אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האנשים החלולים / תומס אליוט


תאריך פרסום קודם: 
2004
מחבר: 
איתי אהרה
האנשים החלולים / תומס אליוט
תומס אליוט

שם אחד משיריו הידועים של ת. ס. אליוט הוא 'האנשים החלולים'. ההקשר הראשוני העולה במוחנו למקרא התואר חלול הוא שלילי במהותו. האיש החלול הוא איש ללא תוכן בחייו. אבל גישות שונות רואות חיים בעלי תוכן כזה או אחר באופנים שונים. יש מי שיאמר שאיש החי את חייו לצידו של גורו בהודו, עיניו מסוממות וחייו נטולי תוכן. לעומתו, יש מי שיאמר שאיש עסקים החושב בכל עת על הדולר הבא, דווקא חייו חלולים. אולי שניהם צודקים.       

השיר עצמו מתחיל בכותרת המשנה MISTAH KURTZ -- HE DEAD. כותרת זו מתייחסת לדמות מהיצירה " לב האפילה" מאת ג'וזף קונרד ( "Heart of Darkness"   Joseph Conrad[1]). קיומה של כותרת זו מתחיל לרמוז לגבי אופיו של מי שאליוט מגדיר כאיש החלול. קורטץ הוא דמות מערבית, בעל האידיאלים חסרי המשמעות של התרבות המערבית והוא מת במפגש עם הפראי. מוות זה מתרחש כאשר הוא זונח את הדת הנוצרית למען אמונותיהם של אותם הפראיים. אם זו הדמות שאליוט מגדיר כאיש החלול, אזי האיש החלול הוא מי שמאמץ את ערכי תרבות המערב עד תום, מן הצד האחד. מן הצד השני, האיש החלול הוא גם זה שזונח את הדת הנוצרית. הגדרה זו היא עדיין כללית אבל מתקרבת כבר לתחום מצומצם יותר. ניתן לצמצם זאת עוד יותר ע"י הקשר ל"לב אפילה". ביצירה זו מכונה קורטץ  “Hollow sham” - בתרגום חופשי "זיוף חלול". הדמיון הצלילי בין man   ו-sham מרמז על כך שאליוט מתכוון לאותו הדבר. משמע - ה'איש החלול' הוא, למעשה, מי שחייו הם זיוף. כעת כל שנותר לברר הוא את משמעות הזיוף והאמת על פי אליוט.

המשכה של כותרת המשנה נראה מוזר אף יותר ובמבט ראשון לא ברור ההקשר שלה לשורה הקודמת. הכוונה בביטוי  A penny for the Old Guyהיא לסוג של נדבה קטנה, כלומר סוג של נחמה. ניתן לומר שאם קורטץ הוא האיש החלול וחייו הם חיים חלולים וחסרי משמעות, אזי ההודעה בשורה הקודמת, לפיה הוא מת, מהווה נחמה עבורו. למי שחייו הם חיי האיש החלול, המוות הוא אולי הנחמה האפשרית היחידה.
השיר עצמו מתחיל בהצגת הדמויות הפועלות. הן מציגות את עצמן - We are the hollow men  - אבל בנוסף להצגה זו, ממלאת המילה we תפקיד נוסף. היא מכניסה את הקורא לתוך הטקסט. לא ברור אם הכוונה היא לדמויות המדברות אל הקורא, או שהמילה we   כוללת בתוכה את כולנו, אותי הקורא ואף את אליוט עצמו. אם מאמצים את האפשרות השניה, אזי הפירוש הוא שאנחנו (אני, הקורא ואליוט) האנשים החלולים. ע"י מהלך רטורי פשוט זה משנה אליוט את מערכת השיפוט של הקורא כולה. הוא אינו שופט רק את דמויות האנשים החלולים שמולו, אלא אף בוחן את חייו שלו מול השאלה "האם אני אחד מאותם האנשים החלולים?"

בשורה השנייה מבוצע שוב אותו מהלך רטורי, אך את המילה  hollow מחליפה המילה stuffed. החלפה זו בין המילים במשפטים זהים מרמזת על כך ששתי המילים למעשה זהות במשמעותן, בתוך ההקשר הנתון. המילה stuffed היא בעלת שני מובנים - מלא ומפוחלץ. בשורה זו עושה המילה שימוש בשני המובנים. לכאורה יש ניגוד בין הפירוש הראשון למילה hollow, אך לא זו הכוונה. אליוט מתכוון להראות כי, למעשה, חייהם של האנשים החלולים אכן מלאים בדבר מה, אלא שהם משולים לפוחלץ. הם נראים כאנשים וממלאים את סדר היום שלהם בדברים אותם הם עושים, אך למעשה הם פוחלצים. האנשים החלולים הם דבר הנראה חי אך למעשה הינו מת, ריק מתוכן אמיתי וריק מחיים.

