אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ואף על פי כן, קיימת המציאות כשלעצמה: הדיאלוג הפילוסופי בין איינשטיין והרברט סמוא


התמונה של אבשלום אליצור
תאריך פרסום קודם: 
2003
אלברט איינשטיין (1879-1955)
אלברט איינשטיין (1879-1955). איינשטיין מצא את עצמו, בשנותיו המאוחרות, בעמדה ההפוכה של שמרן מזדקן מחוץ למעגל העשייה העיקרי של הפיסיקה העיונית באותם ימים. עמדה זו חברה באיינשטיין אל עוד תכונת אופי שנודעה כייחודית לו, דהיינו, נוהגו להעדיף לעתים דווקא הדיוט גמור על פני עמיתיו המדענים כבר-שיח מדעי. צירוף תכונות זה הוליד לעתים שותפויות מפתיעות.

בתולדות החשיבה המודרנית תופס איינשטיין מקום ייחודי: המהפכן שלא היסס לוותר על עוגנים מטאפיזיים בני אלפי שנים לטובת תורה אלגנטית ופשוטה יותר מצא את עצמו, בשנותיו המאוחרות, בעמדה ההפוכה של שמרן מזדקן מחוץ למעגל העשייה העיקרי של הפיסיקה העיונית באותם ימים. עמדה זו חברה באיינשטיין אל עוד תכונת אופי שנודעה כייחודית לו, דהיינו, נוהגו להעדיף לעתים דווקא הדיוט גמור על פני עמיתיו המדענים כבר-שיח מדעי. צירוף תכונות זה הוליד לעתים שותפויות מפתיעות.

כזאת, למשל, הייתה ההקדמה האוהדת שכתב איינשטיין לספר של חברו לתנועה הסוציאליסטית, אפטון סינקליר,[2] על הטלפאתיה. כמה שנים מאוחר יותר כתב לפסיכיאטר יאן ארנוואלד כי העובדה שראיית הנסתר הזאת אינה נחלשת עם המרחק מחשידה אותה כטעות סטטיסטית, הבחנה המעידה כי איינשטיין עקב אחרי המחקר בתופעות אלה והבין את הבעייתיות שבו.[3] תחום אחר שאחריו עקב בהתמדה היה הפסיכואנליזה. במכתביו לפרויד, שהיה באותם ימים שנוי במחלוקת עוד יותר מאשר בימינו, מתוודה איינשטיין שתמיד נאבק עם הפסיכואנליזה וניסה שלא ללכת שולל אחרי יופייה (והלא "יופי" תמיד היה בעיניו קריטריון חשוב לנכונותה של תורה), ולכן שמח מאוד כאשר גילה בכמה הסתכלויות אישיות כי היא גם נכונה אמפירית.[4] מורכבת יותר היא חליפת המכתבים שלו עם עמנואל וליקובסקי. איינשטיין הקשיב והשיב בסבלנות אין-קץ לטיעוניו הנפתלים של האיש, שהיה בור גמור בפיסיקה ובכל זאת ניסה ללמד את איינשטיין משהו על אלקטרומגנטיות וגרוויטציה! גרסתו של וליקובסקי עצמו5 לדיאלוג ביניהם נושאת את כל הסימנים של שכתוב בדיעבד. וליקובסקי, על פי עדותו שלו, הסתובב בבית החולים ביום שאחרי מות איינשטיין ואחר כך גם נכנס לביתו, וכך יכול היה לטעון כי איינשטיין עסק לפני מותו בתורת העולמות המתנגשים. כך, סבלנותו המפורסמת של איינשטיין כלפי תימהונים אפשרה למתוחכם שבהם להציג את עצמו במרומז כיורשו של הגאון.

מה ראה איינשטיין להטות אוזן קשבת להדיוטות שטענו טענות לא מקובלות ואפילו מוזרות? הדרך בה הציג את סינקליר לפני עמית היא אופיינית: 

האם הזדהה עם אומץ הלב להיות במיעוט? עם האוטודידקטיות? האם סתם נהנה להוציא לשון כלפי הממסד המדעי או אף כלפי העולם כולו, כפי שהוא עושה עד היום בתצלום המפורסם? האם היו אלה השותפויות הפוליטיות – פציפיזם, סוציאליזם וציונות – שהניעוהו להטיל את כובד משקלו המדעי לטובת חבריו לתנועות אלה? ושמא פשוט הרגיש נוח יותר בחברת אנשים שדבקו באמיתות פשוטות של השכל הישר? נראה לי שמשהו מכל אלה מופיע בדיאלוג מיוחד כזה שהתפתח בין איינשטיין לבין הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל, סר הרברט סמואל.

אל הסיפור התוודעתי במהלך קורס שאני מלמד מזה שנים רבות במכון וייצמן. הייתה זו מחמאה עבורי לראות את האיש גבה-הקומה שהתיישב יום אחד בין הסטודנטים באולם. התאפקתי שלא להפסיק לרגע ולספר להם כי בחברתם יושב לורד אנגלי שהוא פיסת היסטוריה מהלכת. פרופ' דוד הרברט סמואל, נכדו של הנציב העליון הראשון בארץ-ישראל המנדטורית, שירת כקצין-תותחנים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה והתמנה למושל האי סומטרה אחרי כיבושו מידי היפנים. את הקריירה המדעית שלו עשה ככימאי ואחר-כך כנוירופיזיולוג במכון וייצמן ברחובות, וספר פרי-עטו על הזיכרון התפרסם לאחרונה. גם עתה, בגיל שמונים, עם חיוך מצודד ותסרוקת נערית, נשאר דומה יותר לשחקן קולנוע מאשר לפרופסור בגמלאות.

אחרי ההרצאה שלי, שעסקה בתורת הקוונטים, ניגש לספר לי על ספר שכתב סבו על הפיסיקה המודרנית. לא הייתי בטוח ששמעתי טוב: הרברט סמואל עסק בקוונטים וביחסות? ניסיתי לדמיין את הנציב העליון בארמונו בירושלים, בין פגישה עם חאג' אמין אל-חוסייני לויכוח עם אליעזר בן-יהודה, מהרהר באינווריאנטיות של מהירות האור. זה לא ממש הסתדר לי. אבל לשיעור הבא הביא לי דוד את הספרון Essay in Physics שכתב, אכן, הוַיקוֹנט סמואל הראשון[7]. "אחרי שקראתי את הספר," חייך הוד-רוממותו הוַיקוֹנט סמואל השלישי, "קצת התביישתי בסבא שלי." הצצתי בכריכה האחורית. הרברט סמואל, מלבד היותו מנהיג המפלגה הליברלית והשר היהודי הלא-מומר הראשון בממשלת בריטניה, היה גם נשיא המכון הבריטי לפילוסופיה. צריך כנראה להיוולד בן-אצולה בריטי כדי "קצת להתבייש" בסבא כזה.

מתי הכירו השניים? יששכר אונא, העוסק בעריכת כתבי איינשטיין, הפנה אותי אל מאמר מסקרן של רוזנקרנץ[8] על ביקורו של איינשטיין בארץ-ישראל בפברואר 1923. המדובר באותו מסע מפורסם ליפן, שאחריו עבר בארץ בדרכו חזרה לאירופה. קודם לכן, בהיותו עוד בסינגפור, התבשר איינשטיין כי זכה בפרס נובל, וכך הגיע לישראל כגיבורו עטור-התהילה של היישוב היהודי. איינשטיין, מסתבר, נהג לכתוב יומני מסעות, ורוזנקרנץ תרגם וערך את יומן מסעו האינטנסיבי בארץ-ישראל. בהערות האישיות הללו מתגלה איינשטיין קצת שונה מזה המוכר לנו: בעל הבחנה פסיכולוגית חודרת, מלא חמלה, אבל לפעמים ציני ואפילו קצת רכלני. הנה, למשל, ביקורו בהר-הבית:

את הטיול הרגלי הזה עשה בשבת עם הנציב העליון, וזו הייתה גם פגישתם הראשונה:

עוד פעם-פעמיים יופיע הנציב העליון ביומן בנסיבות רשמיות לגמרי, וכן ביטויי הערצה מצד איינשטיין להדסה, וזה הכל. ברור, אם כן, שסמואל לא החל לדבר עם איינשטיין על פיסיקה במהלך אותו ביקור. לא מן הנמנע כי הרצאתו ההיסטורית של איינשטיין על הר הצופים נתנה את הדחף הראשון להתעניינותו של הנציב בפיסיקה. עוד פרט שסיפק לי הנכד הוא כי כיוון שאיינשטיין לא היטיב לדבר אנגלית באותם ימים, וסר הרברט  לא שלט בגרמנית, דיברו השניים צרפתית, השפה בה נשא איינשטיין גם את הרצאותיו בארץ.

כמעט שלושים שנה חלפו, והנציב העליון לשעבר פרסם את ספרו. מקריאה בספר ניתן להבין את אכזבתו של פרופ' סמואל מסבו. הספר הוא אכן ניסיון חובבני לפתור כמה מבעיות הפיסיקה המודרנית מבלי לשלם את המחיר האינטלקטואלי ששילמה תורת היחסות, קרי, ויתור על מושגים קלאסיים כמו זמן ומרחב מוחלטים. בעת הזאת כבר היו אישושים ניסיוניים חותכים לתורת היחסות הפרטית והכללית, לתורת הקוונטים, לקוסמולוגיה החדשה, ואפילו הפרדוקסים המפורסמים שגילה איינשטיין שנועדו לנגח את תורת הקוונטים כבר פורסמו. חרף כל אלה, המשיך סר הרברט לדבוק בתורת האתר והתאמץ ליישב אותה עם טענות תורת היחסות. גם כשהתייחס בקצרה לתורת הקוונטים, הציע פתרון נדוש לפיו גלים הופכים לחלקיקים, ההופכים שוב לגלים. הפוליטיקאי הליברלי התגלה כפילוסוף די שמרן.

ובכל זאת היו בספר דברים שתאמו את השקפת-עולמו של איינשטיין, ולכך נוספה מן הסתם שותפותם של השניים לתמיכה בציונות ובמדינת ישראל הצעירה. לפיכך ביקש המחבר – וקיבל – תגובה מאיינשטיין לספרו. מכתב התשובה של איינשטיין מופיע כאחרית-דבר לספר.

היה פרט מסקרן בעותק שקיבלתי מדוד: שתי חתימות על עמוד השער. סמואל, מסתבר, ביקר אצל איינשטיין בפרינסטון, שנים רבות אחרי פגישתם בישראל, ומתוך מודעות לייחודו של המפגש, הציע ששניהם יחתמו על הספר שהביא עמו. סמואל חתם בעט נובע כחול ואיינשטיין בשחור. סר הרברט גם ציין את שם המקום ואת התאריך – פרינסטון, השלישי לאפריל 1952. והנה, נראה שאיינשטיין תיקן את התאריך שרשם הלורד, ועל ה-3rd הכחול עובר מה שנראה לי כמו 2nd בשחור. פדנטיות כזאת מצד איינשטיין נראתה לי תמוהה. האם עשה זאת בבדיחות הדעת? ואולי ביקש להקניט את אורחו הנכבד: במדע צריך לדייק? איני יודע, ואשמח אם מישהו יציע הסבר אפשרי.

במכתבו עובר איינשטיין בשתיקה מנומסת על הנקודות העיקריות בהן אינו מסכים עם המחבר – והן כמובן נוגעות לרוב הספר – מתוך תחושה שסמואל לא הצליח להפנים את התובנות הרדיקליות של היחסות והקוונטים. הוא מתייחס בעיקר לשאלת היחס בין התיאוריה למציאות. וכך הוא אומר לו בסיום דבריו:


אשר לאלה הרואים בתורת הקוונטים הנוכחית גוף מידע שלם בעיקרון, הם מהססים בין שתי אפשרויות:

1.     קיימת מציאות פיסיקלית, אולם חוקיה אינם מאפשרים אמירות שאינן סטטיסטיות.

2.     אין שום דבר הדומה למצב פיסיקלי. "קיימות" רק הסתברויות וניתן לצפות בהן.

שנינו מסכימים בנקודה זו: אנו מתייחסים באי-אמון לשתי פרשנויות אלה ומאמינים שתיתכן תיאוריה המסוגלת לתת תיאור שלם של המציאות, אשר חוקיה מבססים יחסים בין הדברים עצמם ולא רק בין הסתברויותיהם.

אך איני סבור שאמונה זו של המדע בת ימינו היא בת-הפרכה מבחינה פילוסופית. שכן לדעתי ויתור אינטלקטואלי אינו ניתן להפרכה כמשהו שאינו אפשרי מבחינה לוגית. כאן אני פשוט שם את מבטחי באינטואיציה שלי.

הדברים כל כך יפים ופשוטים עד שכל המוסיף גורע, ובכל זאת, בגלל תמציתיותם, ארשה לעצמי לחזור עליהם במילים שלי. איינשטיין תוקף את האמירה הרדיקלית-כביכול של הפוזיטיביזם האומרת "אין משמעות לדיבורים על מציאות אובייקטיבית." אמירה זו, אומר איינשטיין, מתיימרת להיות משוחררת מהנחות מטאפיזיות אבל היא עצמה מטאפיזית, שכן לא ניתן בשום אופן להפריך אותה. הוא גם מודה שרק האינטואיציה שלו הדריכה אותו בעמדה זו, ועד היום אין לנו משהו יותר טוב ממנה, בינתיים.

נראה, אם כן, כי מסיבה זאת חש איינשטיין בנוח בדיאלוגים מעין אלה עם אנשים שאינם מדענים וענה לבני-שיחו בסבלנות ובאריכות, כאילו שוחח עם עמיתים בכירים, אפילו כשלא הצליחו או אפילו לא התאמצו להבין את תורתו. באותם ימים, מפתחיה הצעירים של תורת הקוונטים התפעלו כל כך מהעובדה שבכל ניסוי קוונטי, לא ניתן להבדיל בין "מה שלמדנו על החלקיק" לבין "מה שקרה לחלקיק," עד שעשו בקלות את הצעד הנוסף אל הוויתור על קיומה של כמעט כל תכונה פיסיקלית מחוץ לתודעה האנושית. אמנם היה זה איינשטיין ששימש להם מודל להערצה, כי הוא עצמו ויתר שנים רבות קודם לכן על קיומם של מרחב וזמן מוחלטים ללא תלות בצופה, אבל כששאל אותו פיליפ פרנק מדוע אינו נוהג בעקביות ותומך עתה בוויתור הגדול יותר שעושה תורת הקוונטים, ענה איינשטיין: "על בדיחה טובה אסור לחזור פעמים רבות מדיי."[9] איינשטיין, ממש כמו ההדיוט המצוי, הרגיש שזה פיתרון זול מדי לחידות שמציבה התורה החדשה. ובנקודה זו מצטרף אני הקטן בכל לב להסכמה בין שני האנשים הטובים הללו, ה"לורד אוף כרמל" שהוכתר למושל היהודי הראשון בארץ-ישראל אחרי אלפיים שנה ואיש-המדע הקוסמופוליטי שסירב להיות הנשיא השני שלה.

 
 

[1] תודתי לפרופ' יששכר אונא ממכון רקח לפיסיקה באוניברסיטה העברית על השראתו והערותיו.

[2] Sinclair, U.(1930) Mental Radio. Charlottesville, VA: Hampton Roads.

[3]  Ehrenwald, J. (1978) Einstein Skeptical of ESP? Postscript to a Correspondence. Journal of Parapsychology, 42, 137-142

[4] אליצור, א. (1996) זמן ותודעה: תהיות חדשות על חידות עתיקות. תל-אביב: האוניברסיטה המשודרת.

[5] וליקובסקי, ע. (1995) לפני עלות השחר - שיחות והתכתבות עם איינשטיין  תל אביב: רמ.

[6] פויר, ל. ס. (1974) איינשטיין ובני דורו. תל-אביב: פועלים

[7] Samuel, H. L. (1952) Essay in Physics. New York: Hartcourt, Brace & Co.

[8] רוזנקרנץ, ז. (1999) אלברט איינשטיין: יומן המסע לארץ-ישראל, פברואר 1923. ארכיון: מקראות לארכיונאות ולתיעוד, 10-11, 184-207.

[9] פויר, ע' 93.

 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום אליצור