייה. ו ב) יאזנו אחת את השנייה :

He seems to have had in mind a pyramid of federalism, the balanced provinces being federated into balanced nations, and the nations being federated into a League of (balanced) Nations (Ibid., 117).  

  הגדולה של מקינדר מתבטאת בעובדה שתחזיותיו לגבי חשיבות אזור הליבה התגשמו לאחר מלחמת העולם השנייה. רוסיה נהפכה למעצמת על והצליחה לשלוט ישירות על מרבית מזרח אירופה ולהשיג השפעה רבה בשטחים הרבה מעבר לאזור הליבה  המקורי. עד שנות ה 60, לברה"מ הייתה השפעה משמעותית על חלק ניכר מאסייה באמצעות ברית עם סין. עם זאת, שליטה של אזור הליבה הרוסי על מזרח אירופה לא הביאה לשליטה על העולם. מול ה אזור הליבה קם כוח מאזן ימי, דוגמת ארה"ב, שהיה נחוש לבלום אותו.

ארה"ב כמעט ולא זוכה להתייחסות בכתביו של מקינדר כמעצמה ימית בעלת חשיבות ביחס לאזור הליבה. אולם, המקרה של ארה"ב מדגיש את הרלוונטיות של הסברים גיאוגרפים ואת הקשר שלהם לפוליטיקה. ארה"ב השיגה עליונות בפוליטיקה הבינ"ל הודות לקיומם בו זמנית של מספר תנאים גיאוגרפים שלא ניתן להתעלם מהשפעתם על ההיסטוריה שלה. ראשית, שטחה העצום ועושר במחצבי טבע שמ 1848 (לאחר שהושלמה ההשתלטות על כל היבשת) סייעו לה לפתח תעשייה וכלכה שאין שני להן ברחבי תבל. שנית, הבידוד וההגנה שהאוקיינוסים סיפקו לה, אפשרו לה להתפתח באין מפריע במשך מאות שנים. לעובדה גיאופוליטית זאת משמעות ניכרת. ארה"ב נהנתה מהריחוק ממרכזי העוצמה והמלחמות באירופה ולא הצטרכה לחשוש תמידית לביטחונה. אפילו בריטניה, שהתרכזה באימפריה הימית שלה, לא יכלה להרשות לעצמה להשאר לאורך זמן מחוץ למאזן הכוחות האירופאי ונאלצה לקחת חלק במלחמות כלל אירופאיות לאורך המאה ה 19.  

האינטרסים המשותפים והשותפות האסטרטגית בין שתי מעצמות ימיות – בריטניה וארה"ב –  שהחלה עוד מ 1917 מציינים ציר ביחסים הבינ"ל שנמשך עד לימנו בשת"פ במלחמה האחרונה בעיראק. ישנם המכנים זאת 'אזור ליבה' אנגלו – אמריקאי שאינו עובר מעל מסה יבשתית אלא מעל אוקיינוסים –  אזור ליבה ימי שהיה אחראי לחוסנו של העולם החופשי במלחמה הקרה וכיום הוא מאבני הטווך של הביטחון הבינ"ל.    

מדיניות רוסיה במרכז אורואסיה – מקרה בוחן גיאופוליטי  

מדיניות רוסיה במרכז אורואסיה3 מהווה ביטוי לחשיבותה של הגיאופוליטיקה כמעצבת תפיסות אסטרטגיות של מדינה. נשאלת השאלה מה לרוסיה ולאזור שעל פי הגדרתו של פופ נחשב ל

 "underpopulated, inaccessible place that has often seemed to take more than it has given" (Pope, 2000: 81)? 

