דרוזים בישראל: היבט היסטורי ומרחבי


371 צפיות

מחבר: 

ליאת יצחק

תמונה

קשיש דרוזי בלבוש מסורתי.
קשיש דרוזי בלבוש מסורתי.

מרבית החברות בעולם פלורליסטיות, פלורליזם מאופיין בשונות תרבותית בין הקבוצות האתניות היוצרת פער מעמדי ופער בחלוקת הכוח. השונות שנוצרת כרוכה כמעט תמיד בדרגות כאלה או אחרות של הפרדה מעשית בחיי היום יום. תכונות אלו מכבידות על היחסים בין הקבוצות האתניות לבין הרוב והשלטון המקומי. הקונפלקטים הנובעים המהמורכבות של המדינות, הינם אחת הבעיות הקשות עמן הן צריכות להתמודד, וחומרתם מהווה איום גדול על שלמותן הטריטוריאלית של המדינות.

הספרות הגאוגרפית העוסקת ביחסי קבוצות אתניות מדגישה במיוחד את ההיבדלות הננפוצה באזורי המגורים על בסיס אתני- עדתי, בנוסף או במשולב להיבדלות הקיימת על בסיס מעמדי כלכלי. המדדים הקיימים לבדיקת ההיבדלות המרחבית של היחסים האתניים מבוסיסים על ההפרדה בין אזורי המגורים בעיר, ועל קשרי נישואין בין הקבוצות האתניות. מדדים אלה עדיין אינם ישימים בהתיישבות הקבועה בכפרי הדרוזים.

במדינת ישראל נוקט השלטון המקומי המרכזי הישראלי והרוב הדומיננטי היהודי בגישה הפלורליסטית כלפי המיעוט הדרוזי. הנחה זו מתבססת על מעמדם המיוחד של הדרוזים וכן על שילובם בצה"ל במערכת הבטחונית. המיעוט הדרוזי בישראל עונה להגדרה "מיעוטים פלורליסטיים" שכן הם מבקשים לשמור על ייחודם הדתי והתרבותי ודורשים סובלנות מצד הרוב הדומיננטי. היעד אליו מכוונת החברה הדרוזית ומנהיגיה הוא אינטרגציה פוליטית חברתית במדינה ובחברה הישראלית תוך שמירה על ייחודם הדתי והתרבותי.

כל התייחסות ליישוב הדרוזי בישראל בפרט וליישוב הדרוזי בכלל חייבת להעשות תוך התייחסות להיסטוריה של הדת הדרוזית. הדת הדרוזית הופצה במצרים ובסוריה הגדולה במאה האחת-עשרה לספירה, בין השנים 1017-1047. מאמיניה הראשונים היו איסמעילים שהיו מוכנים לקבל דת קיצונית. עם הופעתה נתקלה הדת הדרוזית בהתנגדות אלימה מצד המוסלמים, סונים ושיעים כאחד, יחס אופייני למיעוט שפרש מהאיסלאם הנפוץ. המאמינים בדת החדשה נקראו "אלמווחאדאן" (המאמינים באל אחד), בשם זה מגולמת האידיאה המרכזית בתורתם והיא הייחוד המוחלט והמופשט של האל. השם "דרוזים" הוא על שמו של אחד מראשוני נביאיה של העדה: אל –דראזי. הפצת הדת נמשכה עד שנת 1043 לספירה, עת הוכרז על סגירת ההצטרפות לדת החדשה, ושנה זו פסקה הדת הדרוזית להיות מיסיונרית והעדה הפכה להיות סגורה: אין היא מקבלת לתוכה לא-דרוזים.

מראשית קיומה של העדה היו נתונים הדרוזים לרדיפות קשות שגרמו להגירתם ממצרים ולהתיישבותם בדרום לבנון – באיזור הגבול המשותף הנוכחי בין לבנון, סוריה וישראל. לאחר מכן עברו רבים מבני העדה לאזור הר הלבנון, אשר קיבל את הכינוי 'הר הדרוזים'. במאה השמונה עשרה, בעקבות מלחמת אחים בלבנון, החלה הנדידה הגדולה של הדרוזים לסביבות החוראן בדרום מערב סוריה (הר הדרוזים של ימינו).

הרדיפות והחיים בסביבה עוינת שהיו נחלתם של הדרוזים מאז ייסוד הדת ובמשך מאות שנים הביאו להפיכתה לדת סודית, דתם מתירה "תקייה". הדרוזים כמיעוט לא יכלו לנצח תמיד את הצבאות שנלחמו בהם, והם ניסו לשרוד על ידי פנייה לדרכים אחרות, לא צבאיות. דרך אחת הייתה באמצעות מסורת ה "תקייה", המאפשרת לבני העדה להפגין שייכות לדת אחרת, דת הרוב הדומיננטי במדינה, אם הדבר משרת את האינטרסים שלהם ומונע את הכחדתם. כמו כן, מציאות קשה זו הביאה להתיישבות הדרוזים באזורים מרוחקים ומבודדים, בסביבה קשה לגישה, על מנת לשמור על בטחונם וקיומם. ההרים היו להם למעוזים ולמבצרים אשר העניקו להם הגנה, חישלו את כוחם ונסכו בהם ביטחון רב. אפשר לומר כי הגורמים העיקריים שקבעו את דגם התפרוסת המרחבית של אוכלוסיית הדרוזים בארץ ישראל בפרט ובמזרח התיכון בכלל נבעו במידה רבה מנסיבות היסטוריות של בעיות ביטחון קיומיות. כמו כן, אפשר להצביע על סיבה נוספת, משנית בחשיבותה, שתרמה לדחיקתם של הדרוזים לאיזורי ההר והיא המצוקה הכלכלית בעקבות גיוס החובה לצבא והמסים הכבדים שהטילו עליהם השלטונות.

המיעוט הדרוזי במזרח התיכון מורכז בשלוש מדינות שכנות: סוריה, לבנון וישראל, אולם קיימות כיום קהילות גדולות למדי של דרוזים החיים בתפוצות: ארה"ב ואוסטרליה למשל. במערכת היחסים של הדרוזים המתגוררים באזורי הפריפריה של ההתיישבות כגון בכרמל, בגליל ובגולן. הערכה גסה של גודל האוכלוסיה מצביעה על כמליון דרוזים במזרח התיכון: חצי מליון בסוריה, ארבע מאות אלף בלבנון וכ – שמונים וחמש אלף בישראל (1993). כאמור, רובו המכריע של המיעוט הדרוזי מתגורר בסוריה ובלבנון ומגיע לסדרי גודל של מספר אחוזים מכלל האוכלוסייה בשתי המדינות. בדרוזים בסוריה (3%) חיים רובם בהר הדרוזים ומיעוטם באזורי דמשק, החרמון וחלב. בלבנון (7.3%) הדרוזים שוכנים באזור השוף, דרום הר הלבנון ובאזור ואדי אל-תיים. הדרוזים בישראל (1.7%) מהווים מיעוט קטן, פחות משתי אחוז מאוכלוסיית המדינה וקצת פחות מעשרה אחוז מתוך אוכלוסיית המיעוטים בישראל.

לא ניתן לקבוע בדיוק את תאריך ההתיישבות של הדרוזים בארץ ישראל, מאחר והידיעות המצויות בידינו אינן מספיקות. קיימות שתי מסורות סותרות בהקשר זה: האחת אומרת כי הדרוזים יושבים בארץ מאז ייסוד הדת בשנת 1073, השניה, המקובלת עד היום כמסורת המוכחת יותר וההיסטורית יותר, קובעת כי ההתיישבות החלה במאה החמש העשרה. ההנחה המקובלת היא כי ההתיישבות בוצעה בשלושה גלים: הגל הראשון במאה האחת העשרה זמן ייסוד הדת, הגל השני במאות החמש-עשרה והשש-עשרה ואילו השלישי בוצע בגלי הגירה שונים במשך שלוש מאות השנים האחרונות. אין עדות מבוססת על מוצא הדרוזים בגליל, אך יש לציין כי מרבית הכפרים הדרוזים בגליל היו מיושבים בזמן הפצת הדת ותושביהם קיבלו על עצמם את הדת החדשה. בכרמל מוצא הדרוזים ידוע יותר, תושבי עוספיה באו מהר הלבנון ותושבי דלית אל-כרמל באו מסביבות חלב שבסוריה. בגולן מוצא הדרוזים הוא מהגליל ומהלבנון. האוכלוסייה הדרוזית בישראל היא כפרית בעיקרה ומתגוררת בשני כפרים גדולים ומבוססים היטב בהר הכרמל, וכן בשלושה גושים אשר כוללים שישה-עשר כפרים בגליל המערבי, המרכזי והעליון. כמה מהכפרים מאוכלסים גם על ידי נוצרים, ומקצתם על ידי נוצרים ומוסלמים כאחד. כי אין כפרים דרוזים שבהם שוכנים לצדם מוסלמים בלבד, זאת בשל העויינות ההיסטורית אשר שוררת בין שתי העדות.

הדרוזיות היא בראש ובראשונה דת, שהרי החלה בתור דת כבר במאה האחת עשרה במצרים והישרדותם של בני העדה לאורך היסטוריה ארוכה של נדודים ורדיפות קשות היא דבקותם בדת כמוקד מרכזי לזהות, לאידיאולוגיה, לנורמות חברתיות ולסולידריות. הדרוזים בישראל מוגדרים על בסיס אתני דתי. העדה הדרוזית קיבלה הכרה כעדה דתית עצמאית הזכאית להקים מוסדות עדתיים עצמאיים. ממשלת ישראל בהעניקה לבני העדה אוטונומיה שיפוטית ומעמד חוקי מוכר נתנה למעשה תוקף ממסדי להגדרתם העצמית של הדרוזים.

