אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גאספאר


תאריך פרסום קודם: 
2003
גאספאר דה גאמה
גאספאר דה גאמה

לא הרבה ידוע עליו. ובכל זאת, מה שידוע די בו כדי לכתוב ספר עב כרס או ליצור תסריט רב ערך. לא ידוע מה היה שמו כאשר נולד ודומני שאף לא היכן נקבר. מאחר ולא ידוע שמו, גם לא ניתן להתחקות אחר משפחתו ולנסות להציל מצאצאיה פריטי מידע כאלה ואחרים.  ניסיונות להשיג תמונות שלו עלו בתוהו.

הוא נולד בעיר פוזנן שבפולין. לפי גירסה אחת הגיח לאוויר העולם ב-1444; לפי אחרת - ב-1450. בילדותו נאלצה משפחתו להימלט מפוזנן, אולי בעקבות פעילותו האנטישמית של הנזיר הפרנציסקני ג'ובאני דה קפיסטראנו וגזירותיו של המלך קז'ימיז'. המשפחה עברה לגרנדה שבספרד, אך משם גורשה שוב ועברה לאלכסנדרה שבמצרים. בסופו של עניין התגלגלו בני משפחתו לקוצ'ין שבהודו, מקום בו התקיימה קהילה יהודית ותיקה. הוא נשא לו אישה ונולד לו בן, אך גם שמם אינו ידוע. היה לו כישרון נדיר לשפות, והוא דיבר ספרדית, פורטוגזית, ערבית, פרסית, פולנית, איטלקית, עברית וארמית - ולמד במהירות חלק גדול מהשפות המדוברות בחופי הודו וסביבותיהם. הוא החל לעסוק במסחר באבנים יקרות וקנה לעצמו מומחיות גדולה בתחום זה. כשראה ברכה בעסקיו רכש ספינה משלו ולימד את עצמו ניווט. הוא הרחיק להפליג עד סין, אבל באחד מאותם מסעות השתבש מזלו וסמוך לגואה הותקפה ספינתו. הספינה הוטבעה וכל מטענה אבד. הוא עצמו ניצל איכשהו, אך נלכד והובא לגואה. הוא נאסר על ידי השליט המקומי, הנסיך סאבאיו, אך זה עמד מייד על טיבו וכישוריו ותמורת הסכמתו של הניצול להתאסלם החזיר לו את חירותו. לאחר שהתאסלם ניתן לו השם יוסוף אדיל, כשמו של השליט המקומי. הוא נכנס לשירותו של סאבאיו ומונה לאחד מיועציו ולשליח מטעמו.

ב-1497 הפליג ואסקו דה גאמה, אחד הגלאים החשובים של התקופה, בראש שייטת קטנה שמנתה שתי ספינות ("סאו רפאל" ו"סאו גבריאל") כשפניו מזרחה. הוא יצא מליסבון, נע דרומה לאורך חופה המערבי של יבשת אפריקה והקיף את כף התקווה הטובה. משם המשיך צפונה, לאורך קו החוף המזרחי של אפריקה, ועגן בנמלים שונים טרם פנה מזרחה אל הים הערבי והאוקיאנוס ההודי. ב-21 במאי 1498, אחרי עשרה וחצי חודשי הפלגה, הטילו ספינותיו של דה גאמה עוגן בעיר כלכותה (או קלקוטה, לפי כתיב אחר) שבחוף מאלאבר, הודו. היה זה מרכז מסחרי גדול שהפורטוגזים לא ידעו עליו כמעט דבר. ז'ואאו נונייז, מתורגמן שנילווה לצוותו של דה גאמה, ירד אל החוף והצליח למצוא שם שני מאורים שדיברו ספרדית. מהם למד כי בעיר יש שפע של סחורות יקרות ערך מכל רחבי הודו והמזרח - אבנים יקרות, תבלינים, עץ ועוד. דה גאמה החליט לשהות במקום זמן מה.  

אבל השהייה בכלכותה לא הייתה מסבירת פנים במיוחד. הסוחרים המקומיים לא היו מרוצים מהגעת האירופים לסביבה והתייחסו אליהם בהסתייגות רבה, ולעתים אף בעויינות. הפורטוגזים, מצידם, ניסו למכור את סחורותיהם אך קיבלו עליהם תמורה זעומה בלבד, ולאחר תשלום המכס לשלטונות המקומיים לא נותר בידם כסף רב לקנות את הסחורה בה רצו. וכאילו לא די בכך, חשו הפורטוגזים כי מחירי הסחורות שאותם ביקשו לרכוש הועלו לפתע, ובשיעור גבוה. דה גאמה, שכנראה הבין שזרותם של אנשיו למקום ולאנשיו - ואולי גם היהירות האישית שלו - אינה מסייעת כלל בקשירת קשרי מסחר טובים. הוא היה זקוק לאדם מיומן ויודע שפות שיוכל לסמוך עליו בנוגע למשא ומתן עם הסוחרים ולדיפלומט שירקום יחסים הרמוניים עם השליטים המקומיים. בינתיים, משלא יכול היה להפיק תועלת נוספת מהישארות בכלכותה, הורה לאנשיו להרים עוגן ולהפליג הביתה, לליסבון.  

ב-29 באוגוסט 1498 הפליגה השייטת הפורטוגזית מכלכותה והמשיכה לנוע לאורך חוף מאלאבר. כשהתקרבו הספינות לגואה, הוחלט שלפני שייחצו את הקטע הארוך בים הפתוח דרך הים הערבי בואכה חופי מזרח אפריקה יש לנקות את דפנות הספינות. השייטת עגנה, איפוא, באי קטן מקבוצת איי אנג'דיווה, סמוך לגואה. שם עלה אל הסיפון, ללא הזמנה מוקדמת, גבר זר. הוא מתואר כאדם גבוה, שלגופו בגדי פשתן משובחים. על ראשו חבש תרבוש, למותניו חגר חרב, עיניו היו אפורות וזקנו הקצר היה בעל גוון אדמדם. האיש הציג את עצמו כשליחו של הנסיך סאבאיו, שליט האיים בהם עגנו ה"סאו רפאל" וה"סאו גבריאל". הוא נועד עם ואסקו דה גאמה ועם אחיו, פאולו, ומסר להם הזמנה לבוא להתארח אצל סאבאיו ולשהות אצלו זמן מה כדי לחליף כוח מההפלגה הממושכת.

הביקור הפתאומי עורר את חשדם של האחים. פאולו דה גאמה יצא לסיור קצר וגילה שכוחותיו של סאבאיו הולכים ומתרכזים במפרץ סמוך, במטרה לתקוף את הפורטוגזים וללכוד את ספינותיהם. ואסקו דה גאמה הורה לאנשיו ללכוד את השליח ולכבול אותו. לאחר מכן חקר אותו, וכשלמד את קורותיו ומוצאותיו של הזר (שהיה, כפי שאפשר לנחש, גיבורנו מראשית הסיפור) הבין כי ניתן להפיק ממנו תועלת רבה. אחרי הכל, האיש הציג עצמו כסוחר באבנים ירקות וכמי שדובר את שפות המקום. דה גאמה, שזכר כי אחת ממטרות מסעו המקורי למזרח הייתה להכניס מספר רב ככל האפשר של אסיאנים תחת כנפי הנצרות, הסביר לזר כי יוכל להציל את חייו אם אך יסכים להמיר את דתו "מרצונו החופשי וללא כפייה". הייתה זו הצעה שמחיר הסירוב לה היה ברור מאוד, הצעה שגיבור ספרותי ידוע כבר כינה פעם ככזו ש"אי אפשר לסרב לה". הזר נאלץ להסכים וכומר שהיה בספינה ביצע את הטקס הקצר. האיש נטבל בשם גאספאר - השם שבחר עבורו ואסקו דה גאמה - ומאחר שדה גאמה גם הכריז על עצמו כפטרונו, ניתן לו שם משפחתו של מפקד המסע.

בגלל האיום שריחף על הספינות מצד סאבאיו זירזו האחים דה גאמה את הטיפול בספינות ועד מהרה יצאו הפורטוגזים מאנג'דיווה כדי לחצות את הים הערבי. מחלת צפדינה קשה פגעה בחלק גדול מהמלחים וגרמה למות שלושים מהם (במקור, יצאו למסע כמאה וחמישים איש). רבים מהם מתו בנמל מאלינדי, מה שגרם לכך שעל ה"סאו רפאל" - הספינה העיקרית שנפגעה מהמחלה - היו מעט מאוד ידיים עובדות. לכן הורו האחים דה גאמה לשרוף את ה"סאו רפאל" ולהעביר את יתר המלחים ל"סאו גבריאל". באותה תקופה היה גאספאר שרוי במצב רוח גרוע, ככל הנראה משום שנותק מעל משפחתו וחבריו בפתאומיות שכזו. כשהתאושש, גילה את יכולותיו בניווט, בחישוב זרמי המים והרוחות ובמיפוי (למעשה, ה"קארטה מארינה", המפה שהכין הקרטוגרף המפורסם מרטין ואלדסמילרב-1516, מבוססת על חומר שאסף גאספאר דה גאמה). לאחר מסע עגום במיוחד, שבמהלכו מת פאולו דה גאמה משחפת, הגיעה הספינה סוף סוף לפורטוגל ב-18 בספטמבר 1499. כך חזר גאספאר, לראשונה מזה שנים רבות, לאירופה. 

במרץ 1500 יצא גאספאר עם משלחתו של פדרו אלווארז קבראל. משלחת זו, שמנתה 13 ספינות, נועדה לכבוש שטחים חדשים ולהקים בהן מושבות פורטוגזיות. קבראל יצר את הרושם שהוא מתכוון להפליג להודו, אך למעשה פנה מערבה לכיוון אמריקה. ב-22 באפריל נחתו הפורטוגזים בחופי ברזיל של ימינו. קבראל כינה את המקום "טרה דה סאנטה קרוז" - ארץ הצלב האמיתי. גאספאר ניהל את יומן המסע ותיעד את התגליות השונות בו. כתמיד, ציין את הרוחות, זרמי המים, קווי הרוחב, קווי החוף ועוד. לאחר מכן שבה המשלחת לחופי אפריקה, אך מעט לפני שהגיעה לכף התקווה הטובה התחוללה סערה עזה וארבע מספינותיה טבעו על צוותיהן (אחד הטובעים היה גם ימאי ידוע אחר, ברתולומיאו דיאס). לאחר מסע מייגע הצליחה השייטת המדולדלת להגיע לכלכותה, שם נשלח גאספאר לנהל משא ומתן עם הזאמורין (תוארו של השליט המקומי).  הלה לא נשא עימו זכרונות טובים מביקורו של ואסקו דה גאמה ומהתנהגותו התוקפנית והבוטה, אבל הסכים לאפשר לפורטוגזים לפתוח תחנת מסחר בעיר. אבל גם הפעם עוררה הגעת הפורטוגזים התנגדות מצד סוחרים שלא רצו תחרות על דרכי המסחר והתנגדו לניסיונם של האורחים לרכוש את כל הסחורה המצויה בשוק. קבראל הסתכסך עם הזאמורין משום שסבר כי הלה עמד מאחוריהקטטות והתגרות שפרצו בין אנשיו לבין הסוחרים המקומיים; בתגובה, הטיל מצור על הנמל והטביע כמה מספינותיו של הזאמורין. ההודים, ובראשם סוחרים מוסלמים, השיבו בהתנפלות על תחנת המסחר - תקרית שהסתייימה במותם של חמישים פורטוגזים. קבראל הזועם הורה להפגיז את כלכותה עד שלא תיוותר בה בקתת עץ העומדת על תילה.  בפורטוגל התקבל גאספאר דה גאמה בסבר פנים יפות. המלך מנואל היה מרוצה מתוצאות משלחתו של ואסקו דה גאמה והבין מה התועלת הרבה שיכול להביא אדם כגאספאר להמשך הקשר בין ממלכתו שלו לבין ארצות המזרח. מנואל העניק לגאספאר בית נאה, תקציב שנתי נדיב ואף הורה להעניק לו גבירה פורטוגזית נאה לאישה. גאספאר עצמו היה מעיין נובע של מידע עבור מנואל: הוא סיפר לו על שליטי המזרח ומאזן הכוחות ביניהם, על מנהגיהם ודתם של התושבים וחשוב לא פחות - על הסחורות שיכולים הפורטוגזים לרכוש שם ועל אלה שיכולה פורטוגל למכור לתושבים. גאספאר העריך שניתן להשיג הסכמי סחר טובים עם שליטי המדינות במזרח, אך היתרה מפני מחוות העלולות להתפרש כזלזול (כמו הגשת מתנות זולות וחסרות כל ערך) ומפני התגרות צבאית מיותרת. בין השאר, גם הזים את השמועה שרווחה באירופה אודות קיומה של ממלכה נוצרית במזרח הרחוק שבה מושל כומר בשם יוחנן (או ז'ואאו, בהגייתו הפורטוגזית).

בפברואר 1502 הפליג גאספאר שוב, הפעם עם שייטת בפיקודו של ואסקו דה גאמה.  מסע זה, בשונה ממסעות קודמים, התאפיין בעיקר במאמצי כיבוש ובביצוע מעשי שוד ימי. בין השאר, הוביל אותו גאספאר לסופאלה שבמזרח אפריקה; הוא סבר שזהו מקומם של אופיר המקראית ומכרות המלך שלמה. אבל למרבה האכזבה, לא הסכים השליט המקומי למכור יותר מאשר כמות זעומה של זהב. השייטת המשיכה לקילווה, שם אילץ דה גאמה באיומי הפגזה את האמיר המקומי להישבע אמונים למלך מנואל ולשלם לו מס. לאחר מכן פנה דה גאמה מערבה והתנפל על ספינה שהייתה עמוסה בעול רגל מוסלמיים ששבו ממכה. בפקודתו, שדוו אנשיו את הרכוש הרבה של הספינה ולאחר מכן העלו אותה באש בלב ים - כאשר 380 הנוסעים (בהם נשים וילדים רבים) נשרפים למוות מול עיניהם האדישות של אנשיו. קבראל הבין שאפסו הסיכויים לכונן קשרים טובים עם עיר זו. כאן נכנס גאספאר לתמונה, כשהציע לו לכונן קשרים עם קוצ'ין, ארץ עשירה שמלכה היה וסאל של הזאמורין של כלכותה. גאספאר נשלח לטפל בנושא והצליח לשכנע את הקוצ'יני שבמקרה שיותקף על ידי הזאמורין, תבוא פורטוגל לעזרתו. ערכו של גאספאר לפורטוגזים התגלה גם בהמשך. הוא הקים תחת מסחר בקוצ'ין וניהל בהצלחה משא ומתן על רכישת מטען גדול של סחורות. בין השאר, רכש פלפל, קינמון, זנגוויל, ציפורן, אגוז מוסקט, מס, מושק, חרסינה, קטורת, מור, עץ סומבה אדום ולבן, ענבר, קני סוכר, לכה, שעווה לחניטה, אינדיגו, אופיום, ואבנים יקרות מכל הסוגים.  בדרכם חזרה לפורטוגל נכונה לקבראל ולגאספאר פגישה מעניינת. באיי כף ורדה פגשו השניים איטלקי יליד פירנצה שהציג את עצמו כאמריגו וספוצ'י. הלה סיפר להם כי כבר הפליג לאמריקה, אבל שהה רק במקומות שמצפון לקו המשווה. גאספאר סיפר לו על האיזורים שמדרום לקו המשווה, בהם ביקר יחד עם קבראל, ומסר לו את כל המידע המפורט שאגר ביומנו. גאספאר, מצידו, התרשם עד כדי כך מאישיותו של וספוצ'י שכאשר חזר לליסבון, ביוני 1501, הציע למלך מנואל להזמינו להפליג תחת דגל פורטוגל.

כשהגיעו דה גאמה ואנשיו לכלכותה, הם נהגו כאילו לא למדו דבר מהכשלונות הקודמים. גאספאר נשלח לנהל משא ומתן עם הזאמורין, אבל אפילו כישוריו הרבים לא הצליחו למחוק את השנאה שלמדו המקומיים לרחוש לנוצרים מפורטוגל. ואסקו דה גאמה, מצידו, נהג במשלחתו של הזאמורין בגסות ובזלזול. הוא תבע לגרש את כל המוסלמים מכלכותה, ומשום שסבר שאין בכוונת הזאמורין להיענות לבתיעה זו, הורה לחטוף כמה דייגים וסוחרים בלתי מזויינים מסירותיהם בנמל. כאן ביצע דה גאמה מעשה מזעזע: בפקודתו, נגררו השבויים לספינת הדגל ושם נתלו מול רציפי הנמל. לאחר מכן הורה דה גאמה לכרות את ראשיהם, ידיהם ורגליהם של הקורבנות ודרש מגאספאר ההמום  לשלוח את האיברים הכרותים לזאמורין בלוויית פתק בערבית שבו הציע לו להכין מהם תבשיל קארי. מסע האימים הזה הסתיים בליסבון ב-1 בספטמבר 1503.

לפי אחד הסיפורים במהלך המסע מכרו כמה מלחים בצוותו של ד'אלמידה (חלקם ממוצא יהודי), ספרי תורה לאנשי קהילת קוצ'ין. ד'אלמידה גילה את העיסקה אך נמנע מנקיטת צעדים נגד מבצעיה. כששבו לפורטוגל, שיכנע גאספאר את המלך שלא להעניש את המלחים. יתר על כן, יתכן שגאספאר עמד גם מאחורי צעד נוסף של המלך, מה שמעיד על מידת השפעתו הרבה עליו.ב-1505 יצאה משלחת נוספת להודו, הפעם בפיקודו של מי שמונה למשנה למלך בהודו, פרנסיסקו ד'אלמידה. אחרי שהקים ד'אלמידה מחדש בסיס איתן בכלכותה והטיל על הזאמורין המקומי עונשים נוספים על התנהגותו בעבר, הוא המשיך לקוצ'ין. מלך קוצ'ין הוסיף לקיים יחסי ידידות עם הפורטוגזים ובפעילות המסחרית העניפה בין הצדדים היה שוב גאספאר איש המפתח. מאחר והיה זה ביקורו הראשון בקוצ'ין מאז נחטף על ידי דה גאמה, ביקש גאספאר לנצל את ההזדמנות ולהתראות עם אשתו ובנו. רעייתו - שנותרה, למעשה, עגונה - סירבה לבוא עימו לפורטוגל בנימוק שהיא מעוניינת להוסיף ולחיות כיהודיה בגלוי (כזכור, שמונה שנים קודם לכן גורשו גם יהודי פורטוגל מארצם).

באפריל 1506 נתפסו בליסבון כמה אנוסים כשהם חוגגים בחשאי את ליל הסדר. הם נאסרו, אבל שוחררו יומיים בלבד לאחר מכן. באותם ימים גם פרצה בליסבון מגיפה קשה, ונזירים דומיניקניים "הסבירו" שהיהודים אשמים בה. באחד הבקרים, במהלך תפילה בכנסיה הדומינקנית לסיום המגיפה, הבחינו הנוכחים בזוהר מופלא של תיבת שרידים קדושים ושל צלב אחת הפינות. הכל סברו שמדובר בנס המעיד על כך שהמגיפה תחלוף בקרוב. אדם אחד, מוצא יהודי, העז לומר שאולי נבע הזוהר הזה מהשתקפות קרני אור בחלון שהואר על ידי השמש. הקהל זעם וקבוצת נשים תפסה את האיש והרגה אותו בו במקום. האספסוף פרץ מן הכנסיה ושרף את גופתו של היהודי בכיכר רוסיו. בהנהגת שני נזירים דומיניקניים שזעקו כל העת "כפירה! כפירה!", תקפו הפורעים כל נוצרי חדש או אנוס שהצליחו לתפוס. ההמון הבעיר מדורה גדולה ואליה הוטלו כל אלה ממוצא יהודי שנתפסו, בהם נשים ותינוקות. ההערכה היא שבאותו יום נטבחו בין אלפיים לארבעת אלפים יהודים. גאספאר המזועזע שהה בחברת מנואל כשהתחולל הפוגרום. בעקבות האירוע פקד המלך ללכוד את כל מנהיגי הפרעות, להוציא להורג כל מי שהרג אדם (בתלייה או בקיצוץ איברים - לפי שיקול הדעת של מפקד המשמר), לאלץ את הבוזזים להזחיר את הביזה ולשלם לנשדדים קנס כפול מערך הביזה עצמה ולהלקות את הבוזזים בפומבי. את שני הנזירים שהנהיגו את הפרעות, האח ברנרדו והאח ז'ואאו, הורה מנואל לחנוק ולהעלות למוקד שהם עצמם הבעירו בכיכר רוסיו.

ב-1509 דרש מנואל מגאספאר להתלוות למשלחת נוספת להודו, הפעם בראשות אלפונסו דה אלבוקרקה. משימתה של משלחת זו הייתה לחזק  את המאחז הפורטוגזי בחוף מאלאבר ולהתקדם מזרחה לסומטרה ולסין. מצב בריאותו של גאספאר היה גרוע, ויתכן שאף היה אז חולה אנוש, אבל מנואל התעקש שאף פורטוגזי מלבד געספאר עוד לא הפליג דרך מיצרי מאלאקה ומעבר להם. מנואל גם חשש כי קוצ'ין עומדת למרוד בו וסבר כי על אלבוקרקה יהיה לדכא את ההתקוממות הזו, אם תפרוץ.

ואכן, בהודו ניהלו הפורטוגזים - כרגיל - קרב תותחים עם כוחוחת הזאמורין של כלכותה. לאחר מכן שטו לקוצ'ין, ושם מינה עצמו אלבוקרקה למושל הודו. פרנסיסקו ד'אלמידה ניסה למנוע את הדחתו מהתפקיד, אך נכשל. ד'אלמידה, שהיה עתה אדם שבור (בנו, לורנצו, נהרג זמן קצר קודם לכן בקרב עם המצרים), יצא  חזרה לפורטוגל. בכף התקווה הטובה התגרו אנשיו בהוטנטוטים תושבי המקום, ובקרב שהתחולל הייתה ידם של האחרונים על העליונה. ששים וחמישה חיילים פורטוגזיים נהרגו באותו יום - וד'אלמידה היה אחד מהם. 

הכוח שבראשו עמד גאספאר לא הצליח למלא את משימתו. רץ שהגיע משדה הקרב אל ספינתו של אלבוקרקה הודיע כי קיבל מידע מתושב קוצ'ין המדבר פורטוגזית היטב כי כל הלוחמים בכוח שבפיקודו של גאספאר נהרגו או נתפסו. לא ברור מה קרה לגאספאר עצמו. זוהי הנקודה האחרונה בהיסטוריה בה אנו שומעים אליו. בקוצ'ין פרץ בינתיים המרד נגד פורטוגל. אלבוקרקה אירגן משלחת עונשין שתשים קץ לשלטונו של המלך המקומי. המפקד החליט להוריד ליבשה בשעת לילה קבוצת לוחמים ובתנועת איגוף לכתר את הקוצ'ינים ולהפתיעם. את גאספאר מינה למפקד בשדה הקרב. מבחינת גאספאר היה מדובר בסיטואציה בלתי-אפשרית: אם יסרב יבגוד בפורטוגל, מולדתו החדשה, ואם ימלא אחר הפקודה יבגוד בקוצ'ין, מולדתו הישנה, בה מתגוררים עדיין אשתו ובנו. בצר לו, ניסה להתחמק בטענה שהוא אדם חולה ואין לו כל הכשרה של לוחם, אבל אלבוקרקה הודיע לו שאם לא יבצע את פקודתו תהיה בריאותו במצב גרוע עוד יותר.

איש אינו יודע להצביע כיום על מקום קבורתו של גאספאר. מניחים כי נהרג ב-1510, אבל יתכן שנפל בשבי והצליח לשרוד גם הפעם. אחרי הכל, אדם שהחליף שלוש דתות והפליג תחת חמישה דגלים שונים הוא אמן ההישרדות. אולי הצליח לצאת מהמלכודת גם הפעם ולשוב לאשתו ולבנו שבקוצ'ין. מי יודע.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר