אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חינוך ומזרחיות


תאריך פרסום קודם: 
2004

מבוא

בשלושת מאמרי הדעה הבאים ניסיתי ליצור תרכובת הדדית בין ריבוי התרבויות במדינת ישראל ובין מערכת החניכה הישראלית, שמן הצד האחד דוחה כל מבט ביקורתי עליה ועל השגיה, ומן הצד השני תומכת בהתנערות מהתייחסות ישירה לריבוי התרבויות שבתוכה ובניסיון לגבש תוכנית כוללת לשתי המדינות, המשוחררת והכבושה.

הכתיבה הינה כתיבה רדיקלית, זורמת, ואינה מחפשת מסגרת אחת, אלא יוצרת רצף של הקשרים והקבלות אינטר-טקסטואליות וקונטקסטואליות. הדיונים השונים עוסקים בסוגיות חינוך, תוך כדי העלאת שאלות מגדריות, פוסט-קולוניאליות וערכיות.

מזרחיות הינה נקודת המוצא שלי ואין אני מחפש להתנער מהזהות שבה גדלתי וחונכתי, גם אם הייתה מושתקת ואסורה ומודחקת.

איני נשאר בגטו המזרחי, אני מבקש נקודת מבט אוניברסלית, ששומרת על הייחודיות של זהותי הנפרדת.

אני מנסה לפעול בצורה מכלילה ככל הניתן ולבדוק כיצד ניתן ליצור מסגרת כוללת ולא בדלנית, ומאידך אני מהרהר גם במחשבה האם נכון ומוצדק להעניק תכנים חינוכיים זהים לכל אוכלוסיית ישראל ובמידה וכן, מה צריכים אלה להכיל? 

זהות ותרבות: ה"אחר" וספרי ההיסטוריה בבתי-הספר הממלכתיים

החינוך הממלכתי הישראלי אינו כולל את נקודת המבט של ה"אחר". ספרי ההיסטוריה, למשל, אינם יכולים עדיין להילמד מנקודת מבט אחרת. הסיפור המקובל הינו ציוני-אשכנזי-יהודי, סיפור אליטיסטי המספר כיצד התהוותה המדינה מאז העלייה הראשונה ועד ימינו אנו. ישנן עוד גירסאות לסיפור ההיסטוריה הציונית-אשכנזית-יהודית. ישנה ההיסטוריה המזרחית, הפלסטינית, הפמיניסטית, ההומוסקסואלית / לסבית, ה"עממית", ה"היסטוריה של האדם היחיד" ועוד כמה וכמה היסטוריות שנדחקו הצידה.  

במדינה כולה מתחוללת כיום מלחמת תרבות לצד מלחמת מעמדות עזה שמקורה בעשירים ומטרתה נישול העניים מזכויותיהם, כמו גם ניסיון הלאום הציוני לנשל את הלאום הפלסטיני מזכויותיו ומאדמותיו דרך מלחמת כיבוש אכזרית. מלחמת התרבות, המעמדות, או הכיבוש יכלו להימנע, לדעתי, אם הייתה ניתנת האפשרות ללמוד את הגרסאות השונות של ההיסטוריה בבית הספר הממלכתי. במצב שכזה כל תלמיד יכול היה לבחור בין ההיסטוריה האשכנזית-ציונית, המזרחית, הפלסטינית, הפמיניסטית, המיגדרית או העממית, כאשר חלק מכל אחת מן ההיסטוריות מהווה חלק מלימודי החובה וחלק אחר מהווה לימודי בחירה. משתתפי הסדרה "רוח קדים", בבימויו של דויד בן שיטרית, הגיעו מכל שכבות האוכלוסיה וייצגו את המאבק המזרחי, מתחילת הההגירה למדינה ועד ימינו אנו. השכבות הגבוהות והנמוכות כאחת זכו לייצוג ולביטוי. תנועות שחרור מזרחיות שחתרו לשיחרור מהדיכוי החילוני והדתי קיבלו ייצוג הולם. הסיפור הציוני שלא כלל את הכאב, את הזעם, את המרי ואי-השקט, את המרמור והתסכול, ולבסוף את המאבק להחזרת הגאווה, הזהות והזכרון, שהתקיימו ועודם מתקיימים אצל רבים מן המזרחים במדינה. ההיסטוריה המזרחית ש"צמחה" מזיכרונותיהם ומן הראיונות עם המשתתפים השונים בסדרה הראתה על קיום קשר הדוק בין ה"מזרחים", קורבנותיה היהודים של אידיאולוגיית הציונות, לבין הפלסטינים, קורבנותיה הערבים של אותה האידיאולוגיה (כפי שניסחה בדיוק רב פרופ' אלה שוחט בספרה "זיכרונות אסורים"), שייסדה את המדינה, אשר ברוחה נוצרו כל ההתנהלויות הממשלתיות ואשר בחסותה נכתבה ה"חוקה" האתנוקרטית והבלתי דמוקרטית הישראלית, מגילת העצמאות.  

אחרי הצפייה בסידרה עלו בי מחשבות שנגעו לזהותי ולזהות הכוללת של מדינת ישראל. שאלתי את עצמי, למשל, מדוע לא בחרה מדינת ישראל לעדכן את ספרי הלימוד שלה? האם מדינת ישראל שקלה ושוקלת את בעית הזהות הנוצרת אצל התלמידים כשהם נתקלים בהיסטוריות ה"אחרות", כשאלו עולות וצצות היום על פני השטח מן האקדמיה ואל תוך העם? או כשהן עולות בתוך העם עצמו, כשאנשים דנים בזכרונם האישי, שאליו לא הגיעו סוכני האידיאולוגיה הדומיננטית?  

הבה ונבחן דוגמא אחת למשבר הזהות שיוצרת מדינת ישראל ולמשמעויותיו. ניקח למשל אשה מזרחית בת המעמד הנמוך, שחיה כל השנים בזהות ערבית מודחקת, ללא אובייקט להזדהות אתו בספרי ההיסטוריה הרשמיים, כאשר האובייקט שאיתו הייתה אמורה להזדהות סומן כ"אוייבה" הרשמי של האידיאולוגייה הציונית (שהיא גם גברית, וגם אליטיסטית). האם ביכולתה של אותה האישה לעצב בעצמה זהות אמיתית, הנובעת מניסיון חייה, מהיותה אישה וממעגל החיים בו היא נולדה? האם ספרי ההיסטוריה החסרים את ההיסטוריה המזרחית, הפמיניסטית, העממית אינם יוצרים משבר זהות אמיתי אצל אישה זו? האם בחסרון אובייקטים של הזדהות אלו נאלצה האישה המזרחית הזו לשנן היסטוריות אחרות, שאינן מתאימות לסיפור חייה האישי? האם האישה המזרחית הזו תוכל לתבוע את המדינה לפצות אותה על הדחקת זהותה שנכפתה עליה באמצעות ספרי ההיסטוריה והחינוך הנ"ל? האם תשלם המדינה בעבור כל רגשות הבושה, התסכול והשנאה העצמית שהתעוררו באותה אישה מזרחית עקב משבר הזהות הנ"ל? האם תפצה המדינה את האישה עבור כל הניסיונות להתנהג באופן שסומן "גברי" או עבור הערצת החינם של האליטות, עד כדי מחיקת הכבוד העצמי? האם תוכל המדינה לשלם (האם ניתן לפצות בכסף על משבר זהות?!) עבור הפיכתה של אישה מזרחית זו אויבת רשמית של האישה הפלסטינית בפרט ושל העם הפלסטיני בכלל, עקב היותה זו שהולידה את בני ובנות הצבא הישראלי המשליט את כוחו על השטחים הכבושים? 

לדעתי, לאזרח הפשוט, זה המקבל את ההיסטוריה הנלמדת בבתי הספר הישראלים, לא מובן מספיק הקשר שבין האידיאולוגיה הציונית המונוליטית לבין ההיסטוריות ה"אחרות" הקיימות בנמצא, שכן אם היה מבין את הקשר ביניהם היינו עדים לתביעות נחרצות, רב-תרבותיות ורב היסטוריות ממערכת החינוך הישראלית. שלדעתי היינו עדים גם לתביעות משפטיות, מתוקשרות, פופוליסטיות, הדורשות מן המדינה לתת ביטוי הולם לכל ההיסטוריות שנדחקו הצידה.

לסיום, אני רוצה לשאול - את מי משרתת האידיאולוגיה הציונית המונוליטית ומדוע מתנגד המשטר הישראלי לדרישות לשינוי שכזה? האם בעידן הפרטת מערכת החינוך יוכלו דרישות כאלו להגיע גם לכדי הישג ידו של בן המעמד הנמוך, שבכיסו לא תהיה פרוטה?  

זהות ותרבות: על מזרחיות והקשר שבין חינוך וזהות

המזרחים בישראל דוכאו דרך מערכת החינוך האשכנזית-ציונית שלא סיפקה ועדיין אינה מספקת לילדיה, מן הצד האחד, זווית חיובית העוסקת החיים במדינות ערב בפרט ובמיזרח התיכון בכלל, ומן הצד השני אינה מספקת לילדים יכולת התמודדות עם שוליות זהותם במדינה מרובת תרבויות שאינה רב-תרבותית. ארה"ב האזינה למחאות השחורים בארה"ב, מחאות שנמשכו מאז שנות החמישים ועד לשנות השבעים, והסכימה לכלול את הנרטיב השחור בהיסטוריה האמריקנית, את גיבורי התרבות השחורים, את השירה השחורה, את הספרות השחורה ועוד מכלול מרכיבים היוצרים ונותנים מענה לזהות השחורה בתוך הזהות האמריקאית הרפובליקנית-דמוקרטית.  

בישראל, בשנות האלפיים, לא ניתן עדיין מענה לזהות המיזרחית. ההיסטוריה מסופרת דרך הנרטיב הציוני, הנשען על הסיפור האוריינטליסטי העוסק בהצלת היהודים-הערבים מפני התרבות הערבית המנוונת והגוססת, תרבות שרדפה אותם בפוגרומים איומים ותו לא, ואף שיתפה פעולה עם הנאצים. השירה המיזרחית כמעט ולא מקבלת את מקומה, ארז ביטון או רוני סומק הם הביטוי המאוחר להתעוררות המבנה ההגמוני בשירה המזרחית, אך ברכה סרי, שלי אלקיים, לב חקק, עדה אהרוני, משה בן הרוש ואחרים אינם זוכים למקומם הראוי בפני התלמידים הצעירים. בסיפורת המיזרחית לא ניתן גם מקום מספק לסופרים/ות המזרחים/יות, וחשוב להעיר כי בדיוק כמו בשירה המזרחית, קיים ערך מוסף בלימוד הסופרים/ת המיזרחים/יות, כי שפתם והוויתם מביטה בהשלמה אל העולם הערבי ויחד עם זאת מצביעה על שינוי הזמן. סופרים/ות כגון שמעון בלאס, סמיר נקאש, שושנה שאבו, ז'קלין כהנוב ואחרים/ות אינם זוכים במקומם הראוי בתכני הסיפורת הנלמדת בבתי הספר. במקום זאת נלמדים שוב ושוב הסופרים הציונים, המרכינים את ראשם בפני התרבות האשכנזית-ציונית, סופרים כגון אלי עמיר ואחרים. 

הגיבורים המזרחים בהיסטוריה, גיבורים כמו דוד בן הרוש, מנהיג מרד ואדי סאליב, שמממאבקו יכולנו ללמוד רבות על הדמוקרטיה בישראל, על שאיפתו לשוויון תוך עמידה על זכויות המעמד הנמוך כנגד המעמד הגבוה. הפנתרים השחורים, שיכלו ללמד אותי ואת שאר תלמידי ישראל הרבה על הדמוקרטיה ועל השינויים הנדרשים בחלוקת העוגה לציבור בארץ, גם הם אינם נלמדים בישראל. מאבקם מודחק, במקום זאת, לשולי ההיסטוריה הציונית. התלמידים המזרחים אינם מוצאים את עצמם כשהם מסתכלים בראי ומנסים בכל דרך למחוק את זהותם. כשהם מביטים בבורוכוב או בבן גוריון ובעצם כשהם מביטים במצבם בשולי החברה הישראלית, יחד עם האזרחים הפלסטינים, אזרחי ישראל. השיעור הסוציולוגי העוסק במבנה החברתי בישראל לא נלמד בכיתות, וכך נוצרות שכבות שלמות של תלמידים שאינם מכירים את הערך הסוציאל-דמוקרטי לחתירה לשוויון, לצדק ולריבוי תרבות המזרחים הביקורתיים בישראל. במקום זאת הם חיים בזהות שאולה ומחוקה.

לצערי, מערכת החינוך אינה דואגת באמת לזהות המזרחית (בניגוד לאומנים המזרחים, הדואגים לטעון את הזהות המזרחית בתכנים חיובים) ולתוכנה ובכך מתעלמת מהשוני האתני בין תלמידיה.  

לסיכום - מי ייתן ועם כניסת התרבות השחורה של ההיפ-הופ והמודלים השחורים של פעולה ישירה, יוכלו הצעירים המזרחים ללמוד על הזכות למאבק ולשוויון הזדמנויות, שתהיה לנו איזו Arrested Development משלנו, מעיירות הפיתוח, שתקום ותצעק : "Revolution בישראל!" 

 זהות ותרבות: כמה נקודות למחשבה עבור שרת החינוך  

התנערות שרת החינוך ליבנת מן האחריות לפערים החברתיים במדינה (לצערי המושג "מדינת ישראל" כולל כיום, עדיין, כפי שהבין היועץ המשפטי מני מזוז, גם את השטחים הכבושים) שימחה אותי, משום שהליברלים והשמרנים המרכיבים את הממשלה במדינה חשפו סוף כל סוף את פניהם ואמרו את מה שבאמת הם חושבים.  

לעיתים שואלים אותי מדוע אני משתמש במושג ההגמוניה הציונית-אשכנזית בכתביי. אני עונה כי זו סוג של תפיסה תודעתית שהתקבעה בשיח הציבורי, של התנערות מהתושבים החלשים של המדינה (בעיקר מזרחים ופלסטינים). כשכוללים את תושבי הכיבוש המצב הופך נהיר יותר, כשמיעוט אשכנזי שולט על רוב כהה שאליהם התווספו בשנים האחרונות מהגרי עבודה ואף אוכלוסיות מוחלשות אחרות כגון האתיופים. אני תלמיד של מלקולם איקס, אדם שהעריך את הכנות שנמצאה בימין האמריקני, שלא הסתתר מאחורי חומות של צביעות אלא חשף את דעתו הגזענית האמיתית.

התנערות שרת החינוך מן האחריות לפערים החברתיים הינה המשך של מדיניות ארוכת טווח של ממשלות ישראל לדורותיהן, ממשלות אשר יצרו את רשימת כנופיות הפשע המזרחיות, שלא היו במדינות ערב, שבהן חיו במשך אלפי שנים (עד להופעת הציונות) היהודים עם הערבים. אותה מדיניות הזנחה ודרדור הולידה גם את ארגוני הסירוב הפלסטינים וגרמה לאינתיפאדה הראשונה עוד ב-29 וב-36. דור שלם של שהידים ושהידיות. ניסיונה של שרת החינוך והאוכלוסיות החזקות שהיא מייצגת בחסות ההגמוניה הציונית-אשכנזית, הוא ניסיון לצייר את הפלסטינים, המזרחים ואזרחי פלסטין כאוכלוסיות שאין טעם להשקיע בהן כי הן אינן איכותיות.

הלוגיקה פשוטה בתכלית. אין לנו צורך להשקיע בחינוך האוכלוסיות נטולות האיכות, משום שממילא משפחות התלמידים אינן מפותחות כמו גם האזור בו הם חיים כולו, וההשקעה כולה עתידה לרדת לטימיון. באופן אירוני, אופן המחשבה הזה בא לידי ביטוי באופן בו מתייחס העולם כולו למדינת ישראל, בשל היותה אזור מלחמה מתמשך, מה שגורם להיעלמות מואצת בתחום ההשקעות הזרות בישראל.  

הניסיון הליברלי-שמרני לצייר את הפלסטינים אזרחי ישראל, את המזרחים ואת אזרחי פלסטין הכבושה כאוכלוסיות שלהן בעיה מהותנית (הטבועה במהותם), שהם מין סוג כזה של אנשים חסרי כישורים, הוא הבעת גזענות צרופה וחוסר הבנה של המין האנושי ויכולותיו. יתרה מזאת, זו התנערות המדינה והדמוקרטיה מן הערכים עליהם היא מופקדת. האזרחים, בתמימותם, נותנים את כוחם לריבון, אך הריבון מוותר על הבטחותיו.

שרת החינוך לימור לבנת, המייצגת את ממשלת הימין הקיצוני ואת ההגמוניה הציונית-אשכנזית, מנסה לשלוט על אמצעי הייצור של מדינת פלסטין וישראל גם יחד. באותו הזמן היא מתנערת מהאחריות לתושבי המקום. הימין הקיצוני בישראל, המעוניין במדינה אחת ללא ערבים, צופה נכון לעתיד בו המדינות תחיינה יחד. אך החיים יחדיו באופן אמיתי ושוויוני לא יהיה על חשבון דיכוי האחר אלא בסוג של קונפדרציה ערבית-יהודית, מזרחים ואשכנזים, חילוניים ודתיים- מדינה אזרחית ודמוקרטית אמיתית. 

אני קורא לשרת החינוך לא להתנער מתושביה, שכן אלה וויתרו על כוחם למען הריבון והממשל הדמוקרטי, ולא ירחק היום בו יבינו זאת וייטלו את כוחם בידם, מעבר לאינתיפאדה, מעבר לכנופיות הפשע, המצב עלול להדרדר לחזיונות פלצות שכמותם לא העלינו במחשבותינו. 

סיכום

יישראל של שנות האלפיים הינה מדינה בעלת ריבוי תרבויות ונטולת מערכת רב-תרבותית, מדינה שבקרבה אוכלוסיה כבושה; מערכת חינוך השמה דגש על הנרטיב הלאומי הגברי; אשר אינה כוללת התייחסות מעמדית ואתנית לשוני התרבותי והכלכלי של האוכלוסיות השונות.
שלושת המאמרים המופיעים מעלה אינם מסתיימים בנקודה אחת, אלא זורמים ויוצרים נקודות אחיזה חדשות במרכז התרבות הישראלית. למרות הכתיבה הלוגוצנטרית, אין במאמריי תשובה ברורה וודאית, אשר תביא לנקודה אחת בעתיד, עם זאת דרישתי האחת לדיאלוג בין כל חלקי המערכת, היא זאת אשר תביא לשינוי. אני מקווה שמערכת החינוך בישראל תכלול חלק מהרעיונות הביקורתיים, ותפסיק לעמוד "עם הגב לים, עם הראש לשם" כפי שכינה המשורר מאיר אריאל את הבניה התל-אביבית.

שלושת המאמרים פורסמו לראשונה באתר 'מעקב חינוך':

1. זהות ותרבות: ה"אחר" וספרי ההיסטוריה בבתי-הספר הממלכתיים / מתיתיהו שמואלוף

פורסם לראשונה בתאריך ב-19/08/2004.

2. זהות ותרבות: על מזרחיות והקשר שבין חינוך וזהות / מתיתיהו שמואלוף

פורסם לראשונה ב-25/08/2004.

3. זהות ותרבות: כמה נקודות למחשבה עבור שרת החינוך / מתיתיהו שמואלוף

פורסם לראשונה ב-01/09/2004.
4. הכתבה הראשונה על זהות ותרבות פורסמה גם בוואלה ב--22.08.2004

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתיתיהו (מתי) שמואלוף