מאמריםמאמרים אחרונים  פורומים   אודות אימגו   רשימת כותבים   פרקים

ניל גיימן

מזכרות ואוצרות: סיפור אהבה

 מתוך "999 סיפורי אימה ומתח שטרם פורסמו" , הוצאת ספרית מעריב

עורך: אל סאראנטוניו תרגום מאנגלית בועז וייס. 


 

ניל גיימן הוא, כמובן, מחברם של ספרי הקומיקס סנדמן, שזכו להצלחה רבה, ויוצרה של האשה הצעירה המשונה ששמה מוות; הוא חיבר גם את שומקום, את בשורות טובות (עם טרי פראצ'ט), ויצירות רבות נוספות.

פגשתי את ניל גיימן לראשונה בכינוס קטן, משונה ונפלא, במחנה קיץ לסופרים בקולג' רוג'ר ויליאמס, בניו פורט, רוד איילנד. נהניתי לפגוש אותו בדיון שניהלנו יחד, שעסק בסיפורי אגדות, שם הצטיינתי בחוסר הידע שהפגנתי (או חוסר עניין, אם אתם חייבים לדעת) בנושא - ואילו ניל גיימן הפגין ידע מדהים. הסיבה האמיתית שהביאה אותי לכנס, אם לומר את האמת, היתה שרציתי למצוא את ניל גיימן (ניסיתי ליצור איתו קשר כבר חודשים באי-מייל כדי שיתרום סיפור לספר הזה).

ניל גיימן הוא, כמובן, מחברם של ספרי הקומיקס סנדמן, שזכו להצלחה רבה, ויוצרה של האשה הצעירה המשונה ששמה מוות; הוא חיבר גם את שומקום, את בשורות טובות (עם טרי פראצ'ט), ויצירות רבות נוספות.

בסופו של דבר, כפי שאתם רואים, המרדף אחר ניל גיימן הוכתר בהצלחה. ניל שלח לי את הסיפור הבא - סיפור מדהים.

אני כלבו של הוד מעלתו מקיו, התדע,

במחילה, אדוני, כלבו של מי אתה?

אלכסנדר פופ

על קולרו של כלב שנתתי להוד מעלתו המלכותית

תוכלו לקרוא לי ממזר אם תרצו. זה נכון, איך שלא תבחנו את זה. אמי ילדה אותי שנתיים אחרי שכלאו אותה "להגנתה היא"; זה היה בשנת 1952, כשאפשר היה לאבחן שני לילות פרועים עם הבחורים המקומיים כנימפומניה קלינית, ואפשר היה לנעול אנשים "כדי להגן עליהם ועל החברה," על סמך קביעתם של שני רופאים. אחד מהם היה אביה, סבי, והשני היה שותפו בקליניקה שלהם בצפון לונדון.

אז אני יודע מי היה סבי. אבל אבי היה סתם מישהו שדפק את אמי באיזה חור בבניין או בגני בית המחסה סיינט אנדרו. שם נחמד, לא? בית מחסה. זה רומז על מקום מוגן ובטוח, מקום שמעניק לך מחסה מפני העולם הקודר והמסוכן שם בחוץ. לא מזכיר בכלל את החור הזה במציאות. הלכתי לראות אותו לפני שהרסו אותו בסוף שנות השבעים. המקום הסריח עדיין משתן ונוזל חיטוי. מסדרונות ארוכים, קודרים, כמעט לא מוארים, מוקפים בהמוני חדרים קטנים, דמויי תאים. אם חיפשתם את הגיהנום ומצאתם את סיינט אנדרו, לא הייתם מתאכזבים.

בתיק הרפואי שלה כתוב שהיא פתחה רגליים בשביל כל אחד, אבל אני מפקפק בכך. היא היתה כלואה. מי שרצה לדחוף את הזין שלו לתוכה היה צריך מפתח לתא שלה. כשהייתי בן שמונה עשרה, העברתי את הקיץ לפני האוניברסיטה בחיפוש אחר ארבעת הגברים שאחד מהם יכול להיות אבי: שני אחים פסיכיאטריים, הרופא של המחלקה הסגורה, ומנהל בית המחסה.

אמי היתה רק בת שבע עשרה כשנעלו אותה. יש לי תצלום קטן שלה בשחור-לבן, שצולם זמן קצר לפני שנעלו אותה. היא נשענת על מכונית ספורט, מורגן, במשעול כפרי. היא מחייכת אל הצלם, מפלרטטת קצת. היא היתה חתיכה מהממת, אמא שלי.

לא ידעתי מי מהארבעה הוא אבי, אז הרגתי את כולם. אחרי הכול, כולם דפקו אותה; הכרחתי אותם להודות בכך לפני שחיסלתי אותם. הכי טוב היה המנהל, נואף זקן, סמוק פנים ובשרני, עם שפם מסולסל, בחיי, כמו כידון של אופניים, שפם שכמותו לא ראיתי כבר עשרים שנים. חנקתי אותו בעניבת המשמר המלכותי שלו. בועות רוק בקעו מהפה שלו, והוא הכחיל כמו סרטן לא מבושל.

בסיינט אנדרו היו גברים אחרים שיכלו להיות אבא שלי, אבל אחרי הארבעה האלה כבר לא נשארה בזה הנאה. אמרתי לעצמי שהרגתי את ארבעת המועמדים הכי סבירים, ואם אני אהרוג את כל מי שדפק אולי את אמי זה יהפוך לטבח. אז הפסקתי. מסרו אותי לבית היתומים המקומי. לפי התיק הרפואי שלה, הם עיקרו את אמי מיד אחרי שנולדתי. לא רצו עוד תאונות קטנות מסריחות כמוני שיצוצו ויהרסו לכולם את הכיף.

