אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משנתו הרדיקלית של אמיל דורקהיים


תאריך פרסום קודם: 
2003
אמיל דורקהיים
אמיל דורקהיים. כיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו. מעניין שאמנם מלמדים אותו, אך המסקנות הרדיקליות שלו, שבעצם יוצאות כנגד הרבה מאורח החשיבה המקובל - רחוקות מלהיות מוטמעות באורח החשיבה הסטנדרטי.

אמיל דורקהיים נולד ב- Épinal בצרפת בשנת 1858, נפטר ב15 בנובמבר 1917 בפאריס. 

דורקהיים היה סוציולוג צרפתי יהודי גרמני. וכיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו. מעניין שאמנם מלמדים אותו, אך המסקנות הרדיקליות שלו, שבעצם יוצאות כנגד הרבה מאורח החשיבה המקובל - רחוקות מלהיות מוטמעות באורח החשיבה הסטנדרטי. דורקהיים, כ ר.ד. לאינג בבריטניה, או לואי אלתוסר בצרפת, יצאו בהגותם כנגד דרכי חשיבה מושרשות, והציגו זווית שונה, ייחודית, שהיא רדיקלית לא בהפגנתיות שבה, אלא בהשתמעויות הפנימיות שלה. שלושתם ניסו להראות כי החברה הייתה אמורה אמנם להוות קן שדואג לגוזליו, מערכת שהאדם הקים כדי שבתוכה יוכל למצות ולמצוא עצמו, אך הגולם קם על יוצרו והתפתח למגה-מערכת עם עוצמות על, שיכולה ואף משתמשת ביחיד לצרכי שימור ההגמוניה שלה.

על לאינג ארחיב במאמר נוסף שיתפרסם כאן, אך כדאי בכל זאת להתעכב מעט על אלתוסר. ובכן אלתוסר, (בעיקר במסה שלו על האידיאולוגיה) כותב כי האדם נופל תחת מנגנוני כפיה ומנגנונים אידיאולוגיים: מערכת חינוך, עיתונות, משפט וכו'. כל מנגנון כופה עצמו, ללא כוח, ויוצר לגיטימציה דרך אנשים מכובדים, אנשי רוח, פרופסורים, פסיכולוגים, רופאים, שופטים. הם נושאים את קולה של הרשות, של הממסד. וכך מעבירים צווים סמויים שמשעבדים את היחיד כדי שיציית למערכת.
הציות הופך את היחיד לנתין חסר עצמיות, לסובייקט המתבטל בפני נושא הגדול ממנו ('הקדמה האנושית', המדינה, וכו'). וכך יוצא שהאדם הרואה את המציאות – סובר כי הוא חי את חייו ומממש עצמו, אך הוא בעצם כלי שרת בידי מנגנונים גדולים ממנו בהרבה.
לפי אלתוסר זה לא הממסד והארגון החברתי המאפשר ליחיד לחיות את חייו, אלא היחיד הוא זה שמאפשר למנגנון להמשיך ולתפקד, כשחייו של הפרט שוליים במידה רבה לחיי המנגנון. (וזה מה שניסה בין היתר קפקא לתאר בחלק מספריו). ובתמורה, שולט המנגנון על חייו של היחיד וגוזל ממנו את הקללה הגדולה ביותר שלו: החופש האישי שלו. (וכותב על כך אריך פרום ,ב'מנוס מחופש' שלו).

ועתה לדורקהיים; החשיבות הגדולה בעבודתו של  אמיל דורקהיים נעוצה בהתעקשותו כי לימוד של האדם והתנהגותו חייב להימנע מגישה שלוקחת בחשבון רק אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או התורשה והגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו, חייב קודם כל, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו.
דורקהיים התנגד לפרשנות ביולוגית או פסיכולוגית, בלעדית, להתנהגות האדם, הוא מיקד את תשומת ליבו במבנה החברתי וכיצד זה משפיע על חיי אדם והתנהגותו. הוא בא עם גישה של ביקורת טוטאלית כנגד ההסברים אלו שבקצרה נקראים הסברים רדוקציוניים. הסברים רדוקציוניים הם הסברים הדוגלים בפרשנות תורשתית (ביולוגית), או אישית ספציפית לאדם (פסיכולוגית). לטענתו התנהגות האדם פחות ניתנת להסבר על ידי מרכיבים ואלמנטים המצויים ברמה ביולוגית או פסיכולוגית, ויותר ברמה הסוציולוגית.  אחד מן ההסברים שהוא נותן לעדיפות של השפעה חברתית על פני השפעות תורשתיות ופסיכולוגיות היא בכך שהתנהגות האדם נותרת דומה וזהה לאורך שנים רבות וזאת בשעה שאנשים ספציפיים (בעלי ביולוגיה ופסיכולוגיה ספציפיים ביותר) מתים ובמקומם באים אינדיבידואלים אחרים. ומה שלא משתנה הוא הכוח האדיר של מבנה חברתי, דעת קהל, נורמות חברתיות וכו', הן נותרות בעלות השפעה עיצובית אדירה על האדם כאדם.  נכון שגם המבנה החברתי והנורמות עצמן יכולות להשתנות, אך לא ההשפעה האדירה שיש להם על חיי האדם עצמו. "יש להם כוח מתקן, הן כופות עצמן על האדם, עוקפות בכך את כוח הרצון שלו".
על כל אדם מוטלות מגבלות ודרישות חברתיות חזקות ביותר, אך הן נותרות רב הזמן סמויות, והן מופיעות ועולות אל מעל פני השטח רק כשהדרישות חברתיות מופרות בצורה זו או אחרת. ואז מוטלות על היחיד סנקציות, וכך מתועלים כלפיו סדרי עדיפויות חברתיים. לטענתו הדרישות הללו באות בשם עובדות חברתיות מוצקות מאוד, גם אם לא ברורות בצורה גלויה. עובדות אלו מוגדרות,  בלשונו, כ-: "כל דרך פעולה, מקובעת או לא, שיש לה יכולת להטיל על היחיד מגבלות חיצוניות".
בעבודותיו המוקדמות, הוא המתמקד באספקטים החיצוניים והלגאליים של אותן עובדות סוציאליות, ובמגבלות שהן מטילות. אך בעבודותיו המאוחרות יותר הוא כבר שם את הדגש על מידת ההטמעה העצומה של עובדות סוציאליות אלה בתודעה של היחיד. שם הן הופכות למורי דרך, מדריכים אפקטיביים השולטים על דרכי התנהגות של היחיד. בהתאם לגישתו המגובשת הזו של דוקרהיים, המגבלה ההתנהגותית אינה עוד חובה או כורח שמוטל על היחיד מבחוץ והשולט על כוח הרצון שלו, אלא חובה מוסרית לציית לה. כלומר החברה אינה רק בחוץ, מפעילה עלינו לחץ חיצוני, היא חדרה כבר פנימה והיא חלק מן הפסיכולוגיה שלנו ובלשונו, החברה היא:

 "something beyond us and something in ourselves."  

מנקודה זו ואילך דורקהיים מתייחס לתופעות החברתיות לא כמשהו שמצוי רק במוסדות החברה ובמנהיגיה, אלא כקיים כבר בתוך הפסיכולוגיה של היחיד. כלומר הוא מדבר על כך שזו כבר לא אכיפה, זו יותר שטיפת מוח. כי באכיפה צריך להמשיך וכל הזמן לאכוף, אך בשטיפת המוח זה מתרחש בזמן ההתבגרות ולאחר מכן היחיד כבר פועל מתוך כך שהוא משוכנע שהעובדות הסוציאליות להן הוא מציית הן חלק מן הפסיכולוגיה האישית שלו, ונדמה לו כי הוא בכלל עושה זאת כי זה רצונו.
דוגמא מצוינת לדרכי האכיפה הסמויות הללו, שחודרות פנימה מבלי שנרגיש והופכות לחלק מן הפסיכולוגיה שלנו, מביא לואי אלתוסר באותה מסה שלו על האידיאולוגיה, שם הוא כותב כי בית הספר אינו מקום בו קונים ידע והשכלה, אלא מקום שבו הממסד מחזיק את הילדים כדי שלא יפריעו להורים לעבוד. הוא טוען שהלימודים הללו הם בזבוז זמן אחד גדול ואף אחד לא משתמש בידע הזה לחייו, אלא מקבל בו מסרים סמויים רבים מן המנגנון, למשל הוא לומד מהו סדר, כבוד לסטאטוס, יכולת לעמוד במטלות (שיעורים), וכו'. כלומר הוא מקבל מסרים סמויים: איך להיות אזרח מן השורה, נתין נאמן וחסר אישיות משל עצמו.
וכך יש לנו פרדוקס; כל ניסיון להבין את היחיד מתוך חפירה בתודעה האישית שלו יביא לכישלון, רק חיפוש של המקורות ההתנהגותיים שלו בחברה ואיך היא מאורגנת, יביא להבנה שלמה יותר של היחיד. 
במחקריו המרשימים אודות התאבדות (הספר, בשם זה, יצא לפני זמן מה בהוצאת נמרוד) הוא הראה כי אחוז ההתאבדות גדל בחברה הנמצאת בתהליך של אנומיה (התפוררות של נורמות); כשנוצרים סדקים באחדות של אותה קבוצה או חברה. וההסבר שהוא נותן לכך שהחלשות אותה חברה וחוסר האחדות שפושה בה כבר לא נותן ליחידים הגנה מספקת מפני משברים קיומיים. לדבריו חברות שיש בהם אחוזי התאבדות גבוהים הן בדרך כלל חברות שהסולידיות והמכנה המשותף החברתי בהם - נמצא בתהליך של נסיגה. בספר זה שלו הוא מקטין את חשיבותם היחסית של הגורמים האישיים והפסיכולוגיים להתאבדות ומגדיל את מקומו של האספקט החברתי. הבא לביטוי בנוגע להתאבדות, בהגנה, שנותנת או לא, החברה ליחיד, מפני משבר שעשוי להוביל להתאבדות.
בני אדם המחוברים חזק לקבוצה והמאוחדים בתוכה בצורה אינטגרטיבית, הופכים למוגנים בצורה משמעותית מפני תסכולים וטרגדיות שהם מנות חלקו של האדם באשר הוא אדם. (וכך תהיה להם נטייה מופחתת להגיע לקיצוניות של התאבדות).

לטענתו, לכידות חברתית היא היא המניעה את כל החברות ומהווה מסגרת שעל פיה יכולים בני האדם להשתייך לחברה כזו או אחרת. חוסר או עודף של לכידות כזו מתווה את התפתחותה או קיפאונה של החברה. ההסבר המכליל שמצא דורקהיים, נמצא ביחס שבין דרגת הלכידות של הקבוצה החברתית, שאדם משתייך אליה, ובין סיכוייו להתאבד. היחס מוצג כקשר הפוך – ככל שרמת הלכידות החברתית עולה, כך קטן שיעור ההתאבדות ולהפך. המסקנה שניסח דורקהיים בסופו של דבר הייתה שבני אדם חיים במסגרות המכתיבות להם את התנהגותם עד כדי התערבות (מודעת או שלא מודעת) אפילו במותם.
החברה מורכבת מתודעה קולקטיבית ומכוחה על הפרט, ע''י הכתבת התנהגותו. דורקהיים ראה את המציאות החברתית כתוצר של פעולות הפרטים בחברה וקיומה אינו חיצוני להם.
בעבור דורקהיים, השתלבות חברתית היא פועל יוצא של כמות האינטראקציות של היחיד עם יחידים אחרים. למשל השתתפות בטכסים דתיים, או פעילויות במקום העבודה, או הליכה בערב לקונצרטים או הצגות – כל אלה מעלים את מספר השילובים החברתיים שהוא יוצר ובכך יוצרים השפעה חזקה של הגנה ואשרור של היחיד ('אני בסדר').
וככל שהחברה יותר מאוחדת, חזקה ובעלת קונצנזוס יותר שלם, כך היא מספקת יותר הגנה ליחיד מפני חרדות, וקונפליקטים פנימיים וקיומיים.
וכך, חשיבות הגותו של דורקהיים, דווקא מתעצמת כשלומדים אותה מחוץ לתחומים סוציולוגיים טהורים. ודווקא בהקשר לחופש הבחירה האישי וניסיון להבין את הפרט כפרט. חשיבותו כהוגה טמונה בכך שהוא הציג את החברה לא כמרקם שמאפשר ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית. אלא כמערכת מתוחכמת שרוצה לקנות שליטה על חייו של היחיד, וכך שולחת שלוחות של שליטה לתוך נפשו והמערך התת תודעתי שלו. ובכך, למעשה, מניעה אותו בחייו האישיים – כבובה על חוט, כמריונטה. אך המריונטה חשה חופשיה ובעלת חופש בחירה, לא חשה בחוטים הקושרים אותה למערך של נורמות ועובדות חברתיות המניעות אותה מחוצה לה.
דורקהיים הבין שיותר מאשר יחידים מעצבים את דמות החברה בהם הם רוצים לחיות, באה החברה ומעצבת את החיים האישיים שאותם יחידים חיים. הוא לא ראה אותה (את החברה) כיצירה של יחידים, אלא כישות שיש לה קיום וכוח משל עצמה, מעבר לחיים הפרטיים של כל אדם. והיא מעין ישות נצחית הממשיכה להתקיים גם לאחר מותם של החברים שאת חייהם היא מעצבת. דורקהיים האמין למשל שהמניע בחיים הדתיים הוא לאוו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי החיים הדתיים מורכבים דווקא מסגידה לכוחה מעורר ההתפעמות של החברה שלהם עצמם, ורצה להראות כי המושא של הדת אינו אלא החברה עצמה,  בצורה שונה.
אמיל דורקהיים גם גילה כי סטייה ופשע אינם רע הכרחי שהחברה מנסה להשמיד ואינה מסוגלת, אלא שמבחינתה יש להם משמעות חיובית, כי הם מעוררים באופן קיצוני תגובה מענישה ומחזקים בכך את זהותו המוסרית של הכלל. טענתו זו מסתמכת על כך שבכל חברה מצויים שיעורי סטייה קבועים. כלומר לו החברה הייתה רוצה – היא הייתה יכולה להיפטר מרוב אם לא מכל העבריינים והפושעים, אך היא מטפחת אותם מתוך צרכים חברתיים מוגדרים.

משנה ותיאוריה רדיקלית ללא ספק.

ולמרות שנכתבה לפני כמאה שנה, הינה אקטואלית, מטלטלת, מעוררת מחשבה ונוקבת – אפילו בדור פוסט מודרני כמו זה שלנו.

נלקח מ  "מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם של אאוטסיידרים ומורדים"', (עומד לצאת לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות", במהלך 2005). 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גבריאל רעם