המאמר עוסק במאפייני המיעוט הדרוזי בישראל ובתמורות שעברו עליו. העדה הדרוזית התפתחה באופן שונה בכל אחד מריכוזיה הגיאוגרפיים השונים. במאמר זה אמקד את הדיון בהיהט המרחבי של יחסי הגומלין בין המיקום הגיאוגרפי, וההשתלבות בחברה הישראלית.

יחסי רוב מיעוט: יהודים-דרוזים

מאפייני החברה הדרוזית

ה החברה הדרוזית בישראל היא חברה כפרית לאו דווקא חקלאית. החברה הכפרית היא חברה שמרנית סגורה ומסורתית יותר. חברה זו מזוהה בעת ובעונה אחת עם שלוש מסגרות השתייכות: דת, לאום ואזרחות. מבחינה דתית הם דרוזים. מבחינת זהות לאומית ערבים ואילו אזרחותם ישראלית. אלשיך(1979) שחקר את הזהות הלאומית של הדוזים בישראל, מצא כי לדרוזים בישראל יש שלוש תת זהויות אתניות: דרוזית ישראלית וערבית. הדרוזים רואים עצמם בראש ובראשונה דרוזים, אחר כך ישראלים ולבסוף ערבים. לדעתו העובדה שהיהודים והדרוזים היו מיעוטים אתניים במשך מאות שנים, היו נרדפים על ידי רוב מדכא, יצרה הרגשת זהות ושותפות גורל המלווה באמון הדדי, הבנה, ואהדה בין שתי העמים כבר במגעים הראשונים, אשר הביאו ליצירת זהות ישראלית חזקה שקודמת לזהות הערבית.

הדת הדרוזית אינה דת פולחנית טכסית אלא פילוסופיה ניאו – אפלטונית היוצאת משילוב תורתו של הפילוסוף היווניאפלטון עם גורמים מאוחרים יותר, זוהי אמונה מונותאיסטית המדגישה רבדים פנימיים וחברתיים של המשמעות ברוח הפילוסופיה. הדת הדרוזית היא בראש ובראשונה סודית. הסוד הוא הגורם המובהק והמרכזי ביותר שלה, היא ידועה רק ליחידי סגולה מקרב העדה הדרוזית, המכונים "עוקאל" (המשכילים), שאר בני העדה מכונים "ג'והאל" (חסרי הדעת), אינם מכירים את רזי הדת. חלוקה זו לשתי קבוצות טיפוסית לדרוזים. מראשית קיומה עד עצם היום הזה מתאפיינת העדה הדרוזית במבנה חברתי דואלי.

הדת הדרוזית מדגישה יסודות מוסריים – חברתיים. מבין עיקרי היסוד של הדת ומסורתה ניתן למנות:

1) דיבור אמת

2) הגנה ושמירה על האחים

3) הימנעות מעבודת אלילים ונביאי שקר

4) ייחוד האל: האמונה באל אחד שוללת ריבוי אובייקטים לפולחן

5) אמונה בגזירה-השלמה- לפי אמונה זו גורלו של אדם נקבע עם היוולדו

6) גלגול נשמות – האמונה בגלגול נשמות היא אחד העקרונות הבסיסים בדת הדרוזית וחשיבותה בכך

שהיא משפיעה בצורה ניכרת על אורח החיים והשקפת העולם של הדרוזים.

7) שמירה על ייחוד ואיסור נישואי תערובת.

המשטר החברתי של העדה הדרוזית הוא משטר פיאודלי – פטריכאלי, המבוסס על מדרג היררכי של בית אב, חמולה, קהילה. קיימת אמונה בקרבת דם (בשל האמונה בגלגול נשמות) ובגורל משותף בין כל הדרוזים והסולידריות בתוכם חזקה. קו דמוגרפי המאפיין את החברה הדרוזית הוא שהם אינם עוזבים את כפריהם ואין כמעט הגירה לערים (אין ריכוזים עירוניים דרוזים ממשיים, כאלף נפש מתגוררים בערים אילת, סדום, באר שבע, וחיפה.) הצעירים אינם נוטשים את כפריהם בדרך כלל וממשיכים לקיים את אורח חייהם בתוך המשפחה ובתוך הכפר. שיעור הילודה בחברה הדרוזית המסורתית גבוה 3%-4%, וממוצע הילדים למשפחה הוא בין שישה לשמונה ילדים. מצב זה המשיך עד שנות השבעים ברוב הכפרים הדרוזים. מאז ניכרת ירידה בשיעור הילודה לשלושה עד חמישה למשפחה. התמורות הללו התחוללו במשך עשרים השנים האחרונות. מבחינה מספרית מנו הדרוזים ב-1948 14000 נפש, ב-1961 25000 נפש, ב-1970 36000, ב-1987 78000 וב-1995 85000 נפש. במשך מאות שנים חיו הדרוזים במקומות מושבם שבאיזורים ההרריים, וכמעט ולא היו ביניהם תושבי ערים. עובדה זו נתנה אותותיה בחברה הדרוזית, שהתפתחה כחברה כפרית פטריארכלית ושמרנית. הדרוזים עסקו בעיקר בעיבוד האדמות ומיעטו לעסוק בכל משלח יד אחר. בימינו מתרופפת מסגרת חברתית מסורתית זו ואת מקומה של החמולה כמסגרת ההשתייכות החברתית הולכת ותופשת ההכרה של הפרט בכוח עצמו. בישראל נעשה תהליך זה באופן מואץ במיוחד עקב ירידת משקלה של החקלאות כמקור הפרנסה העיקרי בחברה הדרוזית. ויציאת הדרוזים לעבודה מחוץ לכפריהם. השירות הצבאי הממושך שבמהלכו נחשף הדרוזי לאורח חיים שונה לחלוטין מזה שהכיר ובעקבותיו משתנות חלק מהשקפותיו.

המאפיין את יחסי הרוב היהודי והמיעוט הדרוזי בישראל אינו מצטמצם רק להבדלי דת, שפה, מוצא אתני, זהות, מבנה משפחה ואורח חיים. יחסי רוב מיעוט משקפים על פי רוב את יחסי הכוח הכלכלי והפוליטי, את עמדות השליטה של הרוב לעומת התלות של המיעוא. קבוצת הרוב תשאף ויש ביכולתה לשמר את זכויות היתר מהן היא נהנית ותכתיב בהתאם את דפוסי הדו קיום של קבוצת המיעוט. בפועל הדבר יתבטא באי שוויון בגישה למוקדי כוח פוליטיים, הזדמנויות כלכליות והקצאת משאבים ציבוריים.

פער ברמה המעמדית חברתית

איכות היחסים בין קבוצות עדתיות מושפעת במידה רבה מרמת המשאבים העומדת לרשות כל קבוצה. ככל שהפער ברמה המעמדית ובשליטה על עמדות כוח גדול יותר, יתקשו הקבוצות לקשור ביניהן יחסי שוויון וקירבה המושתתים על כבוד הדדי. לכן נראה ששוויון 'סביר', לאו דווקא מוחלט, הוא תנאי חשוב ליחסים עדתיים תקינים. בישראל אין לצפות לשוויון בחלוקת המשאבים בין הרוב היהודי והמיעוט הדרוזי. מלכתחילה קיים פער ניכר בנקודות הזינוק. השוני בין שני המגזרים מקביל לזה שבין חברה מתפתחת למודרנית (המצוידת באמצעים גדולים יותר). כמו כן זוכה הציבור היהודי לייבוא הון רב בצורת כספי מגבית, שילומים ופיצויים אישיים מגרמניה, מענקים והלוואות מגופים זרים, השקעות חוץ ועוד. הון זה מאפשר תנופת פיתוח ממנה נהנה גם המיעוט הדרוזי, אך רק בעקיפין ובאופן חלקי. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת מידי שנה נתונים המאפשרים השוואה של הישגי היהודים והדרוזים בתחום ההשכלה, משלח יד ורמת חיים. ב-1983 כ-5.3% מהדרוזים בני 15 ומעלה היו בעלי השכלה תיכונית לעונת 23% מהיהודים. הפער בקצות סולם ההשכלה מתבטא בחלקו בפער בתעסוקה, ב-1983 עבדו כ-17% מהדרוזים וכ-51% מהיהודים במקצועות גבוהי סטטוס (עובדים מדעיים, טכניים, חופשים מנהליים ופקידותיים). כ-26% מכלל העובדים הדרוזים מתרכזים בענפי הבניה והחקלאות לעומת כ-10% בלבד מהעובדים היהודיים. ההבדלים בהשכלה ובמשלח יד מתבטאים בפער ברמת החיים. ב-1983 ההכנסה החודשית של יהודי (כ-14000 שקל) היתה פי שניים מזו של הערבי. פערים דומים קיימים בהישגים החינוכיים. קיימים שני מדדים – שיעור הלמידה ושיעור התלמידים שקיבלו תעודת בגרות – לקבלת תמונה כללית על מצב החינוך. שיעור הלמידה של בני 14-17 בשנת 1993 בקרב התלמידים היהודיים היה 93% לעומת 67% בקרב התלמידים הדרוזים. שיעור הלמידה במגזר הדרוזי אמנם נמוך יחסית למגזר היהודי, אך הוא מראה התקדמות ניכרת: בשנת 1969/70 למדו 21% מבני 14-17 ובשנת 1984/85 הגיע שיעורם ל-62%. בשנת 1994 שיעור התלמידים שקיבלו תעודת בגרות מקרב הלומדים בכיתה י"ב במגזר הדרוזי נמוך מזה שבמגזר היהודי – 35% לעומת 47.8%. לגבי מספר האקדמאים בקרב הדרוזים חלה עליה משישה אקדמאים דרוזים בשנת 1967 לכמעט אלף אקדמאים בשנת 1992. קיים פער בסטטוס החברתי של יהודים ודרוזים בישראל. הדרוזים הפכו בתקופת המדינה מאיכרים לשכירים מקצועיים ובלתי מקצועיים, כאשר הדרוזי הממוצע מועסק במשלחי יד נמוכי סטטוס וגם רמת השכלתו הנמוכה יחסית מזכה אותו ביוקרה מועטת בלבד. אי השוויון בחלוקת המשאבים בסוציו-אקונומיים (השכלה, רמה מקצועית ורווחה חומרית) בין שתי קבוצות האוכלוסין נאמר בסדר גודל של 2 ל-1.

פער בחלוקת הכוח

ניתן לבדוק את הפער בחלוקת הכוח משתי זוויות: האם היהודים נהנים מגישה חופשית וייצוג שווה במרכזי הכוח בחברה והאם לקבוצת המיעוט יש שליטה על ענייניה. משקלם של הדרוזים בממסד הפוליטי הקובע הוא מועט (הצמרת הממלכתית, ראשות הסוכנות היהודית, הנהגת ההסתדרות הכללית) לפי עטשי (1996) מספר העובדים הדרוזים במשרדי הממשלה מונים כ-160 איש בלבד. גם השתתפותם במוסדות הכלכליים והמנהליים העליונים של המשק היא קטנה (נשיאות התאחדות בעלי התעשיה, התאחדות בעלי המלאכה והסוחרים). בשני קונצרנים ישראלים גדולים אשר מרכזם בצפון ובחיפה – חברת החשמל ובזק – מספר העובדים הדרוזים קטן (כ-42 עובדים). אין כמעט תעשיה דרוזית, פרט למספר מצומצם של מפעלים לדוגמא, מפעל קדמני למתכות בכפר ירכא. אחוז הדרוזים בקרב הפועלים המקצועיים והבלתי מקצועיים בענפי הבניה (21%) והחקלאות (6%) גבוה (1983), אולם השליטה בשני ענפים אלו היא בידי בעלי אמצעי הייצור וראשי האיגודים היהודים. מבחינת כוח השליטה של הדרוזים בקהילותיהם ובעניינים הנוגעים להם הם נהנים משלטון מקומי נבחר דרוזי בכפריהם, אך מכיוון שהממשל בישראל הוא צנטרליסטי השלטון המקומי חלש. קיים פער במכזות המוקצות על ידי המדינה לרשויות המקומיות, שכן ההקצאה לנפש של רשות מקומית יהודית גבוהה בהרבה מזו המוענקת לרשות מקומית דרוזית. המוסדות והגופים השונים האחראים על ענייניהם תלויים בקצאות ממשלתיות. רוב בעלי התפקידים הדרוזים במוסדות הדתיים והחינוכיים ממונים על ידי השלטונות ומקבלים את שכרם מהמדינה. מצאי הביקורת בעניין הקצאת משאבים מראים שהמגזר הדרוזי מקבל יחסית פחות מהמגזר היהודי, הן בתקבולי שעות לתושב והן בשעות הוראה אחרות. למרות מצבו החינוכי – החברתי הקשה של המגזר הדרוזי הוא כמעט שלא נכלל בתוכניות הרווחה והשיקום, שדרכן מעביר משרד החינוך התרבות והספורט את עיקר המשאבים המפצים. בתוכנית הרווחה החינוכית, שנועדה לצמצום פערים עדתיים במגזר היהודי, מקבלות רשויות דרוזיות בלבד תקציבים מזעריים מהתוכנית, ובתכונית שיקום שכונות המופעלת בעיירות פיתוח ושכונות מצוקה משתתפים רק שני כפרים דרוזיים. מצב זה אינו עולה בקנה אחד עם החלטות הממשלה בשנים 1987 ן-1991 בעניין השוואת היקף המשאבים של הכפרים הדרוזיים לאלו של עיירות הפיתוח היהודיות.

דפוסי שילוב או הפרדה

יחסי רוב – מיעוט מהווים גורם ראשון במעלה המסביר הן את דפוסי ההפרדה והם את דפוסי השילוב בין הקבוצות. מידת ההפרדה או השילוב היא עניין של דרגה המשתנה מתחום לתחום ומזמן לזמן ומשקפת את יחסי הרוב מיעוט.

גורם מוסדי ארגוני

לאורך כל תולדותיהם לא נהנו הדרוזים בארץ ישראל מעמד של עדה דתית נפרדת. השלטון העותומאני לא העניק להם זכות זו, ואף ממשלת המנדט לא שינת את מעמדם המשפטי. הם היו כפופים למערכת השיפוט המוסלמית. לעומת זאת הוענק לעדה הדרוזית בישראל מעמד דתי עצמאי, בתהליך ובו שלושה שלבים עיקריים:

א. בשנת 1957 הכיר שר הדתות במעמדם הנפרד של הדרוזים כעדה דתית עצמאית בתוקף סמכותו לפי פקודת העדות הדתיות משנת 1926.

ב. באוקטובר 1961 הוכרה הרשות הראשית הרוחנית של העדה כ"מועצה דתית" בת שלושה חברים בראשותו של שיח' אמין טריף, מנכבדי הכפר ג'וליס שבגליל המערבי.

ג. ביום 25 לדצמבר 1962 השלימה הכנסת תהליך זה באשרה את חוק בתי הדין הדרוזים. מאז נשפטו בפניהם בני העדה בעניינים הנתונים בסמכותם של מוסדות השיפוט הדתיים.

בניגוד למיעוטים אחרים בישראל משרת הצעיר הדרוזי בצה"ל, תחילה היה זה בהתנדבות והחל משנת 1957 הפך השירות להיות חובה על צעירי העדה. השירות הצבאי הממושך מוציא את הצעיר מכפרו למסגרת חיים שונה בתכלית, אשר בתוכה אין עוד משמעות לניגודים חמולתיים. היריבות בין המשפחות מאבדת ממשמעותה על רקע יחסים אחרים. שינוי זה מחולל שידוד מערכות בקרב הנוער הדרוזי וגורם במישרין ובעקיפין לערעור מסגרתה של החמולה.

ניגוד למיעוטים אחרים בישראל משרת הצעיר הדרוזי בצה"ל, תחילה היה זה בהתנדבות והחל משנת 1957 הפך השירות להיות חובה על צעירי העדה. הקמתה של מערכת שיפוט עדתית עצמאית מסייעת לחיזוק המבנה המסורתי בקרב הדרוזים. ההכרה הרשמית הדרוזים כעדה עצמאית נועדה לתקן עיוות שמקורו במורשת משפטית בלתי סובלנית כלפי מיעוטים מוסלמים, אך המוחד בקשה הממשלה הישראלית לגמול לעדה זו על נכונותה להשתלב במדינה ובחברה ולמלא את כל החובות המוטלות על אזרחיה ובכלל זה – שרות חובה בצבא. ברישום התושבים ובמיון האוכלוסייה מופיעות שתי קטגוריות : דת ולאום. הדת הדרוזית נוספה לרשימה הקיימת שכללה יהודים, מוסלמים ונוצרים. הדרוזים נחשבו כעדה דתית ומבחינה לאומית השתייכו ללאום הערבי. כך היו רשומים עד שנות השישים המוקדמות. ב-1961 החליפו השלטונות את תעודות הזהות של הדרוזים כדי לרשום "דרוזי" במקום "ערבי" בסעיף הלאום. מאז הדרוזים אינם ערבים מבחינה רשמית. צעדי ההפרדה מהערבים נעשו בתקופה בה הלאומנות הערבית במזרח התיכון הלכה והתגברה בהנהגתו של נאצר, נשיא מצרים דאז, ולא פסחה גם על המיעוטים בישראל. בקרב הצעירים שהיו מודעים למתרחש סביבם, ניטשו ויכוחים על הזהות הדרוזית ועל מדיניות הממשלה כלפי העדה. רבים כאבו את הפער בין חובות הדרוזי לבין זכויותיו, והחלו לערער על כך שהשילוב בחיי המדינה התבצע רק דרך מתווכים "ממונים מטעם". עד אמצע שנות השמונים נוהלו ענייני הדרוזים על ידי המחלקות הערביות במשרדי הממשלה. בין השנים 1967-1974 כברה האכזבה והרגשת הקיפוח בקרב הצעירים הדרוזים (שהתבטאה הן בעליית כוחה של מפלגת רק"ח בין המצביעים הדרוזים לכנסת) ובעקבותיה גברו הקולות הקוראים לשלב את הדרוזים בחיי המדינה, להשוות בינם לבין היהודים בחובות ובזכויות ולהוציא את הטיפול בענייניהם מן המחלקות הערביות במשרדי הממשלה. ב-1974 הוקמו שתי ועדות כדי לחקור את מצב העדה הדרוזית: ועדת בו דור וועדת שכטרמן. הוחלט על שינוי ההתייחסות לזרוזים וביצוע תוכנית שקראה לשילובם הפורמלי והמעשי בחיים האזרחיים. שתי הועדות הציעו תוכניות לשיפור מצב התעסוקה, הדיור והתשתיות הבסיסיות בכפרים הדרוזים. שתיהן המליצו על הוצאת הטיפול בדרוזים מתחום טיפולן של המחלקות הערביות והעברתם למשרדי הממשלה, לפעול לשילובם הטבעי כאזרחים שווי זכויות וחובות בכל המגזרים ומתם עדיפות לדרוזים ביחס לבני מיעוטים אחרים שאינם משרתים בצה"ל. כמו כן הדגישו את חשיבות הפרדת החינוך הדרוזי מהחינוך הערבי ואת הקמתה של מחלקה נפרדת לחינוך לשם חיזוק הזיקה למולדת ולמורשת העדה. מתוך שפע ההמלצות בוצעו רק שתיים: הפרדת החינוך הדרוזי והוצאת הטיפול בדרוזים מהמחלקות הערביות. אולם מערכת היחסים בין העדה לממסד המשיכה להתבסס על שיטת התיווך. נושא הפרדתם של הדרוזים ממשרדי הממשלה מהווה סלע מחלוקת. יש הטוענים כי לא הגיעה השעה לוותר על טיפול בענייני הדרוזים על ידי מחלקות ממשלתיות מיוחדות. והם מחזקים את טענתם באומרם כי רק במסגרת הטיפול המיוחד ניתן היה לבצע את הפיתוח המהיר בכפרים הדרוזים, ואף מדגישים כי יכולתם של דרוזים לפנות למחלקה מיוחדת המכירה את בעיות העדה בכללן, מקלה על הסתגלותם ומסייעת להתערותם. לעומתם יש הטוענים כי אין להשיב הגלגל אחורנית, וכי תוך פרק זמן קצר יתמעטו הקשיים. הם מטעימים, כי שילוב אמיתי פירושו ביטול כל טיפול מיוחד ודינם של הדרוזים כשל שאר אזרחי ישראל אף במישור המנהלי. "הארגון הדרוזי הישראלי" שנוסד ב-1966 על ידי קבות משכילים דרוזים, חיזק עמדה זו ויעדו המוצהר הוא להגביר השתלבותם של הדרוזים בחיי המדינה בכל התחומים. משרד החינוך והתרבות היה הראשון שביצע את החלטת הממשלה ונתן עצמאות לחינוך הדרוזי. בראשית ינואר 1975 הוקמה ועדה לחינוך ולתרבות הדרוזים על מנת לטפל בצד התוכני של החינוך הדרוזי. לועדה הוקצו משאבים רבים ועד מהרה הוחל בהרחבתם של בתי הספר הדרוזים ובהכנת תוכנית לימודים מיוחדת ללומדים בהם. אחת המטרות של הועדה היתה להקנות את התודעה הדרוזית ולתת ביטוי לייחוד הדרוזי במערכת החינוך, והיא בוצעה על ידי הוספת מקצוע חדש לתוכנית הלימודים והוא 'המורשת הדרוזית'.

בשנת 1991 מונתה ועדה מייעצת מטעם ממשלת ישראל בנושא שינויים במדיניות החינוכית המגזר הדרוזי. המלצות הועדה נועדו להשוות ככל האפשר את החינוך הדרוזי לזה של הזרם המרכזי במדינה. הועדה העלתה את הצורך להעניק לחינוך הדרוזי את המשאבים הנחוצים לקידומו, תוך נקיטת צעדים המכוונים לסייע לועדה להגיע לשליטה רבה יותר על מערכת החינוך המקומית. בהמלצותיה עמדה הועדה על דרכי המודרניזציה של החינוך הדרוזי באמצעות טכנולוגיה, מעבדות, מחשבים ותנאים פיזיים הולמים יותר. לשם הדגשת השתלבות של החינוך הדרוזי בתוך הזרם המרכזי של המדינה הומלץ לבטל את המשרה של הממונה על החינוך הדרוזי במשרד החינוך, ולהטיל את הטיפול בבעיות הקשורות במערכת החינוך בכפרים הדרוזים על המחוז אליו הם משתייכים. (בן דור 1995).

בעקבות החלטות ממשלה בשנים 1987 ו – 1991 בעניין סגירת הפערים בין המשאבים המוקצים לישובים דרוזים לבין המשאבים המוקצים לעיירות פיתוח יהודיות, הנהיג משרד החינוך התרבות והספורט בשנת 1992 תכנית חומש שנועדה לצמצם פערים חינוכיים ותקציביים ולחתור להשוואת רמת החינוך במגזר הדרוזי למקובל במערכת החינוך בכללה (מבקר המדינה 1996).

השירות הצבאי הממושך מוציא את הצעיר מכפרו למסגרת חיים שונה בתכלית, אשר בתוכה אין עוד משמעות לניגודים חמולתיים. היריבות בין המשפחות מאבדת ממשמעותה על רקע יחסים אחרים. שינוי זה מחולל שידוד מערכות בקרב הנוער הדרוזי וגורם במישרין ובעקיפין לערעור מסגרתה של החמולה. בצה"ל נפגשים הנערים הדרוזים עם עמיתיהם היהודים בכל היחידות, לומדים להכירם, סופגים יסודות תרבות מערביים. השירות הממושך קשה מאד, מציב אתגרים מורכבים, ובהכרח משנה את סולם הערכים של הדור הצעיר, חורץ אמות מידה חדשות, מזעזע מוסכמות, ומטיל אור אחר על מסורת, מנהגים ותפיסת עולם של פעם. מושג המנהיגות לא נשאר בקפאונו בשעת התמודדות כזאת. החייל הדרוזי לומד להכיר את המפקד, תחילה כלוחם מן השורה ולאחר מכן הופך הוא עצמו קצין שחיילים סרים למרותו. התנסויות אלה גורמות לראייה אחרת של ההנגה המסורתית, ה"עוקאל" מפסידים בהשוואה, שעורך החייל הצעיר, את הילתם הקודמת. מכאן תהליך המעבר לחילוניות מזורז יותר בעדה הדרוזית. שירות הדרוזים בצה"ל מהווה גורם שילוב בחברה הישראלית. ראשית מדגיש שירות החובה בצה"ל את מעמדם המועדף של הדרוזים בהשוואה לשאר המיעוטים ויוצר הזדהות גוברת עם המדינה. כמו כן השירות משלב את הדרוזי במסגרת המשמשת נקודת מפגש חשובה בחברה הישראלית ויוצר הזדמנות ליצירת קשרים חברתיים-אישיים בין המיעוט הדרוזי לרוב הישראלי (עזריאלי 1989, שטנדל 1992).

שינויים במבנה התעסוקה

בשלושים שנה האחרונות חלו שינויים מהותיים בקרב הדרוזים. השינוי העיקרי הוא נטישה כמעט מוחלטת של הקרקע ופניה לתחומי עיסוק שחייבו השכלה מינימלית בלבד, לרבות עבודות קבלניות, מסחר, בטחון, תעשייה, שירותים, פקידים, נהגים וכו'. בשנות החמישים כתשעים אחוז מהדרוזים עסקו בחקלאות ומרעה. בשנות התשעים פחות מעשרה אחוז עוסקים עדיין בענפים מסורתיים אלה (הנתון הממוצע משתנה מכפר לכפר). המעבר מכלכלה כפר מסורתית חקלאית לכלכלה המבוססת על שירותים ותעשיה נעוץ במספר גורמים שהתרחבו עם השנים והביאו לשינוי. הגורם הראשון במעלה היה גיוסם של הדרוזים לצה"ל ושילובם במערכת הבטחון מיד לאחר שירותם הצבאי, בכפרים מסויימים מגיע שיעורם ל 60 – 70 אחוזים (בעיקר בכפרים ההרריים והמרוחקים מהעיר, החסרים תשתית כלכלית לקליטת החיילים המשוחררים). בפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חסרים נתונים על המועסקים בשירותי הבטחון. עובדים אלו נכללים עם שאר העובדים בשירותים הציבוריים עובדה זאת מסבירה את משקלם הבולט של המועסקים הדרוזים בענף זה. חלק מהדרוזים לאחר שנחשפו במהלך שירותם לחברה החיצונית ממשיכים ללימודים מתקדמים ומקצועות חדשים ומשתלבים בשירותים הציבוריים ובתעשייה ( חסן 1992, אבו- רוכן, אינטרנט 1997).

הגורם השני המביא לנטישת החקלאות כמור כלכלי עיקרי הוא צמצום בשטחים החקלאיים הנתונים לעיבוד. מרבית האדמות בכפרים הם הרריות סלעיות וטרשיות, כאשר מרבית השטח הניתן לעיבוד נוצל במשך הדורות והרחבתו קשה מאד. אמנם התפתחה חקלאות מודרנית במספר קטן של כפרים אך מספר המועסקים בהם הוא קטן. בנוסף לכך לא היו השקעות וזמות מצד משרד החקלאות על מנת להרחיב את הקרקע הניתנת לעיבוד וגם הרשויות המקומיות הדרוזיות על עודדו תהליך זה.

תהליך המודרניזציה שחדר לכפרים הדרוזים, העלייה ברמת ההשכלה הכללית של הפרט לחינוך אקדמי ומקצועות חופשיים גרמו לחיפוש מקורות הכנסה חלופיים אצל הדור הצעיר ומעבר לענפי התעסוקה המודרניים, אם בשכונה או בכפרים בהם התפתחה תעשיה ובתי מלאכה. (סלאח, 1989). עליה ברמת ההשכלה בכפר הדרוזי גם בקרב הבנות (למרות התנגדות אנשי הדת לחינוך ולימודים אצל נשים) הביאה בהמשך ליציאת נשים לעבודות מחוץ למשק הבית כיתר הגברים. התנגדות הכוחות המסורתיים לתופעה זו לא צלחה והיום יותר ויותר נשים מחפשות עבודות בתחומים שונים. בגלל המציאות החדשה הזו התפתחו גנונים ומשפחתונים, נפתח ענף חדש של מטפלות, גננות ומסייעות כמו בשכונה היהודית. (אבו-רוכן 1997).

בשנות השבעים והשמונים חל שינוי בחברה הישראלית ובמקביל חלו תמורות בדפוסי תעסוקת הדרוזים. בשנים אלו נפתחו בפני הדרוזים אפשרויות תעסוקה כגון נמל חיפה, תעשיות פטרוכימיות ושירותים. בתחילת שנות השמונים נפתח אפיק תעסוקה נוסף והוא עבודה במפעלים שהקימו צעירים מבני העדה בכפרים הדרוזים. (במיוחד באלה הקרובים לעיר או באלה שהם הומוגניים מבחינת הרכבם העדתי).

השינויים שחלו במבנה התעסוקה בכפרים הביאו לירידת שיעור המועסקים בכפרים ועליית שיעור המועסקים מחוץ לכפרים ויצרו מציאות שבה לגבי מרבית המפרנסים כרוכה התעסוקה ביוממות (commuting ) אל מקומות התעסוקה. דגם הפריסה של תעסוקת הדרוזים מתאפיין בפיזור גדול, דבר הגורם להארכת מרחקי הנסיעה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שחלק ניכר ממוקדי התעסוקה הדרוזיים נמצאים מחוץ לאיזורי התיישבותם, ובעיקר מוקדי התעסוקה הבטחוניים. במקום הדגם השכיח של יוממות יומיומית, התפתח ביישובי הדרוזים דגם יוממות שאינו על בסיס יומיומי, דגם מורכב ושונה המתאים לצרכים של התעסוקה הביטחונית. אמנם דגם זה שכיח באוכלוסייה היהודית המועסקת במערכות הבטחוניות, אולם האוכלוסייה פזורה על פני כל הארץ. מאידך בכפר הדרוזי כארבעים אחוז מכוח העבודה הגברי מועסק המערכות הבטחוניות ועל כן היוממות שלהם, של יציאה בתחילת השבוע לעיסוקם וחרתם אל הכפר בסוף השבוע או יותר, היא פועל יוצא של פיזור מוקדי התעסוקה הביטחונית הפרוסים על מרבית שטח המדינה ממארג' עיון בצפון ועד עין יהב בדרום, ואשר מרביתם ממוקמים באיזורי השוליים של המדינה (חסן, 1992).

המאפיינים של תעסוקת הדרוזים בזרועות הביטחון מסבירים את מרחקי הנסיעות הגדולים יחסית של הדרוזים אל מקומות עבודתם. בניגוד למתרחש בחברות כפריות אחרות ברחבי העולם מתאפיינים הדרוזים בישראל בשיעור הגירה נמוך מאד מן הכפר אל העירץ זאת למרות העובדה שהם מיוממים לערים הגדולות. הגורמים המסבירים תופעה זו קשורים בהבדלים החברתיים והמנטלים (המרחק החברתי) בין הדרוזים לבין היהודים. כמו כן הקשרים המשפחתיים חמולתיים מסורתיים בחברה הדרוזית אינם מעודדים הגירה לערים. המרחקים הקצרים בין הכפרים הדרוזים מקטינים את זמן היוממות לערים, כך שחשיבות ההגירה לצורכי קיצור מרחקים יורדת ומכאן הצורך בהגירה. גם המחייה הזולה יותר בכפרים מאשר בערים מעודדת את ההשארות בכפר (פלאח, 1993).

הכפר הדרוזי

הארגון המרחבי של הדרוזים הוא הכפר. רובם המכריע של הדרוזים הם יושבי כפרים, מכאן שתרבות הדיור התפתחה ללא השפעה של יסודות אורבניים. חלבי (1990) מבדיל בין צורת הכפר המסורתית ובין צורתו המודרנית, אולם הוא מצביע על כך שהצורה המודרנית מושפעת מאד מהצורה המסורתית. ישנם מספר גורמי יסוד שהשפיעו על הכפר הדרוזי המסורתי. הכפרים הדרוזים ממוקמים בהרים, כלומר: הטופוגרפיה היא שהכתיבה את המבנה הפיסי של הכפר. אפיון הדרוזים כמיעוט מסביר את מבנה הכפר, שהינו סגור כלפי חוץ ופתוח כלפי פנים. כיוון שהדת הדרוזית סגורה וסודית יש הסתגרות והתקפלות כלפי פנים תוך הזנחת הצורה החיצונית של המבנים.

המאפיינים של הכפר הדרוזי המסורתי בגליל, בכרמל וברמת הגולן הם:

דחיסות: המבנה הפיסי של הכפר צפוף, וליחידות הדיור קירות משותפים. מבנה זה יוצר גוש אחד מקובץ ומלוכד למרות חלוקתו למספר רב של בתי אב. גורם הביטחון הוא שקבע את מבנהו הצפוף של הכפר.

גיבוב: המבנה הפיסי של הכפר סבוך, הבתים משולבים וסמטאות צרות מפרידות בין הגושים.

מונוטוניות: הכפר אחיד ומשתלב בנוף. הגוון הכללי של הכפר אפרורי, דומה לנוף הפיזי וגורם להשתלבות הכפר בנוף.

חוסר התבלטות: הכפר הדרוזי שונה מכפרים מוסלמים ונוצרים בכך שאין בו מבנים בולטים. בית התפילה הדרוזי מצטנע ונעדר מהנוף, בניגוד למסגד ולכנסייה.

העדר שווקים: המסורת השמרנית מבוססת על מגע מזערי עם אוכלוסיות אחרות ולכן נמנעו הדרוזים מהקמת שווקים. העדר פעילות מסחרית של שווקים והעדר תנועת זרים בכפרי הדרוזים גרם ליצירת כלכלת צריכה שלא עברה לכלכלת שוק. (חלבי 1990; פירו 1993).

הכפרים הדרוזים ואוכלוסייתם עברו שינויים גדולים מאז קום המדינה, המתבטאים בשינויים חברתיים, כלכליים, טכנולוגיים ואחרים והם בעלי היבט מרחבי. התמורות שחלו בשטח הבנוי בכפר הן תוצאה של העלייה ברמת החיים ושל הגידול הדמוגרפי (שהביא להתפרשות הבנייה). ברוב הכפרים מהווה היום גרעין הכפר המסורתי רק חלק קטן ממערך השטח הבנוי, והמערך החדש של הכפר מורכב משכונות חדשות המקיפות את הגרעין המסורתי. כמו כן, המבנה החברתי של השכונות החדשות שונה מהמבנה החברתי בגרעין הכפר. בשכונות אלו נעלם המבנה הצפוף והחמולתי. (בר גל, 1976; פלאח, 1983).

הבעיה המרכזית העומדת כיום (1998) בפני תנופת הבנייה היא בעית הקרקעות לבניה. מחסור באדמה נחשב כבעיה הפיזית הקשה ביותר של הכפר הדרוזי. עקב גידול דמוגרפי חלה ירידה מואצת בגודל חלקות הקרקע העומדות לרשות המשפחה לחלוקה לצאצאים. המחסור באדמה הביא לרגשות תסכול ומתח בקרב הדרוזים הישראלים. שאלת האדמות בכללותה, והפקעת האדמות שתיעשו בעבר פגעה ביחסים שבין העדה למדינה(בן-דור, 1995).

תמורות טכנולוגיות שחלו במדינה הם השינויים בשיטות הבניה ובחומרי הבניה. כיום נשארו בתים בודדים בכל כפר עם תכנון מסורתי של הבית שבו חיה המשפחה המורכבת בקומפלקס אחד. הבתים החדשים בכפרים הם מודרנים במבנם ובצורתם החיצונית, ניתן למצוא בתים אלה הן בגרעין הישן והן בשכונות החדשות. כמו כן חל מעבר מבניה באבם לבניה בבטון (גם הכפרים הדרוזים מחוברים אל הערים הסמוכות באמצעות רשת כבישים וקיימת בהם תשתית שירותים עירוניים של חשמל, צנרת, ביוב וטלפון.

לשילובם של הדרוזים בצה"ל ובזרועות הביטחון ביטויים פיזים הבולטים בנוף הכפר הדרוזי כגון שכונות חדשות לחיילים משוחררים ובתי קברות צבאיים.

בעוד שהשינויים במבנה הכפר ובצורתו בולטים לעין בגלל מהירות התרחשותם ותותם בנוף, הרי שהשינויים התפקודיים בכפרים בולטים פחות ואיטיים יותר. שינויים אלו התרחשו בתקופה מאוחרת יחסית של התפתחות הכפרים. השינוי התפקודי במבנה הכפר התבטא במעבר ממבנה של קשר בין הבית לשדה למבנה של הפרדה בין בהית לשדה. במבנה הכפר שקשר את הבית לשדה, לא התפתחו שירותים אשר לא היו קשורים לדת או לחקלאות. במבנה החדש של הפרדה בין הבית לשדה ועיסוקם של התושבים בענפים חדשים ובשירותים הוקמו שירותים ציבוריים מודרנים כמו בנקים וכו' (בר-גל, 1976; פלאח, 1983).

נוצר בכםר הדרוזי מבנה כפול, המורכב מאלמנטים מסורתיים וחדשים כאחד. כפילות זו השפיעה על מבנה הפיזי של הכפר, על תפקודו הכללי ועל חיי החברה שבתוכו. הדבר בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים כמו לדוגמא בטיפוח של תרבות דיור מודרנית ושל בניה מחוץ לגרעין של הכפר המסורתי, שיצר אלמנטים המנוגדים למבנה הפיזי המקורי כגון: פיזור לעומת ההתכנסות המסורתית, גיוון לעומת אחידות במבנים, מונוטוניות לעומת צמיחת בנינים מרכזיים ושבירת קווי הנוף, פעילות כלכלית לשם שיווק לעומת פעילות כלכלית לשם צריכה. (פירו, 1993).

הדרוזים ברמת הגולן

הדרוזים ברמת הגולן מהווים קבוצה נפרדת מיתר הדרוזים שבמדינת ישראל. הם שונים באופיים, במיקומם הגיאוגרפי ובמורכבות מערכת הקשרים שבינם לבין ממשלת ישראל ואוכלוסייתה.

משנת 1967 ועד היום חלו מספר התרחשויות שעיצבו והשפיעו על מערכת היחסים שבין המיעוט הדרוזי בגולן לבין מדינת ישראל.

היבט פוליטי – מדיני של יחסי המדינה עם הדרוזים ברמת הגולן

האוכלוסיה הדוזית ברמת הגולן מתגוררת בארבעה כפרים למרגלות החרמון: מג'דל שמס, בוקעתה, מסעדה ועין קיניה; והיא מונה כיום כ-17 אלף נפש (בן-דור, 1995).

בשנת 1967, עם תום מלחמת ששת הימים, נותרו ארבעת הכפרים ממערך הישובים הדרוזים בסוריה ועברו לשליטת ישראל. משנה זו ועד סוף שנת 1981 הם היו תחת ממשל צבאי ישראלי.

שלטונות ישראל ראו בהם גורם חיובי והתייחסו אליהם בהתאם לגישה זו. ואכן, התקופה שבין 1967 ל -1977 נחשבת בעיני הדרוזים והשלטונות גם יחד לתקופת הזוהר של רמת הגולן שבמהלכה הודקו היחסים והאזור ידע תנופת פיתוח ופריחה כלכלית (זבידה, 1988).

עד סוף 1973 קיימו מנהיגי הדרוזים בגולן יחסים טובים עם מדינת ישראל אך הם היו ערים למעמדם הרגיש. מלחמת יום הכיפורים הוסיפה למבוכה ולחוסר הוודאות. אמנם סוריה הפסידה במלחמה ואיבדה שטחים נוספים, אולם בשנת 1974 נחתם בינה לבין ישראל הסכם הפרת כוחות, וקו הפסקת האש עבר בתוך אדמות הכפר מג'ל שמס. התושבים הדרוזים שחששו לעתידם התחילו לגלות נטיה גוברת לעבר סוריה, ולעומת זאת איפוק והסתייגות כלפי ישראל.

שלטונות ישראל נקטו מספר צעדים שנועדו לשרת את טובת הדרוזים, אך בפועל הם קירבו אותם עוד יותר לסורים. לדרוזים בגולן הותר להפגש עם קרוביהם בסוריה, ולדרוזים ששהו עד אז בסוריה הותר לשוב ולהצטרף לבני משפחותיהם בגולן (סאלח, 1989). למפגשים אלו היתה השפעה שלילית קשה מבחינת ישראל: הם דרבנו את מתנגדי ישראל להמשיך ולפעול, קשריהם עם גורמים סורים אזרחיים וצבאיים הלכו ונתהדקו, וכן זה היה אמצעי נוח להעברת חומר לשימוש המסיתים (וייס, 1981).

שלטונות סוריה עשו מאמץ מיוחד לרכוש את ליבם של הדרוזים תושבי הגולן. לאחר שנים רבות בהן נחשדו הדרוזים בשיתוף פעולה עם השלטונות בישראל, נרדפו ואף נידונו בשל כך לתקופות מאסר ממושכות, למוות או לגלות - השתנה היחס, והכלואים הגולים הורשו לשוב לבתיהם (סאלח, 1989).

המיעוט הדרוזי ברמת הגולן נקלע למשבר פנימי החל מסוף שנת 1977 וראשית 1978 כאשר התערערה בו לראשונה הרגשת הבטחון לגבי עתידו הפוליטי של האזור בו הוא חי. משבר זה נוצר בעקבות ביקורו של הנשיא סאדאת בישראל בנובמבר 1977, הסכמי קמפ דייויד וחתימת הסכם השלום שבא בעקבותיהם (מרץ 1977), והאפשרות שינהלו משא ומתן דומה עם סוריה שבעקבותיו תיתכן שיבתם של הדרוזים לתחום הריבונות הסורית. כל אלה הביאו לשינוי בעמדותיהם וביחסם האוהד של דרוזים רבים בגולן כלפי ישראל (זבידה, 1988).

המנהיגות המסורתית של הדרוזים בגולן היתה נתונה במשך עשרות שנים בידי משפחת כנג' אבו צאלח, ובראשה עמד מאז 1963 השיח' סלמאן כנג' אבו צאלח. ראשות המנהיגות הרוחנית ברמת הגולן היתה נתונה אף היא בידי אחד מבניה של משפחת אבו צאלח והוא השיח' סלמאן טאהר אבו צאלח. שלטונות ישראל מאז 1967 העדיפו לטפח את משפחת אבו צאלח. במהלך שנת 1978, לאחר מינויו של מושל צבאי חדש והתבססות הליכוד בשלטון, חלה תפנית במדיניות המנהל הישראלי כלפי המנהיגות המקומית. הדבר התבטא בשינוי יחס הממשל הצבאי אל סלימאן כנג' והחלפתו באחר, שלא נמנה עם הגרעין המרכזי של משפחת אבו-צאלח.

פגיעה זו במעמדו של שיח' סלימאן כמנהיגה הבלתי מעורער של העדה הדרוזית בגולן ליכדה את רוב תושבי הגולן בתמיכתם האיתנה במנהיגם מחד גיסא ובהתנגדות לשלטונות מאידך גיסא. מצב זה גרם למתיחות רבה בין המנהיגות המסורתית בגולן לבין הממשל (סאלאח, 1989; זבידה, 1988).

בנסיבות אלו כאשר עלה לראשונה נושא תעודות הזהות הישראליות בשנת 1978 החלו להיווצר הבקיעים הראשונים בעדה הדרוזית בגולן: חלק תמך בקבלת האזרחות ותעודות הזהות הישראליות וחלק התנגד לצעד זה. מצב זה נמשך עד שנת 1979, כאשר הקרע בעדה הלך והעמיק ככל שגגדלה אי הבהירות הפוליטית לגבי עתיד האזור.

על פי זבידה (1988) ההתנגדות לצעד זה נבעה מארבעה שיקולים מרכזיים:

1. החשש האמיתי שעלולים דרוזים להפגע אם וכאשר יחזרו לשטח סוריה.

2. החשש לפגיעה בקרובי משפחה וברכוש שיש לדרוזים רבים מרמת הגולן בסוריה.

3. חששם של הדרוזים כי הצעדים המנהליים והצבאיים בהם נקטו שלטונות ישראל עלולים להרע לתנאי חייהם ולמעמדם.

4. לחצם הכבד של הסורים על הדרוזים בגולן.

תנועת ההתנגדות ל'קבלת אזרחות ישראלית צברה תנופה חזקה בתקופה זו וביום ה-16 בינואר 1979 פורסם ברמת הגולן "מנשר לאומי" על ידי 237 ראשי בית אב (כ-1,200 איש) רובם ממג'דל שמס וביניהם אנשי דת, הדוחה בתוקף קבלת תעודות זהות ישראליות ומביע תקווה לביטול הכיבוש הצבאי של רמת הגולן ולשיבה מהירה למולדת הסורית. זו היתה למעשה הפעם הראשונה בתולדות הדרוזים בגולן שהדת גויסה למאבק פוליטי.

ביום 18 לאוגוסט 1980 התקבל בכנסת התיקון לחוק האזרחות שחל גם על הדרוזים ברמת הגולן, חוק זה אפשר לדרוזים בגולן לקבל תעודות זהות ישראליות בתנאי שקודם לכן יקבלו אזרחות ישראלית.

פעולות ההתנגדות לתעודות הזהות הלכו והתרחבו והגיעו לשיאם ביום ה-25 למרס 1981 בפרסומה של "האמנה הלאומית". זהו המסמך החריף ביותר שפורסם ברמת הגולן נגד מדינת ישראל, ובו הוחלט להטיל חרם דתי על כל מי שקיבל אזרחות ישראלית. ההחלטה על החרם הדתי התקבלה בחי'לווה (בית תפילה) במג'דל שמס ופורסמה בשם אנשי הדת. החרם הדתי והחברתי כלל נידוי המתאזרחים מכלל העדה ואיסור מוחלט על קיום קשר עימם. הלחץ היה קשה מנשוא. בהיות מרבית הדרוזים בגולן אנשים דתיים ומאמינים מיהרו רבים להחזיר את התעודות.

ביום 14 בדצמבר 1981 התקבל בכנסת חוק להחלת המשפט, השיפוט והמנהל הישראלי על רמת הגולן. הדרוזים היו חייבים עתה לציית לחוק ולקבל תעודות זהות ישראליות. הממשל הפעיל לחצים על הדרוזים לקבלת תעודות הזהות והמשטרה הונחתה להכביד ידיה על חסרי תעודות זהות וקיצוניים למיניהם.

הקונפליקט שנוצר בין הדרוזים בגולן לשלטונות ישראל הלך וגדל, וביום 14 בפברואר 1982 פתחו הדרוזים בשביתה כללית כצעד מחאה לחוק שפורסם חודשיים קודם לכן. הקונפליקט החריף בעקבות עליית הצבא והטלת הסגר על כפרי הדרוזים בגולן.

השביתה והסגר נמשכו תקופה ארוכה והסתיימו ביום 20 ביולי 1982, עם פרוץ המלחמה בלבנון.

רעיון תעודות הזהות הישראליות התקבל בקרב הדרוזים בגליל ובכרמל ללא תגובות שליליות, גם נושא הענקת האזרחות הישראלית לא עורר בעיה מיוחדת. אך עם הטלת החרם הדתי על המתאזרחים הדרוזים בגולן החלה התעוררות בקרב הדרוזים בישראל ובראשם שיח' אמין טריף (אשר לא ראו בעין יפה הכנסת נושאים פוליטיים לענייני דת) לביטולו. אי קבלת דעתו של שיח' אמין טריף ליכדה את העדה בישראל סביב מנהיגה הרוחני ונגד מנהיגי העדה בגולן.

הקערה התהפכה על פיה כאשר נאסרו כמה ממנהיגי העדה לאחר הטלת הסגר הצבאי על כפרי הדרוזים. אז החלה התערבות מסיבית של הדרוזים בישראל בקונפליקט, חילוקי הדעות בנושא החרם הדתי נשכחו ובני העדה בארץ התלכדו כדי לסייע לאחיהם. מנהיגי העדה מישראל החלו להפעיל לחץ כבד על השלטונות להסרת המצור מעל כפרי הדרוזים בגולן. מצב זה גרם לליכוד הדרוזים ברמת הגולן והדרוזים תושבי ישראל בתוך הקו הירוק (זבידה, 1988).

למרחב הגיאוגרפי של אזור הגולן היושב בגבול בין שתי מדינות היתה השפעה רבה על אופי היחסים שנוצרו בין הממשל למעוט הדרוזי. כמו כן, הפעילות המוסדית הישראלית נעשתה ביד רכה ולא החלטית ויצרה מציאות שהמשיכה את הקרע.

מאז 1982 המצב נשאר כשהיה – אין מנצח.

הקרע בעדה הדרוזית בין מחזיקי תעודות זהות ישראליות ובין המתנגדים להם עדיין קיים. מחזיקי תעודות זהות ישראלית הם מיעוט בעדה שמתנכלים לו. למרות שהמתנכלים הם מיעוט, קולם נשמע והם נותני הטון בדעת הקהל המקומית.

לפני כשלוש שנים (פברואר 1997) כשההסכם עם סוריה נראה קרוב גברו ההתנכלויות כלפי מחזיקי תעודות הזהות הישראליות. אותן משפחחות בחנו, בדיסקרטיות, את האפשרות המעשית של הקמת ישוב דרוזי חדש בתחומי הקו הירוק, באזור רמות נפתלי או לחילופין על הארבל סמוך לקבר יתרו (אתר המקודש לדרוזים) במקרה של נסיגה ישראלית מרמת הגולן. הנסיון נשאר בגדר דיונים חשאיים ולא יצא אל הפועל.

כמו כן, דרוזים בעלי אזרחות ישראלית הקימו לפני כשנה עמותה וניסחו פניה מסודרת לבג"צ לביטול האזרחות הישראלית שלטענתם נכפתה עליהם או לחילופין ניתנה להם תמרות הקלות בתחומי החיים השונים (הארץ 5.2.1997).

הדרוזים בגולן הם עדה שמרנית וחוששים משינויים כלשהם לרעה במעמדם ובתנאי חייהם (חרדה הנובעת מנסיון בן שנים של חיים באמצע הדרך בין שתי דמינות עוינות). המציאות הראתה כי כל פעם שהשלטונות ניסו לערוך שינויים במעמדם של הדרוזים בגולן (מתן אזרחות ישראלית, גביית מיסים נוספים, מניעת הטבות שנתנו קודם לכן וכו'), כן הקשיחו הדרושזים את עמדתם והגבירו את התנגדותם לשליטונות. התנגדות זו באה לידי ביטוי בין היתר בהפקגנות, עצומות והצהרות שונות של מנהיגי העדה.

כן מצב אוכלוסיית הדרוזים נשאר כשהיה כאשר הם נהנים משני העולמות, השלטון הישראלי הנוהג ביד רכה וסובלנות ולא פוגע באמצעי מחייתם, ובסוריה – שם הם נחשבים גיבורים לאומיים בגלל ההתנגדות לשלטון הישראלי.

היבט חברתי כלכלי

עד 1967 היתה אוכלוסיית הדרוזים בגולן כפרית ודלה. בעשור הראשון לשלטון הישראלי חל שגשוג כלכלי בכפרים, שהאיץ את המודרניזציה.ההתפתחות חלה עקב הכניסה לשוק העבודה הישראלי, והתפתחות החקלאות לשם שווק, כאשר בגולת הכותרת עמד גידול תפוחי עץ (פירו, 1993).

צבירת ההון במהלך השנים שמרותי חוץ ושיווק, הושקעה חזרה בתשתית הכפרים ובחקלאות (תכנית השקייה משותפת בבקעת יעפור ושיטות מודרניות בחקלאות) והביאה לשגשוג נוסף ולעליה ברמת החיים.

החקלאות נשארה עיסוקם העיקרי של תושבי הכפרים הדרוזים בגולן, והעליה ברמת החיים היתה תוצאה של החקלאות המסחרית. דבקותם בחקלאות קשרה אותם לכפרים ושמרה על אחדותם וזהותם העדתית. תהליך זה מנוגד להתפתחות שהתרחשה בכפרים הדרוזים בגליל ובכרמל שבהם נגרמה עליה ברמת החיים בשל ההשתלבות בשוק העבודה מחוץ לכפרים ובשל נטישת החקלאות.

יש לציין שרוב המועסקים (שלא בתחום החקלאי) לא נטשו את החקלאות לגמרי והמשיכו לגדל תפוחי עץ או צאן, מכאן שהחקלאות תופסת מקום ראשון בעיסוקם של תושבי רמת הגולן, וכמעט כל תושב נהנה ממנה. עסקים שמחוץ לחלקלאות התפתחו לא על חשבון החקלאות אלא היו פועל יוצא ממנה (פירו, 1995).

חתך התעסוקה של הדרוזים בגולן: 44% עוסקים בחקלאות, 30% עוסקים בשירותים מחוץ לכפרים, 10% עוסקים בבתי עסק קטנים, 10% מורים וסטודנטים (פירו, 19093).

ישראל פתחה לפני הדרוזים אפשרות ללימודים גבוהים בסוריה שם הם נהנים מדמי לימוד חינם, דבר שהעלה את אחוז המשכילים בקרבם, ומספר האקדמאים בקרב הדרוזים בגולן שווה כמעט לזה שבקרב כלל העדה הדרוזית בגליל ובכרמל (זבידה, 1988; הארץ, 5.2.1997).

המגע עם המודרניזציה נעשה באמצעות ההשכלה והחקלאות המסחרית. ההשכלה מקרבת את הדרוזים למודרניזציה וערכי החברה המערבית, וכן החקלאות השיווקית מביאה ליחסי גומלין כלכליים מסחריים וחברתיים.

עם השגשוג והעליה ברמת החיים ניכרת התפשטות של הכפר הדרוזים בגולן. הגידול הדמוגרפי, המתבטא בריבוי בתי אב, מביא להתפרשות מרחבית של הבניה בכפר. בנוסף, התמורות החברתיות והכלכליות בכפר הביאו לחדירת יסודות מודרניים כגון חיבור לרשת החשמל והמים, הקמת מבני ציבור מודרניים ושירותים עירוניים אחרים (פירו, 1993).

פגיעה חמורה ביותר בחקלאות ובמקורות פרנסתם של הדרוזים בגולן ארעה כתוצאה מהשביתה הארוכה בשנת 1982. כתואצה מכך איבוד פועלים דרוזים רבים את מקום עבודתם ומורים רבים איבדו את שכרם במשך ששה חודשים, דבר שגרר גם פגיעה קשה במערכת החינוך ברמת הגולן בעקבות סגירת בתי הספר (זבידה, 1988).

לסיכום, העליה ברמת החיים והעליה ברמת ההשכלה הגבירו את תהליך המודרניזציה והשינוי החברתי, אולם השינוי החברתי לא הדביק את התמורה הכלכלית. החברה הדרוזית נשארה חברת מסורתית. ריבוי בתי האב וההתפרקות לבתי אב חדשים לא הרסו את ההשתייכות המשפחתית, שהיא חזקה עדיין ובאה לידי ביטוי ביריבות היחסית הקיימת בין המשפחות השונות.

התרבות השלטת היא עדיין תרבות "פנים אל פנים" המאפיינת חברה מסורתית מזרח תיכונית. תרבות זו מבוססת על מערכת חוקים לא כתובה המתאפיינת על ידי פחד הדדי, כבוד הדדי ויחס בין אישי. ולכן החרם של ההנהגה הדרוזית על מקבלי תעודות השהות הישראלית השפיע כפי שהשפיע.

סיכום

העדה הדרוזית עוצבה במשך שנים רבות על ידי הדת כאשר המסגרת החברתית-מסורתית ותנאי המגורים בהרים עזרו לחפות על מגבלות הדת, וקבעו את זיקתו של הפרט לעדתו, ועל כן היחלשות מסגרת זו בזמנים המודרניים בימינו יכולה לסכן את המשך קיומה ועתידה של העדה.

