אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הקצון / דב ויגיסר


תאריך פרסום קודם: 
2004

ואז החליטו להקים את הקצון או בכינויו הרשמי: המוסד העליון למתן לגיטימציה לקץ החיים". הטעון היה כי במדינה, בעולמנו הנאור איננה יכולה להרשות לעצמה שימת קץ חיים באופן וולונטרי ללא פיקוח רפואי כאשר הגופה הדוממת הופכת להיות במספר מקרים, מטרד ציבורי. לכן, כחלק ממדיניות הרווחה הכוללת מצא משרד הרווחה, לנכון, לטפל גם בתפר העדין הזה שבין הזכות למימוש עצמי לבין הפקוח והמוסר החברתי והוחלט אם כך למסד את התופעה.

לכאורה הסבר הגיוני לתופעה ידועה וכי מדוע ישים אדם קץ לחייו באופן פרטני ומחתרתי כאשר המדינה יכולה לסייע בידו? והרי כמשלם מיסים נאמן יש לו זכות גם לסיים את חייו במידת מה של כבוד אנושי. הבניין שיועד לכך היה מבנה אססטי, מקום המשרה אוירה נינוחה סמוך לשפת הים, מוקף גנים ומדשאות, מקום ששמים לב על הכבוד הראוי לאלו שנפרדים ממועקת החיים.

היחסים בין ההנהלה והמטופלים היו ענייניים וקורקטים. בתוך המבנה היו כל המחלקות הנדרשות לאדם הנפרד מהחיים. מחלקה סיעודית נפשית, מחלקה משפטית, מחלקה לקרובי משפחה וכמובן המחלקה המבצעית. וכמו בכל ארגון בירוקראטי היתה גם מחלקה אדמיניסטרטיבית שדאגה להנפיק כמות רצינית של טפסים עם מספר עותקים והכל מוכן לקלט המחשב.

אולם, למרות הנהלים הביוקראטיים, הכוונה היתה שלמוסד תהייה מדיניות של דלת פתוחה מבחינת כל דיכפין יכנס וישים קץ לחייו. אלא שגם מדיניות הדלת הפתוחה מחייבת היתה רישום ומעקב והדבר אכן נעשה אם כי היתה שלא להקפיד על קוצו יוד היות שאדם במצב נפשי מסוג זה יתכן וישכח אי אילו פרטים חיוניים עליו ועל משפחתו לכן אין להקפיד עמו ויש להתרכז ולרשום את הפרטים המרכזיים כגון:

שמו וגילו, תאריך לידה, מין , כתובת, מקצוע, קרובי משפחה ועוד אי אילו פרטים חשובים. מרבית התרשומת נעשתה כבר בתחילת תהליך הקבלה אולם המשכה עד לסוף המיוחל.

להלן נתאר איפוא, תהליך קבלה של מועמד מסויים עד להגשמת רצונו.

האדם שמתארים אנו שמו יעקב, אדם רגיל העובד במוסד ציבורי ונהוג לכנותו האזרח הממוצע, ובכן יעקב פנה ל"קצון" לאחר הפניית רופאת המשפחה שבפניה הביע את המשאלה לשים קץ לחייו ובקש ממנה גלולות מתאימות. הרופאה התנצלה והסבירה כי הדבר מנוע ממנה ע"פ החוק  וכל תהליך שימת הקץ מרוכז החל מתחילת החודש הקודם במוסד הקרוי "קצון".

למחרת בבוקר יעקב, שם פעמיו  ל"קצון" מצוייד בתיק נסיעות פלסטיק ובו לבנים נקיים ומברשת שיניים, על גילוח החליט לוותר כיוון שסבר שלאחר הסוף ודאי ידאגו לנקיון גופו ולגילוחו. הבניין היה ממוקם סמוך לחוף הים בסביבה מבודדת כיאה למקום מכובד מסוג זה. מרבית האנשים נוהגים להגיע לבניין מלווים ע"י קרובי משפחה בוכיים אולם ישנם גם המגיעים לבד במונית או ברכבם הפרטי.

יעקב מגיע ברכבו הפרטי, ללא ידיעת משפחתו ומחנה את הרכב בחניון מספר 37 (מספר החניון היה טבוע בצבע לבן על משטח האספלט השחור). אחראי החניה דאג להחתימו על טופס שבו מצויינים פרטי הרכב ולמי להודיע על מיקום הרכה לאחר הסוף. לאחר שיעקב מופנה לבנין המרכזי מתחילה הפניה לחדר הקבלה וממלאים טפסים והוא מופנה ליועצת מיוחדת, אישה לא מבוגרת שקולה רך ונעים מתחשב ומבין. בעקיפין היא מנסה בשיחה לברר האם ההחלטה של יעקב היא סופית, כי יש עדיין אפשרות לבטל את התהליך, אלא שיעקב מבהיר לה כי  החלטתו נחושה וסופית וממנה אינו רוצה ליסוג. אם כך, היועצת מפנה אותו לחדר ההלבשה ושם נלקחים ממנו בגדיו, שעונו, נעליו ולמעשה כל מה שהשתייך לעולמו הקודם, הוא מולבש בבגד רך ונעים מעין סרבל צבאי אלא שהבגד לבן לחלוטין ומגעו חמים ומלטף. מכאן הוא מופנה לחדר המנוחה שבו ישכון עד לרגע האחרון. חדר הצופה אל הים הכחול וממנו לא ניתן לראות דבר מלבד אין סוף ים שאיננו נגמר.

