אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אליטיזם כמודל


תאריך פרסום קודם: 
2004
מחבר: 
אורי קציר
אליטיזם כמודל
אליטיזם כמודל

חינוך אליטיסטי מתוייג במקומותינו כבעל תווית שלילית. למעשה, ניתן לנצל אותו כדי להקים מגדלור חינוכי שישמש כמקור לחיקוי - במובן החיובי של המילה

עד כמה מידרדרים הישגי תלמידי בתי הספר שלנו? במחקר הבינלאומי של ארגון IEA, שנערך ב-1999 ובדק את הישגי כיתות ח' ב-38 מדינות, דורגה ישראל במקום ה-28 במתמטיקה (466 נקודות בסולם מ-0 עד 1000) ובמקום ה-26 במדעים (468 נקודות באותו סולם). המגמה המסוכנת של צניחת ההישגים נמשכת גם כיום: ממבחנים שערך הארגון השווייצרי PISA עבור ה-OECD והאו"ם, עולה כי במבחן בהבנת הנקרא השיגו תלמידי חטיבות הביניים הישראליות ציון ממוצע של 453, ודורגו במקום ה-30 מבין 41 מדינות. נמצא גם כי שליש מתלמידי ישראל בגיל 15 חסרים מיומנויות קריאה בסיסיות. בפרק הידע המתמטי השיגו התלמידים הישראלים ציון ממוצע של 433 והגיעו למקום ה-33 מבין 41 מדינות. במבחן הידע במדעים קיבלו התלמידים הישראלים ציון ממוצע של 434 נקודות ודורגו, שוב, במקום ה-33 הבלתי-מכובד.

אבל גם למי שאינו מתעניין במחקרי עומק על מגמות חינוכיות יש הזדמנויות למכביר להיווכח ברדידות המשתלטת על מערכת החינוך שלנו. באחת מתוכניות הטלוויזיה של אמנון לוי לא ידעו תלמידות לומר היכן נערך מבצע אנטבה או מה יש על הר הבית (אחת מהן, שנשאלה מה קרה באולימפיאדת מינכן, השיבה ש"שם התמוטט הגשר וכל הספורטאים נפלו"). לא שזה דבר חדש, או בלתי ידוע. כבר שנים שרוב התלמידים לא יודע שהיו כאן אנגלים, תורכים או ממלוכים, ובסקר שנערך עוד לפני למעלה מעשור בחרו רוב מכריע של בני תשחורת את טקס נישואיה של פנינה רוזנבלום לאירוע השנה. לפני מלחמת המפרץ, לפני ועידת מדריד, לפני האינתיפאדה. המצב בנוגע לידע כללי שאינו קשור בהכרח ליהדות או לציונות גרוע עוד יותר: רבים מהתלמידים אינם יודעים דבר וחצי דבר על תקופת הרנסנס, המהפכה הצרפתית או גילוי אמריקה. מרבית התלמידים עסוקים רוב הזמן בהצצה בשעוניהם ובהמתנה דרוכה לסוף יום הלימודים, כדי שיוכלו כבר להתפנות לעיסוקים מהנים יותר. ועל העובדה שרמת האלימות בבתי הספר עלתה פלאים בשנים האחרונות הרי כולנו מסכימים.

"מנסים לחנך את כולם להיות כמו כולם", כתב הצעיר אברהם בורג, לימים יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, במאמר שפרסם לפני תריסר שנים, "אי לכך בורחים ומתרחקים מכל מחלוקת ובירור, עושים הכל כדי למצוא את המכנה המשותף ומוצאים את זה הרחב ביותר, וממילא הנמוך ביותר. החינוך בישראל הוא השירות הגרוע ביותר שנותנת המדינה לאזרחיה. לא מעודדים למצוינות, אין חינוך ערכי, המורים אינם עוד עידית ודוגמה לדור".

