אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פרנקנשטיין של מארי שלי


תאריך פרסום קודם: 
2003
עטיפת מהדורת הספר משנת 1831
עטיפת מהדורת הספר משנת 1831

הסיפור המוזר והמצמרר על ויקטור פרנקנשטיין, פרומתאוס המודרני, ויצירת בריאתו - המפלצת הנטושה, הגיע לסופרת מארי שלי במין חלום / חזיון שהפך לבסוף לסיוט בלהות לילי. ספר זה שהיום הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולארית והקלאסית יצא בשנת 1818 תחת שם אנונימי ונחשב לצעד הראשון בו ספרות הגותיקה התקדמה לעבר המדע הבדיוני. רבים מחשיבים את היצירה ובצדק לשחר ז'אנר המדע בדיוני. הפעם הראשונה בו משיל המכשף עטוי הגלימה השחורה המוכר מן הרומן הגותי ולובש תחתיה את הסינר הלבן של המדען / רופא. הבשורה המובעת בו, יותר מחצי מאה לפני ניטשה, הופכת את האדם לאלוהים בכך שהינו יכול לרתום את המדע והטכנולוגיה אפילו כדי לבצע פעולה אלוהית מובהקת – הכוח ליצור חיים יש מאין.  

בין שני גברים ואחות 

לא ניתן לדון במארי שלי מבלי להזכיר את שני הכוחות הדומיננטיים בחייה, אביה – הפילוסוף ווילאם גודווין ובעלה – המשורר פרסי ב. שלי. מארי נולדה בשלושים  לאוגוסט 1797 ל-מרי וולסטונקראפט שהייתה אחת מחלוצות הפמיניזם ונודעה בעיקר בזכות חיבורה החשוב "הגנה על זכויות הנשים"(1792) בו היא יוצאת כנגד "החזקת האישה בתנאי עבדות ובורות" וקוראת למתן הזדמנות שווה לכל נפש בנושאי החינוך. למרבה הצער מארי שלי לא הכירה אותה כלל מכיוון ש-וולסטנקראפט נפטרה רק עשרה ימים לאחר הלידה מהרעלת דם. מר ויליאם גודווין (1756 – 1836), אביה, היה סופר - פילוסוף מוכר בציבור. נחשב לחסיד של התועלתנות ולמייסד זרם הפילוסופיה של האנרכיזם. בספרו "חקירה בדבר הצדק הפוליטי" (1793) יצא כנגד התערבות ממשלתית בחברה מכיוון שהיא מייצרת  תלות ובורות. כמו כן יצא כנגד רעיונות השכר והעונש בנצרות. הוציא גם מספר רומנים שהמפורסם בהם הוא "כלב וילאמס" בו הוא שוטח את רעיונותיו על הצדק. 

 

 פרסי שלי. בשנת 1812 כאשר מרי שהתה אצל ידיד משפחה הרחק מן הבית, נהג לסור לבית אביה מעריץ צעיר של גודווין, אריסטוקרט ומשורר העונה לשם פרסי ביש שלי (1792 – 1822). פרסי הצעיר היה כבר גבר נשוי ואב לילדה עוד בגיל תשע עשרה אולם כל זה לא הניאו מלחזר אחר ליבה של מרי בת השש עשרה.

בשנת 1812 כאשר מרי שהתה אצל ידיד משפחה הרחק מן הבית, נהג לסור לבית אביה מעריץ צעיר של גודווין, אריסטוקרט ומשורר העונה לשם פרסי ביש שלי (1792 – 1822). פרסי הצעיר היה כבר גבר נשוי ואב לילדה עוד בגיל תשע עשרה אולם כל זה לא הניאו מלחזר אחר ליבה של מרי בת השש עשרה. הזוג הכריז על אהבתו עוד ביולי אותה שנה לחרדתו הגדולה של ויליאם גודווין. האב הזועם ניסה לשכנע את פרסי שלי לחזור אל אשתו הנמצאת כבר בהריונה השני אך ללא תועלת. מרי ופרסי, בראותם כי לא יוכלו לאביה של מרי שניסה למרר את חייהם בכל דרך, החליטו לברוח ליבשת בשכנעם את אחותה הצעירה והחורגת של מרי – ג'יין ( לאחר מכן שינתה את שמה לקלייר) להצטרף אליהם. השלושה נמלטו לצרפת (באותם שנים מוכת רעב ומלחמות) ועברו דרכה אל שוויץ. מרי שהספיקה תוך כדי להיכנס להריון והעדיפה לחזור לאנגליה ומתוך מצוקה כספית חזרו השלושה לאי. בבריטניה פרסי נאלץ לברוח מנושים וירד למחתרת. האב גודווין המשיך למרר את חיי הזוג בדרשו החזרים כספיים. בפברואר 1815 בחודש השביעי להריונה ילדה מרי בת אולם זו לא החזיקה בחיים יותר משבועיים. באותה תקופה מרי לא יכלה לפנות אפילו לפרסי לתמיכה מכיוון שהאחרון כבר היה מעוניין יותר באחותה החורגת קלייר. היא נאלצה להסתפק בתמיכת ידידו של פרסי, תומס הוג. קטע מיומנה באותה תקופה מתאר: 

" חלמתי שילדתי הקטנה חוזרת לחיים, היא בסך הכל סבלה מהתקררות ותו לא, הושבנו אותה מול האח הבוערת וכך היא נשארה בחיים" 

זמן לא רב לאחר מכן חזר פרסי שלי (שהצליח להשיג בינתיים סכום כסף המספיק למחייה) לזרועותיה של מרי והזוג עבר לגור בבית באיזור בישופגייט על גבול יער וינדזור. בינואר 1816 מרי ילדה בן וקראה לו על שם אביה - ויליאם. בינתיים אחותה קלייר החלה להתרועע עם המשורר המפורסם לורד ביירון אך האחרון עזב אותה כשהיא בהריון ונסע לשוויץ. לאחר קשיים פיננסים ודחיית שיריו של פרסי על ידי הציבור, שכנעה קלייר את הזוג לחזור ליבשת ולנסוע לשוויץ אל לורד ביירון. וכך יצאו שוב השלושה לדרך ובמאי 1816 חברו אל ידידם לורד ביירון על חופי אגם ז'נבה. שם שכרו שתי וילות ובילו זמן רב יחדיו. החבורה נהגה להעביר את הימים בטיולים בחיק הטבע ואת הלילות בשיחות ארוכות. אומרים שתחביבם היה בין השאר להמציא סיפורי רוחות.

בספטמבר אותה שנה לאחר שהיחסים בין לורד ביירון לקלייר התקררו החליט הזוג לחזור שוב לאנגליה. הם התיישבו בבאת' – עיר המרחצאות היפה. אולם שורה של בשורות רעות נחתו עליהם, אחותה החורגת של מרי, פאני, התאבדה ולאחר מכן אשתו הראשונה של פרסי, הארייט, הלכה באותה דרך עגומה והטביעה את עצמה בהשאירה אחריה שני ילדים. פרסי ומרי מיהרו חזרה ללונדון כדי לדאוג ליתומים ותוך כדי כך התחתנו הזוג בדצמבר. באותה תקופה עבדה הסופרת על יצירת המופת שלה 'פרנקנשטיין'. לאחר כמעט שנה בספטמבר 1817 שוב ילדה מרי בת וקראה לה בשם קלרה. הזוג שלי והאחות קלייר (לקלייר הייתה כבר ילדה בשם אלג'רה אשר רבים האמינו לרכילות שהיא פרי חלציו של פרסי ולא של לורד ביירון) שוב יצאו ליבשת במרץ 1818 והפעם לאיטליה, בינתיים 'פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני' פורסם באופן אנונימי והתגובות החיוביות החלו להגיע לאוזני מרי. קלרה, בתה הצעירה של מרי נפטרה ממחלה בעת נסיעה לוונציה, היא הייתה רק בת שנה. לאחר מעט זמן יצאה השלישייה לכיוון הדרום ל-רומא ו-נאפולי. בפברואר 1819 נולדה ילדה בנאפולי  בשם הלנה אדלייד שלי, שם ההורים אמנם היה פרסי ומרי שלי אולם הרכילות ידעה לספר כי התינוקת היא בתה של קלייר ולא של מרי בעוד שכנראה היא הייתה בתם של לורד ביירון והאומנת של אלג'רה אליס. הלנה התינוקת הושארה אצל הורים מאמצים והזוג חזר לרומא. שם נפגשו עם בנם ויליאם אך הטרגדיה הכתה בם שום ובמלוא העוצמה. ויליאם נפטר ממחלה קשה ברומא ובכך מהווה את הילד השלישי שמרי מאבדת. הזוג עזב את רומא, שוב בהריון, לכיוון טוסקנה שם נשארה מרי כחמש שנים עצובות וקשות. הבן פרסי פלורנס נולד בנובמבר 1819 אל מציאות כלכלית קשה בעוד הסב ויליאם גודווין דרש שוב את כספו כמקודם, נושא את אותה איבה קשה לאיש אשר "לקח" את שתי בנותיו. באותה תקופה כתבה מרי את הרומן השלישי שלה 'ואלפרג'ה'.  באוקטובר 1820 עברו הזוג שלי לעיר פיזה , שם יצרו כמעין חבורה הכוללת את אדוארד וג'יין ויליאמס, לורד ביירון (שבינתיים נטש את בתו אלג'רה) ואדוארד ג'ון טרלווני שהיה מלח והרפתקן מפורסם.  האחות קלייר חברה אליהם לאחר מות בתה אלג'רה ממחלת הטיפוס והם עברו לגור בבית במפרץ ספציה. שנתיים לאחר מכן למרבה הצער, המשורר פרסי שלי וידידו הטוב ויליאם יצאו להפלגה על הסירה ה "אריאל". סערה איומה הטביעה את הסירה וגופותיהם נמשו לחוף בשמונה עשרה ליוני 1822.

בחוסר אונים ומתוך דיכאון נענתה מרי לבקשת אביה לחזור ללונדון. לאחר רומן מתמשך עם תומס הוג וידידות עם ג'יין ויליאם. הבעיות הכספיות עברו כאשר בשנת 1844 סיר טימותי, אביו של פרסי שלי נפטר והוריש לנכדו את האחוזה ובכך חייה של מרי שלי הפכו לנוחים יותר בפעם הראשונה. בראשון לפברואר שנת 1851 נפטרה מרי בהשאירה לכלתה ג'יין סט. ג'ון את המשך העבודה על כל כתבי בעלה המנוח.  

פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני  

העלילה נגמרת כמעט מהמקום שבו מתחילה. חוקר טבע שאפתן בשם רוברט וולטון יוצא למסע תגליות בקוטב הצפוני. במהלכו הוא נתקל בדילמה קשה בה עליו להחליט אם להמשיך או לחזור על עקבותיו. לתדהמתו ולתדהמת צוות הספינה מתגלה אדם שרוי כמעט בעלפון בינות ללוחות הקרח הצפים ומעלה אותו על הספינה. וולטון מתאר את סיפורו במכתבים אותם הוא כותב לאחותו. הסיפור המצוי בפי הזר מסחרר ומעורר השתאות עצומה.

ויקטור פרנקנשטיין מתחיל את סיפורו מהילדות המאושרת כבנה הבכור של משפחה אמידה בעיר ג'נבה. כילד היה בעל רצון עז ללמוד את "סודות השמיים והארץ" אך בתמימותו הוא קרא את הספרים "הלא נכונים" - אלה שעוסקים בתורת הנסתר, כישוף, אלכימיה ומאגיה. הוא התעמק  והתחבט בכתבים המופלאים של אגריפה, פארצלסוס ואלברטו מאגנוס. כעבור כמה שנים כשגדל עבר לאוניברסיטת אינגלוסטדת' כדי ללמוד "פילוסופיה של הטבע" אצל טובי המרצים. שם השכלתו במדעים גדלה לאין שיעור וגמלה בליבו ההחלטה הנוראה ליצוק חיים אל גוף מת ובכך לנצח את המוות ולהביא מזור אל האנושות. כוונתו הייתה כמובן לברוא יצור יפה ונעים לעין אולם כאשר הניסוי המדעי הצליח והיצור התעורר לחיים הזדעזע ויקטור עד עמקי נשמתו: 

" היה זה כבר באחת לפנות בוקר, הגשם טפטף ללא הרף על המרזבים, במצמוצו האחרון של הנר ממש לפני סופו, ראיתי את עיניו הצהובות והקפואות של היצור נפתחות, הוא התנשף בכבדות ועוויתות נעו בין איבריו" 

הבריאה הייתה כה מזוויעה ומכוערת עד כדי כך שהוא לא יכל להביט בה. מתוך אימה אדירה ששטפה את גופו נסוג ממנה. אך המפלצת עקבה אחריו לחדר הסמוך בהחזיקה את שתי ידיה באוויר לכיוונו. ויקטור נמלט באימה מן הדירה וכשאזר אומץ, לאחר שעות של שיטוט ללא מטרה חזר אליה, היצור כבר הספיק להעלם. דירת הסטודנט נשארה מיותמת.

פרנקנשטיין לקה מייד במחלה איומה מלווה בהזיות וחום גבוה. כך בילה את כל החורף כאשר ידידו הטוב הנרי קלרוואל סועד ומטפל בו מבלי לנחש את הסוד הנורא אותו ויקטור פרנקנשטיין מסתיר. לבסוף החולה מתאושש ומחליט לחזור הביתה לג'נבה. באותו זמן הוא מקבל מכתב מבת דודתו האהובה אליזבת בו היא מודיעה לו שאחיו הצעיר והרך בשנים נרצח בברוטאליות. האומנת מואשמת ומוצאת להורג אולם פרנקנשטיין יודע בסתר ליבו שזוהי עבודתה של המפלצת. הוא אינו מסוגל להתמודד עם הידיעה ומחפש מקלט ומסתור בהרים. שם מתברר שהיצור עוקב אחריו ומוצא ומכריח אותו להקשיב לדבריו: הוא מתאר באוזנו את קורותיו מן היום בו עזב את הדירה של פרנקנשטיין באינגלוסטדת', את פגישתו הראשונה עם בני האדם ואת האימה והגועל שבו הם קידמו את פניו. על איך שהוא הצליח ללמוד לשרוד וללמוד על העולם מסביבו. הוא גילה בית בו מתגוררת משפחה מבודדת ביער ודרך חריץ בקיר הקשיב לשיחותיהם וכך למד את שפת בני האדם. דרכם למד גם לקרוא בספרים שמצא במקרה והחכים עד מאד. אך שניסה להתקרב אליהם הם גירשו בצרחות אימים. מזועזע עמוקות מהחוויה החליט לחפש את יוצר ובוראו, ויקטור פרנקנשטיין ולבקש ממנו עזרה ונחמה. " אני מרושע מפני שאני אומלל" צעק היצור. הוא הפציר בויקטור שיברא נקבה "פגומה ונוראית כמוני" ועמה הוא יעזוב את אירופה לחיות במקומות מרוחקים ופראיים בהם אין נפש חיה מסביב. פרנקנשטיין מסכים באי רצון ולאחר ויכוח ארוך. לאחר מכן עוזב ביחד עם חברו קלרבל לאנגליה ומשם ממשיך לאורקני הרחוקה בצפון.שם מסתגר בבקתה ומתחיל לעבוד על יצירת בת זוג למפלצת שהוא יצר. אך לקראת גמר העבודה נכנס המדען לפאניקה מתוך פחד ממה שעלול לקרות אם זוג המפלצות יצליח לשרוד ולהתרבות ומשמיד בחימה את היצירה הכמעט מושלמת.

המפלצת שחיכתה ליד הבקתה מופיעה ונשבעת " כעת אלך, אולם זכור זאת,  אני אהיה איתך בליל כלולותיך". ויקטור פרנקנשטיין שבינתיים התארס לאהובתו אליזבת ונסע איתה להתחתן חי בפחד מתמיד עד לחתונה ובכל זאת אינו מצליח להביא את עצמו לגלות לה את הסוד הנורא אותו הוא סוחב. ואכן, בליל הכלולות המפלצת מגיעה לחדר השינה כאשר ויקטור יצא לרגע ורוצחת באכזריות את אליזבת האהובה. לאחר שהמפלצת רוצחת עוד קרובים של ויקטור היא משאירה הודעה "בוא אחרי, אני מחפש את הקרח הנצחי של הצפון היכן שאתה תרגיש את הבדידות והקור לו אני חסין ואין הוא מסוגל לי".

הטרגדיה מסתיימת בדברי וולטון, במכתבו האחרון אל אחותו: "אלוהים אדירים! איזו התרחשות קרתה פה הרגע! ראשי עדיין מסוחרר מהזיכרון הטרי, איני יודע יש בכוחי לתארה. עם זאת, סיפור המעשה שתיעדתי יהיה חסר מבלי הסוף הקטסטרופלי והמופלא..." 

דמויות מפתח 

ויקטור פרנקנשטיין – "פרומתאוס המודרני",הסטודנט הרגיש והמלומד, גיבור טראגי. מקווה לעזור לעולם וליצור "זן חדש אשר יברך אותי כבוראו ומקורו" אך במקומו הוא יוצר יצור כל כך מפלצתי עד כי הוא בורח מפניו. המחקר האובססיבי מוביל לצער וליגון עצום.  

המפלצת – יצירתו של פרנקנשטיין, נבנתה מהמתים והנרקבים.  "אני, האומלל והעזוב, הוא פגם בו יש לבעוט ולרמוס" בפנייה אל בוראו " האם איני לבד, לגמרי לבד? אם אתה, יוצרי, נגעל ממני; מהיכן אשאב תקווה להבנה מצד דומיך האנושיים? הררי המדבר והקרחונים האיומים יהיו לי למקלט".  

הנרי קלארבל – חברו הטוב ביותר של ויקטור שבעצם מהווה ניגוד מוחלט, מאושר, אופטימי ונלהב בעוד שפרנקנשטיין טובע בתהומות ייאוש. נרצח בידי המפלצת.  

אליזבת – אהובתו של ויקטור המחכה בסבלנות עד שיסיים את לימודיו. סועדת את מיטתו בחוליו. אומצה על ידי משפחתו פרנקנשטיין וגדלה כ"בת דודה". נרצחת על ידי המפלצת בליל כלולותיה.  

משפחת דה-לייסי – פליקס, אגאתה, והאב העיוור גרים בקוטג' מבודד ואינם מודעים לעובדה שכל רגע בחייהם נצפה על ידי העיניים הבולשות של המפלצת. דרך 'סאפי' -  אורחת ערביה מלומדת למדה המפלצת את השפה כשהאזינה בהיחבא לשיעורי הלשון.  

פרופסור וולדמן – מורו של פרנקנשטיין באוניברסיטה. בעל השפעה עצומה עליו בתחילת הלימודים. מעודד את ויקטור ללמוד כימיה ולעסוק בפילוסופיה נטורליסטית במקום אלכימיה.  

ויליאם פרנקנשטיין  – אחיו הצעיר של ויקטור שהפך לקורבן הראשון של המפלצת. נרצח בברוטאליות.  

ג'אסטין – אומנת הבית של משפחת פרנקנשטיין, מואשמת ברצח ויליאם פרנקנשטיין ועולה על הגרדום. עקב כך הופכת לקורבן השני של המפלצת. 

אבא פרנקנשטיין – אזרח מכובד ומוערך של העיר ז'נבה. סועד את בנו במחלתו ותומך בו לאורך כל הדרך.  

רוברט וולטון –  מספר את העלילה במכתבים אותם הוא שולח לאחותו בלונדון. חוקר טבע אמיץ ונועז המוצא את פרנקנשטיין גוסס בקרחונים הארקטיים.  

מעבר לטוב ולרוע 

אין הצהרה ברורה בסיפור בדבר הטוב והרע ואין זה נהיר כלל וכלל שהמפלצת היא הרוע ואילו האדם הוא הטוב. הדואליות במרכיבי דמותה של המפלצת יוצרת טשטוש בקו התפר: לא היה לה כל סיכויי מיום "היוולדה" להגיע לאיזשהו מקום או מעמד הגון בחברה. מלאה ברחמים עצמיים היא מאשימה את האנושות במפלצתיות ואת בני האדם בטבע אלים וחסר תקנה. לראייה היא מזכירה את מלחמות האנושות ואת הריגתם אחד את השני.  המפלצת לא נולדה "מרושעת", היא הפכה לכזו.

לא במקרה היא מוצאת את הספר "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון אותו היא קוראת בשקיקה כ"היסטוריה אמיתית". בשיחה עם פרנקנשטיין המפלצת עושה פארפאזה למילטון: "זכור, שאני הוא פרי יצירתך, הייתי אמור להיות ה"אדם" שלך אבל במקום זאת אני הוא "המלאך שנפל"...". בפולקלור היהודי והנוצרי המלאך שנפל מן השמיים הוא השטן. אותו אחד שהיה מבכירי המלאכים לצידו של האל  שנפל מן הרקיעים והפך לשטן. ניתן להסתכל עליו גם מנקודת המבט של האדם הראשון שגורש מגן עדן ונפל שדוד לקשיי העולם החומרי. יש כאן רמיזה למיקום האדם ביחד עם השטן אל מול האלוהים היוצר כאשר המפלצת היא שילוב של השניים אל מול פרנקנשטיין. ויקטור אינו יוצר "אדם" אלא מפלצת, זוועה חסרת שם: "יצור שכזה שאפילו דנטה לא היה מסוגל לתפוס". למפלצת בהתחלה אין שם או כינוי ספציפי, ויקטור אינו מסוגל אפילו להעניק לה שם או להגות בעצם קיומה. גם מילטון ב"גן העדן האבוד" אינו קורא לשטן בשמו בהתחלה אלא בהדרגה, הוא שואל את עצמו "מה גרם לחווה ולאדם להתפתות לפרי המבחיל?" ועונה לעצמו "הנחש האינפרני; זה מי" (ספר ראשון 32-33). מילטון מזהה אותו בהתחלה כנחש הקדמוני ורק לאחר מכן הוא מכנה אותו בשמו. גם ב"פרנקנשטיין" ויקטור מגיע בהדרגה אל הדמות השטנית, מ"אובייקט" דרך "שד" (demon) ועד "שטן" (devil). המפלצת מוצאת עצמה על ארץ לא נודעת (כמו אדם המגורש מגן עדן), נתונה לפגעי העולם הזה ומתבוננת בריחוק ובכמיהה בגן העדן שהיה אמור להיות מנת חלקה. גן העדן במקרה שלה הוא הבקתה של משפחת דה לייסי, בהם היא צופה ממקום מחבואה, עוקבת ובולשת אחר כל צעד ושעל, מאזינה לשיחות הפרטיות וחווה חוויות אנושיות דרך המשפחה המאושרת. אך היא עומדת מחוץ לגדר ואין לה כניסה ואין גם מחילה – מרגע שמנסה המפלצת להיכנס לשוחח עם הסבא העיוור כאחד האדם ואף מצליחה לשטות בו לכמה רגעים עד שנכנסים חברי המשפחה וזועקים בפלצות למראה הזוועה.

גם רגע החסד היחיד שנלקח בגניבה ובהיחבא נרמס עד עפר בידי ה"חטא הקדמון", חטא שאותו לא ביצע אלא יוצרו - הכיעור והעיוות הקיצוני של גופו. אדם הראשון נברא בצלם האל ולכן אי עמידה בפיתוי חייב להיות תכונה מולדת אשר האל השתיל אותה בנפשו. עוד ספר מפורסם המגיע לידי המפלצת (בשוטטות בערמות זבל) הוא ספרו הנודע של יוהן וולפגנג גתה "ייסורי ורטר הצעיר" (1774). סיפו זה מתאר את ייסוריו של עלם הצעיר הנאבק בסבלי אהבה נכזבת עד הסוף הטראגי. כמו ורטר הצעיר גם המפלצת נקרעת בייסורים רגשיים של בדידות וחוסר אהבה, חוסר ההיענות של הבורא אל יצירתו ונטישתה. לאחר המפגש הטעון עם משפחת דה לייסי מגיע הרגע שהמפלצת מזהה את עצמה עם השטן המילטוני:  

" אנוכי, כמו השד הנוראי, נושא את אש הגיהינום בתוכי, מוצא עצמי בלתי אהוד, ברצוני לעקור את העצים ולזרוע הרס וחורבן סביבי ולאחר מכן לשבת להתבשם מהחורבות" 

וכך מכריזה המפלצת מלחמה על האנושות ועל יוצרה. מרגע שחדלה להאמין שתוכל להתקיים כ"אדם" הנהנה מפירות גן העדן היא מקבלת על עצמה את תפקיד השטן השונא את בני האדם ושואף להרסם. מסע הנקמה של המפלצת הופך לדבר היחיד המעניק משמעות לחייה, "הרוע נהפך ל"טוב" שלי", משמעות אותה היא סוחבת עד לסוף כאשר הקורבן האחרון הינו ויקטור פרנקנשטיין.

הבורא אינו יכול לשאת את פרי עבודתו ואינו מוכן לקחת אחריות, הוא בורח אחוז פלצות ומפנה עורף ליצירתו ואילו המפלצת מחפשת את בוראה בכדי לקבל תשובות וגאולה. גאולה בדמות "חווה", מפלצת נקבה איתה יוכל לחיות בשלווה ובאושר. בחלק מן הזמן (לפני החתונה וליל הכלולות הנוראי) ויקטור בורח מן המפלצת ולאחר מכן יש היפוך והוא רודף אחריה אחוז אובססיה ונקם, המפלצת מובילה אותו בכוונה אל ארצות הכפור של הצפון. המסע אל הקרח הקפוא מסמל את השכחה ואת טשטוש הגבולות בין השניים, בין מפלצת לבין אדם, בין שטן לבין אלוהים. כך פרנקנשטיין והמפלצת כשני נחשים האוחזים איש בזנב רעהו, עד שלבסוף מוצאים עצמם יחדיו לכודים במעגל מוזר של טוב ורוע, יוצר ויצירה, קרח ואש.  

פרנקנשטיין – מקור והשפעות 

השם "פרנקנשטיין" מתורגם מילולית הוא "האבן של הפרנקים". הפרנקים היו עם שפלש לשטחי גאליה (צרפת היום) בתקופת פלישות הברברים (המאות הרביעית והחמישית) ובראשות המלכים המרובינגים (קלוביס).אלו באזור הקימו ממלכה גדולה שהיא בעצם אבן הפינה לצרפת. ישנם ידיעות קלושות על אביר מאזור דארמסטאט במאה העשירית שענה לשם ארבוגאסט וון פרנקנשטיין,זו הפעם הראשונה שמוזכר אדם בשם זה. באזור זה (דרום מערב גרמניה כיום) עומדת, על גבעת בעלת נוף מדהים לעבר מישורי הריין, טירה ידועה אשר נקראת בפי כל "טירת פרנקנשטיין" . הטירה נבנתה בשנת 1252 על ידי הברון וון פרנקנשטיין והייתה שייכת למשפחת פרנקנשטיין עד שנת 1662. לאחר מכן שימשה כבית כלא צבאי ומשנת 1742 נשכחה ונזנחה לעזובה. אחת הדמויות היותר מעניינות שנקשרו למקום היא יוהן קונרד דיפל (1673-1734), תיאולוג ואלכימיסט גרמני שנולד והתגורר בטירה. דיפל שפרסם ספרים תחת שמות בדויים התפרסם בהמצאת משחות ושמנים. לפעמים היה חותם את עבודותיו בשם "פרנקנשטינה". אולי מכיוון שהתעסק באלכימיה ואף טען שגילה את "אבן החכמים". הסופר יוהן וולפגנג וון גתה (1749-1832) נהג להסתובב באזור ואומרים שנהג לקרוא חלקים מ"פאוסט" הבלתי גמור לחברים תחת חורבות הטירה. מרי שלי ובעלה פרסי ביש שלי טיילו במישורי הריין בקיץ 1814 וידוע שעצרו בעיר מאנהיים הקרובה לטירת פרנקנשטיין, לא ברור אם השניים ממש עצרו בטירה אך סביר ששם קלטה מרי שלי את הסיפורים על האלכימאי דיפל וחתימתו המשונה. הרי גם ויקטור פרנקנשטיין בסיפור מתעמק באובססיות בכתבי אלכימאים ובפארצלסוס ואחרים. 

פרומתאוס – מיתולוגיה יוונית 

פרומתאוס (מחשבה-תחילה), יוצר האנושות, היה אחד משבעת הטיטאנים ונחשב לחכם מביניהם. בניגוד לאחיו אטלס, השכיל שלא השתתף במרד הגדול כנגד זאוס. אתנה האלה לימדה אותו ארכיטקטורה, אסטרונומיה, מתמטיקה, ניווט, רפואה, ועוד מקצועות רבים אותם העביר לאחר מכן לאנושות. (רוברט גרייבס, מיתוסים יוונים). פרומתאוס יצר את בני האדם זקופים ובכדי להגן עליהם מן הקור העפיל אל השמש והדליק לפיד אותו הביא לאדמה בוער. לבסוף לקחו זאוס ושמו בכבלים על מרומי הררי הקווקזים, שם בעודו קשור מגיע נשר ענקי וקורע את בטנו כל יום מחדש (המילטון). הטיטאן שוחרר לאחר זמן רב בידי הגיבור הרקולס שקטל את הנשר. פרומתאוס הוא סמל, אייקון של מרידה והליכה כנגד המוסכמות בשביל "המעשה הנכון". פרסי ביש שלי, בעלה של מרי, כתב פואמה מפורסמת בשם "פרומתאוס המשוחרר" בניגוד למחזה המפורסם של אייסכילוס  "פרומתאוס הכבול". כמו פרומתאוס גם כך ויקטור פרנקנשטיין המלומד והחכם ניסה להיטיב עם האנושות ותמורתו הייתה סבל אדיר בלתי נתפס. מרי שלי בחרה לכנות את גיבורה "פרומתאוס המודרני".   

פרנקנשטיין בתיאטרון ובקולנוע 

 

בוריס קרלוף בתפקיד בלתי נשכח. פניו של בוריס קרלוף קיבעו סופית את דמותו של פרנקנשטיין, מכאן ואילך היצור נחקק בזיכרון כענק מפלצתי עם מצח מוגבה

לצערנו כפי שקורה רבות, המחזות והסרטים לקחו את הצדדים היותר גרוטסקיים והמפחידים והתמקדו בהם.צדדים כגון יצירת חיים מאוסף קרעי גופות ושימוש בחשמל למול ברקים המבליחים מן החלון. שמה של המפלצת בולבל עם שמו של הדוקטור עוד מהמחזות הראשונים בשנות העשרים של המאה התשע עשרה.

גם דמותו של היצור שונתה ובעקבות הסרטים הפך גבוה מאד עם מצח מאורך, לפעמים עורו אפור ולפעמים ירוק. ברוב המחזות והסרטים הוצג כמפלצת ברוטאליות חסר יכולת דיבור המנופפת ידיה קדימה בהליכה איטית.

המחזה הראשון הוצג בשנת 1823, כחמש שנים לאחר צאת הספר. המחזה נקרא "גורלו של פרנקנשטיין" מאת ריצ'ארד ברינסקלי. שם הוצג היצור עם פנים צהובות-ירוקות ואברים כחולים, ללא יכולת דיבור. המחזה התמקד בעונש המוסרי המגיע לפרנקנשטיין על כך ששיחק באלוהים. נוספה דמות נוספת לעלילה, פריץ – עוזר הדוקטור.

מחזות ואדפטציות של פרנקנשטיין נעשו לאורך כל המאה התשע- עשרה כולל אפילו פרודיות משונות. העלילה הגיעה למסך הגדול עוד בשנת 1910 כשאולפני אדיסון הוציאו סרטון בין 14 דקות עם השחקן 'צ'ארלס אוגל' בתפקיד המפלצת. היצור הוצג כתפור מחלקי גופות עם גיבנת גדולה, שעיר ועם טפרים מפחידים. הסרט השני "חיים ללא נשמה" יצא בשנת 1915 כשאת המפלצת משחק 'פרסי דארל' ללא כל איפור אך הסרט אבד ואין למוצאו יותר. הפריצה הגדולה של פרנקנשטיין לקולנוע נעשתה ב-1931. אולפני יוניברסל רכשו את הזכויות למחזה של 'פגי וובלינג' מ-1927 – "פרנקנשטיין: ניסוי מקאברי" שהומחז גם באמריקה על ידי הבמאי המילטון דין. השחקן בוריס קרלוף נבחר לשחק את המפלצת. כשהבמאי ג'ימס וואל ראה אותו סיפר שנדהם מפרצופו ומאישיותו החודרת. התפקיד הפך אותו לכוכב-על. פניו של בוריס קרלוף קיבעו סופית את דמותו של פרנקנשטיין, מכאן ואילך היצור נחקק בזיכרון כענק מפלצתי עם מצח מוגבה.

 גם כאן חזרה דמותו של פריץ, העוזר הגיבן, עם תפקיד סדיסטי וחשוב – הוא מכה במפלצת עם שוט עד שזו קמה ממרבצה ורוצחת אותו ואת פרופסור וולדמן ואז בורחת.הקריאה המפורסמת של הסרט הייתה ונשארה "זה חי! זה חי!". סיפור המסגרת של וולטון נחתך לגמרי ואינו מוזכר. בסוף הסרט היצור סוחב את ויקטור לתחנת רוח ישנה ומכה אותו עד אובן חושים כשבינתיים אנשי האזור המבוהלים מעלים את התחנה באש. הסרט יצא לאקרנים ברביעי לנובמבר 1931, הבכורה הוקרנה באולם מייפיר בכיכר טיימס ניו יורק והפך כמעט מיידית לסנסציה. באותה תקופה נעשו סרטי האימה הגדולים ביותר כגון: "דרקולה" של בלה לגוסי (1930), המומיה (1932),  החתול השחור (עיבוד לסיפור של אדגר אלן פו  (1934) ועוד. הסרט "פרנקנשטיין" מצא עצמו בחברה טובה ומצליחה. סרט ההמשך של ג'ימס וואל גם נחשב ליצירת מופת, "כלתו של פרנקנשטיין" שיצא בשנת 1935. גם כאן בוריס קרלוף משחק את המפלצת. הסרט מתחיל בסצנה מעניינת בה יושבים יחדיו מרי שלי, בעלה פרסי, לורד ביירון ודני בסיפור ואז מרי מספרת להם שיש בעצם סוף אחר לעלילה. מכאן עוברת התמונה לסצנת הסיום של הסרט הקודם בו מגלים שפרנקנשטיין ניצל מהאש בתחנת הקמח. הסרט נחשב גם הוא כצומת חשובה בסרטי אימה ורבים רואים בו כעולה על קודמו.

בשנת 1939 הוציאו אולפני יוניברסל עוד סרט המשך בשם "בנו של פרנקנשטיין" עם בלה לגוסי בתפקיד העוזר איגור אך ללא הצלחה יתרה אולי מפני שדמותו של קרלוף הופיעה רק בשלושה סצנות. הבא בתור היה "רוחו של פרנקנשטיין" (1942), גם כאן עם בלה לגוסי שאף משכנע את דר' פרנקנשטיין להחליף את מוח המפלצת במוחו שלו כך שבסרט ההמשך "פרנקנשטיין פוגש את איש הזאב" שוחק היצור על ידי בלה לגוסי. סרטים נוספים מאותה תקופה היו : "בית פרנקנשטיין" (1944), אבוט וקוסטלו פוגשים את פרנקנשטיין (1948). השנים שלאחר פצצת האטום היו שנים בהם המדע בדיוני נכנס חזק לתוך עולם הקולנוע והטלוויזיה ודמותו של היצור הושפעה מכך: "הייתי פרנקנשטיין הנער" (1957), "בתו של פרנקנשטיין" (1958), פרנקנשטיין 1970 (1957) הוא סרט עתידני המתאר את צאצאו של היצור, שוב בכיכובו של בוריס קרלוף.

הנתיב הקבוע בו הלכו סרטי יוניברסל השתנו כאשר חברת "האמר" הבריטית החלה להוציא סרטי "פרנקנשטיין" משלה. איכות העלילה עלתה ללא היכר כבר בסרט הראשון "קללתו של פרנקנשטיין" ( 1957) שהיווה נקודת ציון בתולדות סרטי- אימה מודרניים. האולפן הציב מראש גילאים צעירים כקהל היעד שלו והפך להצלחה גדולה מיד עם צאתו לאקרנים. השחקן כריסטופר לי נתן משחק משכנע בתור היצור. הפעם העלילה התמקדה בדמותו של ויקטור פרנקנשטיין יותר מאשר במעללי המפלצת, הדוקטור מוצג כרוצח פסיכופת המחסל אורחים הבאים לביתו בכדי להרכיב את גופו של היצור. גם כאן מוצגת המפלצת כברוטאלית חסרת מוח וחסרת יכולת דיבור ומיד לאחר שהיא מתעוררת היא מנסה לחנוק את ויקטור. אך כפי שאמרנו החידוש בסרט הוא הצגת ויקטור כטיפוס המרושע והרוצח ללא חרטה.  "קללתו של פרנקנשטיין" הוא סרט גותי במיטב המסורת עם טירה חשוכה וברקים מבליחים בשמי הליל הקודרים. המשחק של פיטר קאשינג נחשב בזמנו לכישרון גדול והשחקן הפך לכוכב בן-לילה. אולפני "האמר" המשיכו בסדרת סרטי פרנקנשטיין לאורך עשורים לאחר מכן, בין הסרטים: "נקמתו של פרנקנשטיין" (1958), "הרוע של פרנקנשטיין" (1964), "פרנקנשטיין יצר אישה" (1966), "חייבים להרוס את פרנקנשטיין" (1969), "האימה של פרנקנשטיין" (1970), "פרנקנשטיין והמפלצת מהגיהינום" (1973).

הזרם של סרטי פרנקנשטיין לא פסק גם לאחר מכן דרך אולפנים שונים: "פרנקנשטיין הצעיר" (1974) בכיכובם של מל ברוקס וג'ין ווילדר היווה פרודיה מצוינת, "בשרו של פרנקנשטיין" (1974), "פרנקנוויני" (1984) – סרט קצר של טים ברטון, "פרנקנשטיין המשוחרר" (1990) – סרט מעניין של רוג'ר קורמן על פי עיבוד לספר באותו שם של הסופר בריאן אלדיס בו גם הסופרת מרי שלי עצמה מוכנסת לתוך העלילה כאחת הדמויות, "פרנקנשטיין של מרי שלי" (1994)של קנת ברנה עם רוברט דה נירו בתפקיד המפלצת. למרות הכותרת "המבטיחה" הצמדות למקור, הסרט גלש לנרטיב דמיוני בו ויקטור אכן בונה אישה ומחזיר לחיים את אהובתו אליזבת.

רק לאחרונה הופיעה המפלצת בשובר הקופות "ואן הלסינג" (2004) כחלק ממכלול המפלצות המופיעות בסרט הכוללות גם את דרקולה, איש הזאב, ומר הייד. הסרט לוקח מסרטי האימה המפורסמים מתחילת שנות השלושים ומרכיב אותם בעלילה אחת. למשל, יש חזרה על הסצנה המפורסמת מ-1931 בו המפלצת נשרפת בתחנת הקמח. למרבה התמיהה המפלצת (שולר האנסלי) מוצגת באור אנושי ואפילו בעלת ערכים טובים עם תחושת צדק ומוסר. באחד מהסצנות הרוזן דרקולה (ריצ'ארד רוקסבורג בתפקיד משכנע במיוחד) רוכן לעבר היצור וצועק "אתה ההוכחה שלא רק הוא מסוגל ליצור חיים".

בימים אלו מציג ערוץ הולמארק את גרסתו לסיפור: "פרנקנשטיין" (2004), זוהי אולי הגרסה הקרובה ביותר לספר המקורי של מרי שלי.

 נספח: ספרים נוספים מאת מרי שלי 

ואלפרגה (1823)-   רומן היסטורי המתרחש באיטליה של המאה הארבע עשרה. מתאר את סיפורו של  הנסיך קאסטרוצ'יו (מזכיר במספר מובנים את לורד ביירון) המושל באכזריות ונופל תחת תשוקתו הבלתי נשלטת לעושר ולכוח. מרי שלי לקחה את הרעיון ממצבה לזכרו של קאסטרוצ'יו נסיך לוקה שנכתב בה "חייתי, חטאתי, סבלתי".  

האדם האחרון (1826)- סיפור עתידני המתרחש בשנת 2073. אנגליה הופכת לרפובליקה אך עדיין נטושה תחת מאבקים פוליטיים קשים. תקוות המלוכנים נשענת על הנסיך אדריאן, בנו של המלך הקודם. אחד היועצים, לורד ריימונד, זומם וקושר קשרים להפלת הרפובליקה אך נתקל דווקא בהתנגדות אדריאן התומך ברעיון הרפובליקני. לבסוף הופך ריימונד ללורד פרוטקטור של הרפובליקה ויוצר לעזור ליוונים במאבקם הנמשך לעצמאות אל התורכים. צבאותיו מגיעים עד לשערי קונסטנטינופול רק כדי לגלות שתושביה נמחו בידי מגיפה שהגיעה מכיוון אסיה. אדריאן המתגלה כמנהיג מוכשר מנסה לעצור את המגיפה המתפשטת במהירות. בניסיון לעצור אותה הוא מוביל חבורת אנשים ששרדו, דרך אירופה הריקה מחיים, ליוון במטרה למצוא תרופה. 

תגובות

'צעמם

זה בערך חמש מאות שורות ארוך מדי. תעברי לשחק כדורגל. חפרת. נובע מהנושא כי המאמר צ'עמם.

די כבר

בוויקיפדי לפחות מתמצתים את השטויות האלה. תמצאי חיים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יעקב עיון