בהמשך בית זה פונה אליוט לתאר את האנשים החלולים. הוא מתאר אותם באופן העלוב ביותר שניתן. התיאור כולו מנחיל תחושה חזקה של חוסר אנרגיה וחיים עלובים. האנשים החלולים אינם עומדים ישר אלא נשענים יחד זה על זה כנוטים ליפול. אין להם את הכוח לעמוד לבדם.

בשורה הרביעית הוא מתאר את ראשם של האנשים החלולים כ  – "Headpiece". פרוש אחד של מילה זו הוא מוח, והוא מספק תמונה רגילה. פירוש שני למילה הוא קסדה, פירוש המביא לשתי השפעות מרכזיות-

·הראשונה ביניהן מוסיפה לחוסר האנושיות של האנשים הללו. כמו במקרה של הפוחלץ, גם כאן האנשים החלולים נראים אולי חיים, אך למעשה אין להם חיים. במקרה זה הם מתוארים כמי שנראה שיש להם ראש, בעוד שאין מדובר בראש אמיתי, אלא רק בחפץ, בקסדה הנראית כמו ראש.

·ההשפעה השנייה מספקת רמז עבה באשר לבעייתם של האנשים החלולים. תפקידה של הקסדה הוא להגן על הראש. מכך עולה כי האנשים החלולים עשויים להיות אלה המגנים על עצמם יתר על המידה. הם מגנים על עצמם מפני החיים במקום לחיות אותם. בנוסף, הוא מתאר אותם כמלאים עצב, חלולים, כאמור, במובן שאין בהם חיים - לכן ממלא אותם העצב.
בשורה זו מחל תיאורם הפתטי של האנשים החלולים. המילה החוזרת בתיאור היא יבש (dry). הקולות יבשים, השדות יבשים והמרתפים יבשים. חוסר אנרגיית חיים – תכונתם האופיינית של האנשים החלולים. הוא מתאר את קולותיהם כיבשים, קולות שאינם נישאים בקול רם אלא מלחשים, ותוכן לחישותיהם רווי בשקט ובחוסר קיום. הם חסרי כוח וחיים עד כדי כך שהם אפילו אינם מדברים. הכול שקט ורדוד, נטול כוח ונטול חיים.

בשלוש השורות הבאות מנמיך אליוט עוד יותר את הקיום חסר המשמעות וחסר החיים שבשורות הקודמות. הקיום אינו רק חסר משמעות, אלא הינו סביל (פסיבי) לחלוטין - כמו רוח הנושבת על דשא, ולא סתם דשא אלא דשא יבש, כאמור, וחסר חיים. התיאור ממשיך ומתדרדר עד לסוף הבית, שם מתואר הקיום דרך מטפורת עכברושים. האנשים החלולים מתוארים בהשלכת דמותם על חיה המעוררת ברובנו קבס, העכברושים. אבל תומס אליוט אינו מסתפק בכך שהם עכברושים, אלא אף מתאר אותם כעכברושים הנתונים בסבל בשל הימצאותם על זכוכית שבורה. ולא רק שהם חיים בסבל, אלא אף במקום נטול אור ואוויר, כמו מרתף חסר חיים. יצורים דוחים החיים חיי סבל במקום חסר חיים. זו מטפורה לחייהם של האנשים החלולים. 

באופן שכזה ניתן, בקירוב, לזהות את כוונתו של ת. ס. אליוט באומרו "אנשים חלולים". הוא אינו מתכוון לאנשים החיים את חייהם בקיצוניות כזו או אחרת. כוונתו היא לאנשים הרגילים החיים את חייהם בתרבות המערב. הוא מתכוון לאנשים הסבילים, המאמצים את האידיאלים ואת ערכי תרבות המערב מבלי לשאול. אנשים השקועים בחיי העבודה שלהם ובונים סביב עצמם הגנות, כדי שלא להרגיש ולא להיפגע, התנהגות שהנורמות של תרבות המערב מעודדת. מי שרגיש מדי עשוי להיפגע, מה שיהפוך אותו לעובד פחות טוב המרוויח פחות כסף. התכונה, להבנתי, שנגדה יוצא אליוט יוצא נגדה באופן החזק ביותר היא הסבילות (פסיביות). הרצון לקבל את חוקי החברה מבלי לשאול, מבלי לחשוב אם אפשר אחרת. תכונה זו, יותר מכל תכונה אחרת, היא זו שהופכת את האנשים לחלולים, חסרי חיים, פוחלצים מהלכים.

הבית השני מתאר את אזור הביניים שבין החיים והמוות. בבית הראשון מתוארים החיים (אם ניתן לקרוא לאנשים החלולים חיים) ובבית הבא המתים, לכן בית זה הוא נקודת מעבר. בבית זה מתוארות צורות חסרות תבנית, צללים חסרי צבע. תיאור זה דומה למצב הביניים של הצללים בקומדיה האלוהית של דנטה. הצללים, אצל דנטה, אינם שייכים לעולם החיים ולא לעולם המתים. הם שרויים במצב ביניים. כמו כן, התיאור בבית זה דומה לתיאור הקרב עם המוות המתואר ב "לב האפילה". מכך ניתן להסיק שבית זה מתאר, כאמור, את מצב הביניים שבין החיים למתים. 

בבית השלישי פונה אליוט לאלו שמתו. המצב המתואר בבית זה הוא כזה בו האנשים החלולים מהרהרים במתים. את המתים מתאר ת. ס. אליוט בכבוד מסויים, בניגוד לחיים, המתוארים כאנשים חלולים ועלובים (מעלה). המתים מתוארים כחוצים לממלכת המוות כשהם מביטים הישר קדימה, יודעים מה הם עושים. הם לא בעלי אותה סבילות עלובה המאפיינת את  האנשים החלולים.  בהמשך הבית פונים האנשים החלולים בבקשה למתים - הם מבקשים שאם יזכרו אותם, יזכרו אותם כנשמות אבודות ואלימות. לזכור אותם בדרך זו יהיה לתת לאנשים החלולים אזכור כשל אדם פעיל. הבקשה היא למעשה בקשה לזכור את האנשים החלולים לא כפי שהם, אנשים בעלי חיים נטולי משמעות, מפוחלצים. כלומר, תומס אליוט לא נותן לחיים אפילו את הזכות שבלהיות רעים. האנשים אצלו הם כל כך נמוכים, חסרי כוח וחיים עד שגם את הרוע לא ניתן לייחס להם. הבקשה לזכור מלווה בתנאי, אם בכלל. רמז אפשרי לכך שהבקשה הזו אינה ממש בקשה מהמתים, אלא יותר סוג של טיפול עבור האנשים החלולים עצמם, המנסים להכיר בחייהם העלובים. 
כמו כן, חשוב להזכיר כי המתים המוזכרים בבית זה הם מתים ההולכים לממלכת המוות האחרת "Death's other Kingdom". את ממלכת המוות הזו ניתן לזהות עם גן העדן המתואר בקומדיה האלוהית[2]. אולי מסיבה זו דמויות אלו מתוארות באופן חיובי - אלה הם המתים העוברים מעולם החיים לגן העדן. 

החלק השני של השיר מתחיל בתיאור המוות. אבל, שלא כמו בסיום החלק הקודם, בו המתים מתוארים בכבוד ואהדה, בתחילת חלק זה מתוארות עיני המתים כסוג של סיוט. הן מתוארות כעיניים שהוא אינו יכול לעמוד במפגש עימן, אפילו בחלומותיו. חוסר היכולת להתמודד עם העיניים הללו נובע אולי מכך שהן מאשימות את האנשים החלולים בחייהם חסרי המשמעות.

ניתן לתת הסבר לכך שעיניים אלו הן סיוט, לעומת מבטם הישיר של המתים בבית הקודם. המתים בבית הקודם חוצים ל-  Death's other Kingdom, ממלכת המוות, שכאמור מקבילה לגן העדן. עיניהם של המתים שבבית השני, לעומתן, הן ממלכת החלומות של המוות – "Death's  dream  kingdom" , ממלכה אותה ניתן לזהות עם אש הגיהינום של דנטה, ה- Inferno. אולי מסיבה זו, העיניים המופיעות בבית זה מופיעות כסיוט.

אליוט ממשיך בהדגשת ההבדלים שבין שתי מלכויות המוות. הוא מתאר מה לא נמצא בממלכת החלומות, וניתן להניח שתיאור זה הוא גם תיאור הנמצא בגן העדן, ב-"Death's other Kingdom".

נוצרת הבדלה בין שתי קבוצות, מצד אחד העולם הטוב,  Death's other Kingdom. מצד שני העולם העלוב, עולמם של האנשים החלולים והסיוטים של Death's dream kingdom. כך נוצר זיהוי בין הגיהינום לעולם האנשים החלולים, עולמם הופך להיות הגיהינום עלי אדמות. את העובדה שהגיהינום קשור לעולמם של האנשים החלולים ניתן לראות גם בשמו - ממלכת החלומות של המוות. החלומות הם מאפיין השייך לעולם החיים, הם מענים את החיים בעולם הזה. כך ניתן לראות, שוב, כיצד הגיהינום בשיר הוא חלק מעולם האנשים החלולים.

התיאור המובא לאחר הסיוט נראה, כאמור, כתיאור של  Death's other Kingdom, ולכן מובא במונחים חיוביים. הוא מתאר את עיני המתים שבמקום הזה ובניגוד לתיאור הקודם, של העיניים כגורמות סיוטים, מתוארות עיניים אלו כבעלות אור נובע. הוא מתאר את עולם המוות כתמונה פסטורלית בה עצים מתנדנדים וקולות שרים ברוח. תיאור דומה לתיאור גן העדן בקומדיה האלוהית. המתים במקום זה אינם עלובים כמו החיים אלא בעלי הדרת כבוד אדירה.

מותו של כוכב הוא מחזה מדהים של אור, והמתים הם בעלי הדרת כבוד גדולה אף יותר מזו של כוכב דועך. בנוסף, משתמש דנטה בדימוי fading star לתיאור ישו או מריה. לכן ציון הדימוי בתיאור Death's other Kingdom מרמז על המקום בו שוכנת האלוהות.[3]

הבית השני מתאר, להבנתי, את תפיסתם המעוותת של האנשים החלולים. ת. ס. אליוט מתאר אותה בלא מעט ציניות. לאחר שבבית הקודם תיאר בצבעים פסטורליים את גן העדן, המנוגד לעולמם העלוב של האנשים החלולים. בבית זה הדובר (האיש החלול) מצהיר שהוא אינו רוצה להיות קרוב לגן עדן זה, אלא רוצה את מקומו דווקא בממלכת החלומות של המוות (את הזיהוי בין ממלכת החלומות של המוות לארצם של האנשים החלולים ראינו כבר בבית הקודם). הוא מבקש לחיות בתחפושות ולא להיות הוא עצמו. אך תחפושות אלו הן תחפושות של דחליל, איש ממולא בקש, כמו האנשים החלולים. הוא חוצה את השדה בגלל שהוא דחליל. הוא אינו חופשי להתנהג כמו הרוח, כי הוא מקובע במקומו.

זו דוגמא צינית המראה כיצד האדם החלול מתיימר להיות בעל רצון וחופשי כמו הרוח, אך למעשה הינו חלול ונתון בתחפושות מטופשות. זו חזרה על הטענה שהאיש החלול הוא למעשה רק חיקוי של בן אדם, כי למעשה חייו אינם אנושיים כלל ועיקר.

בחלק זה הופכת הביקורת על האנשים החלולים מעט פרטנית יותר. תומס אליוט תוקף את הדגש המושם על הדימוי בניגוד לאני הפנימי. בחברה בה אנו חיים מושם הדגש על דמותו של האדם כפי שזה נראה כלפי חוץ, כפי שהוא מייחצן את עצמו, מה שמכונה הפרסונה שלו. רעיון זה מובא בשיר תוך הבעת רצונו של האיש החלול לעטות על עצמו תחפושות. אך ת. ס. אליוט מציין שאלו הן תחפושות שלמעשה אינן מסתירות דבר. ניתן לראות מבעד למעיל ולהבחין בכך שהאיש החלול הינו דחליל ואינו אדם חופשי. את אימוץ הפרסונה ניתן לראות כאחד המאפיינים המרכזיים לדרך חייהם של האנשים החלולים. כאשר האדם משקיע את כל כולו בפרסונה הוא עשוי לשכוח את קיום המצוי מתחתיה. במצב זה נותרת פרסונה חיצונית נטולת כל תוכן, נותר איש חלול, פוחלץ מהלך. 

שתי השורות האחרונות בחלק זה, לטעמי, הן סוג של אמירה הנוגעת לסוף השיר או לסופם של האנשים החלולים. ניתן לראות שורות אלו כמתייחסות לקומדיה האלוהית של דנטה. דנטה, בסוף היצירה, פוגש את אהובתו, התגלמות היופי והטוהר הנשגבים. אמירתו של תומס אליוט היא שלא צפוי סוף טוב כגון זה לשיר או לאנשים החלולים. לאנשים החלולים לא מצפה שום פגישה עם יופי נשגב בממלכת המוות. ע"י כך הוא, למעשה, מנפץ את רסיס התקווה האחרון, בציינו כי גם במוות אין לאנשים החלולים תקווה. חשוב לאליוט להביא שתי שורות אלו, לדעתי, כדי להראות שתיאור  Death's other Kingdom אינו תיאור גאולת האנשים החלולים, אלא של הניגוד לאנשים החלולים ולגיהינום בו הם חיים. 

את החלק השלישי מתחיל אליוט בתיאור הארץ בה חיים האנשים החלולים. ארץ זו היא ארץ השממה. ארץ זו היא ארץ מתה, צחיחה, מדבר. המדבר אמור לשקף את חייהם של האנשים החלולים החיים בו. גם המדבר נטול חיים, מקום בו דבר אינו צומח וכלום אינו קורה. הצמח היחיד הגדל בארץ המתה הוא הקקטוס. אבל הקקטוס אינו צמח המעניק חיים למקום, אלא צמח הגדל במדבריות ומהווה חלק מן המדבר. בציון זה, של הקקטוסים, יוצר ת. ס. אליוט תמונה מדברית חזקה יותר. אין זה מדבר שדבר אינו גודל בו. יותר מכך. זה מדבר שכבר גדלים בו הגידולים האופייניים למדבר. גידולים אלו הם כמו האנשים החלולים. ארץ השממה היא כמו התרבות המערבית המודרנית והיא זו המגדלת את האנשים החלולים.

בהמשך הבית מופיע דימוי צלמי האבן. דימוי המתייחס לעולמו הדתי של אליוט. הוא מתאר את ארץ השממה בה חיים האנשים החלולים כארץ שממה במובן הדתי. ארץ לא נוצרית. דמויות האבנים הגדלות בארץ זו משקפות את עבודת האלילים. ניתן לראות בשורה 4 ו- 5 תיאור של עבודת האלילים. דמויות האבן מתוארות כאלה המקבלות את תפילה,  here they receive
 the supplication כלומר עובדים אותן במקום את האלוהים הנוצרי. אך דמויות האבן אינן אמורות לשקף רק את עבודת האלילים. אליוט הרי לא מתכוון בדבריו לומר כי בחברה המודרנית אנשים מתפללים לאבנים. דמויות האבן משקפות את חוסר האמונה בישו ובדת הנוצרית. בדרך זו ניתן לראות אפיון נוסף של האנשים החלולים (אפיון שכבר נרמז עליו בדמותו של קורטץ) - האנשים החלולים הם גם אלו, על פי ת. ס. אליוט, שלהם אין אמונה נוצרית המנחה אותם. ניתן לראות כי אליוט מתכוון בדבריו להיות דמויות האבן מצויות בעולם שבו יש להאמין בישו. הוא מזכיר בשורה האחרונה של הבית שהכל מתרחש מתחת לכוכב הדועך. דימוי זה,  fading star, הוא כאמור דימוי שדנטה משתמש בו על מנת לתאר את ישו או את מריה. לכן ניתן לומר כי חוסר האמונה המתואר בדימוי האבנים מתרחש למעשה בתוך עולמו של ישו. בכך מודגשת הטעות שבחוסר האמונה - זהו עולמו של ישו ובכל זאת האנשים אינם מאמינים בו.

בחלק זה ממשיך אליוט באותו סוג של הטפה נוצרית. בניגוד לבית הקודם בו תיאר את מצב חוסר האמונה בתוככי ארץ השממה, בבית זה הוא מתאר את גן העדן -  Death's other kingdom - המקום אליו מגיעים אותם שאינם מהאנשים החלולים, חסרי האמונה, אלא הנוצרים הטובים. במקום זה, אומר אליוט, אנו מתעוררים לבד. הדגש על לבד, לדעתי, בא להדגיש את חוסר התלות בחברה. בגן העדן, בניגוד לארץ השממה, האדם הוא עצמו ולא פרסונה הנתפסת ע"י אנשים אחרים. בשל מצב זה, בו ניצב האדם חשוף, הוא פגיע מאוד בעת ההתעוררות בגן העדן. ת. ס. אליוט מתאר את האדם כמתעורר ברעד, אך לא ברעד חזק שיכול להתפרש גם כסוג של כעס, אלא ברעד רך, ברעד של חוסר אונים.

שתי השורות האחרונות חוזרות לתאר את האנשים החלולים. בשורות אלו ישנה התייחסות נוספת ל "לב האפילה". זו התייחסות לאמונה של ארוסתו של קורטץ באצילות ובנאמנות שלו, כאשר למעשה מת זה האחרון במהלך פולחן פגני. לכן מתייחסות שורות אלו לכך שהשפתיים של קורטץ לא ינשקו את שפתי אהובתו, משום שהוא מת בעת פולחן, במהלך תפילות לאלים פגניים. את האלים הללו מנמיך אליוט תוך שהוא ממשיל אותם לאבנים שבורות, חפץ שבור וחסר תועלת. קורטץ, כאמור, מקביל לאנשים החלולים (מעלה). כלומר, הבית כולו מציג שתי אפשרויות: גן העדן, בו מצוי האדם כאשר הוא מופיע לכשעצמו, חשוף וללא פרסונה. לעומת אפשרות זו ניצב מותו של קורטץ, מוות של חוסר אמונה נוצרית. אליוט מנסה ליצור, כמובן, העדפה לאפשרות הראשונה, המתוארת באווירה של רכות נעימה לעומת המוות האכזרי של קורטץ. 

בחלק הרביעי מבכים האנשים החלולים את החוסר בעיניהם, את העובדה כי אין עיניים בארץ זו. כך רומז אליוט כי במקום אחר ישנן העיניים, בממלכה האחרת למוות, בגן העדן. הכוונה היא למי שיכול להביט, לראות ולכוון את מעשיו. לעומתם ניצבים האנשים החלולים שלמעשה אינם מביטים, הם סבילים, אינם מסתכלים אלא מובלים ע"י הנורמות. למעשה הם עיוורים לחיים. ההתרחשות בבית זה היא בעמק החלול, שלוחה של ממלכת החלומות של המוות. את הקשר הברור מאליו בין העמק החלול לאנשים החלולים אין צורך לציין. שוב מומחש הקשר ההדוק (מעלה) בין ממלכת החלומות של המוות, הגיהינום, לארצם של האנשים החלולים. קשר זה, כאמור, הופך את ארצם של האנשים החלולים לגיהינום עלי אדמות. עמק זה מתואר גם כעמק הכוכבים הגוססים (dying stars), זאת בניגוד לכוכב הדועך (fading star) בבתים הקודמים. משמעות המושג יכולה להיות עמק של אנשים מתים, למעשה, כמו הכוכבים המתים. אפשרות נוספת היא כי מדובר במקום בו הנצרות כבר אינה קיימת משום שהמושג "כוכב דועך", המסמל את ישו והנצרות, מוחלף בכוכבים גוססים. כלומר, כוכב הנצרות כבר מת ואין לו כל מאמינים במקום זה.

בסוף הבית מבכה הדובר על אובדן ממלכתו. הממלכה האבודה היא גן העדן,  Death's other kingdom, אליה הוא מתייחס כממלכה אבודה. ההתייחסות לממלכה כאבודה נובעת מהעובדה כי בעמק האמונה בנצרות כבר אינה קיימת כלל. לכן הסיכוי להגיע Death's other kingdom כבר אבד, הסיכוי לממלכה המובטחת בעולם הבא אבד. 

המילה  this בתחילת הבית השני של חלק זה מתייחסת ל hollow valleyמהבית הקודם. זו קביעה שהעמק החלול הוא מקום המפגש האחרון. המחשת העובדה שהאנשים החלולים אינם מגיעים ל Death's other kingdom, לגן העדן, אלא נשארים בגיהינום. העמק החלול הוא מקום המפגש האחרון בו נשארות הנשמות שלהם במקום בגן העדן. במקום מפגש זה ממשיך תומס אליוט לתאר את הבעייתיות שבאנשים החלולים. האנשים החלולים חסרי יכולות חברתיות ואינם מדברים עוד זה עם זה. יתרה מזאת, הם מתעלמים מן הדיבור כפי שמתעלמים ממשהו שלא אוהבים. הם מתוארים גם כעיוורים, המגששים את דרכם יחד (נושא היעדר הראיה מפורט מעלה). בסך הכול מתקבלת תמונה של אנשים אומללים, חסרי אונים כמעט לחלוטין, עיוורים ואלימים (אולי מבחירה). ניתן להבין מתיאור זה תכונה נוספת ההופכת אותם חלולים - ההתרכזות בעצמי, בקידום העצמי, ללא תקשור עם העולם הסובב. בנוסף להתגוננות (ראה התייחסות מעלה) נוצרת פגיעה ביכולות החברתיות עד לכדי הצב המתואר בבית זה, מצב בו האנשים החלולים מאבדים את היכולת לתקשר.

מקום האסיפה הוא אל מול נהר רחב. נהר זה ניתן לזהות עם הנהר  Acheron המאוזכר אצל דנטה כנהר המקיף את הגיהינום. אל מול נהר זה, אצל דנטה מתקבצות הנשמות המשלמות כדי לעבור לצידו השני של הנהר. בנוסף להם ישנה קבוצה נוספת המתאימה בתיאורה לאנשים החלולים. סביב הנהר מתקבצים גם הצללים, הנשמות המקוללות. נשמות אלו הן הנשמות שמעולם לא היו חיות רוחנית, נשמות של אנשים שחיו בעבור עצמם ללא כל מחשבה באשר לטוב ולרע. תכונות אלו תואמות את האטימות המגוננת ואת הסבילות המאפיינות את האנשים החלולים. נשמות אלו נידונות להישאר במצב  ביניים, לא בממלכת החיים ולא בממלכת המוות. הן למעשה נשמות עזובות, שאינן מתות ואינן חיות. מצב קיומי זה תואם את מצבם של האנשים החלולים. הם, כאמור, נראים כחיים, אך למעשה אינם חיים כלל. ניתן לראות, לפיכך, כי זהו מקום המפגש האחרון של האנשים החלולים, ליד הנהר  Acheron. במקום זה מונצח מצבם הקיומי, מצב בו הם אינם חיים ואינם מתים. 

האנשים החלולים מתוארים כ Sightless, בלתי נראים או חסרי יכולת לראות. הם שרויים במצב זה של חוסר קיום נראה עד שתגענה העיניים. העיניים, כאמור, מסמלות את היכולת לראות את החיים ואת היכולת לבחור. האנשים החלולים נשארים, לפיכך, במצב זה, בו הם עיוורים, חיים/לא חיים, עד שיחדלו מסבילותם ויחלו מבצעים בחירות הנוגעות לחייהם. שתי השורות הבאות הן בעלות משמעות נוצרית עמוקה. אליוט, בשורות אלו, מספק את פירושו לבחירות שעל האדם, לטעמו, לבצע. בשורות אלו הוא עושה שימוש בשני סמלים נוצריים שדנטה משתמש בהם– הכוכב הנצחי  (Perpetual star) והוורד רב-הפריחות (Multifoliate rose). דנטה משתמש בכוכב, כאמור, כסמל לישו ולמריה ובוורד כסמל למריה ולקדושים בגן העדן. מכך ניתן להבין כי האנשים החלולים ייוותרו במצבם עד שיקבלו את מריה ואת ישו. רק אז יוכלו להגיע ל-Death's other kingdom, לגן העדן, לצידם של הקדושים. כוונתו של ת. ס. אליוט היא לתמיכה בעניים, בראיית העולם כפי שהוא, בקבלת העולם הנוצרי.

כחלופה לפתרון זה מציג אליוט את התקווה היחידה העשויה להיות בנמצא עבור האיש החלול (או כפי שהוא מכנה אותו בבית זה האיש הריק). תקוותו היחידה טמונה ב-Death's twilight kingdom. זו הממלכה השלישית של המוות המוזכרת בשיר, אותה ניתן לזהות עם מקום הימצאן של הנשמות המקוללות שהוזכרו מעלה. כלומר, שלאנשים החלולים אין למעשה תקווה, כי תקוותם היחידה היא המשך קיומם העלוב – חיים/לא חיים בממלכת הצללים של המוות. 

תחילת החלק החמישי והאחרון הוא עיוות של שיר ילדים. שיר זה מרמז על כך שבארץ השממה של האנשים החלולים ממשיכים החיים ועל קיום דור חדש של ילדים הגדל בארץ השממה. ילדים השרים את שיריהם אודות ארץ השממה. ילדים הגדלים בארץ השממה והינם למעשה אנשים חלולים לעתיד. לשיר ילדים זה ניתן לייחס השפעה נוספת, בהעניקו אווירה גרוטסקית לבית החמישי. יש היפוך - שיר ילדים, האמור לתאר שמחת חיים של ילדים, מתאר במקום זאת ארץ חסרת חיים. היפוך זה הוא היפוך קומי. אליו מצטרף ממד של זוועה כאשר אנו זוכרים כמה עלובים ונוראים הם החיים בארץ השממה. השפעה גרוטסקית זו גורם לגלולה המרה בה מאכיל אליוט את הקורא בבית זה להיבלע בחיוך וביתר קלות. אך הגלולה נותרת מרה, והיא מרה מאד.

בהמשך הבית מדבר ת. ס. אליוט אודות הצל הנופל. את הצל הזה אני מפרש כחיים החלולים. אליוט מתאר שהצל יכול ליפול על כל דרכי החיים של האדם. בין אם מדובר באדם החי באופן הפילוסופי המתואר בבתים השני והרביעי או באופן דתי רגשי כמו בבית השלישי (בחלק זה). בבית השלישי מופיע ציטוט מן התפילה Thine is the Kingdom המרמז על אופי החיים הדתי. השערה זו נתמכת בהמשך הבית, העוסק בבריאה. בבית השני והרביעי מופיעה התייחסות לתיאוריה של אפלטון, לפיכך ניתן לטעון כי בתים אלו עוסקים באופן חיים פילוסופי. הטענה של אליוט, לדעתי, היא כי אין זה משנה אם אנו אנשים דתיים או פילוסופיים, בשני המקרים יכול הצל ליפול על חיינו. בשני המקרים יכול האדם להפוך לאיש חלול. אם הוא מפסיק לחשוב, הופך סביל, מגונן על עצמו יתר על המידה ושקוע בפרסונה שלו, הוא יהפוך לאחד מן האנשים החלולים ואין זה משנה אם הוא איש דתי, פילוסוף או בעל כל אופי אחר. 

בין הבית השלישי והרביעי בשורה 83 מופיעה השאלה -Life is very long?   (תומס אליוט כתב שורה זו בכתב נטוי, ולכן הפירוש מניח כי מדובר בשאלה). זו שאלה שניתן לייחס לקורא, המבין כי חייו אינם שונים, למעשה, מחייו של האיש החלול. כפי שנאמר בתחילת השיר "אנחנו האנשים החלולים" אנחנו, משמע גם הקורא. כאשר הוא מבין, בשלב זה של השיר, את קיומו העלוב, כאשר הוא מבין שכל אחד יכול להיות חלק מן האנשים החלולים, הוא מגיע לכדי יאוש. יאוש זה גורם לו לשאול "האם החיים העלובים והנוראים ארוכים (האם החיים האלו נגמרים עוד מעט)?" שאלה זו היא, בנוסף, שאלה מנחה, משום ששני בתים מאוחר יותר מגיעה התשובה - לא, החיים אינם ארוכים, אלא שהעולם נגמר. אליוט, בבית האחרון, מאמץ שוב את דמות הנביא כפי שהוא מאמץ את דמותו של טירסיאס בארץ השממה. אליוט בשיר זה הוא נביא זעם החוזה את סוף העולם  This is the way the world ends.. אך הוא חוזה את הסוף, שוב, באופן גרוטסקי. גם את נבואתו אודות סוף העולם הוא כולל בתוך סכמה של שיר ילדים. הגרוטסקה עוזרת, שוב, להחליק את הגלולה המרה בה מאכיל אליוט את הקורא. אך הגלולה המרה אינה טמונה רק בעובדה לפיה העולם מגיע לסופו, אלא אף באופן בו הוא מגיע לסוף זה. אין הוא מגיע לסופו בפיצוץ אפוקליפטי, אלא ביבבה (whimper). סוף העולם העלוב וחסר החיים אותו מתאר אליוט תואם את אופן קיומו של אותו העולם. מה שיביא את הסוף לא יהיה פיצוץ גדול אלא דרך החיים הסבילה וחסרת הכוח של האנשים החלולים. 

לסיכום, ניתן לראות כי כוונתו של ת. ס. אליוט ב"אנשים החלולים" היא לאנשים ה"נורמליים" בחברה המערבית. האנשים החלולים הם אלה החיים את חייהם לפי הנורמות המערביות, השמים את הדגש על הפרסונה ומגינים על עצמם מפני פגיעה רגשית. הם חיים ללא מטרה כלשהי, הם סבילים ועושים רק את מה שהחברה מצפה מהם. חוסר מטרה זה נובע גם מחוסר האמונה. האנשים החלולים, אצל אליוט, הם גם אלה אשר אינם מאמינים בדת הנוצרית האמיתית. הוא יוצר ניגוד בין ארצם של האנשים החלולים, אותה הוא מזהה חלקית עם הגיהינום, לגן העדן, המקום בו מצויים הנוצריים המאמינים. לבסוף ממלא אליוט את תפקיד הנביא, ולאחר שהוא מתאר את האנשים החלולים והחוטאים, מנבא את סוף העולם. סוף זה יבוא עקב התנהגותם של האנשים החלולים ולכן, כמותם, הוא חסר אנרגיה וכמעט עלוב, מה שהופך אותו לנורא עוד יותר. המחשבה כי העולם יבוא אל קיצו בפיצוץ אדיר מעניקה חשיבות מסוימת לעולם. האמירה, מנגד, שהוא נגמר ביבבה, מורידה את העולם לרמת קיום עלובה. עליבות זו היא התחושה העיקרית העולה מקריאה בשיר, והיא כנראה המאפיין העיקרי של המאה העשרים, לפי ת. ס. אליוט (מדובר, כמובן, בחלק המוכר לאליוט מאותה המאה).

--------------------------------------------------------------------------------

 [1]  כל מראי המקום שאני מתייחס אליהם לקוחים מ southan, A Students Guide.

 [2]   לשאר ממלכות המוות המוזכרות בשיר התייחסות בהמשך.

 [3]   הכוונה כמובן לאלוהות הנוצרית.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת איתי אהרה