התשובה לכך מהווה ביטוי לקביעה שחשיבות גיאוגרפית היא מושא של חשיבות גיאופוליטית. האלמנט התיאורי (ראי למעלה) של סקירה גיאופוליטית חושף את הנתונים הבאים: באגן הים הכספי כמות רזרבות הנפט המוכחת עומדת (על פי נתונים של שנת 2000 ) על 16 – 32 ביליון חביות (בים הצפוני הכמות היא 17 ביליון). ישנם הערכות שמדברות על 200 ביליון חביות ב 2015. כמות הגז הטבעי מוערכת (בשנת 2000 ) ב 7.42 טריליון מטר מרובע  ( Aydin, 2000:36). אבל זה רק חלק מהסיפור. האלמנט האימפרטיבי של הגיאופוליטיקה (ראי למעלה) מציג ניתוח של מאבק שסובב סביב שליטה אסטרטגית על מרכז אורואסיה בין רוסיה ליתר השחקנים האזוריים עם השלכות בינ"ל. חלק מהמומחים מכנים זאת 'המשחק הגדול החדש' על שם ה'משחק הגדול' של המאה ה 19 שכלל תחרות בין בריטניה לרוסיה הצארית על דומיננטיות במרכז אסיה.  התמוטטות ברה"מ השאירה אחריה ואקום במרכז אסייה שרוסיה מעונינת למלא. כיום רוסיה מעוניינת להגיע לעמדה של הגמוניה אזורית בים הכספי. מעבר להכנסות מיצוא נפט וגז טבעי (שעל פי הערכות יגיעו ל 2 טריליון דולר בשנה עבור מדינות חוף הים הכספי) האימפרטיב הגיאופוליטי קוסם לקרמלין:

 א) השפעה על מדיניות החוץ של מדינות מרכז אסיה.

ב) חיזוק כוחה של רוסיה בים הכספי יאפשר לרוסיה להקים קרטל אזורי שיתחרה עם מדינות המפרץ הפרסי. השפעה על מחירי נפט תעניק למוסקבה מנופי השפעה בערב הסעודית ויתר מדינות המפרץ על חשבון ארה"ב. יתרה מכך, רוסיה תזכה באחיזת כף רגל בשווקי הנשק במדינות כמו איראן.

 ג) שליטה על מקורות אנרגיה חשובים שזורמים למערב אירופה תחזק את קלף המיקוח של מוסקבה מול ה EU בכל הקשור לתוכניות סיוע כלכליות  (Wihbey, 1999:4). 

המאבק על שליטה אזורית מתבטא בשני מישורים עיקריים, שליטה על אגן הים הכספי ושליטה על נתיב צינורות נפט מהים הכספי לים השחור או לים התיכון. בין רוסיה ליתר מדינות האזור שוררת כיום אי הסכמה לגבי כיצד לחלק את השליטה בים הכספי. רוסיה דוגלת בחלוקה פורפוציונלית לשטח החוף של כל מדינה, מה שיקנה לה שליטה על מרבית המשאבים באזור הודות לשטח החוף שלה שהוא הגדול ביותר. יתר מדינות הים הכספי דוגלות בחלוקה שווה. המדיניות הרוסית בסוגיה מתבססת על שילוב של פוליטיקה כוחנית עם נכונות לוויתורים – מקל וגזר. באוגוסט 2003 רוסיה ערכה תימרון ימי מקיף בים הכספי, רמז שהיא מתכוונת להפעיל כוח אם יהיה צורך בכך. לצד 'דיפלומטיה של ספינות תותחים' , היא הציעה ליתר המדינות להגדיל את נתח אזור ההשפעה שלהם בים מ 10 מייל ימי ל 415.

המאבק על נתיב צינורות נפט סבוך יותר. שני רשתות של צינורות עיקרים שיעבירו את הנפט מהים הכספי לנמלים פתוחים עומדים על הפרק. רשת אחת כוללת נתיב צפוני שעובר רובו בשטח רוסי מבקו (Baku) באזרביג'ן לנמל הרוסי נובורוסיק (Novorossiik) בים השחור. הצינור השני הוא בעל מסלול מערבי ואינו עובר בשטח רוסי. הוא אמור להתחיל בבקו ולסתיים בשיהן  ((Ceyhan , בנמל הטורקי בים התיכון. טורקיה מצדדת בצינור המערבי בעוד רוסיה מעוניינת בצינור הצפוני.

המאבק על נתיב צינורות אינו מאבק של מה בכך. יש לו השלכות מרחיקות לכת על האזור כולו והצדדים הם בעלי תבונה גיאופוליטית מספיקה כדי להבין זאת. שרשת הצינורות היא המפתח להשפעה בכל אורואסיה. מוסקבה מבינה שכל עוד תשתית תעבורת הנפט תעבור בשטח רוסי, מדינות האזור לא יזכו לעצמאות מלאה מרוסיה. לעומת זאת עם צינורות הנפט יעברו במסלול מערבי לא רוסי, אזרביג'ן וגרוזיה יהנו מפתיחות לשווקים מערבים שתבטיח את עצמאותן ממוסקבה. אזרביג'ן, קזחסטן וטורקמניסטן יהפכו למתחרות לא תלויות ברוסיה. הרווחים מצינור  בקו – שיהן רק יחזקו את יכולת עמידתם מול הקרמלין. בנוסף, צינור מערבי יחזק את אחיזת מדינות המערב באזור שחברות תשתית מטעמם יספקו את הידע והציוד לבנייתו. נראה שידה של רוסיה על התחתונה. צינור בקו –שיהן יוצא לדרך. בנובמבר 1999, טורקיה אזרביג'ן, וקזחסטן חתמו על ה'צהרת איסטנבול' לפיה הם מחוייבות לבניית הצינור. הנשיא קלינטון חתם כעד. בקו – שיהן אמור להיות מושלם ב 2005.  

סיכום

עד כמה מסוגלת הגיאופוליטיקה להסביר מציאות בינ"ל?

 המציאות היח"בלית היא מציאות אנושית. יחסים בין מדינות או מוסדות אחרים הם בסופו של דבר יחסים בין בני אדם. לכן, התמונה מורכבת, המשתנים מרובים וקשה לתחום את הכול למסגרות גיאוגרפיות מוגדרות. הול מסביר נקודה זאת היטב:

The power position of a region at any given time depends also upon its cultural and historical development in relation to that of neighboring regions, relative adancement of its technology, efficiency of its political organization, effectineness of its leaders, espirit de corps and other factors to be taken into account in any formula (Hall 1955: 125).    

ברה"מ לאחר המלחמה הקרה תפסה עמדה של הגמון השולט במונחים של מקינדר על אזור הליבה. עובדה זאת היא בעלת חשיבות עליונה והיא עיצבה את גורלה הפוליטי במידה ניכרת אולם אין היא מספיקה להסביר התפתחויות אחרות בהיסטוריה הסובייטית. למשל, התפוררות ברה"מ היא תוצאה של גורמים שאינם קשורים לגיאוגרפיה קשר ישיר ומקורם בתרבות פוליטית קלוקלת ובעיות פנים שקשורות לכלכלה וניהול של משאבים. הגיאופוליטיקה נוטה להכליל מדינות תחת תוויות מוגדרות כמו 'מדינה יבשתית', 'מדינה ימית', 'ליבה' או 'פריפריה'. לעיתים ההגדרות הללו מלאכותיות ויותר מידי כוללניות. רוסיה תלמד שיחסיה עם מדינות אורואסיה כיום ובעתיד אינם קשורות רק למיקום גיאוגרפי של שליטה על משאבים ונתיבי מעבר של צינורות נפט. לגורמים הללו חשיבות שלא ניתן לבטלה. אך יש לקחת גם בחשבון משתנים תרבותיים ואתניים באזור. לטורקיה יש קשר אתני עמוק עם חלק גדול מהרפובליקות לשעבר של ברה"מ. מחקר מעמיק בנושא יוכל לברר את טיבו של הקשר הנ"ל והשפעתו בעתיד על האזור של הים הכספי.

למרות כל זאת, אסור לבטל את הגיאוגרפיה כמשתנה מסביר עיקרי בפוליטיקה בין מדינות. גישה נכונה תתייחס לגיאופוליטיקה כנקודת מוצא ממנה מתחילים יתר ההסברים. אחרי הכל, האדם הוא תבנית נוף מולדתו.

האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אבל טכנולוגיה מאפשרת לאדם לשנות את הנוף. ישנם כאלו הטוענים כיום כי התקדמות טכנולוגית וגלובליזציה הפכו את הגיאוגרפיה ללא רלוונטית. זאת היא גישה מוטעית. גיאופוליטיקה ממשיכה לשחק תפקיד חשוב בתכנון אסטרטגי. מטוסי סילון ארוכי טווח וטילים בליסטים הפכו כל אלמנט פיזי וטופוגרפי של פני השטח לחסרי חשיבות. אם נכון הוא הדבר, כיצד ניתן להסביר את החלטת ברה"מ להציב טילים בקובה ב 1962? המרחק הקצר של קובה מחופי ארה"ב היקנה יתרון אסטרטגי שברה"מ, למרות היותה מדינה גרעינית, לא יכלה להתעלם ממנו. מדוע בשנות ה 90 נאט"ו התערב באינטנסיביות במלחמת האזרחים ביוגוסלביה ולעומת זאת ארה"ב הזניחה מקומות כמו רואנדה? יוגוסלביה קרובה למערב אירופה ואי יציבות בה עלולה להשפיע על הנעשה באחרונה. רואנדה פריפריאלית. המיקום הגיאוגרפי משחק תפקיד. מדוע סין לא פולשת לטיוואן? נכון, הנוכחות האמריקאית באזור מהווה גורם מרתיע. אבל אסור לשכוח שטיוואן נהנת מהגנה בהיותה אי והצבא הסיני מתקשה בניהול של מבצעים אמפיבים סבוכים. גיאוגרפיה משנה ותמשיך לשנות בעתיד.

בנוסף, ברגע שהאדם משנה את הנוף, השינוי נהפך לחלק בלתי נפרד מהמאפיינים הגיאוגרפים. תעלת סואץ החלה לפעול ב 1869. חפירתה מציינת יכולת טכנולוגית אנושית לשנות את פני השטח. כיום כל מפה של המזרח התיכון כוללת את מקווה המיים שמפריד בין סיני לאפריקה. במילים אחרות, האקט הטכנולוגי של בניית תעלת סואץ לא ביטל את הגיאופוליטיקה אלא כפריט גיאוגרפי שינה ועיצב את הגיאופוליטיקה. גיאופוליטיקה יכולה להשתנות אבל היא ממשיכה להתקיים. האדם משפיע על הנוף והנוף משפיע עליו בחזרה.

ומה לגבי הסברים נורמטיבים? נורמות מעצבות מדיניות חוץ של מדינות. בני אדם הם יצורים חושבים וההוויה האנושית אינה רק חומרית אלא גם אידאית. כל הסבר היסטורי שיתעלם מהשפעות של תרבות, נורמות וזהות שמדינות מגבשות יהיה חסר. אולם עם הסברים נורמטיבים ישנם בעיות. אי אפשר לדעת או לחזות מתי יצוצו נורמות כאלו או אחרות ומה תהיה השפעתן היחסית ביחס לגורמים אחרים. לפיכך כל הסבר נורמטיבי הוא הסבר אד הוק ובחזקה של בדיעבד ((Walt,1997:477 . ניתוח נורמטיבי, בהתאם לזאת, מתאים יותר להיות חלק מתרגילי מחשבה אקדמאים במסדרונות האוניברסיטה. מקבלי החלטות זקוקים לגורמים מוחשים וברורים שעל פיהם יוכלו לתכנן מדיניות ואסטרטגיה לעתיד , לטווח הקצר, הבינוני והארוך. יתכן וכתוצאה משינויים נורמטיבים, בילתי ניתנים לצפייה, התיכנונים ישתנו. אבל כל תוכנית היא בסיס לשינויים.   

 

הערות :

1. ההגדרות נלקחו מ Webster Encyclopedic Unabridged Dictionary    

2. כל השטחים שאינם אזור ליבה , אירופה או המעצמות הימיות כמו בריטניה וארה"ב. 

3. מרכז אורואסיה, או מרכז אסיה והקווקז, משתרע מהיים השחור דרך הים הכספי עד למערב סין וכולל בתוכו את הרפובליקות לשעבר של ברה"מ.

  1. >  

Mackinder J. Halford (1942). Democratic Ideals and Reality. Washington DC: National Defense University Press.

Walt, Stephen (1997). “ The Gorbachev Interlude and International Relations Theory”. Diplomatic History 21 (3): 473-479.

Wihbey, P. Michael (1999). “The Southern Eurasian Great Game”. IASPS Research Papers in Strategy. Institute for Advanced Strategic and Political Studies  No.8. pp. 1-22.  

<span    Webster Encyclopedic Unabridged Dictionary . Gramercy Books, 1996 

   

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל