אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כמו ברווזים במטווח


תאריך פרסום קודם: 
2003

התרבות הקולוניאליסטית, הדוניסטית ומושחתת שהמציאה את מטווח הברווזים, היא תרבות אנושיות, אוניברסלית ובסיסית ביותר. בין הקולוסיאום הרומי, הקולוניאליזם האנגלי המסואב שהמציא משחקי דם מצמררים בקהותם, חיילת אמריקאית שמתעללת בעצירים עיראקים ועד לצבא הגנה (?) לישראל  שמזחיל עשרות חיילים לאורך ציר חשוף לירי בידיעה ברורה שחלקם ישלמו על מופע האימים הזה בחייהם, עובר חוט שני של החלקים הנמוכים ביותר, היהירים ביותר, האכזריים והאגוצנטריים ביותר של התרבות האנושית.  

צילום החיילים הזוחלים, אינו לשווא. הוא מלמד את כולנו שעור סמוי בכח. כוחו של הצבא על התרבות הישראלית, הכח המעצב את התרבות הזו. ההשפלה הנוראית של אותו צבא שבאה לידי ביטוי בהפיכת חייליו לרסיסי אדם בגלל כשל מהותי בסדרי עדיפויות מוסריים ואנושיים ולאומיים, מחייבת תיקון: 

התיקון, במסר הסמוי שמבעבע מהתמונות, הוא בהורדת החיילים הגיבורים על ארבע לחפש את הרסיסים כי רסיסי אדם שווים חיי אדם, העיקר שכל הרסיסים בידינו. כי זה שלנו. בחשיבה גאה, יהירה ופטריאכלית במאפייני הבסיס שלה – להשיב לנו את מה ש"שלנו" שווה כל מחיר. 

התיקון הוא גם במשפטים לכאורה תמימים שנאמרו בסיקור התקשורתי של הזחילה הגדולה הזו – "חלק מהחיילים העדיפו להוריד את הכפפות ולחפש באצבעות חשופות". החיילים מקבלים עליהם את דין מטווח הברווזים ואת כוח הצבא המוריד אותם על ארבע לחפש רסיסי אדם שאין סיכוי למצוא, ובכך הם מנקים הצבא מהאחריות לכשל המערכתי המזוויע הזה. עוד מסר סמוי שניתן לומר עליו: תמונה אחת שווה אלף מילים.  

נר הנשמה שהדלקתי הערב לזכרם של 13 חיילים שנטבחו כתוצאה משורת התרחשויות, שתחילתה בזחיחות לאומנית שהופכת אותנו לקולוניאליסטים מהסוג הגרוע ביותר, הוא גם נר נשמה לנקיון הכפיים של כל אחד ואחת מאיתנו, אזרחי ואזרחיות ישראל. אנחנו, שלא מספיק הפגנו, לא מספיק סרבנו להשתתף במסעות האגו המטורפים של גולם צבאי שעלה על יוצרו והפך לישות חלולה ומנופחת, לא מספיק הפעלנו את כח הוטו שניתן לנו בקלפי אחת לארבע שנים, לא מספיק חסמנו בגופינו את מחסומי צה"ל בשטחים שצה"ל לא צריך להיות בהם, לא מספיק מנענו מילדינו לשרת מהלכים שאנחנו לא מאמינים בהם ושהמחיר האישי שאנחנו משלמים עליהם כבד מנשוא, לא מספיק הפגנו בתחומי ההתנחלויות – שהן הפשע הלאומי הגדול ביותר שלנו כעם וכבני ובנות אדם.

 יש סיבה שהדברים נכתבים עכשיו, ולא אחר כך, או מזמן. החוצפה היהירה והשובניסטית של הצבא, שהוריד את הילדים הללו - במפגן כח ובאיום סמוי נגד קולם הרם של המקטרגים על ההמצאות בעזה - על ארבע כמו ברווזים במטווח, מראה על אחת מהשניים:

או שהכוחות האגו הלוחמני (ולכן בהכרח – ללא קשר לעמדות פוליטיות מוצהרות – פנאטי לאומני) מצוי במצב היסטרי נוראי ובקרב מאסף נואש על אגו, שבקודקס המעוות שהוטמע באזרחי ישראל בחמישים ושש שנות מדינה, מתפרש כזהות העצמית היחידה המוכרת לנו.

או – שאין קרב מאסף, אלא זה מה שאנחנו.  

ככה או ככה – אין בשורה שמחה במצב הזה, רק תקווה שלפחות נמזער את נזקיו, נצא מרצועת עזה, נצא מיהודה ושומרון, נחזיר את מיעוט המתנחלים למימדים הטבעיים שלהם כמידת חלקם המספרי היחסי באוכלוסייה הכוללת, נקטין את שטחי החיכוך עם הפלשתינאים ונתחיל לבנות לנו חיים בהם אין צורך שאם תעביר לבנה את עמדותיה לגבי מופרכותו של הצבא, כי גם אם יחליט בבגרותו להתגייס, שום אגו לאומני מיותר לא ייקח אותו ממנו.  

ובינתיים, מה שנשאר לנו לעשות זה להפוך את הקערה על פיה כמו שעשינו פעם אחת ביציאה מלבנון – להרים קול מחאה כזה, שיחדור דרך אטמי האזניים הטבעיים שמייצרת תפיסת ה"משחק סכום אפס" של שכבת השלטון ושכבות הפיקוד בצבא. בלבנון כבר לא נהרגים כל שבוע 13 חיילים. אולי יש לנו תקווה להפסיק את מטווח הברווזים בשטחים.  

ומילה על המחיר: אני מאמינה שאם נשאל היום כל אם ואב שאבדו את ילדיהם שם בנגמ"שי המוות, אם היו מוכנים שלמען הבאת חלקי גופות בניהם ימסרו חיילים אחרים את חייהם, הם היו אומרים: לא!

מי שמוכנה למסור חיים כל כך בקלות היא מערכת שערך החיים אינה ערך עליון עבורה, מערכת שהחיים עבורה הם מטבע עובר לסוחר במאבקי הכבוד, האגו ו(אי)צדק. מערכת ששקועה כל כך עמוק בחיבוטיה הפנימיים, עד שאינה נותנת את הדין על מעגל הקסמים הזה, בו היא מייצרת כל הזמן כוחות שיפגעו בה על מנת שהפגיעה תצדיק את הפגיעה שלה בם. עד שהמערכת הזו התחילה לעבוד בלבנון – לא היה חיזבאללה. עד שלא נכנסה ברגל גסה לתוך אוכלוסיות אזרחיות בשטחים – לא היתה שם כמעט פעילות טרור כל כך מאורגנת כפי שהיא היום. החיזבאללה, שיצרו צה"ל וממשלות ישראל, היה הסיבה להשארותנו 18 שנים מיותרות בלבנון. ריבוא הארגונים בעזה ובשטחי יהודה ושומרון – שנולדו מתוך המאבק בכיבוש – הם הסיבה להמשך הכיבוש.  

כל כך הרבה טמטום זחוח, ובאיזה מחיר.... 

צאו לכיכר ותפגינו.

כדי שנחזור לגבולותינו. בשלום. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חנה בית הלחמי