אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פיליפינית בארץ- זוית אישית


תאריך פרסום קודם: 
2003

ביום שישי היא נחתה בארץ. שישי שבת היתה אצל בן אחותה בתל אביב, ובראשון בעשר בבוקר באתי עם המכונית לאסוף אותה מתחנת האוטובוס, לא רחוק מהבית. היא היתה מלווה בעוד שני פיליפינים, בחור ובחורה נמוכי קומה, בשנות העשרים לחייהם. שלושתנו צעדנו בשורה, מבלי לומר מילה בשביל אל הבית.

נכנסנו פנימה לדירה. ליזה הניחה את המזוודה במרכז החדר. "היא תוכל לאכול מה שהיא תרצה? "שאלו, "בוודאי" עניתי, והזמנתי אותם לשבת "אתם בטח קרובי משפחה או מכרים" הססתי. לא אנחנו רק מלווים אותה. ליזה פנתה לסבתא תוך הליכה לעברה, רכנה ונישקה את ידה. "הלו מאמא".

שלום, מה שלומך" ענתה סבתא. ליזה חייכה בנימוס, ופנתה לראות את חדרה "do I have to sleep here with mama?" הצביעה על המיטה. " את יכולה לישון לידי, או בחדר השני" תרגמתי לה מה שסבתא אמרה. כעשר דקות לאחר שנכנסו,.לאחר שעבר זמן ההתאקלמות  שחשבו שהוא מספיק עבורה, הלכו המלווים כלעומת שבאו.

ליזה נשארה אצל סבתי שלוש וחצי שנים עד לפטירתה. היא טיפלה בסבתא בדבקות ובמסירות כפי שציפיתי וקיויתי, ולפעמים אפילו מעבר לציפיות. בתחילה כשליזה הגיעה הביתה, סבתא היתה במצב טוב יחסית . ליזה היתה אחראית על הבישולים, הנקיון והרחצה של סבתא. וממונה על הטיול היומי מסביב לבית. בתחילת הדרך בשלב ההתאקלמות, נהגה לומר לי אני יכולה לעשות את זה וגם את זה, אני חזקה מאוד חזקה, וחושפת יד רזה ודקה כמי שאומרת באתי לעבוד,ואני מוכנה לעשות מה שיידרש ממני. זוהי חלק מהנאיביות שנעוצה בתרבות הפיליפינית. זר/ה שהיו נקלעים למצב דומה, במיוחד בתרבות הישראלית, היו מנסים "לשרוד". ליזה לא היתה תמימה כפי שניתן היה לחשוב. המסורת שם מחייבת כללי התנהגות ברורים: נימוסים כלפי מבוגרים, סובלנות כלפי זרים במיוחד אם תלויים בהם לפרנסה, הבנה כלפי הדברים הקטנים שבחיים, והיכולת להוציא מהם את המכסימום, בידיעה שזה ישרת בסופו של דבר גם אותה כמטפלת ועוזרת.

בשיגרת היומיום לאחר זמן קצר, החלו התרופות. בהתחלה במינון נמוך, בקצב שניים שלושה ליום עד שסבתא נהפכה לסיעודית לגמרי בערך לפני שלוש וחצי שנים. גם מקומה של האסתטיקה לא נפקד: ליזה היתה שמה לאק, לסבתא (אדום), מפדרת אותה, ומורחת לה שפתון, למרות מחאותיה. "תעזבי אותי . בשביל מה לי? אני זקנה,מי רואה אותי?" מחתה שוב ושוב. "זה צריך מאמא, to become yafa"" נהגה להשיב לה בדרכה המיוחדת. כשבאו  הילדים לביקור כל שבוע,   נתגלתה סבתא זוהרת נקיה, לבושה בטעם,ומאופרת בייצוגיות. כמו רוב הפיליפינים בארץ, ליזה מתגוררת באי הגדול, לוזון. העיר נקראת conception'', וכמוה נקראים גם האזורים הכפריים שסובבים אותה. אלה נקראים ברנגאי – התיישבות כפרית מעין מושבים בנוסח הפיליפינים. ברנגאי, נקרא Corazon-dejesus. ב conception לבדה - 45, ברנגאי,ויש ערים שמאוכלסות עוד יותר.  

לליזה אחות נוספת דיוינה,שגם היא נמצאת בארץ. אולם לעומת ליזה החברותית, המוחצנת, המעורבת  מהתחלה בפרטי פרטים בחייהם של בני המשפחה בארץ, של עד כי נדמה שהיא חלק בלתי נפרד מהמשפחה, דיוינה מופנמת ושקטה. להן, עוד שמונה אחים ואחיות שבעה ליתר דיוק. האח הבכור ראובן, ruben'', נרצח לפני כ 10 שנים, במהלך שוד מזויין בביתו לעיני אשתו וילדיו. השודדים חיכו שיחזור עם הפדיון ממכירת האורז, וכשסרב לתת להם את הכסף מפחד שייסחט שוב ושוב, ירו בו.(הוא הותיר אחריו אלמנה ושש בנות). השניה לפי הסדר היא לני, בת 54,כיום אמא לשלושה, שהתאלמנה כשבעלה נהרג בתאונת דרכים. והשאירה אחרי ה שלושה ילדים קטנים כשהבכור,אדווין היה בן 6.מרייט,  כיום בת 52 אז בת עשרים פלוס, טיפלה בכולם. כיום היא מטפלת בבתו של אדווין שנמצא בארץ. היא מעולם לא נישאה, בעצמה והקדישה את חייה לטיפול בילדיהם של אלה שנסעו למשימה חשובה :הבאת כסף למחיה לכולם, ולא רק: חסכונות להשכלה גבוהה לילדים, בניית בתים יחד או לעבוד בחו"ל,  וההקרבה, לחוד למי שנשאר ללא בית.

מן הצד השני, משפחתה של ליזה ברת מזל, מבחינה כלכלית לפחות, שכן מתוך תשעה אחיות ואחים חמישה הם overseas workers, שכן מעטות המשפחות שבהן יותר ממפרנס אחד עובד בחו"ל, וזה אמור לדאוג לכלכל לא רק את ילדיו ובן זוגו, אלא גם בררך כלל לעזור להוריו להורי אשתו, וכמובן לאחים ולאחיות שלא עובדים כרגע. כך שנכון להרגע, אין להתפלא על כך שבנותיה של ליזה דניקה ודנה, בנות  13 ו 11וחצי, לומדות בבתי ספר פרטיים. אלה טובים בהרבה ברמתם מאלה הציבוריים בחסות המדינה: מלבד הכניסה החלקה לאוניברסיטה, מקבלים שם שליטה מעולה באנגלית. כמו דניקה ודנה גם שאר הילדים במשפחה החלו המדינה לעבור בהדרגה לבתי ספר פרטיים עם הגיע הוריהם לחו"ל כדי לעבוד. רבים מילדיהם של העובדים הזרים, קרובי משפחה ומכרים של ליזה לומדים מחשבים, ראיית חשבון, או משפטים, וגם לימודים לתואר אחים\ אחיות מוסמכים - לאלה מובטחת ויזה אוטומטית בארה"ב (במידה ויחליטו להגר) מאחר וזהו מקצוע מועדף שם(לימודי הרפואה  עדיין יקרים מאוד  עבורם).  

בארץ, הקהילה הפיליפינית מודעת למעמדה, ומקיימת את המנהגים והמסורת כמיטב יכולתה.  מצד אחד הם שומרים באדיקות את המנהגים שהביאו מהבית, התפילות בכנסיה, האמונה החזקה באל והאוכל המיוחד שהביאו מהבית. גם צורת ההתיחסות כאמור,לאנשים ובינם לבין עצמם נשארה זהה למקור. המנהגים לא הטשטשו מחוץ לארץ. הם עדיין מכבדים את המבוגרים, לעולם  יקראו בשמם ישירות, אלא באמצעות קידומת, לאות כבוד. כך גם בינם לבין עצמם  ולאחרים  בארץ. למעסיקיהם שלא יודעים את שפתם טגאלוג, יפנו באנגלית :sister  father    וכמובן mother. מצד שני, לא יניחו למעסיק לעשוק אותם, או לנגוס בזכויותיהם, ויתבעו את מלוא החופש והתשלומים המגיעים להם על פי חוק, ובהתאם לחוזה העסקתם. על פי רוב  יצאו הביתה בדיוק עם סיום העבודה.ולא יניחו לאיש להתעמר בזכויותיהם.

כל מוצאי שבת, מיד לאחר סיום שבוע העבודה, הוא חגיגה עבורם: בדירה ששכרו מספר אנשים, בחלק מהמקרים קרובי משפחה כולם, צוחקים, מבשלים את המאכלים המסורתיים, ושרים באנגלית שירים רומנטיים  לאור השקופיות. הרפרטואר כולל את כל להיטי  שנות ה60, וקריוקי וידאו מהצד השני מידי פעם  מישהי או מישהוא עולה עם גלי מצב הרוח ומנענע\ת במרכז החדר לקול מחיאות כפיים. כל אחד לפי הסדר שר קטע לתוך מיקרופון משיר מוכר שמתנגן בוידאו לרוב באנגלית. יוצאות מן הכל בחגיגיותן הם השמחות בארועים, נפל בחלקי פעמיים לקחת חלק בארוע כזה. פעם במסיבה לרגל הגעתו של מישהו לארץ קרוב משפחה של עובד מכר של ליזה, ופעם שניה, ביומולדת במלאת  שנה לאחיינה. כולם שרו במקהלה ישובים על המיטות ושרפרפים ליד שלל בקבוקי בירה  מסביב לטלוויזיה והעבירו את המיקרופון מיד ליד. כל אחד שר בתורו. כשהגיע תורי, נעמדתי על רגלי, אחזתי במיקרופון והתחלתי להמהם  סרנדה באנגלית. מסביב  מזנון, ריחות עמוקים של מאכלים מטוגנים, אורז, בשר בקר על הקירות תלויים  שלטים ענקיים לציון האירוע. למשל יום הולדת עם תאריך והקדשה, הכל באנגלית, מישהו סחב לעברנו  ספגטי בקדירה ענקית עם רוטב רכיכות ים. מעל לכל, חרות בזכרוני מחזה אחד: שתי זוגות עיניים בוהות לעברי דווקא מעל המזנון. שני חזירים צעירים נטולי גוף, ראשם הכרות אפוי, מונח בשלמותו מעל צלחת במזנון,פיהם פעור לרווחה מצויד בשני טורים של שיניים לבנבנות, ובפי כל אחד מהם תחוב תפוח עץ אדמדם. לא היתה לי ברירה, הבטתי חזרה לעברם, בבעתה, קפוא, שתים שלוש דקות ללא תנועה, ואז בדיוק כשהתחלתי להרהר בגורלם המר, ניגשה עלמה אחת, דקת גו וצנומה אל הראשים, באיבחה מהירה תלשה מאחד מהם אוזן, והחלה לכרסם בתאוה. לא לפני שטבלה ברוטב שעמד בצד, עד מהרה הצטופפו כולם מאחריה, ואיש  בתורו עט על הראשים וכירסם חלק אחר חלק  בתאווה גלויה. לבסוף נותרה הגולגולת לבדה על המזנון, כמוצג ארכאולוגי.  המחזה הסוריאליסטי הזה ניקר במוחי זמן רב, ועד היום הוא  לא מרפה ממני. 

הלכידות בין חברי הקהילה בארץ לא מסתכמת במסיבות: מתבטאת בהרבה עזרה הדדית,  כשמישהו בצרה כולם מלווים כספים, בהולדת ילד כל המכרים נותנים מתנה, לרוב כספית, וכך גם אם מישהו חולה חלילה כל מכריו כמעט ללא יוצא מהכלל, מתגייסים לתמוך בו. לעתים מדובר בעשרות אנשים שמכירים בקושי אבל מחוברים באמצעות מישהו אחר, צד שלישי בלבד מבחינתם זה מספיק המנהג של תרומה לאבל  נקרא abuloy ומתקיים כאשר קרוב משפחה של מישהו מוכר נפטר. אז מתגייסים אפילו עוד יותר אנשים כדי לעזור, בתור מצווה חברתית דתית. רוב הפיליפינים שמתגוררים יחד בארץ מקיימים נוהג הקרוי paluwagan"", כל אחד מהשותפים לדירה או קבוצת חברים מפקיד חלק ממשכורתו, בממוצע  200 דולר, כל חודש, בידי מישהו המקובל על כולם, ובכל חודש ניתן הסכום המוגדל, למישהו אחר מהקבוצה. סדר החלוקה נקבע מראש, על ידי הגרלה כך שכולם יודעים מתי "יזכו", בכסף הגדול,ויכולים לתכנן את תוכניותיהם ולהערך בהתאם. אולם בלי מסורת אי אפשר במיוחד כשזה נוגע למשפחה, הכסף בגדול ניתן בקריסטמס, חג המולד, הנוהג לתת מתנות לילדים נפוץ מאוד בעיקר אצל הקתולים בחו"ל. נוהג זה הנקרא aginaldo, פרושו לתת מתנה כספית לילדים. הכסף נשלח לחו"ל בקריסטמס, או ב"ניו ייר" שבוע לאחר מכן,תלוי בהעדפותיו ובאילוציו של השולח. אם מישהו פיספס את חג המולד רוב הסיכויים שישלח לשנה החדשה, שכן זה הסיכוי האחרון שלו,להשתתף במצווה לשנה החדשה. בממוצע מדובר על כ 200 דולר לעובד  כ 10,000 פזוס במובן כספי נטל לא קל על כתפי העובד שמפרנס גם כך את משפחתו (מידי חודש). 

 כשהתדרדר המצב אצל סבתי, מעט לפני פטירתה,  הפכתי לשותף מלא בנטל, ואם קודם לכן, הייתי מגיע פעמיים שלוש וארבע בשבוע, קונה תרופות, מזמין את הרופאה ויושב לעודד, כעת עברתי לגור עם סבתי. ליזה היתה מדובבת את סבתא לאכול, מחזיקה כפית ביד שמאל ותמונה ביד ימין, וכשדעתה של סבתא הוסחה לרגע  היתה מכניסה לה את הכף לפה וסוגרת בעדינות כדי שתבלע. כשסבתא לא הסכימה לבלוע בשום פנים ואופן, ליזה ציפתה אותן בתחילה בממרח שוקולד, וכשסרבה לבלוע אפילו כך, פוררה לה את הכדורים עד שנמסו בכוס התה שלה. ליזה ואנוכי בילינו רוב הזמן ביחד ולחוד ליד מיטתה. היא היתה יושבת ומנסה להחזיק אותה במצב עוררות, מאכילה אותה,  אני  הייתי משוחח עם אנשי הצוות,  רץ לקרוא לצוות אם קשתה לנשום, או אם משהו אחר אצל סבתא עורר את חשדי. בשעות ההמתנה הרבות ההית החולים התוודענו לנולי. מטפלת פיליפינית שטיפלה גם היא בקשישה סיעודית ושסדר יומה כלל שהייה של.שעות רבות  בבית החולים, מאז ועד היום הן בקשר.

את הטלפון הקצר " תבוא בהקדם לבית החולים"  הכרתי עוד כשסבי נפטר,לפני שבע שנים.

אספתי את ליזה בתחושות מעורבות בשעה שש וחצי בערב. דלת החדר היתה סגורה. לידה עמדה הרופאה התורנית. "אני משתתפת בצערכם". נכנסנו פנימה. ליזה נישקה את סבתא,עמדנו לידה בצוותא דקות ארוכות. כעבור יומיים בהלוייה, פגשנו את נולי. הקשישה שלה נפטרה יום לאחר סבתא שלי. היא עמדה על תלולית עפר ליד המשפחה, משקיפה מבחוץ. כיום, יותר משנה אחרי, אנחנו עוד בקשר. ליזה מצלצלת, אנו נפגשים, היא מגיעה לבקר לעיתים תכופות מתקשרת מפה עדיין בבית של סבתא, לחו"ל, לילדות ולמשפחתה ומוזמנת אלינו בחגים. רק. בשבוע שעבר הייתי במסיבת הולדת של בנו של בן אחותה... היה נפלא. 

למאמרים נוספים מאת עמית עוז:

תגובות

מאמר מקסים

.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמית עוז