החשיפה למקומות פרנסה חדשים עם הכנסה קבועה, השירות הממושך בצה"ל, הרחבת ההשכלה, והמגע היומיומי עם החברה היהודית השמונה מזו הכפרית מביאה לשינוי באורח חייהם ובהשקפותיהם של הצעירים הדרוזים; מעלים תהיות מרובות בתחום הדת, ומחלישים את הזיקה לזקני העדה.

מאמר זה בדק את השפעת המיקום הגיאוגרפי על התמורות שחלו בכפרי הדרוזים בישראל ועל מערכת היחסים שנקרמה בין המיעוט הדרוזי לחברה הישראלית לאורך זמן. המרחק ממרכזי הערים משפיע במידה רבה על קצב ההתפתחות וחדירת הערכים העירוניים לכפרים. ככל שהמרחק קצר המודרניזציה רבה יותר. יותר גברים עוסקים בעבודות מחוץ לכפר, מתפתחים ענפי תעסוקה חדשים, תעשיה ובינוי, תקשורת ועוד.

דרוזים בישראל הם מיעוט קטן (כ1.7 אחוז מהאוכלוסייה), נאמן למדינה ולערכיה השלטוניים, משולב בחיים הפוליטיים, הביטחוניים והכלכליים של המדינה. מיעוט אשר עד לפני 50 שניה היה סגור בכפרים עם מעורבות קטנה מאוד בחיי המדינה.

האוכלוסייה הדרוזית היום חיה בני כפרים גדולים ומבוססים בהר הכרמל, ובששה עשר כפרים הפזורים בשלושה גושים בגליל העליון המרכזי והמערבי. בנוסף לריכוז הכפרים הדרוזים ברמת הגולן. הכפרים הגדולים בכרמל, הנמצאים בשולי העיר חיפה התרחבו לדרגה של עיר, מבחינת מערכות אורבניות מודרניות, דואר, תשתיות חינוך ותעסוקה. כאשר האופי החקלאי המסורתי של הקהילה הולך ונעלם ובמקומו נבנה דור מודרני ער לערכי חברה מערבית. דבר דומה קורה בכפרים הרחוקים יותר מהעיר הפזורים בגליל העליון והמרכזי נשמר צביון הכפר המסורתי, אשר עדיין בחלקו עוסק בחקלאות. אבל גם כאן, חדרו החיים המודרניים, כבישים, בנק, חשמל ובניה נודרנית המשנים את אופי הכפרים, אך במידה פחותה.

ברמת הגולן המציאות שונה מזו שבישראל. החקלאות עדיין מהווה מקור פרנסה עיקרי, כאשר חל מעבר לחקלאות מודרנית שיווקית. קיימת גם התרחבות של התשתית: כבישים, חשמל ותקשורת, בעקבות העלייה ברמת החיים. העדה הדרוזית כאן שומרת על צביונה המסורתי-דתי וזאת קרוב לודאי עקב הסתגרותה היחסית ואי שילובה במערך החיים הישראלי, כיתר הדרוזים בישראל, מרחקה הגדול ממרכזי ההתיישבות הגדולים בצפון הארץ ואי הבהירות השוררת לגבי עתידה הפוליטי.

החברה הדרוזית למרות שגשוגה עדיין עוברת תהליך מכאיב של שינויים. ההנהגה המסורתית מאבדת מסמכויותיה כאשר דור צעיר של דרוזים (שכבה של אינטליגנציה מקצועית) אשר נחשף לפעילויות מחוץ לכפרו חוזר אליו. הם חוזרים מעמדות כוח פוליטי ביטחוני, אקדמאי או כלכלי עם תפישות חדשות לגבי הגדרת הקבוצה. מבחינה דתית ומבחינה כלכלית מודרנית המעבר לעיור הופך בהדרגה את החברה הדרוזית לחברה אורבנית עם נטייה להתבוללות מתוך חיקוי לשכניהם הערבים או היהודים, כאשר הזיקה לדת הדרוזית נחלשת. במקביל עולה מספרם של הצעירים הדרוזים המבקשים לטשטש את זיקתם לעדה, ולהגר לעיר. מתפתחת תופעה של נשואים לבנות שאינן מקרב העדה. יש גם המבקשים לפטור אותם מחובת הגיוס. בכפרים המרוחקים בגליל בהם אוכלוסיית הכפר היא דרוזית הבעיה פחותה אך בכפרים המעורבים או אלה בכרמל הקרובים לחיפה ההתבוללות הופכת לבעיה.

העם היהודי בתחילת המאה האחרונה נתקל בתופעה דומה של התבוללות האינטליגנציה בקרב עמי המערב, אשר התשובה לה היתה הציונות והקמת מדינה חילונית לאומית. החברה הדרוזית תחדל להיות חברה המצייתת בצורה עיוורת למנהיגות הדתית ותוך מספר לא רב של שנים לא תהיה עוד כפרית או דתית. באופן מקביל שאלת הזהות הדרוזית, ואורח החיים הדרוזי בחברה אורבנית חילונית הופכים לאתגר, מן השורה הראשונה, למינהל הדרוזי המסורתי, למדינת ישראל ולדור הדרוזים הצעיר הממלא את שכבת האינטליגנציה המקצועית החדשה.

(הנתונים נכונים לשנת 1998)

כל הזכויות שמורות

ביבליוגרפיה

אולמרט י., (1986) המיעוטים במזרח התיכון, משרד הביטחון, תל אביב

אלשיך ס., (1978) הזהות הדרוזית, עבודה לתואר מ. א., ביה"ס לחינוך, אונ' ת"א.

בן דור ג. (1995), העדה הדרוזית בישראל בשלהי שנות התשעים, המרכז הירושלמי לענייני ציבור.

בן דור ג. (1996), " רקע היסטורי, דתי ואידאולוגי" בתוך העדה הדרוזית בישראל לקראת המאה ה-21, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ירושלים

בר-גל י. (1976) "קוים ךתמורות במבנה כפרי המיעוטים בישראל וגורמיהן", אופקים בגיאוגרפיה, 2.

דנה נ. (1974), הדרוזים: העדה ומסורת, דפוז הממשלה, ירושלים.

דו"ח מבקר המדינה (1996), החינוך במגזר הדרוזי, 346-372.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (1983), פרסומי מפקד האוכלוסין והדיור, פרסום 9 ו-13.

עיתון הארץ 5.2.1997

וייס ש. (1981) :ההידרדרות בכפרי הדרוזים", ארץ הגולן, 58.

זבידה א. (1988), הדרוזים ברמת הגולן: קונפליקט שך אי הבנה 1982-1978, מרכז משה דיין, אונ' ת"א

חלבי ע. (1990), "המבנה הפיזי של הכפר הדרוזי", הדרוזים בגולן, עבר והווה, המכון לחקר הגולן, אונ' חיפה.

חלבי ר. (1987), מפעל קדמני: התרבות הארגונית של מפעל דרוזי, עבודה לתואר מ.א. אונ' ת"א.

חסן י (1992), תמורות בישובים הדרוזים כתוצאה משילובם במערכת הביטחונית הישראלית, עבודה לתואר מ.א. , החוג לגיאוגרפיה, אונ' חיפה.

יעקובוביץ ת. (1990), " קורות ההתיישבות הדרוזית בכרמל", אריאל, יא (68-70).

ליש א. פלאח ס. (1981), הארגון העדתי של הדרוזים", בתוך ליש א. (עורך), הערבים בישראל: רציפות ותמורה, מאגנס, ירושלים.

ליש א. (1996), :הדרוזים: זהות ושילוב", בתוך העדה הדרוזית בישראל לקראת המאה ה-21, המרכז הירושלמי לענייני ציבור, ירושלים.

סופר א. (1984), "יחסים משתנים של רוב ומיעוט וביטויים המרחבי – המקרה של ערביי ישראל", אופקים בגיאוגרפיה, 9-10.

סלאח ש. (1989) תולדות הדרוזים, דף – נוי, ירושלים.

סמוחה ס. (1976), "ערבים ויהודים בישראל – יחסי רוב מיעוט", מגמות, כ"ב(4).

ספרי פ. , (1990), "התפתחות היסטורית שך מג'דל שמס, בוקעתה ומסעדה", הדרוזים בגולן : עבר והווה, המכון לחקר הגולן, אונ' חיפה.

פלאח ס. (1983), "היישוב הדרוזי בארץ ישראל", בתוך שמואלי א. סופר א. וקליאוט נ. (עורכים), ארצות הגליל, כרך ב' משרד הביטחון, ת"א.

פלאח ס. (1984), "התיישבות הדרוזים בארץ ישראל" בתוך סופר א. (עורך), הדרוזים בישראל, המרכז היהודי ערבי המכון לחקר המזרח התיכון, אונ' חיפה.

פירו ק. (1993), "הדרוזים ברמת הגולן" בתוך דגני א. ענבר מ. (עורכים), הגולן והחרמון, ארץ, משרד הביטחון, תל אביב.

פירו ק. (1995), "ברית חיים וברית דמים – הדרוזים בישראל", טבע הדברים, 8.

פירו ק. (1996), בתוך העדה הדרוזית לקראת המאה ה-21, המשרד הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ירושלים.

עזריאלי י (1989), אחווה שעמדה במבחן, ההסתדרות הציונית.

שטנדל א. (1992), ערביי ישראל בין הפטיש לסדן, אקדמון, ירושלים.

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר