אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גידילי / אהרון חבר


תאריך פרסום קודם: 
2004
גידילי / אהרון חבר, הוצאת גוונים, סדרת חלונות
גידילי / אהרון חבר, הוצאת גוונים, סדרת חלונות

בוקר בוקר היו הג'יפים מעלים עמודי אבק לבן. בוקר בוקר היו יוצאים אל הדרך, האחד פונה דרומה והשני צפונה. מתרחקים האחד מהשני ועמודי האבק מפרידים ביניהם, חוצצים ביניהם. עם גמר הסיור היו פונים איש לאחוריו. האחד נוסע צפונה והשני דרומה. והמרחק ביניהם הולך ומצטמצם והאוויר שביניהם צלול עד שקיפות וענני האבק הרצים מאחריהם מראים להם כי עוד מעט ויפגשו שנית ויחד יעבירו את שארית שעות היום בין שיחה וספר, בין שק"ם וקפה, בין צְפִיָיה בעלעולי האבק הלבן שמעלה רוח אחר הצהרים, עולים ומתפתלים כעמוד לבן על רקע השמים. עולים ומתפתלים כאותו נחש העולה מהסל לצלילי חליל. למדו לאמן את ידיהם בהטלת קוביות השש-בש. שוב לא היו צריכים לספור את צעדי דיסקוסי הפלסטיק הלבנים-השחורים על פני משולשי הלוח השחורים-לבנים. יש והיו פוגשים בעופרי הקרובה מתרחקת. רואים אותה יוצאת ובאה מחדרה ומחדר המפקד. לפעמים רחוקה מתקרבת, ולפעמים רחוקה רחוקה.

היה "ביטחון שוטף" והיתה שיגרה. ולא היו מִבצָעים ולא היו מְבַצעים. גיבורים לא נולדו וגיבורים לא מתו. אגדות חדשות לא סופרו ואגדות ישנות איבדו מקסמן ומזוהרן. מאוכזבים מגודל הצפיות וקוטן המציאות, חשבו כי אולי כדאי לבקש העברה ליחידה אחרת. חישבו, אולי כבר עבר מספיק זמן מגמר הקורס והגיע הזמן לנסות ולעבור קורס נוסף. למדו לחבב את המפקד שהמשיך להתבלבל בשמותיהם, למדו לחבב את הקמב"ץ שלא ידע לחדש להם דבר, אך עשה זאת ברוח סָחבָּקית, כמעט כחבר מילדות. למדו להקשיב מרחוק לשידורי גלי צה"ל שהיו בוקעים מהמכשיר מ.ק. 19 שהיה בחדרו של קצין הקשר ונדמה היה להם כי עיניהם התרגלו לבוהק הלבן ופיותיהם לטעם האבק.

ישב מכורבל במושב שליד הנהג. זה שמאחור מצד שמאל נחר קלות בפה פתוח ובאף סתום. עיניו בחנו את השמים שמדרום לראות את ענן האבק הבא לקראתו, אך השמים היו נקיים. 'או שהקדים, או שמאחר'. הג'יפ נכנס ועצר בשולי המגרש. המשיך וישב בכסאו, מה טעם לנסות ולברוח מהאבק היורד ומכסה בערפל קמחי. הרי ממילא כולו מכוסה מאבק הדרך. הג'יפ של גידי לא היה במגרש. עופרי כבר מזמן לא מחכה להם. ירד מהג'יפ בעצלתיים עצלים והלך אל החדר. ראה את המפקד יוצא מחדרו ורץ אליו. עצר וחיכה. הוריד את הקסדה להיטיב ולגרד את הראש. פניו של המפקד היו לבנים, אך נקיים מאבק. "קח את הג'יפ וסע לבית החולים", אמר לו קצר נשימה, "גידי פצוע". גילי עמד ומבטו אטום, נעוץ בפניו של המפקד. 'ומה פתאום פצוע? הרי רק לפני שעתיים נפרד ממנו בהנפת בוהן, והכל היה בסדר ואיפה נפצע, וממה נפצע ומתי נפצע'. "פצוע קשה", אמר לו המפקד. "עלה על מוקש". הדברים עוד לא חדרו אל מוחו וטרם כיווצו את ליבו. מבלי לחשוב, מבלי ללכת לחדר ולהיפטר מהחגור, מבלי לראות איך הוא נראה ומבלי להרגיש אין הוא מרגיש, חזר אל הג'יפ, המפתחות היו נעוצים מתחת להגה, התניע ויצא לדרך. לא בדק מה מצב הדלק, אפילו לא שאל לאיזה בית חולים הוא צריך לנסוע.

"אל מי?" שאל אותו השומר שבפתח. "אל גידי", ענה לו, כי היתה זו התשובה היחידה שיכול היה לענות. "אתה לא יכול להיכנס ככה", אמר לו השומר וגילי לא הבין מה פירוש המילה "ככה". מהמשרד הסמוך של "רם 7" יצאה חיילת וקראה לו ללכת איתה. הלך אחריה מביט לאחור, מתקשה לנתק את עיניו מהשומר שהמשיך לשבת במקום שישב. מנהרת פרוזדור ארוכה ארוכה התמשכה לפניו. בתקרה רצה שורה של מנורות פלורסצנט מאירות באור חסר חיים. משתקפות ברצפת הלינולאום האפורה בהירה המבריקה בניקיון שריחו ריח חומרי חיטוי. הקפיד ללכת על הפס הלבן המשתקף, דורך על האור הנובע מהרצפה. מפחד לסטות מהקו פן יאבד את הדרך. סופר את חריקת סוליות הקרפ על הלינולאום המבריק, כל כך שקוע היה בשמירה על צעדיו עד שנתקל בחיילת שעצרה ועמדה לפניו אוחזת בידה ידית של דלת פתוחה. נכנס והיא סגרה אחריו את הדלת וחזרה אל המשרד והוא אפילו תודה לא אמר לה.

גופו הארוך של גידי שכב במיטה, עיניו עצומות בשינה טהורה ופניו כפני ילד תמים ויפה. ועורו השזוף שקוף בחוורון. כתפיו הרחבות וחזהו כלוח של שחם וזרועותיו לצידי גופו מצמיחות צינורות אינפוזיה. ידו השמאלית פרושה על הסדין וראשה של עופרי צמוד לידו הימנית ופתאום נגמר הגוף. רגליים לא היו שם, רק סדין נושק לסדין ואין ביניהם דבר. כמהופנט הביט גילי באין רגלים. הביט והביט, וערימה של חול-ים צמחה וגבהה ומילאה את כל המיטה. אם רק יגרוף. אם רק יפנה, אם רק ינקה, יגלה את הרגליים. אבל לא היה שם חול, ולא היו שם רגלים. "הוא חי", אמרה עופרי מרימה את פניה מכתם לח שהכתים את הסדין. "בטח שהוא חי", אמר גילי וקולו נשמע כצעקה בחדר הדומם. ואלף הדים התנפצו אל קירות החדר הלבנים. "חי, חי, חי, חי", וכל הד רק הוסיף וחיזק את הוודאות כי גידי עודו חי וגם יוסיף ויחיה.

ההדים נמוגו והשקט שב ושקע לכסות את החדר וכל אשר בו. גילי לא ידע מה לומר לעופרי ועופרי לא ידעה מה לומר לגילי. חזרה והניחה את ראשה ליד ידו של גידי וכתם לחות דמעותיה התרחב והתפשט על הסדין. 'מה היא בוכה', רתחו מחשבותיו של גילי. הרי זה שהוא חי, זו סיבה לשמחה, ומזל שגידי ישן. כי אחרת בוודאי היה כועס. גילי עמד והמשיך לשתוק. מרקיד את שרירי לסתותיו להתאפק ולדחות מעליו את הכאב. להתאפק ולעצור בכח את הדמעות שלא ישטפו את עיניו. כי צריך לשמוח שהוא חי, ולבכות אפשר יהיה אחר כך אם יהיה צורך. ובכלל, אנחנו לא בוכים. עוד כשהיינו קטנים קטנים למדנו שאנחנו לא בוכים. ושגם עופרי תפסיק כבר לבכות, כי הבכי שלה, הבכי ללא קול שרק מרעיד את הכתפיים ומרטיב את הסדין, מכווץ את ליבו ודוחף, ולוחץ את דמעותיו שלו לפרוץ ולזרום ולהפוך את האבק המכסה את פניו לעיסה בוצית ודביקה. ומה יהיה אם לרגע יתעורר גידי, ויפתח את עיניו ויראה אותו עומד ובוכה ולא יבין למה, ואולי יבוז לו, כי גם גידי, כשהיה קטן, למד שאנחנו לא בוכים. בשקט, כדי לא להעיר את גידי ולא לעורר את עופרי, יצא מהחדר מקפיד לסגור את הדלת לאט לאט שלא להקים רעש. חזר וצעד במנהרה המוארת באורות מנורות הפלורסצנט. סוליות נעליו חרקו על רצפת הלינוליאום והזכירו לו את קולות הבצבוץ שהיו רגליו היחפות משמיעות כשהעביר בבוץ את צינורות ההשקיה בשדה הכותנה. חיוך עלה על פניו ולא בכוונה לחץ, ודמעה אחת קטנה השתחררה ולאט לאט גלשה על לחיו, פולחת לה תלם קטן באבק שעל פניו ומשאירה אחריה דגדוג קל. שתי החיילות שבמשרד ישבו וראשיהן כמעט צמודים, משוחחות ביניהם שיחה חרישית. השתתקו ותלו בפניו מבטים שואלים, לא ידע למה. חזר למשרד לא ידע מה הוא מחפש שם. סתם עמד לפניו, מבלי משים מרח בגב כף ידו את בוץ הדמעה על רוחב לחיו. אבל לא חשב כי יש שם דמעה. רק היה לו צורך לסלק את הדגדוג. אחת החיילות הניעה בראשה אל עבר הקיר, כנראה לכיוון החדר שבו שכב גידי ועופרי יושבת לידו כמתאבלת. "חברה שלו?" שאלה, ושתיהן הביטו בו דרוכות מחכות לתשובה, אך הוא לרגע ראה אותם בעיני רוחו בתנוחה שפעם, באיזה מסע, כשחיפשו מקום של צל, ראה בתמונה שהיתה תלויה באיזה כנסיה, שדווקא עכשיו הוא לא מצליח להיזכר באיזה מסע זה היה ובאיזה כנסיה זה היה. החיילות ישבו קשובות, סבלניות, עדיין מחכות לתשובה. "חברה שלנו", ענה להן ולא היה בטוח שזו התשובה שהיה צריך להשיב. גם משום שלעצמו כבר לא היה בטוח כי זו התשובה הנכונה וגם כי לא היה בטוח שהתשובה תובן כראוי. אבל התשובה ניתנה ואין להשיב, החיילות רק החליפו ביניהן מבט או שניים, ואחת שאלה בקול שקט "להכין לך כוס תה?" הנהן לה בראשו. "כמה כפיות סוכר?" שאלה. "לא חשוב, הרבה".

מרגע שישב באה העייפות ורבצה עליו. רק עכשיו שם לב כי עוד הוא נושא איתו את החגור. לא הבין איך זה שעד עכשיו, עם כל טלטולי הדרך, לא הטריד אותו הדבר. הביט בעצמו כאילו רואה הוא את עצמו בפעם הראשונה וראה כי כולו מכוסה אבק. קם מהכיסא שאך זה התיישב בו והכיסא היה לבן מאבק. התבייש בעצמו והחל מתנצל וכבר הבטיח כי הוא מסתלק מיד, ביקש אולי יוכל לקבל מטלית או מגבת נייר כדי לנקות, כי הן אינן חייבות לסבול בגללו. אך החיילות הביטו בו בעיניים רכות שלא היה בהן כעס ולא היה בהן רחמים, רק הבנה והשלמה והשתתפות, הבטיחו כי זה בכלל לא נורא ושלא ידאג כי הן תנַקֶינה בעצמן וכדי לנחם אמרו לו שלא יחשוב שהוא היחיד והן כבר רגילות למצבים כאלה וכבר ראו מצבים קשים יותר. ושישתה את התה שהכינו לו, שבטח ירגיש טוב יותר לאחר מכן. אם הוא רוצה, הוא יכול גם לתפוס תנומה קצרה בחדר האחורי שמיועד לתורנות הלילה ועכשיו הוא ריק. החיילת הניחה בידו ספל של תה. ספל כבד, ועבה, לגם לגימה ובחן את הספל שהיתה עליו כתובת וציור של לב I love N.Y היה כתוב והכתב שחור והלב אדום והספל כבד ועיניו כבדות. שתי החיילות מיהרו אליו האחת לקחה ממנו את הספל והשניה אחזה בזרועו. חזרה האחת ושתיהן תמכו בו והובילו אל החדר האחורי, השכיבו אותו בזהירות על הספה כחוששים שהספה תישבר, או שהוא ישבר, לא זכר מי מהן טרחה לחלוץ את נעליו וסרחון הזיעה הישרה עליו אווירה נינוחה. לא שמע איך הדלת נסגרת, אולי משום שכבר היה ישן ואולי משום שנסגרה כל כך בשקט.

'השמש בזֶניט, יש לתפוס אַזימוּט. אם לא תתפוס אזימוט תלך לאיבוד, תגיע למקום שלא צריך להגיע אליו. מה פתאום שמש? זו מנורת חשמל, מה החיילת הזאת עומדת מעלי? מה פתאום יש לה מנורת חשמל על הראש? תיזהר לא ליפול בשבי, אחת משיטת העינוי הנפוצות היא להאיר באור חזק את העיניים, לסנוור, הכל מסנוור, אור החשמל על הקירות הלבנים, על הרהיטים הלבנים, מה הוא עושה כאן? מתי הגיע לכאן?' ממשש בידיו את הספה מיהר והתייצב בישיבה. 'איזה סירחון, רק אתמול החליף גרביים וכבר כזה סרחון. מי זאת החיילת הזאת? איפה הנשק? מה עשה עם הנשק? מי לקח את הנשק?' מצמץ בעיניו להתגבר על הסינוור, הביט בחיילת והיא הביטה בו. 'גידי, איפה גידי?' היא לא יודעת מי זה גידי, היא לא יודעת איפה גידי, רק עכשיו הגיעה להחליף משמרת לילה. 'לילה'. לא אמרו לה שום דבר ועוד לא הספיקה להסתכל בתיקים, רק שמעה דיבורים ובאה לראות מי בחדר. הדליקה את האור ומצאה אותו. מיהר ותחב את הרגליים לתוך הנעליים. לסגור את הסרחון. השרוכים הארוכים הסתבכו בידיו, נמאס לו, קילל והזדקף והשאיר את השרוכים כפי שהיו ולא היה אכפת לו יותר. הרים מבט את פניה של החיילת והיא חייכה אליו והילה של אור חשמל עטרה את ראשה. יצאה מהחדר והתיישבה ליד הדלפק שבחזית המשרד. משאירה אותו מאחור והדלת פתוחה. קם ויצא אחריה. הכל היה מוצף באור חשמל שזרח מאין- ספור מנורות. "בסוף המסדרון בצד שמאל", אמרה לו מבלי להעיף בו מבט. כמעט בריצה עבר את המרחק, הכל היה לבן ומבריק. אריחי החרסינה, האסלה, המשתנה, רק מערבולת צהובה הסתחררה סחור סחור. נאנח אנחה עמוקה נושא את עיניו אל מרום התקרה.

"מי זה גידי?" שאלה כשחזר אל המשרד בצעד איטי. "אני לא מוצאת שום דבר על גידי". סיפר לה את שהיה ידוע לו. הקשיבה לדבריו בפנים רציניות. עיניה היו שחורות שחורות עד שאי אפשר היה להבחין באישון שבמרכז גלגל העין. והיה בהן יופי שמעולם לא ראה. "ראית פה גלילון?" לא, היא לא ראתה גלילון. 'איפה הנשק? מה עשה עם הנשק? מי לקח את הנשק?' יצא מהבנין והלך אל מגרש החניה וחיפש את הג'יפ. המגרש שהיה מלא עד אפס מקום כשבא בבוקר, השתרע בריקנותו. הג'יפ עמד לבדו, כבר רטוב מטל הלילה. הקסדה היתה מוטלת בין המושב הקדמי למושב האחורי. 'איפה הנשק? מה עשה עם הנשק? מי לקח את הנשק?' הנשק לא היה שם וככל שיגע את מוחו וככל שחפר בזיכרונו, לא הצליח להיזכר מה היה עם הנשק.

משתרך חזר מהחושך אל האור. החיילת כאילו חיכתה לשובו. "קוראים לי חנה", אמרה בחיוך מתנצל. "גילי", אמר והושיט לה יד שנראתה לו מלוכלכת. חייכה מין חיוך קטן. "גילי מחפש את גידי". אבל מיד הבינה שאין זה נושא לצחוק ופניה הרצינו ועיניה יפו עוד יותר. על הרצפה מאחורי הכיסא בו ישב אתמול, היה מונח החגור. ביקש ממנה שתשמור עליו בשבילו ויצא לחפש את גידי. פנה בפרוזדור המנהרה והלך ישר בין אור לאור. מנורות הפלורסצנט לראשו ורגליו דורכות על קו האור המשתקף ברצפת הלינוליאום המבריקה. מקפיד לא לסטות מהקו כדי שלא ילך לאיבוד. הלך והלך, והנה בקיר שמצד ימין ישנה הדלת. "מחסן חומרי ניקוי" היה כתוב על שלט קטנטן. לא זכר שראה בבוקר את השלט. אבל בטוח שגידי לא שוכב במחסן חומרי ניקוי. המשיך והלך, לפי חשבונו כבר צריך היה להגיע. אך הפרוזדור המשיך להשתרע לפניו סגור בארבע צדדיו בוהק באור החשמל ודבר אין בו. ממול, מרחוק, דלת חוסמת את הפרוזדור. דלת כפולה וחלונות זכוכית בה. לא. בבוקר לא עבר בדלת שכזו. "מחלקת עיניים" היה כתוב על הדלת, הביט מבעד לחלון, בעמדת האחיות נראה ראש כפוף על ניירות, חשב לשאול, אך מה יודעים במחלקת עיניים על גידי? חזר על עקבותיו. פרוזדור התפצל ימינה לפרוזדור זהה לזה שבו הלך. המשיך והלך ישר. שלט קטן בדמות חץ היפנה לשמאל. "מחלקת יולדות". עמד תוהה, הכיוון אבד לו, ילך לכאן או לכאן או שלא ילך לא לכאן ולא לכאן. כבר לא היה בטוח שימצא את הדרך חזרה למשרד. 'בחיי, ניווטים יותר פשוט'. החיש את צעדיו. נדמה היה לו כי כבר שעות שהוא מסתובב במבוך הפרוזדורים. דלת בקיר, כן או לא? בזהירות פתח את הדלת, מי יודע מי שם ומה שם. חושך, חושך מוחלט, רק האור הזורח בפרוזדור נדחף להיכנס. סדין של מיטה זורח בחשיכה, צריך למהר ולסגור את הדלת. אולי האור מפריע למישהו. בזהירות גישש את דרכו ממשש את החושך. 'הנה המיטה, לך תדע אם אתה בצד הראש או בצד הרגליים או שבכלל אף אחד לא שוכב במיטה'. בזהירות רבה העביר את ידו, אין, כלום במיטה אבל רחש חרישי של נשימה עולה ממנה. ידו המשיכה והתקדמה, אם יש כאן משהו, הרי זה ילד קטן, או שהמיטה גדולה מאד, ארוכה מאוד. ידו נתקלה במשהו. 'משהו או מישהו?' רפרף באצבעות. נוגע לא נוגע. רגל, רגל קטועה, זה גידי, בטח שזה גידי. לבד, בחושך הזה, איך משאירים פצוע קשה לבד בחושך. ואם יקרה משהו? ואם יצטרך עזרה? ובכל הקילומטרים האלה של הפרוזדורים לא נמצא אף אחד. ולמה עופרי עזבה, ולמה לא חיפשה אותו שיחליף אותה? ככה לבד משאירים בן אדם? לא חבר, לא חברה, לא אמא ולא אבא. צריך להודיע להורים של גידי, מי יודיע להורים של גידי? לא, הוא לא ישאיר את גידי לבד. הוא ישאר כאן לידו עד שיבוא מישהו עד שיבוא היום עד ש... איפה הכיסא שעופרי ישבה עליו? גישש גישש עד שמצא, ישב וחיכה בחשיכה המוחלטת, מקשיב לנשימות העולות מהמיטה שלידו.

"סליחה! מה אתה עושה כאן?" העיר אותו קול גוער. אחות מבוגרת עמדה לידו. חלוק לבן מרשרש ומגוהץ בעמילן. ריח של סבון ומשחת שיניים. שביס לבן על שיער אסוף כלחמניה שמעט שיער שיבה שזור בו. "תראה איך שאתה נראה", כמעט וזעקה נגדו. "תראה איזה לכלוך! איזה זוהמה! אני מקווה שלא זיהמת את כל החדר, אתה יודע מה זיהום יכול לגרום לפצוע? צא מכאן מיד!!" באצבע מושטת וביד פשוטה הראתה לו את הדלת והיתה לו הרגשה כי אם לא היה יוצא מיד, היתה אוחזת בצווארונו ומשליכה אותו החוצה. קם ויצא מהחדר. משאיר את גידי שקוע בשינה של חוסר הכרה. פתאום היתה הדרך נהירה לו. תוך דקה היה במשרד. חנה היתה עסוקה בהעברת המשמרת למשמרת הבוקר. חייכה אליו חיוך קטן. "מצאת?" הנהן לה בראשו, "גילי מצא את גידי", אמרה ושוב לא עצרה את חיוכה. אך גילי לא חייך אליה בחזרה. לקח את החגור ויצא אל הבוקר המתעורר. הג'יפ היה מכוסה בשכבה דקה של בוץ צהבהב. ללא מחשבה העביר אצבע על מכסה המנוע, משרבט קו מסתחרר. עלה וישב בכיסא שהיה רטוב מטל, הלחות הקרה הרטיבה את מכנסיו וכיווצה את ישבנו. התניעה ויצא ממגרש החניה. 'תוך שעה אני בבסיס', חשב. הרגשה מוזרה בילבלה את דעתו, כל בוקר, בשעה כזו היה יוצא לסיור, הג'יפ של גידי לכיוון אחד והג'יפ שלו לכיוון ההפוך. והנה עכשיו הוא לבד. ומסביב הכל ירוק, ואין גדרות תיל ואין שביל טשטוש שמטשטש את הראיה, ובכלל הוא נמצא במקום הלא נכון, בשעה הלא נכונה. נהג בפיזור דעת, לא ממהר לשום מקום. צמיגי הג'יפ השמיעו מין איוושה שכזו, כאילו הוא נוהג על כביש רטוב. עוד שעה יגיע לבסיס. הג'יפ חרחר וחרחר, קצת נוסע וקצת מקרטע. עוד חרחור והמנוע דמם. מיכל הדלק היה ריק לחלוטין. עצר בצד הדרך והמשיך לשבת. 'לא, הוא לא ילך עכשיו ברגל לחפש דלק, מי בכלל מבטיח שיש תחנת דלק במרחק הליכה, ובכלל אין לו גרוש על התחת. הרי יצא לסיור ואסור לקחת ארנק, ואין בעד מה לקחת כסף'. התיישב לו בנוחיות, רגל אחת על מדרגת המתכת הנמוכה שאף אחד לא משתמש בה כדי לעלות לג'יפ. נשען לאחור מונה את המכוניות החולפות על פניו, מישהו במכונית נופף לו שלום, אך הוא לא החזיר, עוד עלול מישהו לעצור ולהציע לו עזרה. והדבר האחרון שהוא רוצה עכשיו, זו עזרה. נשם עמוקות את אוויר הבוקר הקריר והלח. 'מעניין מה קרה עם הנשק, זו יכולה להיות בעיה. כבר כמעט פז"מ לקבל דרגה, מי יתן לו דרגה, כלא יתנו לו'. "או הו, כלא ארבע, מסכנים העצירים", התנגן לו השיר. אבל אולי זה לטובה, עוד כמה חודשים נגמרת החתימה והוא עוד לא החליט אם הוא רוצה לחתום או להשתחרר, אם לחזור הביתה או אולי למזרח הרחוק, אומרים שביפן עושים ים של כסף במכירת תמונות ברחוב. פעם שמע שניים מספרים איך הם מסדרים שם את המשטרה. ואם לא יפן, אולי אוסטרליה, מרחבים, קָאוּבּוֹיס, מטעים, יש באוסטרליה בחורות יפות, כולן בלונדיניות עם עיניים כחולות, מתות על ישראלים.

צפירת מכונית הקפיצה אותו חזרה. הקמב"ץ עצר בצד השני של הכביש, ירד והסתכל לצדדים, ורץ לחצות את הדרך מתחמק מהמכוניות הדוהרות המנסות לחסום אותו. "נגמר הדלק", אמר לו גילי.

"איך גידי?"

"לא יודע, ישן כל הזמן".

"ישן? עופרי אמרה שהוא מחוסר הכרה".

"לא יודע, בשבילי הוא ישן כל הזמן. יגמור לישון ויתעורר".

הקמב"ץ רץ חזרה לצידו השני של הכביש, התיר ג'ריקן רזרבי שהיה קשור מאחור. 'למה לג'יפ של הקמב"ץ יש ג'ריקן רזרבי ולג'יפ שלו אין? קשה לחצות בריצה עם ג'ריקן מלא'. מכונית הגיחה נוסעת במהירות משוגעת. צופרת צפירה ארוכה כצפירת רכבת. "הלוואי שיתהפך!" שלח אחריה גילי קללה, לא היתה צינורית, ניסו לשפוך מהג'ריקן ישר למיכל, טיפה אחת פנימה ושתיים החוצה.

"הגיע מחליף לגידי".

"מה הגיע מחליף לגידי? רק אתמול נפצע וכבר מחליף?"

"אין ברירה, יש אלף ידיעות מודיעיניות, מחכים לך שתכניס אותו לעניינים".

"מה אני,גננת?"

"דרך אגב, הגלילון שלך אצלי בחדר, מתחת למזרון".

לא זכר שראה את הקמב"ץ כשחזר מהסיור, לא זכר שראה אותו לפני שיצא בדרך לבית החולים. לא זכר שמסר את הנשק למישהו. 'מי לקח את הנשק?' הקמב"ץ רץ וחצה את הכביש. הניח את הג'ריקן מאחרי המושב, עלה והתניע. "למסור משהו לגידי אם יתעורר?" שאג אליו מעברו השני של הכביש, אך גילי רק עמד ולא ענה. הקמב"ץ הזניק את הג'יפ להשתלב בתנועה וגילי עוד היה איתו עד שנעלם מעיניו. 

ניסה להניף בוהן, אך לא היה ג'יפ בכיוון ההפוך. לא היה ג'יפ ולא היה גידי. לרגע היססה ידו באוויר, בכל זאת הניף בוהן אל הדרך הריקה שירדה דרומה, ידע כי גידי אינו שם וגם לא יהיה שם לעולם. אבל הנפת בוהן "לדרך צלחה" מעולם לא הזיקה לאף אחד. ואם גידי לא שם בדרך, בטוח שצריך הוא לברכה וגם בטוח כי אם הוא כבר התעורר, ואם הוא יודע מה השעה, הרי הוא יודע כי גילי עכשיו יוצא לדרך וגם אם אין הוא יכול להניף בוהן במיטה וכל הצינוריות האלה כובלות את ידיו, הרי שבליבו ובעיני רוחו הוא מניף בוהן ומברך את גילי בברכת דרך צלחה. שיקע את עצמו במושב, היטיב את משקפי הרוח ואת הקסדה, שילב את ידיו והניח על הפאוצ'ים. הנהג ידע את הדרך. מאחור ישבו שניים, לא אחד חדש, שניים חדשים. הקמב"ץ אמר לו להכניס אחד לעניינים. אבל בעצם זה לא שינה דבר אם היה שם אחד או היו שם שניים. בעיניים חצי עצומות בחן את דרך הטשטוש. המוקש צריך היה להדליק אורות אדומים. לדרוך את החושים, אך גילי חש עייפות נוראה. העדרו של גידי כאילו לקח ממנו חצי מכוחותיו. עוד פעם ועוד פעם, הסב את גופו בכבדות לאחור. לחפש את עמוד האבק הנוסע דרומה. עוד פעם ועוד פעם חזר ושקע בישיבתו כשראה שאין בדרום ענן אבק ואפילו לא עלעול אחד קטן. שני הקצינים החדשים ישבו דרוכים, מחכים שמשהו יקרה. משהו שיחייב את גילי להפנות אליהם דברים. להקדיש להם תשומת לב, להדריך אותם, להכניס אותם לעניינים. לרגע הטרידה את גילי המחשבה, 'למה שניים?' אך בעצם לא היה אכפת לו אם הם שניים, או שלושה או כל מספר אחר, יותר מסיור אחד, בזמן אחד, ממילא הוא לא יכול לעשות.

השמש עלתה מעל להרים שבמזרח, מלבינה את הדרך הלבנה עד לבוהק. דומה לסרט מסוע לבן ואחיד שתנועתו מורגשת רק בגלל עמודי הברזל הנוסעים לאחור. לא הגיוני שהניחו מוקש בדרך שרק פעם ביום נוסע עליו ג'יפ הסיור. אבל עובדה, הניחו, כאילו התכוונו בכוונה רבה לפגוע בו או בגידי, הרי בטח קיימו לפני כן תצפיות, וידעו כי הם הם הנוסעים בדרך הזו, רק מקרה הוא שגידי עלה על המוקש ולא הוא. יכול היה להיות שהוא זה שהיה נוסע אתמול בכיוון ההוא. ואם היה הוא זה, הרי שגידי היה כאן עכשיו במקומו, מכניס לעניינים את שני החברה האלה, והוא היה עכשיו שוכב חצי מת בבית החולים. ובכלל, איך זה שמוקש אחד מחורבן הוריד לגידי את שתי הרגליים וכל האחרים שהיו בג'יפ, רק אכלו אבק ונשמו עשן אבק שריפה, אבל כלום לא קרה להם. ואם היה זה הוא בג'יפ, מי מבטיח שרק את הרגליים היה מאבד, אולי היה נהרג והיו מספידים את הנאהבים והנעימים שרק המוות הפריד ביניהם.

ברורים כשמש שהאירה אותם, נראו העקבות החוצים את שביל הטשטוש. מבלי לחשוב הנחית על כתף הנהג מכה איומה, שכאילו אוטומטית, הפעילה את רגל הנהג ללחוץ על המעצורים. גלגלי הג'יפ התחפרו בעפר הדרך. בחלקיק השניה היו כל ארבעתם רבוצים באבק הלבן של הדרך. ענן האבק, שעד עכשיו רדף אחריהם מיהר לחלוף מעליהם. כאילו ממשיך הוא בכיוון שהתרגל אליו ולא חשוב שהג'יפ, מוֹלידוֹ, עצר מלכת. עד שהיסס ועצר במקומו ונסוג נהדף ברוח שבאה מצפון. מבולבל ומאבד מעצמו, לוקח איתו את שרידי הרעש שהשאיר מאחוריו הג'יפ שדמם. היה שקט, והיתה שלווה. על אחד מעמודי הברזל עמדה לה סלעית באפור ושחור, בוחנת בעיון את הג'יפ העומד ואת הארבעה הרובצים סביבו. מטה את ראשה לצידו, מנסה להבין מצד חדש, כי עד עכשיו ראתה רק ג'יפ נוסע וזו לה הפעם הראשונה שהיא רואה ג'יפ עומד.

סקרו בעיניים קמות את שמסביב. הכל עמד קפוא על מקומו. כאילו דבר לא השתנה כאן מאז אותה רעידת האדמה שיצרה את השבר. לרגע הטרידה אותו המחשבה מתי זה היה, פעם ידע, אבל עכשיו הוא לא מצליח להיזכר. חמש עשרה אלף שנים, מאה וחמישים אלף שנים, אולי חצי מליון שנים? הסלעית התייאשה מהם והתעופפה לחפש ענין אחר במקום אחר. 'מכשיר הקשר!' גילי אף פעם לא דיבר "על אמת", רק תירגל, לא היה בטוח כי הוא זוכר את נוהל הקשר, אך מה זה חשוב עכשיו. 'איפה קצין הקשר? הממזר הזה בטח מקשיב עכשיו לשירים עבריים בגלי צה"ל'. הסתכל במכשיר כאילו מסתכל הוא בפניו של הקצין. "היתה חדירה! היתה חדירה!" צעק, אך המכשיר המשיך לשתוק. פרקי אצבעותיו הלבינו, ידו כאבה. חשב כי עוד רגע יפצח את השפופרת. "היתה חדירה! היתה חדירה", המשיך וצעק וצעקתו חזרה אליו מהמצוקים, "כאן שבע, מסור הודעתך, עבור". "מה שבע מי שבע? היתה חדירה! היתה חדירה!"

"בדרך אליך, אל תעשו שטויות, רות, סוף".

מעכשיו לא היה להם יותר מה לעשות. דילגו מהג'יפ אל שולי הדרך. החליפו סלע מסתור בסלע אחר. ולא ידעו מי חדר, מתי חדר, כמה חדרו. אולי הם מסתתרים במצוקים? אולי כבר הרחיקו לכת והם בכלל לא כאן? דבר לא זע ודבר לא נע והיה שקט כמעט כמו שבת אחר הצהריים בקיבוץ, כמו בחדר בבית החולים בו שוכב גידי ישן שינה עמוקה, אולי חסר הכרה כמו שאמרה עופרי.

מעל למצוקים הגיח הליקופטר, פולח פלחי שמיים בלהבי המדחף. ריחף מעל לקו המצוקים. שייט לאורכם, נראה כמו שראה גילי במפגן חיל האוויר ביום העצמאות שעבר. גמר להציג את ביצועיו ונע מזרחה עד שריחף ממש מעל לראשיהם. הרעש היה נורא, כנשיפות מפלצת אגדות ענקית העומדת לנחות עליהם בכל רגע ולקרוע אותם בציפורניה. או אולי לאחוז באחד מהם, אולי בגילי עצמו, ולשאת אותו כמו שראה פעם באיזה סרט, איך הנשר חוטף ילד ונושא אותו אל מרומי פסגות הרים סלעיות. רק לא זכר מה היה הסוף. כאילו אחוז בחוט סמוי הנמיך המסוק עד שנעלם בסופת אבק שעלתה מדרך העפר ומשביל הטשטוש. לא נראה ורק קולו נשמע כגניחות מפלצת בקצב הולך ומואט הולך ושוקע. מתוך סופת האבק פרצה בריצה דמות ירוקה, ונעליים אדומות הפריחו ענני אבק קטנים, פרטיים לכל נעל ונעל. גילי כבר לא זכר כי המדים כל כך ירוקים, לא תאר לעצמו כי אפשר לשמור את הנעליים כל כך אדומות. מדרום באו בתנועה שתי עננות אבק וכבר אפשר היה לשמוע את נהמת המנועים שעוד רגע השתלבה באנחות המסוק. הבט"שיות עצרו במרחק מה וכבר נראו החיילים קופצים מהן ונעלמים בצידי הדרך. וכל שהיה בתנועה חזר וקפא והיתה דומיה של צפיה. ואי אפשר היה לדעת. מי יקום ויתעורר ואם יקום ויתעורר. "גילי גילי" באה הצעקה. עלתה מדרום וירדה ממערב רצה בבקעה וגולשת מהצוקים. אי אפשר היה לדעת מה צעקה ומה הד. רצה לדעת מאין בא הקול אך חשש להרים ראש. לפעמים משלמים ביוקר על הרמת ראש, "המפקד! המפקד!" צעקה הדמות הירוקה שנולדה מתוך האבק. אולי דקה עברה עד שגילי הבין שמדובר בו. נופף בידו כמו נפרד מרכבת היוצאת מהתחנה. 'איזה מפקד? מה מפקד? נהג אחד ושני קצינים חדשים, בקושי חוליה מצומצמת'. מאחרי סלע מסתור התנועעה יד של הדמות הירוקה, קוראת אליו, כונסת אותו. קם וזינק ורץ בזיגזג כמו שלמד עוד בטירונות. התכנס אל מסתור הסלע ליד הדמות הירוקה וראה שני עלי תאנה על הכתף. "מי, מתי, כמה?" חקרה הדמות וגילי לא ידע להשיב. רק בטוח היה כי העקבות הם שם, ברורים בצלליות שהטילה בהם השמש. לא היתה לו לגילי תשובה לשאלות, וכל עוד לא נענו השאלות, לא היה מקום לשאלות נוספות. "אני הסמח"ט", אמרה לו הדמות וגילי חש מבוכה איומה. 'איזה פחדן עלוב הוא, הקפיץ את כל הגזרה, ומה? אין לו כל תשובה, ואולי היה זה רק נדמה לו, אולי נמנם לרגע והחרדה ציירה לנגד עיניו עקבות רגליים באבק הלבן'. רבצו שניהם זה ליד זה ועיניהם בולשות בצוקים האילמים, בעורפם נשפו בעייפות מדחסי המסוק "וויף וויף", וציוץ ציפור, אולי אותה הסלעית שהיתה כאן מקודם, חדר והצטלצל בין נשיפה לנשיפה. נצח של כמה דקות חלף ולא קרה שום דבר. הסמח"ט קם ועמד ולגילי, הרובץ, נראה גבוה גבוה על רקע השמים. תחב את ידיו בחגורה וסרק את הצוקים. אט אט נעו פניו מימין ולשמאל. לא ראו דבר ולא היה שם דבר שאפשר לראות "איפה העקבות?” שאל את גילי. גילי קם והלך אל הדרך לחפש את העקבות בשביל הטשטוש. אך לא היו שם עקבות ולא סימן. ואם היו, הרי שמדחפי המסוק הפריחו אותם באבק. הסמח"ט נעץ בגילי מבטים וגילי חש איך הוא הולך ומצטמצם עד לאפס. מדחפי המסוק נטענו במרץ מחודש, מעלים סופת אבק. עוד רגע והסמח"ט עלה בסערה השמיימה, מעט לכיוון צפון ואחר ישירות מערבה כאילו עומד לפגוע במצוקים ולעבור דרכם. נמוך נמוך עבר מעליהם ונעלם, משאיר מאחריו את קולות המדחפים ההולכים ונמוגים. גילי נשאר עומד המום. מבטו נעוץ באופק, בנקודה בה נעלם המסוק. הבושה אכלה בו בכל פה. 'מה קורה פה? מה יספר לגידי כשיתעורר משנתו? מה למדו ממנו אלה החדשים?’ בטוח היה שהיו שם עקבות. הרי ראה אותם ברורים ברורים. כסהרורי עמד ונעץ מבט בוהה בשביל הטשטוש. הנה הם כאן, איך זה שלא ראה ולא הראה לסמח"ט. עד שלא השקיף לא הבחין במפקד ובחיילים שהגיעו בריצה. שני הקצינים החדשים עמדו בצד. לא מקובלים על הכלל ומוציאים את עצמם מהכלל. "היו כאן עקבות", אמר גילי ולא היה ברור אם הוא אומר את הדברים לעצמו או למפקד. "אני בטוח שהיו כאן עקבות". "או.קיי", אמר המפקד, "יותר טוב הקפצת שווא, מטעות". פנה אל הבט"שיות וכולם אחריו. נסעו דרומה, מעלים ענן אבק. גילי והקצינים והנהג נשארו מאחור. שותקים כדי לא לעורר מבוכה וכדי לא להפריע את השקט שהשתרר. 'אני בטוח שהיו כאן עקבות', אמר גילי וחזר ואמר לעצמו נושא עיניו למרום לבחון את המצוקים. היה שם נצנוץ, שם למרגלות הצוקים. רצה להאמין לעצמו כי ראה אך פחד לומר זאת בקול שלא יתבזה עוד הפעם, והנצנוץ, כמו שהופיע, כך נעלם. 'גידי, מה אתה אומר?' נשא תפילה אילמת אך גידי לא היה שם לענות לתפילתו או לענות על שאלתו. שוב קרץ לו הנצנוץ. או שהדמיון מהתל בי או שלא היה זה דמיון, חלפה המחשבה במוחו. "הישארו כאן ותנו לי חיפוי!" פקד ולא חיכה, אלא פרץ בריצה במעלה המדרון העולה אל המצוקים. ישבו להם השלושה, הנהג ושני הקצינים, על סלע בצד הדרך. מלווים אותו במבטים שהיה בהם חמלה והיה בהם לעג וגם שמץ של חרפה. גילי רץ במעלה ניגף באבנים, נושא על גבו את החגור ובליבו את גידי. 'גידי, אנחנו לא נאכזב, יחד נוכל, יחד אפילו אלוהים לא יוכל לנו, גידי, אנחנו נראה להם, גידי, רגליך לא היו קורבן שווא, גידי, אני בטוח שאתה מאמין לי שהיו שם עקבות, שהיה שם נצנוץ, גידי'. השקט התנפץ לאלף רעמי יריות, גילי נפל אפיים. בטוח היה שראה את הרשף, כאן, למעלה, כבר לא רחוק. הכדורים שרקו מעל לראשו, לא היה בטוח אם הם מכוונים אליו או אל השלושה שנשארו ליד הג'יפ. העיף מבט למטה ולא ראה אותם. איפה הם, למה הם לא נותנים חיפוי? הברך כאבה כאבי תופת, לא ידע אם קיבל מכה כשהשתטח או אולי נפגע מהיריות. הביט בברך ומישש בידו, לא היה שם דם. הדי היריות רצו בעמק עד שנַדָמוּ, שוב היה השקט. אוזניו הצטלצלו ולא ידע אם מרעש היריות או מהשקט המוחלט. בזהירות ולאט לאט בחן את הסובב. לא ראה דבר למעלה ולא ראה דבר למטה, מעליו היו רק המצוקים הדוממים ולמטה היה רק הג'יפ, קטן קטן ונטוש נטוש. 'איפה כולם? גידי, איפה כולם?' אבל גידי לא היה שם ולא היה מי שישיב במקומו. 'צריך להגיע באיגוף עד לרגלי המצוקים'. אם היה בטוח שיהיה מי שיתן לו חיפוי, זו לא היתה בעיה, אבל לא היה מי שיתן לו חיפוי. ברור היה לו כי כך המצב לא יכול להמשך. וכי עד מתי יוכל כך לשכב אמצע המדרון. השקט היה חשוד יותר ומפחיד יותר, אם רק היו יורים, אולי היו פוגעים, אבל לפחות היה יודע איפה הם ולרגע לא היה חשוב לו אם היו יורים מלמעלה או יורים מלמטה. ולא איכפת היה לו לדעת, איפה הם, רק לדעת שהם קיימים והוא לא לבד. 'יותר קל לזחול במעלה המדרון מאשר במורד, וגם הצוקים נראים קרובים יותר מאשר הדרך שלמטה. זחל בזהירות בוחן את הדרך הקצרה ביותר והבטוחה ביותר בין מסתור למסתור. לא בטוח היה אם המסתור הוא מסתור או לא, הרי הוא לא יודע איפה הם. אגל זיעה נזל על המצח וחדר לעין, עצם חזק להחליש את הצריבה אבל הצריבה לא נחלשה. כבר לא היה בטוח מה גרוע יותר, הכאב בברך או הצריבה בעין. מתי הספיקה השמש לעלות כל כך גבוה, הביט למעלה וראה כי הצוקים כבר כמעט מעליו, עוד זחילה קצרה והוא לרגליהם. איך זה שאף אחד לא יורה, מה, כולם הלכו? כולם ברחו? אם מקודם חשב שהוא רואה נצנוץ מלמעלה הרי שעכשיו נדמה לו כי הוא רואה נצנוץ מלמטה. רק שלא יתחילו שוב לירות עכשיו. כשהוא לרגלי המצוקים, גם אלה וגם אלה יכולים לפגוע בו. רק שלא יפגעו בו. רק שלא ייהרג. כי אם ייהרג, לא יוכל לספר לגידי שום דבר, לא אכפת לו להיפצע, יכול להיות שזה יהיה אפילו נחמד, הוא וגידי, מיטה ליד מיטה. הוא יספר וגידי יתפעל. עופרי תשב ביניהם, בין שתי המיטות, ידה האחת על המיטה שלו והיד השניה על המיטה של גידי, פעם תביט בו ופעם בגידי.

לפתע הם הופיעו. שנים נפרדו מהסלעים שהיו חלק מהם, שני הקצינים החדשים, רצים בזיגזג, מדלגים מסלע לסלע. מכאן, מלמעלה נראו כמונחים על כף היד. 'עוד נצנוץ, כנראה הנהג, אולי מחפה עליהם, אבל אין סיבה לחפות, אין יריות, רק שקט. והשנים למטה נראים כל כך קטנים שבכלל לא כדאי לירות בהם. כל זה לא נראה אפילו כתרגיל, זה בכלל משחק, התגנבות יחידים, מי יהיה מלך הגבעה. את מי הם הולכים להוריד, אותו או את איזה אויב שאף אחד לא יודע איפה הוא ואף אחד לא יודע אם הוא בכלל קיים. מת להשתין, מה פתאום עכשיו להשתין. מה יקרה אם דווקא כשיהיה עם הזין בחוץ, יתחילו יריות. אבל אם לא ישתין כמו בן אדם, יעשה במכנסים. רק רגע, לעמוד על הברכיים עם הפנים אל המצוקים. להשתין בעמידה עושה המון רעש, תראה את החברה האלה'. על כתם קטן של עשב חצי יבש, נעו להם באיטיות אצילה כמה מָקלָנים, בחשיבות פילוסופית, מנסים להחליט אם הם עשבים או חגבים, לא ידע למה אבל בא לו חשק אדיר להשתין דווקא עליהם.

לפתע, ברעם אדיר, התפוררה האדמה שלרגליו, ממש כאן, אולי עשרה צעדים לפניו, יורים, ממש כאן, מעבר לבליטה בסלע. אם היה הולך עוד כמה צעדים, היה נופל להם ישר על הכוונת. למטה, כמו במערבונים, ריפרפו להם ריפרופים קטנים של אבק כשפגעו הקליעים בסלעים. ניסה להבחין כמה הם, שנים זה בטוח, אולי שלושה. השניים החדשים שלמטה נעלמו כאילו נטמעו בסלעים שהיו להם למסתור. בטוח היה כי אלה שמעבר לבליטה בסלע לא יודעים כי הוא מצידה השני של הבליטה, כי אילו היו יודעים, לא היו שופכים את כל האש הזאת למטה. 'רימונים'. בדק בחגור, הוציא רימון ועוד רימון. שלף נצרה ועוד נצרה. לא ידע מה מעבר לבליטת הסלע, אך ידע את עוצמת ההלם של רימון מתפוצץ. ההם מהצד השני היו עסוקים בירי. שיחרר נצרה והמתין סופר 'אחת שתים' והשליך. הפיצוץ היה כל כך קרוב שאפילו הוא נדהם. זינק אל פינת הסלע, מערה. רימון שני, כמתוך לוע של הר געש פרץ הפיצוץ. נושף בועת ענק של אבק עשן אפור, ריח עז של גללים נשרפים הוטח בפניו. שכב והמתין. האבק התאבך והתאבך והחל שוקע. בזרמי האוויר החמים העולים במקביל למצוקים ננעצה סלעית, דואה אל מקומה. חיפושית שחורה מיהרה לגלגל ברֶבֶרס כדור של זבל. לא ידע אם הזמן רץ קדימה או רץ אחורה. היה שקט. דרוך עד פקיעה קם והתקדם בשפיפה אל תוך המערה. האוויר עוד היה רווי אבק בריח עשן וגללים חרוכים. שניים היו שרועים שם. אפורים באבק המכסה עליהם אט אט. עמד והביט בהם כמהופנט. פעם, בספר, ראה תמונה דומה של אנשים שקפאו למוות בהתפרצות הר הגעש. גם בפומפיי לא הצליחו האנשים להימלט ממותם. כתוב היה שזו תמונה בשחור לבן. אבל לא היה שם שחור ולא היה שם לבן, רק אפור, וגם פה היה רק אפור, אולי אין מוות בצבעים. אנחה שנשמעה מאחריו סחטה את ההדק עד שלא היו עוד כדורים במחסנית. מאחריו, קרוב אל הפתח התגלגלה עוד גופה. לא נשארו לה פנים, רק כתם אדום של דם. טוב שלא נשארו פנים. פנים נשארים לנצח בזיכרון. כושל יצא מהמערה וישב על אבן שהיתה שם. אבן שאולי דורות של רועים ישבו עליה, להשקיף על נוף הקדומים. לספוג את השלווה. לחזות בזריחות, לעצום עיניים עם השקיעות. 'גילי!! הרגת בני אדם!!' זעק אליו השקט. 'גילי, הרגת בני אדם'. הסלעית הפריחה ציוץ להודיע לכל מאן דבעי כי הכל נגמר, כי אפשר לחזור ולאכול, ואפשר לחזור ולאהוב, כי אשר היה היה, ואשר היה הוא אשר יהיה. החיפושית המשיכה בכוחות בלתי נלאים בגלגול כדור הזבל וגילי היה עייף. מלמטה נשמעה נשימתם הכבדה של השניים הרצים אליו. הניח את מצחו בכפות ידיו וראה כי מכנסיו רטובים. מיהר והוציא את המימיה, לגם שתי לגימות, שטף את פניו ושפך מעט מים על המכנסיים כדי שלא יחשבו. עמד על רגליו וירד במורד ורגליו ניגפות באבנים. השנים חלפו על פניו מתנשפים כקטרים ופניהם להבה, חלפו וחדרו אל המערה לעמוד נפעמים. המשיך וירד. מדרום דהרו הבט"שיות צפונה. מצפון דהרו הבט"שיות דרומה, ממערב, נוגע לא נוגע במצוקים, הגיח המסוק. פולח פלחי שמים בלהבי המדחף, חלף מעל לראשו של גילי ונחת על דרך העפר.

"תן להם לחלק ביניהם את הפגרים", אמר לו המפקד ועזר לו לעלות ולשבת בג'יפ. הנהג התניע ולקח את גילי משם. ג'יפ אחד קטן, בודד על דרך העפר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר