מאמרים אחרוניםדף הבית - מאמרים אחרונים   פורומים   אודות אימגו   רשימת כותבים   פרקים

השחור והשפה

פרנץ פנון

עורך הסדרה: ניר ברעם

מצרפתית: תמר קפלנסקי

יועץ מדעי: ראובן מירן

 הוצאת ספרית מעריב

פרק 1 


 

 

 

 

 

אני מייחס חשיבות מרכזית לתופעת השפה. נחוץ לחקור תופעה זו משום שהיא תוביל אותנו להבנה מסוימת של הממד המתכַּנֶה למען-האחר אצל האדם הצבעוני – אם נסכים מראש כי לדבֵּר משמעו להתקיים בצורה מוחלטת בשביל האחר.

לשחור יש שני ממדים. הממד האחד מתייחס לבן הגזע שלו, והאחר – ללבן. השחור מתנהג אחרת עם לבן ועם שחור אחר. אין שום ספק שהפיצול העצמי הזה הוא תוצר ישיר של ההרפתקה הקולוניאליסטית ואת העובדה שהעורק הראשי שלו ניזון מתיאוריות שניסו להפוך את השחור לשלב בהתקדמות האיטית מן הקוף אל האדם איש לא יעז להכחיש. אלו הן ודאויות אובייקטיביות המשקפות את המציאות.

אבל מרגע שנציג תיאור מפורט של המצב הזה, מרגע שנבין אותו, נדמה שהמשימה נשלמה. איך לא לשמוע אז שוב, מתגלגל במורד מדרגות ההיסטוריה, את הקול האומר: "העניין הוא לא רק להבין את העולם, אלא לשנותו".

זה בדיוק העניין בחיים האלה, עד כדי כאב.

לדבֵּר פירושו מניה וביה להשתמש בתחביר מסוים, להיות בעל מורפולוגיה של שפה כלשהי. אך המשמעות העיקרית היא לקבל על עצמך תרבות מסוימת, לשאת מטען של ציוויליזציה.

היות שמצב העניינים הזה איננו חד סטרי, הדבר צריך להשתקף בתיאורו. הקורא יתבקש לקבל מראש כמה נקודות שבתחילה אולי ייראו לו בלתי מתקבלות, אך העובדות יוכיחו שהן מדויקות.

הבעיה שאני עוסק בה בפרק זה היא כדלהלן: השחור בן האיים האנטילים יהיה לבן יותר, כלומר יתקרב יותר להיות אדם אמיתי, ככל שיהפוך את השפה הצרפתית לשלו. אני מודע לכך שמדובר כאן באחת העמדות שנוקטים בני אדם מול ההוויה: אדם שיש לו בעלוּת על שפה, יש לו אגב כך גם בעלות על העולם המתואר והמשתמע מהשפה הזו. ברור לאן אני חותר: יש בבעלות על השפה עוצמה יוצאת מן הכלל. פול ואלֶרי ידע זאת; עבורו השפה היא "האל האבוד בבשר ודם"[1].

בעבודה אחרת, הנמצאת כעת בשלבי הכנה[2], אני מציע לחקור תופעה זאת.

 

פראנץ פאנון (1925-1961).

בשלב זה ברצוני להראות מדוע השחור האנטילי, יהיה אשר יהיה, צריך תמיד להתמקם ביחס לבעיית השפה. יתר על כן, אני מרחיב את תחום התיאור ומתכוון, באמצעות השחור האנטילי, לכל אדם המצוי תחת שלטון  קולוניזציה.

כל עם שעבר קולוניזציה היינו כל עם שהתפתח בקרבו תסביך נחיתות בעקבות סתימת הגולל על תרבות המקום והמקור שלו ניצב פנים אל פנים מול שפת האומה המתרבתת, כלומר שפת התרבות של האומה-האם. האדם החי תחת כיבוש יצליח "לרדת מהעצים", להשתחרר מהנחיתות שלו, רק עד כמה שיאמץ את ערכי התרבות של המטרופולין. ככל שיתכחש לשחוֹרוּת שלו, לעצים שלו כן יהיה יותר לבן. בצבא הקולוניאלי, במיוחד בגדודי הרובאים הסנגאלים, הקצינים ילידי המקום הם קודם כל מתורגמנים. הם משמשים להעברת הוראות המפקד לבני הגזע שלהם וזוכים בעצמם לכבוד מסוים.

אפשר לדבר על עיר או על כפר; על בירה או פרובינציה. נראה שמדובר באותה הבעיה. ניקח לדוגמא תושב העיר ליון המבקר בפריז: הוא יהלל את השקט של עירו, את יופיים המשכר של רציפי נהר הרון, את עצי הדולב המרהיבים ואת כל שאר הדברים שמעניינים את אלה שאין להם משהו אחר לעשות. אבל אם תפגשו אותו בשובו, בייחוד אם אתם לא מכירים את בירת צרפת, הוא לא יחסוך בשבחים: פריז-עיר-האורות, נהר הסֶן, בתי קפה וריקודים, לראות את פריז ולמות

אותו התהליך חוזר על עצמו אצל המרטיניקאי. ראשית לגבי האי שלו: בַּאס-פּוּאֶנט, מאריגוֹ, גרוֹ-מוֹרְן, וממולם פוֹר-דה-פרַאנס האימתני. אחר כך, וזו הנקודה העיקרית, מחוץ לאי שלו. השחור שמכיר את צרפת נחשב לחצי אל. בעניין זה אני מציג עובדה שבוודאי הדהימה את בני ארצי. אנטילים רבים, לאחר שהות ארוכה פחות או יותר בצרפת, שבים לאי כדי לקבל מעמד של קדושה. היליד, זה-שבחיים-לא-יצא-מהשכונה-שלו, ה"ביטאקו"[3], מאמץ ביחס אליהם צורה מובהקת ביותר של אמביוולנטיות. השחור שחי זמן מה בצרפת חוזר משם שונה לגמרי. אם להתנסח מבחינה גנטית, אפשר לומר שהפֶנוטיפ שלו עובר מוטאציה מלאה, מוחלטת[4]. עוד לפני שהוא נוסע, אפשר לחוש באופן הרחפני כמעט של הליכתו, את תחילת תסיסתם של כוחות חדשים. אין עוד תנועת יד רחבה שתכריז עליו כשהוא פוגש חבר או מכר: ה"לעתיד-לבוא" שלנו קד באיפוק. הקול, המחוספס בדרך כלל, מסגיר איזו תנועה פנימית, המיה רחשושית. משום שהשחור יודע ששם, בצרפת, יש דימוי שלו שילפות אותו כבר בהגיעו לרציף בנמל לֶה-הַאבְר או מרסיי: "אני ממאווטיניק, זו הפעם הוואשונה שאני בצוופת". הוא יודע שמה שהמשוררים מכנים "גרגור אלוהי" (יש להבין: השפה הקראולית) הוא רק מונח מתווך בין כּוּשׁוֹנית [petit-nègre] לבין צרפתית[5]. הבורגנות של האיים האנטילים משתמשת בקראולית רק כשהיא פונה אל המשרתים. בבית הספר לומדים ילדי מרטיניק לבוז לדיאלקט המקומי. לומדים להימנע מ"קראוליזם". במשפחות מסוימות אסור לדבר קראולית ואמהות לועגות לילדיהן[6] כשהם משתמשים בה.

 "אמי שחפצה בבן למופת

אם לא תדע את החומר בהיסטוריה

 לא תלך לדרשת יום א' לבוש

 בגדי יום א' שלך

 הילד הזה יהיה בושה לשם שלנו

 הילד הזה יהיה "השם ישמור" שלנו

 תשתוק, אמרתי לך שאתה חייב לדבר

 צרפתית

 צרפתית של צרפת

 צרפתית של צרפתים

 צרפתית צרפתית[7]".

כן, אני צריך להיזהר באופן ההבעה שלי כי על פיו ישפטו אותי יפטירו אחרי בפה מלא בוז: "הוא אפילו לא יודע לדבר צרפתית".

בקבוצת צעירים אנטילים, מי שמתבטא היטב, מי שבידו השליטה בשפה, הוא זה שמפניו חוששים ביותר צריך לשים עליו עין, הוא כמעט-לבן. בצרפת אומרים: "הוא מדבר כמו ספר". במרטיניק: "הוא מדבר כמו לבן".

השחור שמגיע לצרפת יגיב נגד המיתוס של הזולל-רי"שים ממרטיניק. הוא יזהה בו את עצמו

ויֵצא נגדו למלחמה של ממש. הוא יתאמץ לא רק לגלגל את הרי"שים בגרונו הוא יִמלול אותן[8]. כשהוא אורב בדריכות לקטנה שבתגובות, מקשיב לעצמו מדבר, חושד בלשונו איבר עצלן ומצער ביותר, הוא יסתגר בחדרו ויקרא בקול משך שעות במאמץ נואש ללמוד  דיקציה.

לא מזמן שמעתי בדיחה: מרטיניקאי אחד מגיע לנמל לה-האבר, נכנס לבית קפה וזורק בשיא הביטחון: "מלצררררררר! ביווה קווה בבקשה". אנחנו עדים כאן להרעלה של ממש. מִפּחד להלום את דמות הכושי-זולל-רי"שים הוא הכין לו מהן מלאי יפה, אבל לא השכיל לחלק אותן כראוי.

קיימת תופעה פסיכולוגית שעיקרה האמונה שהעולם נפתח בה במידה שהגבולות קורסים. השחור, כלוא על האי שלו, אבוד ללא מוצא במחנק אטמוספרי, מרגיש את כוח המשיכה של אירופה כמו פרץ חמצן. שהרי, וזה משהו שראוי לומר, סֶזֶר היה ממש נדיב ב"מחברת של שיבה לארץ מולדת". העיר הזו, פור-דה-פראנס, באמת שטוחה וכושלת. שם, תחת שמש יוקדת, "מוטלת העיר השטוחה הזו, שנתקלה במובן העצמי שלה ומעדה, ללא תזוזה, חסרת נשימה תחת משא גיאומטרי של צלבים מתחדשים תדיר, מתמרדת תחת גזירת הגורל, אילמת, מתוסכלת בכל צורה, לא מצליחה להתקיים על לשד אדמתה שלה, מוטרדת, מכורסמת, מוגבלת, אלמנת חי וצומח"[9].

התיאור הזה שסזר כותב הוא לחלוטין לא פואטי. אפשר אם כן להבין מדוע, עם הידיעה על הגעתו לצרפת (כמו לומר שמישהו "מגיע להישגים") האדם השחור מריע בשמחה ומחליט להשתנות. אין לשינוי הזה דפוס תמאטי, הוא מחליף מבנה בלי קשר למהלך מחשבתי. יש בארצות הברית מרכז המנוהל על ידי וויליאמסון ופירס, שנקרא מרכז פקהאם. חוקרי המרכז הוכיחו התרחשות שינויים ביוכימיים בקרב זוגות נשואים, וכפי הנראה גילו הורמונים מסוימים אצל בעלים שנשותיהם בהיריון. יכול היה להיות מעניין גם לחקור את התנודות בחילוף החומרים של השחורים המגיעים לצרפת, ולמחקר זה לא יחסרו נבדקים. או אולי פשוט לערוך מבחנים שיבדקו פעמיים את השינויים הנפשיים שעוברים עליהם: לקראת נסיעתם, וחודש לאחר שהשתקעו בצרפת.

התחום שנהוג לכנותו "מדעי האדם" עובר משבר דרמטי משלו. האם צריך להציב מציאות אנושית טיפוסית, ולתאר את האופנים הנפשיים שלה רק בהתייחס לחריגות ממנה, או אולי צריך לחתור ללא לאות להבנה קונקרטית ומתחדשת תמיד של האדם?

כשאתה קורא שהחל מגיל עשרים ותשע האדם אינו מסוגל עוד לאהוב, ושעליו לחכות לגיל ארבעים ותשע כדי שכושרו הרגשי ישוב ויופיע, יש תחושה שהקרקע נשמטת תחת רגליך. אין דרך מוצא, אלא בתנאי ההכרחי של ניסוח נכון של הבעיה, שהרי כל התגליות והמחקרים האלה שואפים לדבר אחד בלבד: לגרום לאדם להסכים שהוא אינו אלא שום דבר, כלום מוחלט ושעליו להיפטר מהנרקיסיזם שעל פיו הוא מדמיין עצמו שונה משאר "החיות".

המשמעות כאן היא לא יותר ולא פחות מאשר כניעה אנושית.

לאחר שהרהרתי בזה חזור והרהר, אני לופת את הנרקיסיזם שלי בשתי ידי, ודוחה את תועבת אלה שהופכים את האדם למכאניזם ותו לו. אם הדיון לא יכול להתקיים במישור הפילוסופי, דהיינו במישור של הצורך הבסיסי של המציאות האנושית אני מוכן לנהל אותו במישור של הפסיכואנליזה, כלומר של הכשלים, במובן בו מדברים על כשל הנעתי.

השחור שמגיע לצרפת משתנה כי הארץ מייצגת בעבורו את קודש הקודשים; הוא משתנה לא רק כי מצרפת הגיעו אליו מונטסקייה, וולטיר רוסו, אלא גם כי מצרפת באים הרופאים, מנהלי המחלקות, אינספור בעלי הסמכות החל ברב פקד "חמש עשרה שנות שירות", וכלה בשוטר הצרפתי מפּאניסיֶיר. יש איזו יכולת כישוף ממרחק, ומי שעומד לנסוע בעוד שבוע בכיוון המטרופולין יוצר סביבו מעגל מאגי, שהמלים פריז, מרסיי, הסורבון ופיגאל משמשות בו כמפתחות קסם. הוא נוסע, וככל שמסתמנת בבירור צדודית האונייה כך מיטשטש גדם ההוויה שלו. בעיני המלווים אותו לשלום הוא יכול לקרוא את השתקפות עוצמתו, את השינוי שמתרחש בו. "היה שלום מדראס, שלום צעיף"[10].

משהבאנו אותו לנמל, ניתֵן לו להפליג; עוד נשוב ונפגוש אותו. לעת עתה נלך לפגוש אחד מן השבים. "העולה החדש" נחשף כבר במגע הראשון: הוא עונה אך ורק בצרפתית, לעתים קרובות הוא כבר לא מבין קראולית. סיפור עממי ממחיש את הדבר: לאחר כמה חודשי שהות בצרפת, חוזר בחור כפרי אחד אל משפחתו. הוא מצביע על מכשיר חקלאי ושואל את אביו, איכר ותיק מזן לא-כדאי-לך-לעבוד-עלי: "איך קוראים למכונה הזאת?". במקום תשובה שומט לו האב את המכשיר על הרגל, והאמנזיה חולפת; שיטת ריפוי ייחודית ביותר.

אם כן, הנה לנו עולה חדש. הוא כבר לא מבין את הדיאלקט המקומי, מדבר על בית האופרה גם אם רק ראה אותו מרחוק, אבל יותר מכול הוא מאמץ גישה ביקורתית כלפי בני ארצו. בהתרחשות הפעוטה ביותר הוא מתנהג כידעוני. הוא זה שיודע. הוא מתגלה באמצעות השפה שלו. בסוואנה, מקום המפגש לצעירים בפור-דה-פראנס, זהו מחזה משמעותי: רשות הדיבור ניתנת מיד ל"עולה החדש". הם מתאספים בסוואנה מיד עם תום הלימודים. אומרים שיש אפילו שירה מיוחדת לסוואנה הזו. דמיינו לכם שטח שאורכו מאתיים מטרים ורוחבו ארבעים, עצי תמרהינדי מתולעים תוחמים אותו משני צדדיו, גבולו העליון הוא אנדרטת המלחמה העצומה  האומה מודה לילדיה וגבולו התחתון הוא הסנטרל-הוטל. חלל מעונה מרצפות עקומות שגודלן לא אחיד, אבנים קטנות מתגלגלות תחת הרגליים, ובתוך כל זה כלואים, עולים ויורדים, שלוש מאות או ארבע מאות צעירים המברכים זה את זה, מתקבצים; לא, לעולם אינם יוצרים קבוצות; הם נפרדים.

-                        הכול בסדר?

-                         הכול בסדר. ואצלך?

-                         הכול בסדר.

וככה זה נמשך חמישים שנה. כן, העיר הזו כושלת לגמרי. כך גם החיים האלה.

הם נפגשים ומדברים. אם "העולה החדש" מקבל מיד את רשות הדיבור זה מפני שמחפשים אותו. ראשית, האופן: הטעות הקטנה ביותר נרשמת, נחקרת, ותוך פחות מארבעים ושמונה שעות כל פור-דה-פראנס יודעת עליה. אין כפרה על כישלונו של מי שהכריז על עליונות. אם יגיד, למשל: "בצרפת לא הזדמן מזלי לראות שוטרים רכובים", הוא אבוד. יש לו שתי אפשרות בלבד: או להיפטר מהפריזאיות-לכאורה, או להיקבר מבושה. כי לא ישכחו לו את זה: גם כשיינשא, תדע אשתו שהיא מתחתנת עם בדיחה, ולילדים שלו יהיה סיפור להילחם בו, ולהכניע.

מה מקור השינוי הזה באישיות? מה מקור אופן ההוויה החדש הזה? כל ניב הוא צורת חשיבה, אמרו דאמוּרֶט ופּישׁוֹן. והעובדה שהשחור שהגיע לא מכבר מאמץ שפה אחרת מזו של הקבוצה שלתוכה הוא נולד, מבטא פער, שבר. פרופסור ווסטרמן כותב ב-The African Today, שלשחורים יש תסביך נחיתות, בעיקר בקרב המתקדמים בהם, והם מנהלים מאבק תמידי כדי לשלוט בו. והוא מוסיף שהם עושים זאת לעתים קרובות, בנאיביות: "לבישת בגדים אירופאיים או סמרטוטים לפי צו האופנה האחרונה, אימוץ חפצים שהאירופאי משתמש בהם, טקסי הנימוסין שלו, קישוט השפה המקומית בביטויים אירופאיים, שימוש במשפטים מלאי מליצות ריקות מתוכן בדיבור או בכתיבת שפה אירופאית כל אלה מגויסים בניסיון להשיג תחושת שוויון מול האירופאי ואורח חייו".

בהתבסס על עבודות אחרות ועל רשמַי שלי ברצוני לנסות להראות מדוע מתמקם השחור בצורה אופיינית זו ביחס לשפה האירופית. אני שב ומזכיר שהמסקנות שאסיק תקפות רק לגבי  האיים האנטילים הצרפתיים. עם זאת, לא נעלם מעיני שההתנהגויות האלה קיימות בקרב כל גזע שעבר כיבוש וקולוניזציה.

הכרתי, ולמרבה הצער אני מכיר גם כיום, אנשים מדהומיי או מקונגו שמציגים את עצמם כילידי האנטילים. הכרתי, ואני מכיר גם היום אנטילים שנעלבים כשחושדים בהם שהם סנגאלים. זאת משום שבן האנטילים יותר "מפותח" מהשחור יליד אפריקה, ופירוש הדבר שהוא קרוב יותר אל הלבן. וההבדל הזה קיים לא רק בסמטאות אחוריות וברחובות ראשיים, אלא גם במוסדות הרשמיים, בצבא. כל אנטילי ששירת בגדוד רובאים סנגאלי מכיר את המצב המטריד הזה: מצד אחד, האירופאים ילידי המושבות או אירופאים במקור; מצד שני הסנגאלים. אני נזכר ביום אחד שבו, בעיצומו של קרב, צריך היה לחסל צי של מכונות ירייה. שלוש פעמים פקדו על הסנגאלים לתקוף, ושלוש פעמים הם נאלצו לסגת. אז שאל אחד מהם למה לא יוצאים ה"טובאב"11. ברגעים כאלה כבר אי אפשר לדעת מי אתה, טובאב או יליד המקום. עם זאת, לדידם של רבים מילידי האנטילים, המצב הזה אינו מטריד כלל ועיקר, אלא להפך הוא נראה להם טבעי לגמרי. רק זה היה חסר, שיעשו מאיתנו כושים! האירופאים מתעבים את הסנגאלים והאנטילי שולט על הכושיאדה הזו שלטון ללא עוררין. כדוגמא קיצונית אביא אירוע שהוא לכל הפחות משעשע: לאחרונה שוחחתי עם מרטיניקאי שגילה לי, נזעם כולו, שיש אנשים מגוואדלופ שמציגים עצמם כאילו הם משלנו. אבל אפשר להבחין בטעות מהר מאוד, הוא הוסיף, הם יותר פראיים מאיתנו. והכוונה היא, שוב, שהם רחוקים יותר מהאדם הלבן. נהוג לומר שהשחור אוהב לפטפט, וכשאני אומר "לפטפט" אני רואה קבוצת ילדים צוהלים, משמיעים קריאות חסרות מובן, קולות בלתי מובחנים, ילדים בעיצומו של משחק, עד כמה שמשחק נחשב כהכנה לחיים. השחור אוהב לפטפט, והדרך לטענה הבאה קצרה למדי: השחור אינו אלא ילד. הנה מגרש משחקים נאה לפסיכואנליטיקאים, והמונח  אוראליות לא מאחר להופיע.

אבל אפשר להרחיק לכת עוד יותר. בעיית השפה מרכזית מכדי שנוכל לקוות להגיע לניסוח מלא שלה כאן. המחקרים המרשימים של פיאז'ה לימדו אותנו להבחין בשלבים שונים בהתפתחותה, כמו גם אלו של גֶלב וגולדשטיין, שהראו לנו שפונקציית השפה מתחלקת לתקופות ולרמות. אותי מעניין האדם השחור כשהוא ניצב מול השפה הצרפתית. אני רוצה להבין למה האנטילי אוהב כל כך לדבר צרפתית.

בהקדמה ל"אנתולוגיה של השירה השחורה והמלגאשית", טוען ז'אן פול סארטר שהמשורר השחור יִפנה נגד השפה הצרפתית. אבל לגבי משורר אנטילי הטענה הזו שגויה. בכך דעתי זהה לזו של מישל לֶרִיס, שכתב לפני זמן מה בנוגע לקרֵאולית:

"אפילו היום, כשעודנה שפה עממית שכולם מכירים פחות או יותר כזו שרק אנאלפאביתים מדברים במקום צרפתית – נדמה שהקראולית מיועדת בבטחה אל אגף הנשכחות, ככל שיהיה החינוך הציבורי (על התקדמותו האיטית, המעוכבת בכל מקום בשל מספרם המצומצם של בתי הספר, מיעוט חומר הקריאה הזמין לציבור ורמת החיים הנמוכה לרוב) נפוץ מספיק בקרב השכבות הנחשלות". והוא מוסיף, "מבחינת המשוררים שבהם אני דן כאן, כשהם משתמשים בשפה שאולה ומשוללת כל זוהר חיצוני, יהיו איכויותיה הפנימיות אשר יהיו, כלל לא מדובר בלהיות 'אנטילים' במובן הציורי הפרובנסאלי של פֶליבּריז'[12]. אלא באשרור שלמות אישיותם לנוכח לבנים החדורים בגרועות שבדעות הגזעניות, אשר יהירותם מתגלה יותר ויותר כלא מוצדקת"[13].

אמנם קיים אחד שכותב בדיאלקט, והוא ז'ילבר גראסיאן, אך יש להודות שהדבר נדיר. נציין גם שערכן הפואטי של היצירות האלה מוטל בספק. בניגוד לכך, יש יצירות של ממש המתורגמות מדיאלקטים סנגאליים, ווּלוּף ופֶל, ואכן אני עוקב בעניין רב אחרי עבודתו הלשונית של שייח אנטה דיופ.

באיים האנטילים לא קיים דבר שכזה. השפה המדוברת הרשמית היא צרפתית. מורים משגיחים בקפדנות שהתלמידים לא ישתמשו בקראולית. אין צורך לציין את הסיבות לכך. נראה, אם כן, שזו הבעיה: באיים האנטילים, כמו בברטאן, קיים הדיאלקט המקומי וקיימת השפה הצרפתית. אבל אין זה נכון, כיוון שהבּרֶטונים לא מחשיבים את עצמם נחותים ביחס לצרפתים. הברטונים לא תורבתו בידי האדם הלבן.

בסירובי להכפיל את מספר המרכיבים שאני מתאר, אני מסתכן באי תיחומו של שדה המחקר שלי. עם זאת חשוב להבהיר לשחור שעֶמדת ניתוק מעולם לא הצילה איש. נכון שעלי להשתחרר ממי שחונק אותי כי אני פשוט לא יכול לנשום, אבל העובדה הזו תקפה רק במישור הפיזיולוגי: קושי מכאני לנשום. להשתיל על הקושי הזה אלמנט פסיכולוגי של אי היכולת להתרחב זה פשוט לא בריא.

מה אני מנסה לומר? את הדבר הפשוט הבא: כשאנטילי בעל תואר ראשון בפילוסופיה מסרב לגשת למבחן הסמכה להוראה בגלל צבע עורו– אני טוען שפילוסופיה מעולם לא הצילה אף אחד. כשאנטילי אחר מתעקש להוכיח לי שהשחורים אינטליגנטים כמו הלבנים – אני טוען שגם אינטליגנציה מעולם לא הצילה אף אחד. וזה נכון, משום שגם אם בשם האינטליגנציה והפילוסופיה תובעים שוויון לכל בני האדם, הרי שבשמן גם מחליטים על השמדתם.

לפני שנמשיך, נדמה לי שחשוב לומר כמה דברים. אני מדבר מחד גיסא על שחורים מנוכרים (מרומים), ומאידך – על לבנים מנוכרים לא פחות (מרמים ומרומים). כשסארטר או  קרדינאל וֶרדיֶיה טוענים ששערוריית הבעיה השחורה נמשכת כבר זמן רב מדי, אי אפשר אלא לחשוב שעמדתם היא העֶמדה השפויה. גם אני יכול להרבות הפניות וציטוטים כדי להוכיח ש"הדעה הקדומה הגזענית" היא באמת שטות, אי צדק שיש להכחיד.

באלה המלים פותח סארטר את "אורפֵיאוס השחור": "לְמה בדיוק קיוויתם כשהסרתם את הרסן מעל הפיות השחורים האלה? שיזמרו את שבחיכם? הראשים הללו, שאבותינו השפילו עד עפר, בכוח הזרוע, האם חשבתם שכאשר ישובו ויזדקפו תקראו סגידה בעיניהם?"[14]. איני יודע, אבל אני אומר, שמי שמחפש בעינַי משהו אחר מאשר שאלה תמידית, ייאלץ לאבד את הראייה: אין בי לא הכרת טובה ולא שנאה. ואם אשמיע זעקה, היא לא תהיה זעקה שחורה. לא, מנקודת המבט הנוכחית, אין שום בעיה שחורה. ואם ישנה בעיה כזו, הלבנים מתעניינים בה רק במקרה. זהו סיפור שמתרחש בחושך, והשמש שאני נושא בתוכי תצטרך להאיר את הסדקים האפלים ביותר.

דוקטור ה"ל גורדון, רופא בבית החולים לחולי נפש על שם מאטהרי בניירובי, כותב במאמר המתפרסם בכתב עת רפואי במזרח אפריקה[15]: "בדיקה ברמה גבוהה ביותר, של סדרה של מאה מוחות של ילידים נורמליים, חושפת לעין בלתי מזוינת חֶסֶר בתאי מוח חדשים, המתבטא, כידוע, בהימצאות תאים בשלבי התפתחותם האחרונים. כמותית, הוא מוסיף, מייצגת נחיתות זו 14.8%" (מצוטט אצל סר אלן בֶּרנס)[16].

אמרנו שהשחור מקשר בין הקוף לאדם האדם הלבן, כמובן ורק בעמוד מאה עשרים מואיל סר ברנס לסכם: "אי אפשר לייחס תקפות מדעית לתיאוריה לפיה האדם השחור נחות מהאדם הלבן, או שמוצא הגזע שלהם שונה". נזכור שקל להוכיח את האבסורדיות של טענות כגון: "על פי כתבי הקודש תתקיים ההפרדה בין שחורים ולבנים בשמים כמו על פני האדמה, ואלה מן השחורים אשר יזכו להתקבל בעולם הבא, ישוכנו בנפרד, בחלקים מסוימים של בית האל, כשם שמציינת הברית החדשה". או גם: "אנו העם הנבחר, ראה את צבע עורנו. האחרים צהובים או שחורים וזאת על שום חטאיהם".

כן, כפי שאפשר לראות, בפנייה אל האנושיות, אל רגש הכבוד האנושי, אל האהבה, אל הצדקה, קל להוכיח או לפחות לזכות בהסכמה – שהשחור שווה ללבן. אבל מטרתי כאן היא אחרת לגמרי: אני רוצה לעזור לאדם השחור להשתחרר ממצבור התסביכים שנבט בקרקע המצב הקולוניאלי. מר אָשׁיל, מורה ב"תיכון הפארק" בעיר ליון, תיאר בשיעור חוויה אישית. החוויה הזו מוּכּרת בכל מקום. נדירים השחורים המתגוררים בצרפת, שלא חוו אותה. מהיותו קתולי הצטרף אשיל לאירוע סטודנטים של עלייה לרגל. הכומר, שהבחין בשזוף כזה בתוך העדר שלו, אמר לו: "למה אתה לעזוב סוואנה גדולה ולבוא כאן עם אנחנו?". אשיל ענה בשיא הנימוס, ובסיכומו של עניין, היה נוטש הסוואנה הצעיר הפחות נבוך מן השניים. חילופי הדברים הללו עוררו צחוק כללי, והמסע נמשך. אבל אולי נעצור כאן לרגע, נעיר כמה הערות על העובדה שהכומר פנה אליו בכושונית:

1. "השחורים, אני מכיר אותם. צריך לדבר אליהם יפה, לדבר איתם על הארץ שלהם. לדעת לדבר איתם, זה העניין". זו לא הגזמה. לבן שפונה אל כושי מתנהג בדיוק כמו מבוגר הפונה לילד: והנה לנו צקצוקים, חיבובים, חמידויות וחיבקוקים. לא בחנתי אדם לבן אחד בלבד, מדובר במאות אנשים. היות שאני שואף לטעון טענותי מתוך עמדה אובייקטיבית, לא ביססתי את אבחנותי על קטגוריה זו או אחרת בלבד,  אלא חקרתי את התופעה בקרב רופאים, שוטרים, קבלני עבודה. יאמר לי מי ששוכח מהי המטרה שהצבתי לעצמי בחיבור זה, שיכולתי לבחון מקומות אחרים ושיש לבנים שלא עונים לתיאור ההתנהגות הזו.

למתנגד כזה אשיב שנושא המחקר שלי הם המרומים והמרמים, המנוכרים, ושעל מקרים שבהם אנשים לבנים מתנהגים כרגיל כשהם פוגשים אדם שחור אין צורך להתעכב. העובדה שהכבד של החולה שלי מתפקד היטב לא תגרום לי לומר שהכליות שלו בריאות. כשאני רואה שהכבד תקין, אני משאיר אותו בתקינות שלו, שהיא תקינה, ואני פונה אל הכליות. כאן מתברר שהכליות חולות. פירוש הדבר הוא שבצד אנשים נורמלים, שמתנהגים בצורה בריאה והולמת את הפסיכולוגיה האנושית, ישנם שמתנהגים באופן פתולוגי, התואם פסיכולוגיה לא אנושית. אירע הדבר שקיומם של אנשים כאלה הגדיר אי אלו מציאויות אשר לחיסולן אני מבקש לסייע.

לדבר כך אל השחורים זה לבוא לקראתם, זה לגרום להם להרגיש בנוח, לרצות שהם יבינו אותך, להרגיע אותם

הרופאים בשירות הציבורי יודעים זאת היטב. נכנסים עשרים חולים אירופאים בזה אחר זה: "שב בבקשה, אדוני, מה מביא אותך אלי, ממה אתה סובל?" ערבי או שחור מגיע: "שב, חבוב מה יש לך? איפה כואב?", וזאת במקרים שאין הם אומרים: "אתה לא טוב, לא בסדר?"

2. לדבר כושונית עם כושי זה להעליב אותו, שכן הוא זה-שמדבר-את-השפה-הזו. יש שיאמרו: אין כאן כוונה, אין רצון להעליב. אני מסכים עם זה. אבל בדיוק חוסר הרצון הזה, חוסר הכוונה הזה, הנונשלאנטיות האגבית הזאת, חוסר המאמץ הזה שבו מקבעים אותו, שבעזרתו כולאים אותו, הופכים אותו לפרימיטיבי, עושים ממנו חסר תרבות זה מה שמעליב.

אם מישהו שמדבר כושונית אל ערבי או אל שחור לא רואה בהתנהגות הזו שום דבר פסול או מרושע, סימן שהוא מעולם לא הרהר בעניין. אני עצמי, כשאני משוחח עם חולים מסוימים, אני מרגיש לפעמים את השלב שבו אני גולש

מול איכרה זקנה בת שבעים ושלוש, מפגרת, בשיאו של תהליך שיטיון, אני מרגיש בבת אחת את קריסת המחושים שבעזרתם אני נוגע ושבעזרתם נוגעים בי. העובדה שאני מאמץ את שפת השיטיון והפיגור השכלי, העובדה שאני רוכן אל הזקנה האומללה הזו, העובדה שאני בא לקראתה בניסיון להגיע לאבחנה היא אות הקין של התרופפות יחסי האנוש שלי.

יגידו שאני אידאליסט. אבל זה לא כך, האחרים הם חלאות. כשזה נוגע לי, אני תמיד פונה בצרפתית נכונה אל ה"בּיקוֹ"[17], ותמיד מבינים אותי. הם עונים לי כמיטב יכולתם, אבל אני מסרב לכל צורה של הבנה אבהית.

- שלום חביבי! אוֹפוֹ כואב? הא? תראה, תראה לי אוֹפוֹ, בבטן כואב? בלב?

 זאת, בתוספת מבטא קטן שהקבועים של חדרי ההמתנה מכירים היטב.

כשמגיעה תשובה באותו סגנון המצפון נקי. "אתה רואה, אני לא ממציא. הם באמת כאלה".

במקרה ההפוך, צריך להתקפל ולהתנהג כמו גבר. כל הבניין מתמוטט. שחור שאומר לך: "אדוני, אני ממש לא חבוב" יש חדש תחת השמש!

אבל צריך לרדת יותר נמוך. אתה יושב בבית קפה, ברואן או בסטרַסבּוּר. לרוע מזלך מבחין בך שיכור זקן. תכף ומיד הוא מתיישב ליד השולחן שלך: "אתה אפריקאי? דקאר, רוּפיסק[18], בתי זונות, נשים, קפה, מנגו, בננה" אתה קם והולך, והוא מלווה אותך במטר של קללות: "לא היית כזה גיבור על העצים בג'ונגל, הה? כושי מסריח!".

מאנוני תיאר מה שהוא מכנה תסביך פּרוֹספֶּרוֹ. עוד נשוב לממצאים שלו, שיאפשרו לנו להבין את הפסיכולוגיה של הקולוניאליזם, אך כבר בשלב זה ניתן לטעון שלדבֵּר כושונית פירושו "אתה, תישאר איפה שאתה".

אני פוגש גרמני או רוסי שמדבר צרפתית גרועה. בתנועות ידיים אני מנסה לתת לו את המידע שהוא צריך, אולם תוך כדי כך אינני שוכח לרגע שיש לו שפה משלו, ארץ משלו, ושם הוא אולי עורך דין או מהנדס. בכל מקרה, הוא זר לקבוצה שלי ויש לו בוודאי נורמות שונות.

במקרה של השחור שום דבר מהסוג הזה. אין לו תרבות, אין לו ציוויליזציה, אין לו "עבר היסטורי עשיר" שכזה.

אולי מכאן נובעים המאמצים של השחורים בימינו: להוכיח ללבנים בכל מחיר שיש דבר כזה, תרבות שחורה.

אם הוא רוצה ואם לאו, הכושי חייב ללבוש את התפקיד שתפר לו הלבן. הציצו בשבועונים מצוירים לילדים: מכל הפיות השחורים בוקע תמיד ה"יס בוס" הריטואלי. בקולנוע, הסיפור מדהים עוד יותר. כל הסרטים האמריקאים המדובבים בצרפת, משכפלים כושים בסגנון "בַּנַנְיָה"[19]. באחד הסרטים האחרונים, "כרישים של פלדה", אפשר היה לראות שחור, איש צוות בצוללת, שדיבר בעגה הקלאסית ביותר. הוא באמת היה כושי לגמרי צועד מאחור, רועד משמץ סימן לכעס מצד כל קצין זוטר, ולבסוף מת במהלך העלילה. אני משוכנע שהגרסה המקורית לא כללה שינוי כזה באופן הדיבור. וגם אם כן, אינני מבין למה בצרפת הדמוקרטית, עם שישים מיליון אזרחים צבעוניים, ידבבו גם את השטות הזעירה ביותר של אמריקה. הסיבה לכך היא שהכושי צריך להיות מיוצג בצורה מסוימת, ואפשר לראות את הסטרֵאוטיפ הזה מופיע שוב ושוב, החל בשחור של "ללא רחמים" "אני לעבוד קשה, אני שיקר לא, גנב לא" וכלה במשרתת ב"דו קרב בשמש".

כן, האדם השחור נדרש להיות כושי טוב. מרגע שהדבר מוסכם השאר בא מעצמו. לדבר אליו בכושונית זה לקשור אותו לדימוי שלו, להדביק אותו, לכלוא אותו, קרבן נצח של מהות, של חזות שאין הוא אחראי לה. וכמובן, ממש כשם שיהודי שמבזבז כסף בלי חשבון הוא חשוד, כדאי גם להשגיח על השחור שמצטט את מונטסקייה. הבינו, כשאני אומר "להשגיח עליו", כוונתי שהוא מתחיל משהו. בוודאי שאינני טוען שהסטודנט השחור חשוד בעיני הסטודנטים האחרים או המרצים. אבל מחוץ לחוגים האוניברסיטאיים חי עדיין צבא של מטומטמים: מה שחשוב זה לא לחנך אותם, אלא לגרום לשחור לא להיות עבד לארכיטיפים של הלבנים.

המטומטמים האלו הם תוצר של מבנה כלכלי-פסיכולוגי אני מסכים: אבל זה לא מוביל אותנו לשום מקום.

כשכושי מדבר על מרקס התגובה הראשונה היא: "חינכנו אתכם וכעת אתם פונים נגד המיטיבים עמכם. כפויי טובה! ברור שאי אפשר לצפות מכם לשום דבר!". וכמובן, קיים הטיעון המנצח של בעל המטעים באפריקה: אויבנו הוא המורה.

מה שאני טוען הוא שלאירופאי יש הגדרה ברורה של השחור, ואין דבר יותר מכעיס מאשר לשמוע את עצמך אומר: "ממתי אתה בצרפת? אתה מדבר צרפתית כל כך טובה".

על כך ישיבו: זה נובע מהעובדה ששחורים רבים מדברים כושונית. אבל זה קל מדי. בנסיעה ברכבת אתה שואל:

-                        "סליחה אדוני, אולי יש לך מושג איך אני מגיע לקרון המסעדה?"

-                         "בטח, חבוב, אתה הולך ככה ישר ישר, ככה אחד, שתיים, שלוש זהו, שמה".

לא. לדבר כושונית זה לסגור את השחור, לתחזק מצב שבו האדם הלבן מזהם את האדם השחור בגופים זרים רעילים ביותר. אין דבר יותר מרעיש מאדם שחור שמתבטא היטב, משום שאז, למעשה, הוא מקבל על עצמו את העולם הלבן. לפעמים אני משוחח עם סטודנטים ממוצא זר. הם לא מדברים היטב צרפתית: אז מרגיש רובינזון הקטן, הידוע גם כפרוספרו, כמו בבית. הוא מסביר להם, מעדכן, מפרש, כותב סיכומי שיעור. כשמדובר בשחור, התדהמה שלו מגיעה לשיא: הוא יודע הכול, זה. אי אפשר להמשיך את המשחק הזה עם השחור. הוא העתק מדויק של הלבן. אין ברירה אלא לוותר[20].

אחרי כל הנאמר לעיל קל להבין מדוע התגובה הראשונית של השחור כלפי מי שמנסה להגדיר אותו היא: "לא". קל להבין שהפעולה הראשונה של השחור היא כבר תגובה, ומכיוון שהשחור מוערך ביחס למידת ההיטמעות שלו, מובן גם למה ה"עולה החדש" מדבר רק צרפתית. הוא שואף להדגיש את הניתוק שמכאן ואילך. הוא מגשים טיפוס אנושי חדש שהוא מציב בפני חבריו והוריו, ועם אמו המבוגרת, שכבר לא מבינה אותו, הוא מדבר בסלנג על החולצות המדליקות שלו, על הבלגאן המטורף בבית הזה… והכל מתובל במבטא הנכון.

בכל ארץ בעולם יש מרפקנים: "אלה שכבר לא מגדירים את עצמם כ…", ולעומתם "אלה ששימרו זיקה למקור שלהם". אנטילי שחוזר מהמטרופולין הצרפתי, ידבר בדיאלקט המקומי כדי לסמן שדבר לא השתנה. אפשר לחוש זאת כבר ברציף, שם מחכים לו ההורים והחברים. מחכים, לא רק כי הוא מגיע, אלא גם "מחכים לו בסיבוב". נחוצה להם דקה כדי לקבוע את האבחנה. אם הוא אומר לחבריו: "אני כל כך שמח להיות פה אתכם! אלוהים, איזה חום בארץ הזאת, אני לא אוכל לחיות פה יותר מדי", אזי הכל ברור: אירופאי הוא שהגיע.

באופן יותר ספציפי, כשסטודנטים אנטילים נפגשים בפריז, עומדות בפניהם שתי אפשרויות:

- או לתמוך בעולם הלבן, היינו בעולם האמיתי, ואז הם ישתמשו בצרפתית שתאפשר להם לבחון אי אילו בעיות במהלך שיחתם ולשאוף במסקנותיהם לרמה כלשהי של אוניברסליזם;

- או לדחות מעליהם את אירופה, "יו"[21], להצטרף זה לזה באמצעות הדיאלקט המקומי, ולהתמקם בנוחות במה שאבקש לכנות "העולם [umwelt] המרטיניקאי". טענתי היא ואני פונה בעיקר אל אחַי האנטילים, שכשאחד מידידי, בפריז או בכל עיר אוניברסיטאית, מנסה לדון בצורה רצינית בבעיה מסוימת, מאשימים אותו בחשיבות עצמית, והדרך הטובה ביותר לנטרל אותו היא להשתגר באחת אל היקום האנטילי באמצעות שליפת הקראולית. זה המקום לחפש בו את הסיבה לכך שחברויות רבות כל כך מתפרקות לאחר שאנשים חיים זמן מה באירופה.

מכיוון שהנושא שלפנינו הוא הדֶה-ניכּור של השחורים, הייתי רוצה שהם יחושו שבכל פעם שיש ביניהם אי הבנה מול האדם הלבן יש גם חוסר אבחנה.

כשסנגאלי לומד קראולית כדי להתחזות לאנטילי: אני טוען שיש כאן ניכור.

 כשהאנטילים שחושפים זאת מכפילים את לעגם כלפיו: אני אומר שיש כאן חוסר אבחנה.

 כפי שאפשר לראות, לא טעיתי בהנחה שחקירת התפקיד שממלאת השפה אצל האנטילי תחשוף כמה קווים אופייניים בעולמו. אמרתי זאת בתחילה: יש יחס של תמיכה הדדית בין השפה לבין הקבוצה.

לדבֵּר שפה מסוימת פירושו לקבל על עצמך עולם ותרבות מסוימים. האנטילי שרוצה להיות לבן יתקרב אל מטרתו ככל שיכבוש את הכלי התרבותי, את השפה. אני זוכר, לפני יותר משנה, בלִיוֹן, לאחר הרצאה שערכתי בה הקבלה בין השירה השחורה לאירופאית, עמית צרפתי אמר לי בחום: " אתה בעצם לבן". העובדה שחקרתי בעיה כל כך מעניינת באמצעות השפה של הלבן, העניקה לי זכויות של אזרח מן השורה.

בראייה היסטורית יש להבין שהשחור רוצה לדבר צרפתית משום שזהו מפתח שיכול לפתוח לו דלתות שלפני חמישים שנה עוד היו אסורות לפתיחה. אצל האנטילים הנכללים בתיאור הזה ניתן להבחין בהקפדה על דקויות ובשאיפה לנדירויות של השפה – אמצעים רבים ככל האפשר להוכיח שהם ראויים לתרבות[22]. נהוג לומר על מסַפרי הסיפורים האנטילים שיש להם עוצמת ביטוי שמותירה את האירופאים חסרי נשימה. אני נזכר באירוע משמעותי: ב-1945,  בתקופת מערכת הבחירות, נאם אֶמֶה סֶזֶר, אז מועמד לפרלמנט, לפני אולם מלא בבית הספר לנערים של פור-דה-פראנס. במהלך ההרצאה התעלפה אשה אחת. למחרת תיאר אחד ממכרי את האירוע והסביר: "הצרפתית היה כזה חמה, שהאשה היא 'תלפה ברצפה"[23]. עוצמת השפה!

כמה עובדות נוספות ראויות לתשומת ליבנו: למשל מר שארל אנדרה ז'וליאן מציג את אמה סזר כ"משורר שחור ומוסמך להוראה גבוהה[24]" או אפילו המושג "משורר שחור דגול".

המשפטים האלה, המוכנים מראש, אשר עונים גם לתביעה מסוימת של היגיון פשוט שהרי אמה סזר הוא אכן שחור ואכן משורר, יש בהם גם איזו דקות נחבאת, קשר עקשני. אני לא יודע מיהו ז'אן פּולאן, למעט העובדה שהוא כתב ספרים מעניינים מאוד. אין לי מושג בן כמה רוז'ה קאיואה, אני זוכר רק את העקבות שקיומו מותיר מדי פעם, כסימנים על פני הרקיע. ואין מה להאשים אותי באלרגיות רגשיות. מה שאני טוען הוא שאין כל סיבה שאנדרה בּרֶטוֹן יאמר על סזר: "זה שחור שמשתמש בשפה הצרפתית כפי שאף לבן כיום לא מסוגל לעשות"[25].

ואפילו אם מר ברטון מבטא אמת שרירה וקיימת, איני רואה היכן מצוי הפרדוקס; מהו הדבר הדורש הדגשה, שהרי ככלות הכול, אמה סזר הוא מרטיניקאי והוא מוסמך להוראה.

שוב אנו פוגשים את מישל לֶריס:

"אם קיים אצל הסופרים האנטילים רצון לפנות מן הצורות הספרותיות המקושרות להוראה הרשמית, רצון כזה, המבוסס על שאיפה לעתיד חופשי יותר, לא יכול לבוא בלבוש פולקלוריסטי. מתוך השאיפה, מעל לכול, לנסח מסר ספרותי שיהיה שייך להם עצמם, ולפחות עבור חלקם, להפוך לדוברי גזע ממשי שיכולותיו טרם ידועות, הם שהכשרתם האינטלקטואלית נעשתה כמעט אך ורק באמצעות הצרפתית, סולדים מהמלאכותיות שמייצגת בעיניהם ההזדקקות לשפת דיבור, שבה אין ביכולתם להשתמש עוד אלא כבדבר נלמד"[26].

אבל זהו כבוד גדול מאוד, יטענו נגדי השחורים, שלבן כמו ברטון יכתוב דברים כאלה.

בואו נמשיך הלאה

לקריאה נוספת אימגו:

ספרים נוספים מאת ספרית מעריב

 

מושבות האבן מאת ג'ין מ. אואל

תהום רבה מאת אליס בלנשארד

טרף מאת מייקל קרייטון

מזכרות ואוצרות מאת ניל גיימן


[1] Paul Valéry, Charmes, Paris, Gallimard, 1952.

[2] Le Langage et l'Agressivité.

[3] [Bitaco איכר צנוע שחש אי נוחות בעיר או בחברה גבוהה].

[4] כוונתי לומר שהשחורים ששבים לחיות בסביבתם המקורית נותנים הרגשה שהם סגרו מעגל, הוסיפו לעצמם דבר מה שהיה חסר להם. הם חוזרים מלאים בעצמם, פשוטו כמשמעו.

[5] [Petit-nègre: מילולית, "כושי קטן, כושון", שם גנאי לעגה הצרפתית – מבטא ושיבושים אופייניים, שמדברים שחורים מאפריקה, ובהרחבה כל דיבור משובש.

[6] [במקור: "מכנות אותם tibande" שהיא מלה קריאולית המאחדת ומקצרת את צמד המלים petit bandit, שפירושו "פושע קטן"].

[7] Léon-G. Damas, “Hoquet”, in Pigments, in Léopold S. Senghor, ed., Anthologie de la nouvelle poésie nègre et malgache, Paris, Presses Universitaires de france, 1948, p. 15-17 .

[8] [במקור משחק מלים: rouler (les R) לגלגל רי"ש גרונית; ourler לתפור אמרת בגד, מְלל,  ובהשאלה: לחזק].

[9] Aimé Césaire, Cahier d'un retour au pays natal, Paris,  Editions Présence Africaine, 1956. p. 30.

[10] [פאנון מצטט מתוך שיר באותו השם, ששר אנרי סלבדור בסוף שנות הארבעים. זהו שיר הפרידה ששר אנטילי צעיר בדרכו לפריז, לאהובתו ולאיים: בד המדראס המשובץ האופייני לאיים, החופים, תכול השמיִם ועוד. השיר כתוב ומושר בצרפתית ובקראולית לסירוגין. (“Adieu madras, adieu foulards”; Paroles: Marc Provence, Musique: George Manfield, 1947, “Chansons Douces” (1989). © 1947 Éditions Paul Beuscher)].

[11] [פירושה המילולי של המלה טובאב (toubab) בניב מקומי הוא אדם  אירופאי. בהרחבה היא שימשה לתיאור כל קצין].

[12] [Félibrige: תנועה ספרותית אזורית שנוסדה ב- 1854 ופעלה להחיות ולשמר את השפה והתרבות של פרובאנס, אזור אוֹק].

[13] ”Martinique-Guadeloupe-Haïti” in: Les Temps Modernes, février, 1950, p. 1347.

[14] Jean-Paul Sartre, “Orphée Noir” – Préface à l'Anthologie de la Poésie Nègre et Malgacheop. cit., p. ix.

[15]The East-African Medical Journal, 1943 .

[16] Sir Alan Burns, Colour Prejudice, London, Allen & Unwin, 1948. p. 101.

[17] [Bicot בצרפתית שם גנאי לערבים, במקור פירוש המִלה הוא חמורים קטנים מהסוג שהיה נפוץ באלג'יריה].

[18] [Rufisque אזור במדגסקר, כיום חלק כמעט אינטגרלי מדקר].

[19] ["…des nègres type: y a bon Banania" - פאנון מתייחס לפרסומת ישנה בה ממליץ שחור עב-שפתיים בצרפתית משובשת ובמבטא אפריקאי, לשתות שוקו של חברת "Banania", בסיסמה "יש טוב זה, בנניה"].

[20] "הכרתי שחורים בפקולטה לרפואה הם היו, במלה אחת, מאכזבים. צבע העור שלהם אמור היה לגרום להם לאפשר לנו הזדמנות לגמול חסד, להיות רחבי לב, או לפחות להיות ידידותיים סתם. הם לא מילאו את חובתם, לא נענו לתביעת רצוננו הטוב. כל חיבתנו הרגשנית, כל דאגתנו הערמומית נותרו ללא שימוש. לא היו לנו שחורי מחמד. גם לא היתה לנו סיבה לשנוא אותם. במאזן היומיום של הגשת עבודות קצרות והעתקות שוליות היה משקלם פחות או יותר זהה לשלנו" (Michel Salomon, “D’un juif à des nègres”, Présence Africaine, no 5, p. 776).

[21] [Yo] מלה כוללת המציינת אחרים, ויותר ספציפית אירופאים.

[22] וראה למשל את מספרן הלא ייאמן של הבדיחות שהולידה בחירתו לממשלה של מועמד כזה. "Le Canard Déchainé", עיתון מבחיל, לא שבע מלהטיח במר ב' קריאוליזמים מחפירים. זה הנשק המנצח באיים האנטילים: לא יודע לבטא את עצמו בצרפתית

[23] [Le français a té tellement chaud que la femme là tombé malcadi]. הצרפתית (הסגנון המעודן) היתה כל כך מרגשת שהאשה הסתחררה והתעלפה.

[24] [מדובר, למעשה, בתואר Agrégé שזכאי לו מי שעבר את בחינת ההסמכה הגבוהה ביותר בצרפת לאנשי הוראה (agrégation). זהו תואר מכובד מאוד, שאין לו מקבילה עברית].

[25] Césaire, op. cit., Introduction, p. 14.

[26] Michel Leiris, op. cit..