הייתי בן עשר כשהיא התאבדה. זה היה בשנת 1964. הייתי בן עשר, ועדיין שיחקתי בגולות וסחבתי ממתקים מחנויות, בזמן שהיא ישבה על רצפת הלינוליאום של התא שלה וניסרה את הוורידים שלה בחתיכת זכוכית משוננת שהיא השיגה השד יודע איפה. היא חתכה גם את האצבעות שלה, אבל היא עשתה את זה כמו שצריך. מצאו אותה בבוקר, דביקה, אדומה וקרה.

האנשים של מר אליס נתקלו בי כשהייתי בן שתים עשרה. סגן המנהל בבית היתומים השתמש בנו, הילדים, כהרמון של עבדי מין שרוטי ברכיים. אם שיתפת איתו פעולה, זה היה נגמר בישבן כואב ובחטיף שוקולד. אם נלחמת, היו כולאים אותך ליומיים, וזה היה נגמר בישבן ממש כואב ובזעזוע מוח. אנחנו קראנו לו סמרקי הזקן, כי הוא חיטט באף כשהוא חשב שאנחנו לא מסתכלים.

מצאו אותו במוריס מיינור הכחולה שלו במוסך, הדלתות נעולות, וצינור השקייה ירוק נמשך מהמפלט אל החלון הקדמי. חוקר מקרי המוות אמר שזו התאבדות, ושבעים וחמישה נערים צעירים נאנחו בהקלה.

אבל סמרקי הזקן עשה כמה טובות למר אליס במהלך השנים, כשהיה צריך לדאוג למפקחי משטרה או פוליטיקאים זרים שחיבבו ילדים קטנים, והוא שלח שני חוקרים כדי לוודא שהכול סגור כמו שצריך. הם כמעט השתינו מרוב צחוק כשהם קלטו שהחשוד האפשרי היחיד הוא ילד בן שתים עשרה.

סקרנותו של מר אליס התעוררה, והוא רצה לראות אותי. זה היה עוד כשהוא היה הרבה יותר בעניינים מאשר היום. אני מניח שהוא קיווה שאני אהיה יפה, אבל חיכתה לו אכזבה מרה. נראיתי אז כמו שאני נראה עכשיו: רזה מדי, עם פרופיל של סכין קצבים, ואוזניים שנראו כאילו מישהו שכח לסגור את דלתות המכונית. אני זוכר בעיקר כמה הוא היה גדול. אני מניח שהוא היה גבר צעיר למדי באותם ימים, אם כי אז לא ראיתי את זה כך: הוא היה מבוגר, ולכן הוא היה האויב.

שני בריונים באו ולקחו אותי אחרי הלימודים, כשהייתי בדרכי חזרה למעון. בהתחלה כמעט עשיתי במכנסיים מרוב פחד, אבל לבריונים לא היה ריח של משטרה - היו לי כבר ארבע שנות ניסיון בהתחמקות מידי החוק, ויכולתי לאתר שוטרים באזרחי ממרחק מאה מטר. הם לקחו אותי למשרד אפור קטן, מרוהט בדלות, ליד דרך אדג'וור. זה היה בחורף, ובחוץ היה כמעט חשוך לגמרי, אבל האורות היו עמומים, פרט למנורת שולחן קטנה, שהטילה בריכה של אור צהוב על השולחן. גבר ענקי ישב ליד השולחן וכתב משהו בעט כדורי בתחתית טלגרמה. אז, כשהוא סיים, הוא נשא אלי מבט. הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש.

"סיגריה?"

הנהנתי. הוא הושיט לי חפיסת פיטר סטוביסנט, ולקחתי סיגריה. הוא הדליק לי אותה במצית זהוב-שחור. "אתה הרגת את רוני פלמרסטון," הוא אמר לי. זו לא היתה שאלה. לא אמרתי דבר.

"ובכן? אתה מתכוון לומר משהו?"

"אין לי מה," אמרתי לו.

"קלטתי את זה רק כששמעתי שהוא היה בכיסא הנוסע. הוא לא היה יושב בכיסא הנוסע אם הוא היה מתכוון להרוג את עצמו. הוא היה יושב בכיסא הנהג. הניחוש שלי הוא שאתה הגנבת לו סם שינה, ואז הכנסת אותו למיני - זה בטח לא היה קל, הוא לא היה ברנש קטן, ואז הסעת אותו הביתה, נכנסת למוסך, הוא כבר ישן בינתיים, וביימת את ההתאבדות. לא פחדת שמישהו יראה אותך נוהג? ילד בן שתים עשרה?"

"מחשיך בשעה מוקדמת," אמרתי. "ונסעתי בדרכים צדדיות."

הוא צחקק. שאל אותי כמה שאלות נוספות, על הלימודים, על המעון, במה אני מתעניין, דברים כאלה. ואז הבריונים חזרו ולקחו אותי חזרה למעון. שבוע לאחר מכן אומצתי על ידי זוג ששמו ג'קסון. הוא היה מומחה לדיני עסקים בינלאומיים. היא היתה מומחית להגנה עצמית. אני לא חושב שהם הכירו בכלל לפני שמר אליס צירף אותם יחד כדי שיגדלו אותי. אני תוהה מה הוא ראה בי בפגישה ההיא. אני מניח שהוא ראה איזה פוטנציאל. הפוטנציאל לנאמנות. ואני נאמן. שלא יהיו לכם טעויות. אני האיש של מר אליס, בגוף ובנפש.

כמובן, שמו אינו באמת מר אליס, אבל באותה מידה אני יכול להשתמש כאן בשמו האמיתי. זה לא משנה. לא שמעתם עליו. מר אליס הוא אחד מעשרת האנשים הכי עשירים בעולם. אני אגיד לכם משהו: לא שמעתם גם על תשעת האחרים. שמותיהם לא יופיעו ברשימת מאת האנשים העשירים בעולם. הם לא ביל גייטס או סולטן ברוניי. אני מדבר כאן על כסף אמיתי. יש שם אנשים שמקבלים יותר כסף מכפי שאתם תראו בחיים שלכם כדי להבטיח שלא תשמעו מילה עם מר אליס, בטלוויזיה או בעיתונים.

מר אליס אוהב להיות בעליהם של דברים. וכפי שאמרתי לכם, אני אחד הדברים שלו. הוא האב שלא היה לי. הוא היה זה שהשיג לי את התיק הרפואי של אמי ואת המידע על המועמדים השונים לתפקיד האב. כשסיימתי את הלימודים (תארים בהצטיינות במנהל עסקים ובחוק הבינלאומי), נתתי לעצמי מתנת סיום והלכתי למצוא את סבי הרופא. החלטתי לא לראות אותו קודם. זה היה מעין תמריץ.

היתה לו עוד שנה עד לפרישה, גבר זקן עם פרצוף של סכין קצבים ומעיל טוויד. זה היה בשנת 1978, ורק רופאים בודדים עוד עשו ביקורי בית. עקבתי אחריו לבניין דירות במיידה וייל. חיכיתי בזמן שהוא חילק את חוכמתו הרפואית, ועצרתי אותו כשיצא, התיק השחור מתנדנד לצדו. "הלו, סבא," אמרתי. אין טעם להעמיד פנים שאני מישהו אחר, באמת. לא עם הפרצוף שלי. הוא היה אני, בעוד ארבעים שנה. אותו פרצוף מכוער דפוק, אבל השיער שלו היה דליל וצהוב-אפור, לא סבוך וחום-עכברי כמו שלי. הוא שאל מה אני רוצה.

"לכלוא ככה את אמא," אמרתי לו. "זה לא היה נחמד במיוחד. נכון?"

הוא אמר לי לעזוב אותו, או משהו כזה.

"בדיוק קיבלתי את התואר שלי," אמרתי לו. "אתה צריך להיות גאה בי."

הוא אמר שהוא יודע מי אני ושכדאי שאסתלק מיד, או שהוא יקרא למשטרה וידאג שיעצרו אותי.

הכנסתי את הסכין דרך העין השמאלית שלו עד למוח, ובזמן שהוא השמיע קולות השתנקות קטנים, לקחתי את ארנק עור העגל הישן שלו - יותר כמזכרת, למעשה, וכדי שזה ייראה כמו שוד. שם מצאתי את התצלום של אמי, שחור-לבן, מחייכת ומפלרטטת עם הצלם, לפני עשרים וחמש שנים. אני תוהה של מי היתה המורגן.

נתתי למישהו שלא מכיר אותי למשכן את הארנק. קניתי אותו מבית העבוט אחרי שאיש לא בא לדרוש אותו. עקבות נקיים ומסודרים. היו כבר הרבה אנשים חכמים שנפלו בגלל מזכרת כזו. לפעמים אני תוהה אם הרגתי באותו יום את אבי, לא רק את סבי. אני לא חושב שהוא היה אומר לי, אפילו אם הייתי שואל. וזה לא באמת משנה, נכון?

אחר כך התחלתי לעבוד בשביל מר אליס במשרה מלאה. ניהלתי את העסקים בסרי לנקה במשך שנתיים, ואז העברתי שנה בבוגוטה, בייבוא וייצוא, במסווה של סוכן נסיעות. חזרתי הביתה ללונדון ברגע שיכולתי. בחמש עשרה השנים האחרונות אני עובד בעיקר בפתרון בעיות והשכנת שקט באזורי מצוקה. פותר-בעיות. זה טוב. כמו שאמרתי, צריך כסף של ממש כדי להבטיח שאיש לא ישמע עליך אף פעם. בלי הקשקושים האלה של רופרט מרדוק. בחיים לא תראו את מר אליס באיזה ירחון נוצץ, מראה לצלם את הבית הנוצץ החדש שלו.

תחום העניין העיקרי של מר אליס, מחוץ לעסקים, הוא מין, ולכן עמדתי ליד תחנת ארל קורט עם יהלומים כחולים-לבנים בשווי של ארבעים מיליון דולר בכיס הפנימי של מעיל הגשם שלי. אם לפרט ולדייק, העניין של מר אליס במין מתמצה ביחסים עם גברים צעירים ויפים. לא, אל תבינו אותי לא נכון: אני לא רוצה שתחשבו שמר אליס הוא מתרומם או משהו. הוא לא רכרוכי או משהו כזה. הוא גבר אמיתי, מר אליס. הוא פשוט גבר אמיתי שאוהב לדפוק גברים אחרים, זה הכול. צריך את כל הסוגים בשביל שהעולם יהיה מלא, זה מה שאני אומר, וזה גם משאיר לי הרבה יותר ממה שאני אוהב. כמו במסעדות, כשכל אחד יכול להזמין משהו אחר. על טעם וריח, אם תסלחו לי על הצרפתית. ככה כולם מרוצים.

זה היה לפני שנתיים, ביולי. אני זוכר שעמדתי בדרך ארל קורט, בארל קורט, והתבוננתי בשלט של תחנת הרכבת התחתית ארל קורט, ואז התבוננתי במסוממים ובשיכורים ששרצו על המדרכה, וכל הזמן פקחתי עין וחיכיתי ליגואר של מר אליס.

לא דאגתי בגלל היהלומים בכיס הפנימי שלי. אני לא נראה כמו מישהו שיש לו משהו שתרצו לשדוד, ואני יודע לדאוג לעצמי. אז התבוננתי במסוממים ובשיכורים, הרגתי זמן עד שהיגואר תגיע (ניחשתי שהיא נתקעה בגלל התיקונים בכביש בקנזינגטון), ותהיתי למה מסוממים ושיכורים מתרכזים על המדרכה ליד תחנת ארל קורט. אני מניח שאני יכול להבין את המסוממים: הם מחכים למנה. אבל מה לעזאזל השיכורים עושים שם? אף אחד לא צריך להגניב לך חצי ליטר גינס או בקבוק אלכוהול רפואי בשקית נייר חומה. זה לא נוח, לשבת על המדרכה או להישען על הקיר. אם הייתי שיכור, ביום יפה כזה, החלטתי, אני הייתי הולך לפארק.

נער פקיסטני קטן בסוף שנות העשרה או בשנות העשרים המוקדמות ריפד את קירותיו של תא טלפון ציבורי בכרטיסי ביקור של זונות - טרנסקסואלית חטובה, אחות בלונדינית אמיתית, תלמידת בית ספר שופעת, מורה קשוחה צריכה תלמידים ממושמעים. הוא הביט בי בכעס כשראה שאני מתבונן בו. אז הוא סיים ועבר לתא הבא.

היגואר של מר אליס עצרה ליד המדרכה, ואני ניגשתי ונכנסתי למושב האחורי. זו מכונית טובה, בת שנתיים. קלאסית, אבל לא משהו שתעיפו בו מבט נוסף. הנהג ומר אליס ישבו מלפנים. במושב האחורי איתי היה גבר שמנמן עם תספורת קצוצה וחליפה משובצת צעקנית. הוא גרם לי לחשוב על הארוס המתוסכל בסרטים משנות החמישים; זה שזורקים אותו לקראת הסוף בשביל רוק הדסון. הנהנתי אליו. הוא הושיט את ידו, ואז, כשלא הבחנתי בה, הוא לקח אותה חזרה.

מר אליס לא הציג אותנו זה בפני זה, וזה התאים לי, כי ידעתי בדיוק מי האיש הזה. אני מצאתי אותו וגייסתי אותו, למעשה, אם כי הוא לא ידע את זה. הוא היה פרופסור לשפות עתיקות באוניברסיטה בצפון קרוליינה. הוא חשב שהמשרד החוץ האמריקני השאיל אותו לשירות הביון הבריטי. הוא חשב ככה כי זה מה שמישהו במשרד החוץ האמריקני אמר לו. הפרופסור אמר לאשתו שהוא מציג מאמר בכנס ללימודים חתיים בלונדון. והיה כנס כזה. אני עצמי ארגנתי אותו.

"למה אתה נוסע ברכבת התחתית המחורבנת?" שאל מר אליס. "בטח לא בשביל לחסוך כסף."

"אני חושב שהעובדה שאני עומד בפינה הזאת ומחכה לך עשרים דקות מסבירה בדיוק למה לא נהגתי," אמרתי לו. הוא אוהב את זה שאני לא מתגלגל על הגב ומכשכש בזנב. אני כלב עם ביצים. "מהירות הנסיעה הממוצעת בשעות היום ברחובות מרכז לונדון לא השתנתה כבר ארבע מאות שנים. זה עדיין פחות מעשרה מייל לשעה. אם הרכבת התחתית פועלת, אני לוקח אותה, תודה רבה."

"אתה לא נוהג בלונדון?" שאל הפרופסור בחליפה הצעקנית. שאלוהים ישמור עלינו מחוש הלבוש של אקדמאים אמריקניים. בואו נקרא לו מקליאוד.

"אני נוהג בלילה, כשהכבישים ריקים," אמרתי לו. "אחרי חצות. אני אוהב לנהוג בלילה."

מר אליס פתח את החלון והצית סיגר קטן. לא יכולתי שלא להבחין שידיו רועדות. מציפייה, ניחשתי.

ונסענו דרך ארל קורט, על פני מאה בניינים גבוהים מלבנים אדומות, שטענו שהם בתי מלון, מאה בניינים מרופטים יותר שאכלסו אכסניות ולינה-וארוחת-בוקר, לאורכם של רחובות טובים ורחובות רעים. ארל קורט מזכירה לי לפעמים אחת מהנשים הזקנות האלה שאפשר לפגוש מפעם לפעם, שמקפידות להיות מהוגנות וחסודות וצנועות עד שהן שותות כמה סיבובים, ואז הן מתחילות לרקוד על השולחנות ולספר לכל מי שרק שומע על ימיהן כנערות צעירות ויפות שמצצו זין בשביל כסף ב-אוסטרליה או בקניה או איפה שהוא.

למעשה, זה נשמע כאילו אני אוהב את המקום, ובכנות, אני לא. הוא נוזלי מדי. דברים באים ונעלמים ואנשים באים ונעלמים מהר מדי. אני לא אדם רומנטי, אבל תנו לי כל מקום מדרום לנהר, או את איסט אנד, בכל יום שהוא. איסט אנד הוא מקום אמיתי: שם הדברים מתחילים, טובים ורעים. זה הקוס וחור התחת של לונדון; הם תמיד קרובים זה לזה. ואילו ארל קורט - אני לא יודע מה. האנלוגיה של הגוף מתפרקת לגמרי כשמגיעים לשם. אני חושב שזה מפני שלונדון מטורפת. בעיות של אישיות מפוצלת. כל העיירות והכפרים הקטנים האלה, שגדלו והתנגשו זה בזה ויצרו עיר אחת גדולה, אבל לא שכחו מעולם את הגבולות הישנים שלהם. הנהג עוצר בכביש שנראה כמו כל כביש אחר, לפני בית גבוה, שאולי היה פעם מלון. שניים מהחלונות מכוסים בקרשים. "זה הבית," אמר הנהג.

"כן," אמר מר אליס.

הנהג הקיף את המכונית ופתח למר אליס את הדלת. פרופסור מקליאוד ואני יצאנו לבד. הבטתי לשני צדי הרחוב. אין סיבה לדאגה. דפקתי על הדלת, וחיכינו. הנהנתי וחייכתי לעבר העינית. לחייו של מר אליס היו סמוקות, והוא שילב את ידיו לפני המפשעה, כדי לחסוך מעצמו מבוכה. ממזר חשקני זקן.

טוב, עברתי גם את זה. כולנו. אבל מר אליס יכול להרשות לעצמו. כמו שאני רואה את זה, יש אנשים שצריכים אהבה, ויש כאלה שלא. אני חושב שמר אליס הוא קצת מאלה שלא, בסופו של דבר. גם אני טיפוס של לא. לומדים לזהות את הטיפוס.

ומר אליס הוא, בראש ובראשונה, מומחה.

הדלת השמיעה נקישה, הבריח הוסט, והדלת נפתחה על ידי אשה זקנה, בעלת מה שנהגו לתאר כ"חזות דוחה." היא לבשה גלימה שחורה גדולה. פניה היו מקומטים ונפוחים. אני אגיד לכם איך היא נראתה. ראיתם פעם תמונה של אחת מעוגיות הקינמון האלה שנראות, ככה אומרים, כמו אמא תרזה? היא נראתה ככה, כמו עוגיית קינמון, עם שתי עיני צימוקים חומות שהציצו מתוך פרצוף עוגיית הקינמון שלה.

היא אמרה לי משהו בשפה שלא זיהיתי, ופרופסור מקליאוד ענה בכבדות. היא הביטה בשלושתנו בחשדנות, ואז עיוותה את הפרצוף וסימנה לנו שניכנס. היא טרקה אחרינו את הדלת. עצמתי קודם עין אחת ואז את השנייה, מעודד אותן להסתגל לאפלולית בתוך הבית.

לבניין היה ריח של מעמד תבלינים רטוב. לא אהבתי שום דבר בעסק הזה; יש משהו בזרים, כשהם כל כך זרים, שגורם לעור שלי לסמור. כשהעטלפה הזקנה שהכניסה אותנו, שעליה התחלתי לחשוב בתור אם המנזר, הובילה אותנו במעלה המדרגות, קומה אחרי קומה, ראיתי נשים נוספות בגלימות שחורות, מציצות בנו מדלתות ומסדרונות. השטיח על המדרגות היה בלוי, וסוליות נעלי השמיעו קולות יניקה כשניתקו ממנו; גושי טיח היו תלויים על הקירות. המקום היה מכלאה, והוא הוציא אותי מדעתי. מר אליס אינו צריך לבוא למקומות כאלה, מקומות שבהם לא ניתן להגן עליו כראוי.

יותר ויותר זקנות קודרות הביטו בנו בשתיקה כשטיפסנו בתוך הבית. המכשפה הזקנה עם פרצוף לחמניית הקינמון דיברה עם פרופסור מקליאוד, כמה מילים פה, כמה מילים שם; והוא התנשף ונאנק בתשובה, מתקשה לטפס במדרגות, וענה כמיטב יכולתו.

"היא רוצה לדעת אם הבאת את היהלומים," הוא נאנק.

"תגיד לה שנדבר על זה אחרי שנראה את הסחורה," אמר מר אליס. הוא לא התנשף, ואם היה בקולו רעד קלוש, זה היה מציפייה.

לידיעתי האישית, מר אליס דפק חצי מכוכבי הקולנוע המובילים בעשרים השנים האחרונות, ויותר דוגמנים גברים מכפי שאתם יכולים להעלות על דעתכם. הוא דפק את הנערים הכי יפים בחמש יבשות; איש מהם לא ידע בדיוק מי דופק אותם, וכולם קיבלו תשלום יפה מאוד על הטרחה. בקומה העליונה, בקצה גרם מדרגות עץ בלי שטיח, היתה הדלת לעליית הגג, ומשני צדי הדלת, כמו שני גזעי עצים, היו שתי נשים ענקיות בגלימות שחורות. כל אחת מהן נראתה כאילו היא יכולה להתמודד עם מתאבק סומו. כל אחת מהן החזיקה, אני לא צוחק, חרב מעוקלת; הן שמרו על אוצר השאהינאי. והן הסריחו כמו סוסים זקנים. אפילו בחשכה יכולתי לראות שהגלימות שלהן מטולאות ומוכתמות.

אם המנזר ניגשה אליהן, כמו סנאי שמתייצב מול שני כלבי פיטבול, ואני הבטתי בפניהן חסרי ההבעה ותהיתי מהיכן הגיעו במקור. הן היו אולי מסמואה או ממונגוליה, או שאולי שלפו אותן מחוות הרבעה מטורפת בתורכיה או בהודו או באירן. מילה אחת מהזקנה, והן התרחקו מהדלת, ואני פתחתי את הדלת. היא לא היתה נעולה. הבטתי פנימה, למקרה שיחכו לנו בעיות, נכנסתי פנימה, הבטתי סביב, וסימנתי שהשטח פנוי. אני הייתי הזכר הראשון בדור הזה שעיניו שטפו את אוצר שאהינאי.

הוא כרע ליד מיטת שדה, ראשו מורכן.

אגדי, זו מילה טובה כדי לתאר את השאהינאי. זה אומר שמעולם לא שמעתי עליהם ולא הכרתי אף אחד שכן שמע עליהם, וכשהתחלתי לחפש אותם, אפילו האנשים ששמעו עליהם לא האמינו בקיומם.

"אחרי הכול, ידידי הטוב," אמר אקדמאי המחמד הרוסי שלי כשמסר לי את הדוח שלו, "אתה מדבר על גזע של אנשים שהעדות היחידה לקיומו היא חצי תריסר שורות אצל הרודוטוס, שיר באלף לילה ולילה, ונאום מתוך כתב-היד שנמצא בסרגוסה. קשה לומר שאלה מקורות אמינים."

אבל השמועות הגיעו לאוזניו של מר אליס, וסקרנותו התעוררה. ואם מר אליס רוצה משהו, אני דואג שמר אליס יקבל אותו. כרגע, כשהביט באוצר שאהינאי, מר אליס נראה כה מאושר, עד שחשבתי שפניו יישברו לשניים. הנער קם. מתחת למיטה הציץ סיר לילה, על קרקעיתו מעט שתן צהוב בוהק. גלימתו היתה מכותנה לבנה, דקה ונקייה מאוד. לרגליו היו נעלי משי כחולות.

בחדר ההוא היה כל כך חם. שני תנורי גז דלקו, אחד בכל צד של עליית הגג, משמיעים לחישה חרישית. הנער נראה כאילו אינו חש בחום. פרופסור מקליאוד התחיל להזיע בכבדות. לפי האגדה, הנער בגלימה הלבנה - אני מנחש שהוא היה בן שבע עשרה, לא יותר משמונה עשרה - הוא הגבר היפה ביותר בעולם. יכולתי להאמין בכך בקלות. מר אליס ניגש אל הנער ובחן אותו כמו חוואי הבודק עגל בשוק: הוא הציץ לתוך פיו, הביט בעיניו ובאוזניו; הוא אחז בידיו ובדק את אצבעותיו וציפורניו; ואז, בצורה עניינית, הרים את הגלימה הלבנה ובחן את הזין הלא-נימול שלו, לפני שסובב אותו ובחן את מצב התחת שלו.

וכל אותו זמן בהקו עיניו ושיניו של הנער בפניו, לבנות, בוהקות בשמחה.

מר אליס משך לבסוף את הנער לעברו ונישק אותו, לאט ובעדינות, על השפתיים. הוא ניתק ממנו, העביר את לשונו על שפתיו, הנהן. הוא פנה אל מקליאוד. "תגיד לה שניקח אותו," אמר מר אליס.

פרופסור מקליאוד אמר משהו לאם המנזר, ופניה נחרשו קמטי אושר קינמוני. היא הושיטה את ידיה.

"היא רוצה את התשלום עכשיו," אמר מקליאוד.

הכנסתי את ידי, באטיות, לכיסים הפנימיים של מעיל הגשם שלי, ושלפתי שקיק קטיפה שחור, ואז שקיק נוסף. מסרתי לה את שניהם. כל שקיק הכיל חמישים יהלומים משובחים מושלמים, חתוכים בקפידה, חמישה קראט כל יהלום. רובם נקנו בזול ברוסיה באמצע שנות התשעים. מאה יהלומים: ארבעים מיליון דולר. האשה הזקנה שפכה כמה יהלומים לכף ידה ונגעה בהם באצבע. אז החזירה את היהלומים לשקיק והנהנה. השקיקים נעלמו בתוך גלימתה, והיא ניגשה למדרגות וצעקה משהו בשפתה המשונה בקול הכי רם שהצליחה להפיק. קול יללה עלה מכל הבית מתחתינו, כאילו היה שם עדר שלם של רוחות רפאים. הקינה נמשכה כשירדנו במדרגות, במבוך החשוך, כשהגבר הצעיר בגלימה הלבנה צועד בראש. השיער על עורפי סמר, באמת, בגלל הקינה הזאת, וצחנת הרקב וריח התבלינים גרמו לי להשתנק. אני שונא זרים.

הנשים עטפו אותו בשתי שמיכות לפני שהניחו לו לצאת מהבית, חוששות שאולי יצטנן, למרות שמש יולי היוקדת. הכנסנו אותו למכונית.

נסעתי איתם עד לתחנת הרכבת התחתית ומשם המשכתי לבדי.

את יום המחרת, יום רביעי, הקדשתי לפתרון איזו תסבוכת במוסקבה. יותר מדי קאובויים מזוינים. התפללתי שאצליח לסדר את הבעיות בלי שאצטרך לנסוע לשם בעצמי: האוכל שם עושה לי עצירות. אני פחות אוהב לנסוע ככל שאני מתבגר, ומעולם לא אהבתי את זה מלכתחילה. אבל אני עדיין בעניינים מתי שרק צריך. אני זוכר כשמר אליס אמר שהוא חושש שיהיה צורך להוציא את מקסוול ממגרש המשחקים. אמרתי לו שאני עצמי עושה את זה, ולא רציתי לשמוע אף מילה נוספת. מקסוול תמיד היה בעייתי. דג קטן עם פה גדול וגישה מחורבנת.

זה היה הנתז הכי מספק ששמעתי בחיים.

עד יום רביעי בערב כבר הייתי מתוח כמו שני ויגוואמים, ולכן התקשרתי לברנש שאני מכיר, והם הביאו את ג'ני לדירה שלי בברביקן. זה שיפר לי את מצב הרוח. היא בחורה טובה, ג'ני. אין בה שום דבר זנותי. מדברת יפה. הייתי מאוד עדין איתה באותו לילה, ואחר כך נתתי לה שטר של עשרים.

"אבל אתה לא צריך," היא אמרה. "הכול מסודר."

"קני לעצמך משהו משוגע," אמרתי לה. "זה כסף משוגע." ופרעתי את שיערה, והיא חייכה כמו תלמידת בית ספר.

ביום חמישי קיבלתי טלפון מהמזכירה של מר אליס, שאמרה שהכול היה משביע רצון ושאני צריך לשלם לפרופסור מקליאוד.

שיכנו אותו בסבוי. ובכן, רוב האנשים היו תופסים את הרכבת התחתית לצ'רינג קרוס או לאימבנקמנט, והולכים משם ברגל לסבוי. לא אני. אני לקחתי את הרכבת התחתית לתחנת ווטרלו וצעדתי צפונה על גשר ווטרלו. זה לוקח שתי דקות יותר, אבל אין כמו הנוף הזה. כשהייתי ילד, אחד הילדים בחדר אמר לי שאם עוצרים את הנשימה עד שמגיעים לאמצע גשר מעל התמזה ואז מבקשים משאלה, המשאלה תתמלא תמיד. מעולם לא היה לי מה לבקש, אז אני עושה את זה בתור תרגיל נשימה. עצרתי בתא הטלפון הציבורי בקצה גשר ווטרלו. (תלמידת בית ספר שופעת צריכה משמעת. קשור אותי. בלונדינית חדשה בעיר.) טלפנתי לחדרו של מקליאוד בסבוי. אמרתי לו לבוא לפגוש אותי על הגשר.

שמתי את המעטפה בכיס מעיל הגשם שלי.

"רוצה לראות קצת אתרים?" שאלתי, ופרופסור מקליאוד אמר שתמיד טוב לראות עיר עם בן המקום.

"העבודה הזאת היא קוריוז פילולוגי ותענוג לינגוויסטי," אמר מקליאוד כשצעדנו לאורך הרציף. "השאהינאי מדברים בשפה שיש לה נקודות משותפות גם עם ארמית וגם עם משפחת השפות הפינו-אוגריתיות. זו השפה שישו היה יכול לדבר בה לו היה כותב את האיגרת לאסטונים הפרימיטיבים. מעט מאוד מילים שאולות, דרך אגב. יש לי תאוריה, שהם בוודאי נאלצו להסתלק בחיפזון ממקום מושבם כמה וכמה פעמים בזמנם. התשלום שלי עליך?"

הנהנתי. הוצאתי את ארנק עור העגל הישן שלי מכיס המעיל ושלפתי כרטיס צבעוני. "בבקשה."

התקרבנו לגשר בלקפריארס. "זה אמיתי?"

"בטח. הגרלת הלוטו של ניו יורק. קנית את זה מתוך דחף פתאומי, בשדה התעופה, בדרכך לאנגליה. המספרים האלה ייבחרו בשבת בלילה. זה יהיה שבוע מוצלח. יש שם כבר יותר מעשרים מיליון."

הוא שם את כרטיס ההגרלה בארנקו, ארנק שחור נוצץ, מתפקע מפלסטיק, והכניס את הארנק לכיס הפנימי של חליפתו. ידיו נעו לעברו כל הזמן, מלטפות אותו, מוודאות בהיסח דעת שהוא עדיין שם. הוא היה קרבן מושלם לכל כייס שרצה לדעת איפה הוא שומר את חפצי הערך שלו.

"זו סיבה למשקה," הוא אמר. הסכמתי איתו, אבל כפי שציינתי בפניו, יום כזה, כשהשמש זורחת ורוח רעננה באה מכיוון היום, היה יפה מכדי לבזבז אותו בפאב. אז נכנסנו לחנות משקאות. קניתי לו בקבוק סטוליצ'נאיה, קרטון של מיץ תפוזים, וספל פלסטיק, ולעצמי שתי פחיות גינס.

"אלה הגברים, אתה מבין," אמר הפרופסור. ישבנו על ספסל עץ והשקפנו על הגדה הדרומית, מצדו השני של הנהר. "נראה שאין רבים. אחד או שניים בדור. אוצר השאהינאי. הנשים משמשות כשומרות הגברים. הם מטפחות אותם ומגינות עליהם.

"אומרים שאלכסנדר הגדול קנה לעצמו מאהב מבני השאהינאי. וגם טיבריוס, ולפחות שני אפיפיורים. אומרים שיקטרינה הגדולה החזיקה אחד, אבל אני חושב שזו רק שמועה."

אמרתי לו שאני חושב שזה כמו משהו מספר. "זאת אומרת, תחשוב על זה. גזע של אנשים, שהנכס היחידי שלהם הוא יופיים של הגברים. ובכל מאה הם מוכרים אחד מהגברים שלהם בעד די כסף שיקיים את השבט במאה השנים הבאות." לגמתי מהגינס. "אתה חושב שזה היה כל השבט, הנשים בבית ההוא?"

"אני מפקפק בכך."

הוא מזג לעצמו עוד וודקה לכוס הפלסטיק שלו, שפך פנימה קצת מיץ תפוזים, הרים את הכוס. "לחיי מר אליס," הוא אמר. "הוא בוודאי עשיר מאוד."

"הוא בסדר."

"אני סטרייט," אמר מקליאוד, שיכור יותר מכפי שחשב שהוא, מצחו מכוסה זיעה, "אבל הייתי דופק את הנער הזה בלי לחשוב פעמיים. הוא היה היצור הכי יפה שראיתי מימי."

"הוא היה בסדר, אני מניח."

"אתה לא היית דופק אותו?"

"לא כוס התה שלי," אמרתי לו.

מונית שחורה עברה בכביש מאחורינו; האור הכתום שציין שהיא פנויה היה כבוי, אף כי במושב האחורי לא היה איש.

"אז מה כוס התה שלך?" שאל פרופסור מקליאוד.

"ילדות קטנות," אמרתי לו.

הוא בלע רוק. "כמה קטנות?"

"תשע. עשר. אולי אחת עשרה או שתים עשרה. ברגע שיש להן שדיים אמיתיים ושיער ערווה, כבר לא עומד לי. זה פשוט לא עושה לי את זה."

הוא הביט בי כאילו אמרתי לו שאני אוהב לדפוק כלבים מתים, ובמשך זמן מה הוא לא אמר מילה. הוא שתה את הסטולי שלו. "אתה יודע," הוא אמר, "במקום שממנו אני בא, דבר כזה הוא לא חוקי."

"ובכן, גם פה לא משתגעים על זה."

"אני חושב שאולי אני צריך להתחיל לחזור למלון," הוא אמר.

מונית שחורה הופיעה מעבר לפינה, האור הכתום דולק הפעם. עצרתי אותה ועזרתי לפרופסור מקליאוד להיכנס למושב האחורי. זו היתה אחת המוניות שלנו. מאלה שאתה נכנס לתוכן, אבל לא יוצא מהן.

"לסבוי, בבקשה," אמרתי לנהג.

"בסדר גמור, בוס," הוא אמר, ולקח את פרופסור מקליאוד.

מר אליס טיפל בנער השאהינאי היטב. בכל פעם שבאתי לפגישות או תדרוכים, הנער ישב למרגלותיו של מר אליס, ומר אליס ליטף את שיערו השחור-שחור או שיחק בו. הם היו מסורים זה לזה, אפשר היה לראות. זה היה רגשני, ואני חייב להודות שזה היה נוגע ללב, אפילו ללבו של ממזר קר-לב כמוני. לפעמים בלילה היו לי חלומות על נשות השאהינאי - היצורים הבלים, המזוויעים, העטלפיים האלה, שריחפו וקיננו בבית הישן, הענקי והמרקיב, שהיה בו זמנית התגלמות ההיסטוריה האנושית ובית המחסה סיינט אנדרו. כמה מהן נשאו יחד גברים ונופפו בכנפיהן ועפו. הגברים קרנו כמו השמש, ופניהם היו יפים מדי מכדי שאוכל להתבונן בהם.

שנאתי את החלומות האלה. חלום אחד, ויום המחרת היה אבוד כמו המחאה בלי כיסוי, ואתם יכולים לקחת אותה לבנק המחורבן. האיש הכי יפה בעולם, אוצר השאהינאי, החזיק מעמד שמונה חודשים. ואז הוא חטף שפעת. החום שלו עלה לארבעים מעלות, וריאותיו התמלאו מים, והוא טבע ביבשה. מר אליס הביא כמה מהרופאים הטובים בעולם, אבל הנער פשוט דעך וכבה כמו נורה ישנה, וזה היה הסוף. אני מניח שהם פשוט אינם חזקים במיוחד. הם גודלו בשביל משהו אחר, לא בשביל כוח.

מר אליס לקח את זה קשה מאוד. הוא לא ידע נחמה - בכה כמו תינוק במשך כל הלוויה, דמעות זולגות על פניו כמו אם ששכלה את בנה היחיד. ירד גשם, אז אם לא עמדת לידו לא היית יודע. הרסתי זוג נעליים טובות בבית הקברות, וזה הכניס אותי למצב רוח מחורבן. ישבתי בדירה בברביקן, התאמנתי בהטלת סכין, בישלתי ספגטי בולונז, ראיתי קצת כדורגל בטלוויזיה.

באותו לילה הזמנתי את אליסון. זה לא היה נעים.

למחרת לקחתי כמה אנשים טובים והלכנו לבית בארל קורט לראות אם השאהינאי עוד היו בסביבה. בטח היו עוד גברי שאהינאי צעירים איפה שהוא. זה מתבקש. אבל הטיח על הקירות המרקיבים כוסה בכרזות רוק גנובות, ובמקום עמד ריח של חשיש, לא של תבלינים. מבוך החדרים היה מלא באוסטרלים וניו זילנדים, שפרצו למקום, זה הניחוש שלי. הפתענו איזה תריסר מהם במטבח, יונקים עשן נרקוטי מפיית בקבוק לימונדה שבור.

סרקנו את הבית מהמרתף עד עליית הגג, חיפשנו זכר כלשהו לנשות השאהינאי, משהו שהן הותירו מאחור, רמז כלשהו, כל דבר שיגרום למר אליס אושר. לא מצאנו דבר.

וכל מה שלקחתי איתי מהבית בארל קורט היה זיכרון שדיה של נערה, מסוממת ומחוסרת הכרה, ישנה עירומה בחדר בקומה העליונה. על החלון לא היו וילונות.

עמדתי בפתח והבטתי בה זמן רב מדי, וזה הצטייר בתודעתי: חזה מלא, עם פטמות שחורות, שהתעקל בצורה מעיקה באור הצהוב של פנסי הרחוב. 

מתוך "999 סיפורי אימה ומתח שטרם פורסמו" , הוצאת ספרית מעריב
עורך: אל סאראנטוניו.
באדיבות הוצאת ספרית מעריב
 

ספרים נוספים מאת ספרית מעריב

 

לך לעזה / שי להב

חנוך לוין: היושבים בחושך / זהבה כספי

כמו גחליליות / נורית מץ

נערות קמדן מאת ג'יין אוון

משקה אחרון לפני המלחמה מאת דניס ליהיין

מושבות האבן מאת ג'ין מ. אואל

תהום רבה מאת אליס בלנשארד

עור שחור, מסיכות לבנות מאת פרנץ פנון

טרף מאת מייקל קרייטון

 

טיסות |יחסי ציבור |ביטוח חובה |ביטוח משכנתא |