למרות שודאי שכנו בחדר הזה דיירים קודמים הרי לא נמצא שום עקבות ושרידים לכך והרגשתו היתה שהוא הדייר הראשון להתאכסן בו. בחדר כבר היה הכל. בחדר הרחצה הקטן הסמוך לחדר היו מסודרים סבון ומשחת שיניים וגם כלי גילוח ומברשת שיניים חד פעמית. מברשת השיניים היתה עטופה בניר צלופן מרשרש וגם  שלש מגבות נקיות לחלוטין היו על המתלה, ויעקב מאד שמח למראה הנקיון והסדר ששרר בחדר הרחצה עד כי דעתו התחזקה עליו כי הוא עושה את המעשה הנבון ביותר עבורו, בשלב זה של חייו.

לאחר המנוחה הקצרה, שיחות "אורנטאציה" עם היועצת הנחמדה שמטרתה שוב לברר עד כמה יעקב  רציני וכן למען התיעוד ההיסטורי, או יתכן שמישהו עושה עבודת מחקר על המניעים של הפונים לשימת הקץ, ניסתה היועצת לברר מהם מניעיו וכמובן אם אינו מעוניין לפרט איננו חייב דבר. כאן נשמרת הזכות לשמור על סודיות מוחלטת ויעקב לא אמר כמעט דבר רק מלמל בשקט, הרי הוא אדם סולידי ושקט כל ימי חייו, כי כשל כוחו למול הכוחות החזקים ממנו, הוא מתייסר כבר מספר שנים   והשאלה היתה רק של העיתוי המתאים והרי עכשיו העיתוי כבר נקבע.

אחרי היועצת שיחות עם היועץ המשפטי, בירור המצב המשפטי וחתימה על מסמכים שבהם נאמר כי  הכל נעשה מרצונו החופשי ואיש לא הפעיל עליו לחצים ולא הוא, כל עוד הוא קיים ולא משפחתו רשאים לתבוע את המדינה על אחריותה למעשה הזה. היועץ המשפטי, אדם נחמד בעל ארשת פנים מכובדת, שופט בדימוס העוסק בעבודה זו יותר בהתנדבות מאשר בשכר, מסביר כי חשוב לסדר את עיניני הירושה והצוואה, וכדי לא לבלבל יותר מדי את הפונים הכינו טפסים סטנדרטיים ורק יש צורך למלא בהם פרטים אישיים ולחתום עליהם. למעשה יש חמישה סוגים של צוואות ועל יעקב לבחור באחד המתאים ביותר לרצונותיו.

יעקב  לא התעכב הרבה בזוטות מעין אילו, כבר הטופס הראשון שקרא התאים לו והרי הוא מותיר את כל רכושו, שלא היה רב, לאשתו וילדיו ואין בכך תסבוכת רבה, הן משום שלא היה בעל רכוש גדול והן שהחליט כי רק אשתו וילדיו ייהנו מרכושו. לבסוף חתם על הצוואה שהעתק אחד ממנה תוייק בקלסר כללי שבו היו מרוכזים הצוואות של הפונים ל"קצון". היועץ המשפטי המכובד גם הסביר את כל האספקטים המשפטיים של מעמדו המיוחד ועל איזה סעיף בחוק הוא מסתמך במתן רשות למדינה לקחת ממנו את חייו וכן הסביר היועץ כי רק מדינה נאורה יכולה להגיע לעידון ותחכום משפטי כזה וכפי שידוע לו אין מדינות נוספות בעולמנו שיצרו מערכת חוקים ליברלית והומנית לטיפול בבעיה אנושית כאובה זו.

יעקב הנהן בראשו, לגביו אין כל חשיבות לכל אותו מאבק תחוקתי ומשפטי ארוך שגרם לחקיקת החוק ולהקמת ה"קצון" – לגביו רק התוצאה חשובה והרי התוצאה הולכת ומתממשת באלו השעות. ולאחר היעוץ המשפטי והחתימה על מסמכים, היועצת הסיעודית שוב מסבירה – וקולה מתנגן בהבנה ובהשתתפות, עד כמה אחראית וגורלית הינה הפעולה שיעקב נוקט ובמידה שהינו מתחרט, הדלת עדיין פתוחה לפניו והיו מקרים שאנשים התחרטו דקות ספורות לפני הסוף והדבר התקבל בהבנה רבה ע"י הצוות של המוסד אלא שהאדם שהתחרט לאחר קבלתו, לא יוכל להיכנס שוב למוסד והוא מנוע מלקבל את שרותיו הטובים דבר שכמובן לא מונע ממנו להגשים את מטרתו באופן עצמאי, כפי שמספר אזרחים נוטים לעשות.

ויעקב הנהן בראשו, אין בכוונתו לסגת והוא מעוניין לעבור כבר לשלבים היותר מעשיים, אלא שהיועצת אמרה כי הפעולה הסופית נעשית לאחר 48 שעות של שהיה ב"קצון" ולפני זה עליו לעבור במחלקת קרובי משפחה ששם עליו למסור פרטים על משפחתו וכיצד סבור הוא ישפיע הדבר עליהם. כמו כן, חשוב להתייחס לצעדים שיש לנקוט כדי להקל על המשפחה את רוע הבשורה, זאת כיוון שמחלקת קרובי המשפחה אחראית למסור את הידיעה המרה למשפחה וכן לטפל בה מספר ימים לאחר האירוע עד אשר הם מסתגלים פחות או יותר למצב החדש.

לעת ערב יעקב הובל לחדרו, מוזיקה חרישית ונעימה בקעה מהרמקולים בתקרת החדר וגם על מסך הטלויזיה הוקרן סרט מעניין, מעט רומנטי אבל יעקב היה מנונמנם וגם הסתייע בגלולות שינה שנוהג היה לקחת כבר מספר שנים, כך שנרדם עד מהרה והתעורר לעת בוקר כאשר נימה בהירה נצנצה מעל הים והשחר עמד להפציע. הוא התעורר כהרגלו מדי יום, נרעש כולו ורק לאחר שפקח את עיניו התברר לו היכן הוא מצוי נרגע כהרף עין – דבר שהוכיח ליעקב שוב כי נקט בדרך הנכונה. הדליק את האור והחדר היפה עטף אותו במעטה של קרירות נעימה ורגועה. עכשיו שכב, עיניו נעוצות בתקרה והרהר הרהורים חסרי חשיבות.

אחר קם, התקלח והתגלח וחיכה לקריאה לגשת אל חדר האוכל אלא שלהפתעתו ארוחת הבוקר הוגשה לחדרו על ידי חדרנית נחמדה ולבבית ויעקב הבין כי מחוץ לצוות המטפל לא יזכה לראות "פציינטים" כדוגמתו משום שהמדיניות הנהוגה ב"קצון" ובו כל אדם מצוי לבדו ומקיים מגעים רק עם הצוות הטיפולי.

ניתן לומר שהיום האחרון לחייו עבר עליו בנעימים, הוא שוחח שוב עם היועצת אולם עכשיו היא פחות תחקרה אותו מאשר בפעמים הקודמות, השיחה היתה ידידותית מעין שיחה בין ידידים ותיקים המעלים זיכרונות על ימים עברו.

אחרי הצהרים הוא הוזמן למחלקה המבצעית ובחור צעיר ונחמד הציג בפניו את האמצעים העומדים לרשותו : זריקה או גלולות. רובם בוחרים בזריקה, הרופא מזריק ולאחר מספר דקות נרדמים ויותר לא מקיצים. אולם הוא רשאי כמובן לפעול בעצמו ולבלוע מספר מסויים של גלולות. גם אחרי הבליעה יירדם ולא יקום שוב ויעקב שכל חייו חשש מיוזמה עצמית בחר באופן טבעי, בזריקה ונאמר לו שברגע המתאים יגיע רופא אל חדרו להזריק את הזריקה.

באם הוא מעוניין לכתוב משהו למשפחתו ? יש בחדר מכשירי כתיבה וניר ואם לאוו – ינוח ויירגע והכל יהיה בסדר.

יעקב הוחזר לחדרו, הוגשה ארוחת צהריים ואחר נטל את גלולותיו ושוב נרדם עד למחרת בבוקר בשעה שמונה בדיוק התיצב הרופא בחדרו, אדם מבוגר בעל סבר פנים רציניות, ברך את יעקב ברכת בוקר טוב ואחרי כן בשיא הטבעיות, הפשיל שרוולו , נטל מתיקו זריקה ובקבוק קטן של תרופה, שאב ממנו לתוך הזריקה והזריק לתוך הוריד של יעקב. עכשיו, יעקב שכב על המיטה, עיניו נשואות אל פני הים הרגוע, הוא היה שלם עם עצמו כפי שלא היה שלם עם עצמו מעודו. הוא ממש הרגיש תחושת הקלה והוא שמח על כי פעם בחייו עשה את המעשה הנכון והאמיץ ועכשיו כל מה שנותרלו הוא להירדם ולישון שנת ישרים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דב ויגיסר