האינטגרציה, שניסתה להתמודד עם הפערים הכלכליים בין השכבות, ביקשה לחבר תלמידים מבתים מבוססים עם כאלה שבאו ממשפחות קשות-יום. מה שקרה הוא שבדרך כלל הייתה ההשפעה שלילית: החלשים משכו את החזקים כלפי מטה והמערכות החינוכיות המקומיות התיישרו על מכנה משותף נמוך למדי. לא שאין לכלל הזה יוצאים מן הכלל, אבל הם מעידים על הכלל יותר מאשר על אלה שהשכילו לחרוג ממנו.

מערכת החינוך, אשר מודעת מן הסתם לחומרת המצב, נוקטת מעת לעת בפתרונות יצירתיים לשיפור המצב. האחרון שבהם הוצג בתחילת החודש האחרון וממחיש את הבעיהבמלא חומרתה. על פי התכנית שהציגה שרת החינוך, לימור לבנת, ילמדו תלמידי חטיבות הביניים מאה מושגים בסיסיים במורשת, ציונות ודמוקרטיה. לאחר מכן ייבחנו התלמידים על החומר. שוב באה לידי ביטוי התפיסה של הקניית הידע בדרך של שינון ובחינה, לא בדרך של עידוד ופיתוח של כלי חשיבה ויצירה. גם הנושאים שייכללו ברשימת המאה משקפים סדר עדיפויות - מורשת, ציונות ודמוקרטיה. לא כל כך ברור מה לגבי תחומים שמחוץ לביצה הקטנה שלנו.

אם כך, אולי מן הראוי שבמקום חיבור מערכתי כפוי, יש צורך במערכת איכותית מצומצמת, אליטיסטית במוצהר, שלא תתפשר על פחות ממצוינות ותגרום להורים לא מעטים לקנא בלומדים בה ולייחל ליום שבניהם יתקבלו אליה. מערכת שתייצר את השכבה המובילה של הדורות הבאים ושתהיה מגדלור חינוכי שאליו יישאו מוסדות חינוך אחרים את עיניהם ויבקשו לדמות לו.

מערכת כזו צריכה לינוק בהרחבה מתכנים הקלאסיים ולתת בידי חניכיה כלים להתמודדות עם המציאות ולהתמצאות בהוויית היומיום שהם מעל ומעבר לממוצע המקובל כאן. היא חייבת לתת לתלמידים כלים לניתוח רציונלי ומקיף של תרחישים יומיומיים ולראייה ביקורתית ומפוכחת של עובדות. עליה להעמיד בפני תלמידיה את כל היבטי העולם שמחוץ לכתלי בית הספר, ולטפח אצלם את האחריות הקולקטיבית ביחד עם הכישורים האינדיבידואליים.

בית ספר במערכת כזו ילמד את חניכיו את יצירות המופת של אלפרד טניסון, ג'ון מילטון, מארק טוויין, הנרי לונגפלו, ויליאם שייקספיר, דאנטה אליגיירי, ג'פרי צ'וסר, גי דה מופסן. לא לדקלם, אלא לנתח. לא לשנן, אלא להבין. תלמידים בבית ספר מסוג זה ילמדו להתמודד עם אירועים היסטוריים באמצעות כתבי פוליביוס ותיאודור מומזן, ברברה טוכמן, עמנואל לרואה-לאדורי, ארנולד טוינבי, פיטר ברק. הם לא ימלמלו ש"ככה אמרו בטלוויזיה" (או בבית, או בשכונה), אלא ילמדו לחקור בעצמם ולבנות תיאוריות משל עצמם, מבוססות על ידע ועל אנליזה. הם ילמדו את העקרונות המתמטיים של אייזיק ניוטון, בלז פסקל, דניאל ברנולי, קארל פרידריך גאוס, גיאורג קאנטור, פון נוימן. לא יפתרו תרגילים סתם אלא ינסו להבין את הלך המחשבה של המדענים הללו ולבדוק מה הניע אותם. הם יתחבטו בבעיות של מדיניות ופוליטיקה בעזרת כתבי לוק, רוסו, הובס, מקיאוולי, אריסטו, תומאס מור – ולא יצרכו את המידע השוטף שלהם אך ורק מעיתונות היומיום. ילמדו אותם את הפילוסופיה של סוקרטס, דמוקריטוס, הגל, לייבניץ, סארטר, וויטגנשטיין, שפינוזה, הרמב"ם. יעודדו אותם לשאול שאלות קשות שפתרונן לעתים אף אינו נהיר למורים עצמם. רק כך יוכלו לכוון עצמם אל האתגר שבפיצוח החידות שטרם נפתרו.

גם מקומו של הידע הישראלי-יהודי לא ייפקד. אבל שוב, לא שינון חסר תכלית, אלא למידה שיטתית ומסוקרנת. את הטקסט הקאנוני התנ"כי לא יקראו בכיתה לפי התור כמעין סיפור עלילתי או כטקסט שיש לו משמעות חד-כיוונית. לא. את הטקסט הזה יהפכו וינתחו מכל כיוון אפשרי. ללא פרות קדושות, ללא דעות קדומות. יבחנו בו את כל הזוויות: גם של רש"י וגם של אוריאל אקוסטה, גם של עובדיה מברטינורה וגם של סולומון שכטר. אם ירצו לקרוא את הביוגרפיה של ג'ק מיילס על אלוהים או לרדת לחקר תורתו של מרטין בובר איש לא ימנע זאת מהם. וגם הספרות לא תקופח. יהיו שם אפשרויות בחירה מרהיבות, מספרות האגדה ותור הזהב של יהודי ספרד ועד ספרות ההשכלה והשירה המודרנית. יהודה אלחריזי, אברהם אבן עזרא, לאה גולדברג, שלום שבזי, ס. יזהר, משה שמיר, אמנון שמוש, אנטון שמאס, אלי עמיר ו-מאיר שלו. לא עוד סגידה לעילגות ה"עממית", אלא ביקוש להוט אחר העושר הלשוני וצחות המלל.

בית ספר כזה יחנך את תלמידיו לאחריות קולקטיבית ולמאמץ משותף למען המטרה, אך גם יפתח אצלם במקביל את כישוריהם האישיים. הוא יטפח השקעה בפרוייקטים שמעבר לשעות הלימודים, כמו מוסיקה, משחק וספורט (ובעניין הדוגמה האחרונה זכורה עדיין אמרתו של נפוליאון בונפארטה שלפיה "הניצחון בקרב ווטרלו הושג על מגרשי המשחקים באיטון"; הקיסר הצרפתי התכוון להחמיא לבריטים על שיתוף הפעולה בין כוחותיהם בקרב, שאליו הכינו אותם שנים של אימונים משותפים במסגרות ספורטיביות מחשלות). הוא יעודד הכנת עבודות מורכבת ויסודית, ולא הגשה אוטומטית למבחני שינון. הוא יחנך את תלמידיו להפיק בעצמם פרוייקטים מורכבים באמצעות שילובם במודלים שיחייבו שיתוף פעולה הדוק בינם לבין עצמם, וכך יכינו את החניכים לקראת פעילות קהילתית בעולם ה"אמיתי".

בקצרה, בית ספר שכזה מחייב השקעה ממושכת, יסודית ויקרה. על מנת לוודא שתלמידים מוכשרים מקבלים תשומת לב נאותה, יש צורך שמספר התלמידים בו לא יתקרב אפילו לאלה הלומדים ב"בתי החרושת לציונים", ושהמורים יהיו מהסוג האוהב את מקצועו ולא רק מתפרנס ממנו, מהזן שנהנה לרתק את הילדים ולגרות את סקרנותם יותר מאשר להציץ בשעון ולפנטז על כוס הקפה והסיגריה בחדר המורים. בבית ספר כזה תהיינה מעבדות כימיה, פיסיקה, מחשבים וביולוגיה משובחות. יהיו בו מגרשי דשא ומתקני ספורט מעולים וסדנאות דראמה ומגורים נאים. בית ספר כזה – אולי פנימייתי באופיו - יגרום לבתי ספר אחרים (וחשוב מזה, להורים ולתלמידים אחרים) – להבין שיש לאן לשאוף.

לשם הקמת בית ספר שכזה יש צורך בכסף רב: לרכישת השטח, להקמת המתקנים, לתשלום משכורות למורים בעלי איכויות מיוחדות, וכן הלאה. ברור לחלוטין שהגוף שיקים אותו ירצה לכסות את הוצאותיו, ושהדרך הקלה ביותר לשם כך היא להטיל את המעמסה הכספי על כתפי משפחות התלמידים, ושר משפחות מבוססות יוכלו לעמוד בנטל אשר כזה. ומאחר והכשרון אינו מצוי אך ורק ברשותו של מי שנולד וכפית של כסף בפיו, יתכן שיש צורך בהקמת מערכת שתאתר את כישוריו ותמצא דרך לסבסד את לימודיו באופן הראוי ביותר.

כבר כיום קיימות דרכים שונות לאבחן כישורים יוצאי דופן בקרב ילדים שגילם הוא חד-ספרתי, לא כל שכן בקרב בוגרים מאלה. אפשר לעשות בה שימוש ולסנן דרכה מספר מסוים של תלמידים מוכשרים. שלא תהיינה טעויות: את המוכשרים הללו ניתן יהיה לברור מכל שכבה באוכלוסייה ומכל הישובים, המשגשגים והמדשדשים. אלה שיעברו את הסף הנדרש, יתקבלו כתלמידים לבית הספר.

נושא העלות סבוך מעט יותר, שהרי, כאמור, אסור שבית ספר איכותי במיוחד יתמקד אך ורק במוכשרים שכיסי הוריהם תפוחים מממון - אך גם הוא ניתן לפתרון. אפשרות אחת היא לשתף פעולה עם גוף פרטי המתמחה בהקמה ובניהול של מערכות חינוך מורכבות. גוף כזה ישקיע מכספו בהקמת אותו בית ספר, ולאחר מכן יגבה שכר לימוד עבור שירותיו האיכותיים. מימון שכר הלימוד יוכל לבוא מתוך מערכת מילגות מיוחדת שתוקם לשם כך ושבה ייטלו חלק רשויות מקומיות המעונינות לטפח את עתידם של תלמידים מוכשרים במיוחד המתגוררים בתחומיהן. השקעה מעין זו של הרשות המקומית בתלמידיה תגביר את מחויבותם לפעול למען קהילת המוצא שלהם לכשיתבגרו, תיצור תחרות בין תלמידי היישוב על הזכייה במילגה (שתהיה מותנית, כאמור, במעבר מבחני הקבלה לבית הספר) ותתרום לגאווה ולהערכה העצמית של הקהילה. אפשרות אחרת היא שהממשלה עצמה תקים את אותו בית ספר, על כל הכרוך בכך. אבל אפשרות זו בעייתית, שהרי מדינת ישראל היא בעלת-הבית של המערכת הבעייתית שאותה אמור מוסד זה לשפר – וממילא בהלך הרוחות הנוכחי ייתפס כל מהלך בכיוון של הקמת מוסד אליטיסטי מכספי ציבור כמנותק מרחשי לב הציבור.

אני מניח שיהיה מי שיטיח בי שאני פנטזיונר, ש"מי אני בכלל", שאין לי מושג ירוק ממה שקורה במערכת המופלאה שלנו, שהראייה החינוכית שלי היא צרה ואינה מתחשבת בצרכי הכלל, שאני בטח לא יותר מאיזה ברנש שדעתו נתקלקלה עליו מרוב אידיאלים. שיגיד. זו זכותו. אבל אמירות שכאלה אינן מציעות פתרון, אלא רק מבקרות את המציעים. הן אינן מסבירות מדוע על מרבית תושבי ישראל להסתפק בחינוך מתדרדר, המתאפיין בינוניות צורמת ומסוכנת, ולא לשאוף ליותר.

לפני יובל שנים הקים רב סרן צעיר, אריאל שרון שמו, יחידה קטנה בצה"ל שפעילותה המקורית ושיטותיה המיוחדות הפכו לאבן היסוד של כל סיירות צה"ל. חמישים שנה אחרי, הגיעה השעה להקים את יחידת העלית של החינוך הישראלי, את האיטון וההארו שמהם יצמחו המנהיגים, האמנים, המדענים ואנשי הרוח והחומר של העתיד.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר