אימגו - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   פולקלור

פולחן השטן בישראל ובהיסטוריה החדשה

מיכאל שרון


 

מה מקור האכזריות והפרוורסיה הנפוצים לעיתים בישראל? ומה מקור הגורם המנציח זאת - אדישות יחסית של קהלים בישראל לבעיות הבוערות בישראל, כגון העוני הנורא?

חוסנה של החברה הישראלית - מבחינה מוסרית בין היתר - הינו כיום בעיית מפתח בחברתנו. אובדן חוסן זה קשור הן בקריסה חלקית של מערכות רבות, והן באדישות מצד קהלים נרחבים לנושאים בעלי משמעות קיומית מכרעת העומדים על הפרק, דבר המנציח מצידו את הסאוב המעמיק. 

פשר האדישות בישראל  הינו קיום אופיום להמונים מסוג קטלני במיוחד - דת פרוורטית ואטאוויסטית - פולחן השטן.

בפסק דינו  ב-3 מרץ 2005 דחה בית המשפט העליון את הבקשה למשפט חוזר ל-5 הנאשמים הערבים בפרשת הרצח המתועב של הילד דני כץ.  אלא שקיימות  ראיות רבות לפריכות סביב אותה הרשעה.

כך למשל, הצואה שנמרחה על גופתו של הנער, על פי הבדיקה הפתולוגית אינה של הנרצח עצמו. אבל היא גם אינה של אף אחד מהנאשמים.

בעניין זה, כתב לוחם זכויות האדם מר גדעון ספירו במכתב ששלח ב-10 למרץ לשופטי העליון, אליהו מצא, אילה פרוקצ'יה, ואשר גרוניס:

“כאשר ד”ר ב. בלוך, מי שהיה מנהל המכון לרפואה ממשלתית בתקופת הרצח ובדק את הגופה, העיד כי צפידותה ותנוחתה של הגופה עומדים בניגוד לכתב האישום כאילו עברה שלב ביניים ביערות הכרמל, אתם מבטלים את דבריו. כאשר הצלם שצילם את הגופה מעיד אף הוא בצורה שיכולה לסייע לנאשמים, דבריו מוכתמים “כלא מקצועיים”. כאשר פרופ' פאונד, פתולוג שהעיד מטעם ההגנה מחזק את הטענות שמסייעות לנאשמים, אף הוא מבוטל.

אולם כאשר הפתולוג הממשלתי דהיום, פרופ' היס, איש שנוי מאוד במחלוקת באשר לסטנדרטים המקצועיים שלו, מעיד נגד הנאשמים, אתם נאחזים בעדותו כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים.   כאשר אין לכם מנוס ואתם נאלצים לאשר כי הופעלו על הנאשמים אמצעי חקירה פסולים, אתם מוסיפים מיד כי הם לא השפיעו על רצונם החופשי של האשמים. על סמך מה? עד כדי כך אתם אצים רצים להרשיע את הנאשמים שאינכם חשים בסתירה המהותית שבדבריכם: אמצעי חקירה פסולים אינם יכולים שלא להשפיע על רצונו החופשי של נחקר. מידת ההשפעה משתנה מנחקר לנחקר”.

נראה שהשופטים והחוקרים חשבו באופן ראשוני על הכוון הלאומני, שכן התפרצות רגשות לאומנית המתבטאת במעשי אכזריות קשים, עשויה לעיתים לשאת סממני תעוב ברורים. 

בהקשר זה, מוכר המקרה של רצח שני הנערים המתבגרים במערה באזור התנחלות אפרת, לפני כ-5 שנים. הללו נרצחו באכזריות רבה, לאחר התעללות מסמרת שיער, כדברי יהודה היס, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו-כביר. גם גופותיהם רוטשו, איבריהם הפנימיים הוצאו, וחלקים מדמם ומוחם נמרחו על כתלי המערה

אך בניגוד לפעולה לאומנית מתפרצת ה”משחררת” דחפי פרוורסיה קשים, נושא רצח דני כץ גם תווים של פעולה מחושבת, טשטוש ראיות וכד'. אלה עלולים לאפיין יותר את קור הרוח המחושב המופעל במסגרת תעוב מסמר שיער, של בני כת השטן

כאן עלינו להזכיר כי מלאכתם של מגייסי כת השטן בישראל בקרב צעירים הינה קלה לאין ערוך מזאת של העושים זאת בארצות נוצריות. הנצרות מבוססת על אהבת האלוהים ואקט האמונה, ואינה מטילה דרישות רבות על מאמיניה. מאידך היהדות מבוססת על עבודת שמיים מאומצת, על מצוות מחמירות, וכך, השחרור מאלה וממוסר כלשהו, המוצגים כמחמירים מאד, מקלה מאד על עבודתם של מגייסי כת השטן בישראל, והופכת את התופעה, ואיתה גם את תופעות אכזריות בישראל  - להמונית. 

קיימות עדויות שעבודת שטן בישראל היתה נפוצה כבר בשנות ה-40 וה-50 ומוטיבים של עבודת שטן הובאו לישראל עוד על ידי בני העלייה השנייה. ידועות מצבות קבר משנות ה-20 וה-30 של בני עלייה 2 שמתו צעירים, בהן נמצאו חרוטים סמלים של עבודת השטן: למשל, הציורים על מצבתו של נתן איכר, אחד מקבוצתו של מאיר יערי בביתניה-עלית בשנות העשרים. הבחור שלא עמד בלחץ הדינמיקה הקבוצתית שהתחוללה שם, שלח יד בנפשו. על המצבה יש ציור עמוס סמלים שטניים ופגאניים. דן חמיצר כתב על כך איזשהו מחקר שייחס לקבוצת יערי סממנים של כת השטן. הקבר של נתן איכר נמצא בכנרת בפינה הצפון מזרחית של בית הקברות, לא רחוק מקברה של המשוררת רחל. קישור: מיתוס ביתנייה וזרע הבגידה במציאות. 

יש האומרים כי השיר המסתורי שנפוץ בישראל ושודר פעמים רבות ב”קול ישראל” בשנת 1956 בו שר זמר בקול בס עמוק ולגלגני (ובמבטא רוסי) את המילים הבאות: “מי מכיר, את האיש שבקיר... האיש לוחייש בקול שקייט, אני רוצה לצאיית, לצאיית”... מבטא עבודת שטן ומוטיבים שטניים וסדיסטיים שנפוצו אז בישראל:  

האיש שבקיר

בתוך הקיר עומד אדם
בדד בדד עומד הוא שם
מי מכיר את האיש שבקיר

האיש עומד בקיר מזמן
אינו יכול לצאת מכאן
מי מכיר את האיש שבקיר

האיש קטן הקיר ענק
האיש חלש הקיר חזק
מי מכיר את האיש שבקיר

האיש לוחש בקול שקט
אני רוצה לצאת לצאת
מי מכיר את האיש שבקיר

קולו גווע קולו נדם
האשאר שם לעולם
מי מכיר את האיש שבקיר 

מעט מאוחר יותר מוכרת גם ספרות הסטלגים, ההתעללות והסדיזם, שהופצה בישראל בסוף שנות ה-50 ושנות ה-60,  וזאת בעוד בישראל השמרנית של אז, ספרים המתארים מאידך, מין פשוט וטבעי, כלל לא הופצו.  

ונחזור לפרשת רצח הילד דני כץ. כך, דומה שהערבים שנעצרו בפרשת רצח דני כץ נעצרו משום שעבדו שם בבנייה, והכירו את המקום, דבר שאפשר את הפשע והחמיקה. אך כך גם בני שכונת דנייה עצמה (אזור הרצח, שכונת וילות חיפאית של המעמד הגבוה), צעירים בני טובים, שאין זה בלתי סביר להניח שכמה מהם עשויים היו להימנות על כת השטן. באזור ובאזורים חיפאיים סמוכים הופיעו כתובות גרפיטי “לוסיפר”. וכן, לפני כ-5 שנים – כתובות אהדה לרוצח בפרשת רצח הצעיר מכפר סבא, אסף שטיירמן, על ידי 2 בני כת השטן, צעיר וחברתו, וזאת בעת המשפט: “רועי, אני אוהב אותך”. באזורים שונים בחיפה מופיעים תכופות כתובות גרפיטי הנושאים חותם ברור של כת השטן. 

בנוסף, בשכונת דנייה עצמה, בשנות ה-90 בוצעו מעשי התעללות ורצח פולחני מסמרי שיער בבעלי חיים בגן זואולוגי קטן, כאשר נוקרו עיניהם של חיות, נערפו ראשיהן של אחרות וכד'. והדבר ארע מספר פעמים. 

בני כת זאת הפכו בין השאר את ההתעללות והרצח הפולחני בעינויים נוראים של חתולים לתופעה נפוצה בישראל. אצל מפיצי סמים צעירים בתיכונים, נמצאים תכופות אביזרים פולחניים וציורים ושאר סממנים של השתייכות לכת השטן. האם, בהגיעם לצה”ל, הם מתעללים ופורעים באוכלוסיה פלשתינית ומנהיגים טכסי השפלה ביחידתם?

פרופסור ידוע באוניברסיטת חיפה שגנב רעיונות ופרסמם תחת שמו (תוך שינויים ותוספות חסרי חשיבות), והתנהג באופן חסר גבולות ומתעמר כלפי חוקר או שניים מצטיינים (אשר כלפי עבודותיהם בצע פלגיאט מתמשך - עוד משנת 1979 -  שזיכהו ביוקרה רבה), תוך בלימת וסרבול קידומם ביד רעה, בחר במכוון במספר 18 (או   666 )  -  סמל מרכזי של כת השטן -  כמספר המתנוסס על דלת משרדו בין משרדי מרצים אחרים בחוג לפסיכולוגיה, בניגוד למספר הרץ של דלתות במקום. 

המשטרה ורשויות החוק מתעלמות לחלוטין מנושא כת השטן  בישראל (להבנתי אין זאת כת, אלא תופעה המונית בישראל), ואילו ניתן דווקא לסבור שחקירה ובעקבותיה מעצר ראשי הכת בישראל (העשויים להיות פרופסורים באוניברסיטאות או מי יודע, אפילו שופטים) יחשפו תיעוד שישפוך אור חדש על רציחות רבות והיעלמויות מסתוריות שאירעו בישראל - אולי מאז שנות ה-50. מדובר בתנועה עריצה וריכוזית, וסביר שקיים אצלם ארכיון כלשהו, אולי אפילו גדול למדי, ואולי אף סרטי וידאו רבים וקלטות המתעדים מעשי תעוב חסרי שם רבים שאירעו בישראל. 

מאפיינים של השטניזם 

 

שימו נא לב שלא נתתי זהות פוליטית מסוימת לאנשים הדוגלים בשטניזם. התופעה קיימת, קשה, גורמת לסאוב מתפשט והולך. האם השטניסטים מחליפים צורה פוליטית, מתחמקים מזהות ספציפית בדומה לנגיף האיידס, אך עשויים לחדור לפוליטיקה, לארגונים פוליטיים גם בשמאל וגם בימין ואף להטות גופים וארגונים? 

מבחן השכל הישר: 

כללית, סביבה אנושית המוטית על ידי אבסורדים, היכן שחודרת תרבות שקר ורמייה, היכן שנאמרים דברים והיפוכם, היכן שקיימת לגלגנות לעמלו של האדם, היכן שמנוכסים דברים בעלי ערך תוך השמטת הערך מהאדם המביא ערכים אלה לידי קיום; היכן שקיימת לגלגנות לתחושות הצדק הטבעי תוך רטוריקה המעלה אותן על נס -היכן שמתקיימים היפוכים אלה - שם יש נישה המאופננת על ידי אנשים הדוגלים בשטניזם. 

מבחן העבודה הקשה: 

דומה ששטניזם הינו בעל אפקט תועלתני-פרט ברור התומך באפקט ה''אמוני''. סבורתני בפשטות שהוא מאפשר התחמקות מעבודה קשה, או אם לדייק בדברי, נראה שאנשי השטניזם גורסים מאמצים חד פעמיים לתכלית קניית סטטוס חברתי, שאחריהם יפלו לידם פירות עבודתם של אחרים כפרי בשל. 

האם המוטו שלהם הוא: רק חמורים עובדים? דומה שאין הם מאמינים במאמצים נמשכים בזמן, ולא בהרחבת מיומנויות. זוהי גישה מנוגדת והופכית לכל שהשיגה האנושות והתרבות עד כה. 

בזיזה, השאה והתעמרות: 

בעלי תצורת הפעולה הדמונית הם לעיתים קרובות גם אנשים המתעתעים בנו תוך גזילת זמננו, והרבה, בחיים החד-פעמיים האלה. אלה - מה שמאפיין אותם לרוב שהם יוצרים בזבוז ניכר בזמן, מתעתעים ומסבכים, ואחר מקלים בנקודה מסוימת ואנו נאנחים לרווחה: סתם חשדנו בכשרים...  

זוהי הפעולה החמקנית האופיינית בעלת האופי הדמוני. גם כאן לרוב עומדת בזיזת פרי עמלנו או בזיזת אנרגיות או ניזונות מחיוניות אישית או רעיונות מוצלחים שלנו, ולעיתים אפילו חקיינות של סגנון אישי.  

פעילות מנכסת מסוג זה זקוקה להמשך שיתוף פעולתנו, ולכן יוצר הטיפוס הדמוני נקודות של הקלה רגעית, שאנו נתלים בהם. מערכת כזאת של התעמרות מאפיינת בדרך-כלל יחסים שבהם החומסים אינם נותנים לנו שכר על עבודתנו ואינם קשורים איתנו בחוזה פורמלי, ולכן הם משתמשים בשיטות עתיקות יומין של השאה, התעללות והרפייתה, למטרת תעולנו לעשייה ללא תמורה. הם גם זקוקים להתעמרות המתעללת למטרת חיזוק הערכתם העצמית, שכן אף אדם לא יודה לעצמו שהוא באופן בסיסי פרזיט, והוא מעדיף להפגין: תראו, בזכות פיקחותי זה בא לי, כל הטובין הללו. 

בעיה אופיינית כאן היא שכל גישה מתגוננת, כולל לעג, פועלת בעירבון מוגבל, וסופה שמסכלים את האפקטיביות שלה. שם המשחק כאן הוא: התשה (בעקבות בזיזה). זאת תצורת פעולה פרזיטית שלובשת צורות מתחלפות לסכל את ההגנות שלנו, ממש כמו נגיף ה-HIV (איידס). השיטה - לזהות בזמן ולברוח, אין לנצח במשחק זה. או לנטרל ולסכל במלוא הנחרצות והנחישות. זאת תצורת תפקוד הישרדותית-אורגנית עתיקת יומין. אחרת עשוי המותקף למצוא את  עצמו מול מטלה חסרת-סוף, מצב  שהפילוסוף עמנואל קאנט  כינה  Unendlische Aufgabe

ניתן לסבור שגיתה למשל  (יוהאן וולפגנג פון גיתה, 1749-1832), כאדם יוצר שניתקל בתופעה המסלידה של רשעות למען רשעות ונזק למען נזק ואכזריות כגורם רקע מתמיד בסביבות אנושיות מסוימות - תופעה המנוגדת קוטבית לרוח היוצרת האנושית והגודמת את החיים עצמם, שאל עצמו כאדם חושב מעמיק: כיצד מתאפשרת תופעה כזאת הנוגדת את התפתחות החיים (סוג שאלה קנטיאני מובהק). 

תשובתו ב "פאוסט" הינה בדברי השטן מפיסטופלס ''אני הכוח ההוא, השוחר תמיד את הרע - ואת הטוב הוא יוצר''. שים נא לב שאין זו גישה תיאולוגית אלא תועלתנית: הרע מציג כביכול אתגרים, וההתגברות עליהם מקדמת. האם יש כאן סובלימציה מצד אדם חושב כלפי הבלתי עולה על הדעת? שכן הרי אין מדובר ברע ''תבוני'', מתון, נאמר, אלא בפולחני רצח ותעוב לשמם. שהרי ניתן להניח אתגרים גם בדמות יריבויות בין אנשים, כגון תחרות מרוץ 100 מטר (וחז''ל אמרו משהו בדומה ל ''קנאת יוצרים תרבה חוכמה''), או תחרות בין מפעלים כלכליים בשוק החופשי. לא נדרש לכך שטניזם שעקרו דיסאינפורמציה, סיבוך לא נחוץ של עניינים ותהליכים (חכם יהודי אמר: הגאון מפשט, בעוד הלץ מסבך), הטרדות ונזקים. 

השטניזם אינו מסמל חיכוכים קונסטרוקטיביים בתוך מערכות (כשם שחיכוך הגלגל בכביש מאפשר את תנועת הרכב), אינו מהווה סיגנל (אות) מובנה בעל משמעות, אלא רעש ואנטרופיה (ירידת רמת הסדר) בתוך המערכת - שנועדו לבלבל את מי שהינו יריב לקידומו של השטניסט, העקר לרוב כצנון. כהמחשה, ראה נא את כתובות הגרפיטי של השטניסטים (שאופיים ככזה הינו די ברור). וראו נא גם מוטיבים שטניסטיים בשירה הישראלית. במקרה של גרפיטי מוצגות לרוב מילים משובשות במכוון, שנועדו לעורר אצלך חרדה ואי נוחות. במקרה של שירה קיימת רשעות מובנית בטקסט, הממוסכת (מטשטשת ברישומה, מדוללת) על ידי ביטויים נוספים סבירים יותר שנועדו להפיג זמנית את החרדה ולהתל בך, מה שמעיד על אופיו החמקני של השטניזם. 

מוטיבים שטניסטיים בשירה הישראלית 

ובשירה העברית משנות ה- 50 וה-‏60 מאידך, קיימים מוטיבים שטניסטיים שאינם משתמעים לשני פנים, ואלמנטים נוספים המעידים על סגידה ללוציפר. הדברים הינם הרבה מעבר לסתם ''מוטיבים שיריים ארכיטיפים'', וכאמור יש כאן חד משמעיות.

דומה שהמשורר דוד אבידן הכיר והתחכך באיזוטריה שטניסטית ואחרת והכיר היטב משוררים שטניסטים. זאת אף שאני מהמר על כך שלא היה שטניסט בעצמו, שכן היה יוצר גדול בחלק רב מעבודתו ושאף להרחיב את יכולותיו (כגון לימודי הקראטה) דבר שאינו מאפיין שטניסטים, הנוטים, ניתן להניח, לעצלות מובנית (דוד אבידן אף ''סיים לא טוב'', מת בודד ונשכח, אולי משום ששטניסטים היו צריכים ''להוכיח'' כאן משהו למישהו) 

ומדוע אני מזכירו כאן? 

אבידן מרמז לפרושי על מהות העוינות לחיים ולהתפתחות האורגניסטית מצד השטניזם כדלקמן (אף שגישתו, בדומה לגיתה, הינה סובלימטיבית) : 

''אתה נער. ינקת חלב-זאבים מהול באגדות, בהן שימשתי רק תפאורה נרעדת. אני יותר מזה --  דורות של יונקים חלפו על פני בשיירות מתמעטות והולכות. אבותיי פנו להם את הדרך בלגלוג אוהד. הם ידעו שאתה תבוא אלי מרצונך הטוב'' (אהבה וגטאטיבית, משהוא בשביל מישהו, 1962). 

מאידך גיסא, דומה שגישתו של המשורר נתן זך אינה סובלימטיבית והיא קרובה ''לדבר עצמו''. בשיר שיובא להלן אני מבין שהוא עושה לשטניזם, משהו בדומה למה שאמר תאודור אדורנו על סרטיה של לני ריבנשטאל בתקופה הנאצית - ''מסע הפרסום המרהיב של המוות'': 

''אבל בעולם הרע, הוא עולם הגובה,

אתה רואה אורות ואינך חושש,

אתה דורך על משהו רך ואינך רוצה לכרוע

כדי לא להוציא גפרור ולהדליק אש,

אתה מחפש ידידים במקום שצריך רק לבלוע

אויר אפור או שחור, כדי לא לבקש

דברים באזני אחרים אלא רק לשקוע

סמוך לגופות אחרים ובתוך כך לגשש

בחרב עקומה וקצרה שאתה מנופף בה

מעל לראשך וכמו מעופף בה'' (ישנו העולם הטוב, 1959).

 אכן, תכנים מורבידיים, הרי-רשע, מבשרי-רע סתום/אפל (ominous) מדבירי חיים, מכוונים כלפי כישלונם האינהרנטי ועוינים להם ולפועלם באופן אבסולוטי מצויים בשפע מדהים אצל זך. למשל:

- שבע פעמים אמר הזאב לגדי חדל. רק אחר כך טרף.

- ידעתי כי קרוב לכבות אור עיני בלילה השחור.

הערה: אז מי היה צריך את הלוחמה הפסיכולוגית בעברית ברדיו קהיר בשנות ה-60 לפני מלחמת 1967 בנוסח ''בקרוב יעטוף אתכם המוות בגלימתו השחורה”?

- הזמן קצר, אני איני קובל.

ומשהו על “גורלו” של המפעל הציוני:

מתוך לחוף ימים

עוד מעט ירד הלילה הגדול, לילו של המדבר,
שעות האור מועטות באזורים האלה
ואנו נוותר עם הדברים שחשבנום ליפים
ולכדאים להלחם למענם, בבלי דעת
אם גם השמש העולה תסכים לדעתנו

חוסר תוחלת “הכרחית”:

- מתמיה עד כמה הדברים הם סופיים
ועד כמה סופיהם צפויים מראש במעשים

- שאול שומע מוסיקה
אשר נותנת לו ריפאות (מלשון רפאים)

- אין זה משחק, יתברר. זוהי רצינות, כמו כלי עבודה, יתד, סכין (הערה: האם כלי העבודה היחידים הינם בנוסח חרמשו של מלאך-המוות?)

- לעולם, לעולם לא יהי לו מנחם.

- והבינותי שבשבילי אין כל לובן בלילה
ואין אור שיכול למחוק גם את הרחוק ביגונותי.

“הרגעה” בנוסח שיר ערש גרמני, בדומה ל-

''תישן ילדי תישן. אמך בקבר; האב - בפומרלאנט; אבוי, פומרלאנט עלתה באש; תישן ילדי תישן”.

- אל דאגה, אל דאגה,
מחר ניקח את החפצים מכאן, נזיז כסא או שולחן,  מחר נרגע.
העקוב יהיה להר, אנחנו לבקעה.
מחר תשכח הרעה. הלילה ירד כמו שק של שינה הלילה ישקע.

אקלים מורבידי מעורר חרדה כללית

- הוא היה לימיו מה שהגרזן הוא לעץ, הפה לאוזן, ספר דברים לקן הציפור. כעת הוא שקט. הוא מת. כמו רוח, כמו עץ.

- לבסוף השלים עם המילים ואמר מה שאמר. כעת הוא נגמר. פניו מעומלנות. האוויר עוד רוטט. כעת הוא מת. הוא במילים ממעט.

- כבר רועד ממגע מקורים נרגשים, בשר המסע מצטמרר,
הים שוב מנפח גופות ציפורים בטיסה.

האם ''האסתטיקה האלתרמנית היא גם חסרת רלוונטיות וריקה וגם עויינת את החיים בעולמנו'' כפי שמשתמע מדברי זך במאמרו המפורסם מ-1959 ("הרהורים על שירת אלתרמן, "עכשיו", מס' 3-4) ?  או שיש כאן פרוייקציה פסיכולוגית ברורה מנהמת נפשה של רוח גודמת?  נתן זך עצמו מודה ''הרוח מודה ששגתה. לשקוע זה לא אהבה”.  הדברים מדברים בעד עצמם. 

קישורים: 

מהי האסתטיקה נוגדת-זך המטפחת את העצמת החיים ולא קולעת אותם למעגלי איון?  

ראו רשימתי "אלתרמן לעת הזאת"

מאמר על נתן זך ובפרט ביקורתו על אלתרמן ("הרהורים על שירת אלתרמן", 1959 ) במאמר הבא של מר אלי אשד

מאמר החולק על גישת זך כנגד אלתרמן

שירה העוינת לחיים

דיון באספקטים של עוינות מול העצמת החיים בחלק מהשירה הישראלית העכשווית

היבטי שטניזם ורשע בשירתו של נתן זך 

שטניזם - פרספקטיבות היסטוריות 

יהיו שינקטו בגישה מיתממת לפיה הופיעו בארץ כתות שטניות רק בשנות ה-70 ובעיקר ה-80,  בעקבות אנטון לה וי מקליפורניה שייסד כביכול את כת השטן הראשונה (בהתבססו על התורות ה”שחורות” של אליסטר קראולי). ויוסיפו אולי, כדי לסבר את האוזן, תופעות ספורדיות לכאורה, כגון זה שבצרפת היו בסוף המאה ה- 19 קבוצות שביצעו ''מיסות שחורות'' של עבודה לשטן. 

הבעיה בתרצנות זאת היא שסמלים וטקסים הופכיים לנצרות של שטניסטים כגון מיסה שחורה (כניגוד למיסה הקתולית) או צלב מהופך לא ''הומצאו'' בשנות ה- 60 על ידי לה וי אלא מאות רבות קודם לכן. לה וי פרסם בפומבי טקסטים ''אזוטריים'' שטניסטים תוך השתלבות במגמות מגוונות של העידן החדש. 

מכל מקום, הצבעה על התופעה, כפי שאני עושה כאן, אינה בגדר ''ציד מכשפות'' שמושאיהם, כמוהם כבני עמנו בתקופת המגפה השחורה באירופה ותקופות שחורות אחרות, הוצבו לרוב כמטרות לשיסוי המון (ראה מאמרי בנושא ''שתי גישות יסוד תועמלניות''). 

כללית, בנושא “ציד מכשפות”, ניתן לאפיון התופעה לאזכר כי, למשל, לאחר רעידת האדמה הענקית שהרסה את ליסבון במאה ה-17, חיפשה האינקוויזיציה שעירים לעזאזל למטרות ''הסברת'' זעם האל. אך זהו עניין אחר, שכן מדובר במטרות ''ממוקדות'' וחפות מפשע (כגון גם במקרה העיירה סאלם בארה''ב). זאת לפחות ברובם המכריע של המקרים, יש להניח, שהרי מה נזק מחוללות נשים קשישות או צעירות מרדניות (והרי ידוע שבדומה לתקופת סטלין, רבים ''הלשינו'' על שכן או קשישה ''קלאפטע'' או נון-קונפורמיסטים ואחרים שרצו להפטר מהם וכיוצא בזה). 

ברם, כמו במקרה בארץ של רצח הנער אסף שטיירמן, וכן מקרי היעלמויות בארץ ובעולם, התעללות מסמרת שיער בחתולים תוך רציחתם הפולחנית, וכיוצא באלה, אכן כאן מדובר בברור ברצח, התעללות, כמו גם בעברות פליליות על חוק הגנת החי, וכן שלל גישות ניזקיות בתחומי חיים רבים. 

כך למשל, במקרה של הפלת מטוס הנוסעים הישראלי על ידי צוות טילי ק-א אוקראיני בשנת 2001, לא יהיה זה בלתי סביר להניח שמדובר בחיילים בעלי רקע שטניסטי, שכן באוקראינה כיום יש מספר לא מבוטל של התאגדויות שטניסטיות בגוונים שונים, כולל אף גוון בודהיסטי/הינדואיסטי. 

אירופה  

קיימות עדויות על פולחנים שטניסטיים במרכז אירופה במאה ה- 16, וכן מאוחר יותר כמובן (כגון במאה ה-19 בצרפת), ויתכן שגם מוקדם יותר. כך למשל, הסופרת הצרפתית המופלאה מרגריט יורסנר (האשה היחידה שנבחרה ל”אקדמיה הלאומית הצרפתית” המהוללת) מספרת בספרה ''היצירה בשחור'' אודות מדען, פילוסוף והומניסט איש הרנסנס, בן דמותו של לאונרדו דה וינצ'י, בעל רוח חוקרת ענקית ותבונה חיה ושפויה להפליא, איש חסר כל, אגב, שבתקופתו האחרונה, ודווקא בסביבת מנזר, נפתחת חקירה של האינקוויזיציה כנגד אנשים צעירים ששהו בסביבתו, העוסקים בפולחן שטניסטי. המדען והפילוסוף, שלא היה לו כל מושג על כך, נידון לשריפה. ידידיו מהכנסייה, שזוכרים לו רגעי חסד רבים ומוקירים אותו, מגניבים לו קודם שריפתו רעל.   

היו אכן פולחנים שטניסטיים באותה תקופה. הכנסייה היתה מודעת לכך, שהרי מטרת האינקוויזיציה הדומיניקנית שהוקמה אז היתה בין היתר איתור אלמנטים כאלה, שנתפסו כסכנה נוראה לסדר החברתי ולמוסר.   

ובהקשר זה, ידוע שהתפתחה ''מסורת'' נוצרית שלמה סביב ''שטניות יהודית'', כגון עלילות הדם הידועות לשמצה אודות יהודים המשתמשים בדמם של ילדים נוצרים וכד'. אלא שנשאלת השאלה האם האנשים הרציונליים יחסית הללו, הדומיניקנים, היו הוזי חזונות שנאה נוסח יוליוס שטרייכר, עורך הדר-שטירמר הנאצי?  או שבאמת, קרה שנעלמו ילדים, ונמצאו אנשים שחוטים. והיהודים, בתלבושתם המוזרה, לא מוכרים בדתם ולכן אפופים סוד, משכו שימת לב כ''נאשמים'' אפשריים?   

וכי מהו מצב הבעיה שעמד בפני הדומיניקנים? היהודים? לאו דווקא. צאן מרעיתם. הם מכירים היטב את סיפור אליהו למשל והפגניות וכן העבודה הזרה והמגייה השחורה שנואות עליהם. והיו באותה תקופה אכן כתות שטניסטיות.  והרי עלינו לזכור כי הכמרים הדומיניקנים לא היו בדיוק פנאטים ברוח חומייניסטית. הם למדו לטינית, למדו פילוסופיה רציונלית בעיקרה (אריסטו, אוגוסטינוס, סנט אנסלם, ולא פילוסופיות מוזרות כדוגמת אלו שצצו בתקופות האחרונות). והם היו היחידים פרט ליהודים שחוכמת התנ''ך היתה נגישה להם, שכן העם הפשוט אינו יודע לטינית. נכון, בכל קבוצה אנושית עשויים להיות מטורפים, ואינקוויזיציה, מעצם טיבה, מעודדת התגברות מגמות הרסניות וברבריות, ואף, עקב סמכויותיה ופעולותיה, עשויים להמשך אליה טיפוסים ביזריים למיניהם, דבר שיאפנן את טיבה בהמשך באופן יותר ויותר נורא. וכבר היו דברים מעולם לא רק באינקוויזיציה, אלא גם במנגנוני חושך מודרניים למיניהם. 

אלא שהיו אכן פולחנים שטניסטיים באותה תקופה. הכנסייה היתה מודעת לכך, שהרי מטרת האינקוויזיציה הדומיניקנית היתה בין היתר איתור אלמנטים כאלה. מדוע היהודים עצמם לא יכלו לתת הסבר ברוח זאת לכנסיה? סביר שהדבר אף לא עלה בדעתם, ובנוסף, מכיוון שהיו שקועים עד צוואר בהתגוננות מתקיפתה התיאולוגית של הכנסייה (מוסד הויכוחים הפומביים), וראו אף הם את הכנסייה באופן די קבוצתי/סטריאוטיפי.

האם לא היה נמנע אסון היסטורי כבד אילו האינקוויזיציה אכן היתה בעניין זה רציונלית וממוקדת יותר, והיהודים עצמם, חושבים באופן נטול אסוציאציות שונות, תוך ניסיון להבין מה שורש המצב, כפשוטו, ללא דרש מיותר? 

ונעבור למזרח אירופה  

ספריו של מיכאיל בולגקוב משנות ה- 20 (למשל "השלג השחור") מצביעים ביותר מרמיזה על גישות שטניסטיות שרווחו עדיין בתקופת לנין, אצל אינטלקטואלים מטעם של המשטר. "האמן ומרגריטה" (או "השטן במוסקבה") של בולגקוב הינו ניסיון להראות לבולשביקים שאפילו השטן מתעב אותם. בתצלומים ממשפטי מוסקבה ניתן לשים לב בקהל ובקרב הפונקציונרים בעלי העמדות בצעירים ואנשים רבים בסביבות גיל 40 שהינם גלוחי ראש.  

ניתן למשל למצוא אינדיקציות לשטניזם בבריה''מ בתקופת לנין בספרו של מיכאיל בולגקוב מ- 1927 ''השלג השחור''. להלן דוגמא אחת, ע''מ 19: 

הצמדתי את הלוע אל הצדע, ומיששתי את ההדק לא באצבע המתאימה. עתה נשמעו מלמטה צלילים מוכרים לי היטב, התזמורת פתחה בצרידות, והטנור שר בפטפון: 

האם ישיב לי הכל אלוהים?!

אל אלוהים. פאוסט! הרהרתי, כן, הרי זה באמת דבר בעיתו. אחכה איפוא להופעתו של מפיסטו. בפעם האחרונה. לעולם לא אשמע אותו עוד. התזמורת היתה אובדת מתחת לרצפה ושבה ועולה, אך הטנור צעק בקול גובר והולך: “ארורים החיים, האמונה וכל המדעים”. 

מייד, מייד, אמרתי בלבי, אלא שהוא שר מהר כל כך...

הטנור הצטעק בייאוש, ומייד רעמה התזמורת.

 

האצבע הרועדת נחה על ההדק, אלא שברגע זה החריש --

 

עתה חזר גם השאון הרועם. מלמטה היגיע קול באס כבד:

והנה גם אני.

פניתי אל הפתח.

מישהו היקיש על הדלת בתקיפות, שוב ושוב. תחבתי את האקדח לכיס המכנסים ואמרתי בקול חלוש:

יבוא.

הדלת נפתחה לרווחה, ואני קפאתי באימה על הרצפה. הרי זה הוא, אין כל ספק. באפלולית, במרומים שמעלי, נתגלו פנים בעלות אף שתלטני וגבות פרועות. הצללים השתעשעו, ואני דימיתי לראות כי מתחת לסנטר הרבוע - מזדקר להב של זקן שחור. הכומתה נחבשה באלכסון עד האוזן, מעשה בן חיל.

בקיצור, לפני עמד מפיסטו. עכשיו הבחנתי, כי מעיל עליו, לרגליו ערדליים עמוקים מבריקים ותיק תחת בית שחיו.

 

רודולפי, אמר השטן בטנור, ולא בבאס.

אכן, לא היה צורך שיציג עצמו לפני. הכרתי אותו. בחדרי נמצא אחד האישים הבולטים ביותר בעולם הספרות בימים ההם, העורך והמוציא לאור של כתב העת הפרטי היחיד ''רודינה'', אילייה איואנוביץ רודולפי - - 

 

- וקיימת גם השטניות של משפטי מוסקבה (1936-8) בניצוחו של התובע הכללי הרב-מג האפל אנדרי יאנוארייביץ' וישינסקי: הודאות משונות של גיבורי המהפכה הבולשביקית המסורים והנאמנים ביותר, בקשר להרעיל את מנהיגי מעמד הפועלים בכספית וכיוצא בזה. 

אנו מוצאים גם דימויי כוח שטניסטים מובהקים בהתייחסות לקומוניזם, אצל אינטלקטואלים צרפתים, למשל בשנות ה-20 וה-30  (ראו בהקשר זה גם את שירו של נתן זך אותו ציטטתי למעלה, ''ישנו העולם הטוב')': 

- הקומוניסטים מתוארים על ידי בארביס או רומן רולן, מעריציהם הצרפתים, כ''עבריינים נמרצים, בארבארים קשוחי-לב שניחנו בכוח חייתי ניכר''. 

- פילוסופיית חיים בנוסח: כל החיים, החיים בלבד, ולו גם מטורפים ופרוצים, ובלבד ש''יתגוננו בפני העווית'' (דארייה) או בפני ''ריקבון המוות'' (רולאן). 

- בארביס, מחבר הביוגרפיה המשבחת והמהללת של חיי סטאלין, כותב באותה עת עצמה, יצירה מדהימה בשם ''חיי ישו'' - ישו כשטן של חמלה ורחמים, משיח סוציאליסטי, קרוב, כה קרוב לבני אדם ולסבלותיהם, עד ששכח להאמין באלוהים.

אנדרה ז'יד כותב ב- 1937 : ''האדם הקומוניסטי הוא זה שעומד בלהט הפחמים והמבחן הזה מחזק אותו. קיים בו משהוא על אנושי בלתי מוגדר אשר מכין עצמו, משהו חסון ובאופן בלתי צפוי ומפואר''. 

(ראה ציטוטים אלה אצל ברנר-אנרי לוי, צוואת האלוהים   Le Testament de Dieu   , 1979; עברית, הקיבוץ המאוחד, 1984)

 ארה”ב וישראל 

אשר לאמירות על כתות שטניסטיות בארה''ב שהחלו בשנות ה- 60, דברים אלה אינם מדוייקים, בלשון המעטה.  גם המושג ''כת'' בהקשר זה מטעה, שכן התופעה נפוצה ולא התהוותה במאה ה- 20 אלא הרבה לפני כן. נכון שבסביבות שנת 93 בחרו שטניסטים ישראליים להיחשף בפני התקשורת בבחינת מציאות חדשה כביכול.   

אלא שבארה''ב למשל היתה באמצע שנות ה- 50 פניקה הגובלת בפרנויה של חרדה מפני גורמים שטניסטיים במספר מדינות. מדובר היה אז בפסיכוזה ההמונית של אנשים במספר מדינות בארה''ב שדווחו וחרדו שעובדי השטן נמצאים בכל מקום, חופרים מחילות סודיות, מסתננים דרך דלתות נסתרות וכיוצא בזה. בז'אנר הבלשי ה''אפל'' משנות ה- 40 למשל ניתן לפגוש במודעות לקיום פולחנים שטניסטיים. 

אנשי דת פרוטסטנטים רבים אספו מידע רב ומדוייק על גופים שטניסטיים והווית החניכה, המנטליות ו''החוויות'' של ההשתייכות השטניסטית, מפי שטניסטים שהצטרפו לנצרות. אלה סיפורים ומידע מזוויעים שנאספו נוכח חרדה איומה של השטניסטים לשעבר מאימי הגהינום הנצחי הנשקף להם על פי הנצרות עקב חטאיהם בעבר. התגלה שחלק מצעירים אלה משתתפים בקומונות שטניסטיות בקבוצות של 4 או 5 צעירים בדירה, בהנהגת חונך המטיף להתעללות ורצח אכזרי של בעלי חיים ולפעמים בני אדם. 

אופייני כאמור המקרה של רועי, בנו של פרופסור, שרצח באכזריות בסביבות כפר סבא, הוא וחברתו לקבוצה השטניסטית, את אסף שטיירמן, צעיר שעבר לתומו בסביבה. הרוצח נעצר שנים לאחר הרצח, לאחר חזרה מטיול במזרח הרחוק. הפציפיסט בעל רטוריקת אהבת האדם הצהיר בפני חוקרו על שנאת אדם עזה כמניע לרצח, בעוד אביו הפרופסור שטח בבית המשפט את העניין האנושי.

בחיפה ראיתי לפני כחמש שנים כתובות גרפיטי של תמיכה ברוצח בזמן משפטו מצד בני טובים אחרים - ''רועי, אני אוהב אותך'', בצד סימנים שטניסטיים וכתובות באנגלית Lucifer וכיוצא באלה. 

מקורו הפסיכולוגי של השטניזם   

מהי הסיבה לתופעות הללו -  על זה ניתנות הדעות להיות חלוקות, אך לא על עצם התופעות. ניתן בראש וראשונה לתאר שטניות כסוג של תודעה מניפולטיבית, חסרת כובד אחריות ושיקולי מוסר. האדם בעל הגישה השטנית, אף אם דבריו מהדהדים ללא רבב, ואף אם הוא מכביר אתיקה מוסרנית, הרי שבולטת הסתירה בין הרטוריקה ובין המניפולטיביות הנוראה וחסרת המעצורים הפנימיים. 

השטניות ריקה מהיכולת ליצור דבר מה בעל ערך. כאן ניתן להסתמך בהבנת התופעה על תיאולוגים, הרואים בשטניות את חוסר היכולת לברוא דבר מה, ולו זעיר ביותר. לכן, השטניות מעצם טבעה מתעלקת, ומכיוון שאף אדם בר-דעת לא ימסור תוצרים והשקעת זמן כתמורה לזה שאינו יכול לספק לו תמורה, הרי שהשטניות עוסקת בסוגי הונאה מגוונים, כגון השאות ולוחמה פסיכולוגית. קיימים תיאורים תיאולוגים ותיאורים מושאלים של אלה הכורתים ברית עם השטן: ראה למשל פסיקת השופט הלוי במשפט הד''ר קסטנר. 

אבל אם השטן ריק ועקר כפי שגורסת התיאולוגיה, מה יכולים הם להרוויח מכך? בעקרון, הקסם העברייני והבוזז של העברת תוצריהם של אלה שכן יוצרים לידי ברית העקרים והמתעלקים האלימים. זהו גם הקסם שהשטניות מהלכת: קסם הרשעות שבהפיכת סדרי הטבע, היוצרת את האלכימיה בה הצואה הופכת לזהב: זהבם של היצרנים הנבזזים. 

סביר שהיוצר אינו נזקק לשטניות, אלא העקר-ככרוב, המפצה עצמו על תחושת אפסותו הקיומית והוויתו האונטולוגית המוחשת כמזערית. 

השטניות כעיוות דיספונקציונאלי של השנאה

השנאה היא המוכוונת לסילוק המכשול הפוגע וגיוס האמצעים לכך. זאת בעוד השטניות, ממש כאובססיה אך גם כהיפוכה, מכבירה אמצעים והינה עודפית בפגיעה דווקא בגורמים המסייעים לקיומך, ופועלת בכך ליצור אויבים מדומים ולהסיח דעת העם והאדם מאויבים אמיתיים. 

לכן, השטניות משמשת את אויבי העם הפנימיים, משעבדיו ומלסתמיו. זאת בעוד השנאה קרת הרוח והיעילה, המתאימה במדוייק אמצעים למטרות - זו מסולקת ומוחלפת בשטניות או באובססיה כלפי מטרות מדומות, מה שכיניתי ברשימה כאן: כשל הבד האדום  (ראה נספח). 

כך, במינונים גבוהים השנאה מתאיינת ומוחלפת בשטניות שהינה דפוס לא יעיל כלפי אויבים ואיומים אמיתיים. לכן, השטניות הינה מעין גידול סרטני של השנאה (או של השנאה במינון עודף) גידול סרטני המופנה כלפי פנים ולא כלפי חוץ, ופוגע בגוף עצמו. 

ראו כדוגמא את סטלין שחיסל לא רק כ- 20 מליון רוסים, אלא את המיטב שברוסים, את אותם בעלי נטיות אינדיבידואליסטיות ויוצרות, ובכך פגע אנושות במאגר הגנטי של עמו, דבר שנותן את רישומו רק בדור השלישי, וזאת אנו רואים ברוסיה המתדרדרת כיום. אשר לגרמניה הנאצית, השטניזם האנטישמי הנאצי, אף הוא דפוס שחיבל בראש וראשונה בגרמניה עצמה, שכן טובי הפיזיקאים, המתמטיקאים ואנשי המדע שהיו יהודים, נטשו אותה, דבר הנותן את רישומו ברמת המדעים בגרמניה עד ימינו אלה. 

אירוני מאד הדבר, כפי שאמרתי לידידים גרמנים, שמדיניותה האנטישמית של גרמניה היא שפגעה ביכולתה להגיע לדרגת כוח-על, שכן בגרמניה נמצאו בשנות ה- 30 פיזיקאי הגרעין הטובים בעולם - יהודים כולם (פרט לשרדינגר) שהצטרפו לתוכנית מנהטן האמריקנית ויצרו את היכולת הגרעינית של ארה”ב. 

דומה שהטיפשות היא שמאפשרת את השטניות, והסימביוזה של שניהם גוררת את הנחשלות. זאת בכך שהן הטיפשות התמימה והן השטניות הנבנית ממנה פוגעות באנשים ובמגמות המזניקים את החברה. מכיוון שבישראל גברו הצמד-חמד שטניות-טיפשות, נחשלותנו מעמיקה כיום. 

אודות “הישראלי המכוער” 

כך איפוא, ניתן להניח בסבירות גבוהה כי פולחני השטן רווחים בארץ זה עשרות שנים עוד מתקופות ''שיחות הנפש'' החטטניות והרות ההתאבדות בביתניה-עלית, ואכן ניתן לראות בדבר חלק אינטגראלי והדוק ממסורת בולשביקית-סטליניסטית ומאיינת וותיקה של ניכוס פרי עמלם וקירבונם של מיטב האלמנטים היוצרים פה. דומה שהגניוס היהודי של עם עתיק וחכם אכף על עצמו שתיקה כאן (מדוע רק פעם יחידה ב-90 שנות התיישבות יהודית בישראל זכו אנשי מדע ישראלים בפרס נובל, מול עשרות פרסי נובל למדעים שקיבלו יהודים בתפוצה?).  

האם בריחתם של טובי המוחות מהארץ, למשל בגלים גדולים בשנות החמישים והשישים וכיוצא בזה הינה רק בגלל תועלת חומרית, או גם בגלל תרבות נגע מעוותת כדבעי שפשטה כאן (שתרבות הסמוך היא חלק מובהק ממנה?). האם חלקים של המייחסים לעצמם מעמד אליטיסטי עוסקים לכאורה בחינוך דו-שלבי של ילדיהם, קודם שליחתם בחיוך ממזרי לכת השטן, ובשלב השני, המעשי, שליחתם לגנוב במרקס אנד ספנסר בלונדון, ''בשביל להכיר את הוויות העולם הזה'' או להתקרב יותר ''לנסיך העולם הזה'' אם להשתמש במינוח של מרטין לותר? זאת כמובן תוך התפרעויות בריוניות, אפילו לא למען קבוצת כדורגל אהודה, אלא פריעה וחוליגניזם לשמו, לפי מיטב המסורת שהוציאה לנוער הישראלי שם כה רע במערב אירופה. 

אשר לכת השטן לגופה, ניתן לסבור שמחשבותיהם בנושא פריעתם אינן מעניינות יותר ממחשבותיהם של פדופילים, רוצחים סדרתיים, או אחרים אשר הטבע עוות כדבעי וכפה עליהם ניוון מוחין, והנושא הינו יותר בתחום עיסוקם של מוסדות השמירה על החוק מאשר בתחום הרוח (היוועדות לצורך הסתה לרצח ועינוי אנשים או עינוי בעלי חיים נופלת בקטגוריות מוגדרות מאד בחוק, דומני). מכל מקום, הוועדות לצורך הסתה ותכנון רצח ועינויים, בצד השלטת סוגים לא אלימים של טרור אורבני הם ענינו של החוק.  

אני כותב על התופעה, שכן היא מקוממת כל אדם יצרני בעל חושים בריאים, בשל הפרזיטיות והסדיזם העמוק, ועוות צלם האנוש הנטועים בה. חסידיה, כיוון שהם מאמינים שנמצא בידם ידע אולטימטיבי, וכן עקב אמונתם הפרוורטית בהיותם מחוברים לכוח חזק, הינם ברובם כמדומה דילטנטיים ושטופי בורות, וקוראים כמעט רק ספרות הבלים וגבבה. מדובר תכופות בסוג של אספסוף כמו-משכיל. 

ואומר כאן דבר או שתיים על הגירה, סלקציה טבעית ומה שמכונה “הישראלי המכוער”: לארצות הגירה קלאסיות זורמים תכופות אנשים בעלי משאבים אישיים, דינאמיות ותכונות לא רעות אחרות, השואפים לשנות נסיבות חיים לא קבילות, תוך חריגה מאינרציה, ומוכנות למאמץ רב. 

אלא שלישראל הגיעו רבים מחוסר ברירה, תכופות לאו דווקא החלק המעולה בארצות המוצא. למשל, משפחות אמריקניות יהודיות רבות שולחות לכאן את הכבשה השחורה במשפחה, תוך האמרה ''ישראל תעשה לו טוב''.  

רבים מארצות מזרח תיכוניות, שעמדה בפניהם ברירה, העדיפו להגר לאירופה על פני חיי השפלה בישראל. לפי ידיעות בעיתונות התנקזו לישראל גם אלמנטים מפוקפקים רבים, המביאים איתם הון שחור.  

מסיבות כאלה ואחרות, ניתן בישראל חינוך סביר רק לחלק מזערי באוכלוסיה, ורבים נוחשלו, וחלקם בחרו לנקז מרצם בפעילות ניזקית, עקב חסימת אלטרנטיבות סבירות ולגיטימיות. יש הטוענים כי בישראל התרכזה גם חלאה אנושית מהגרועות בעולמנו ובריכוזים גבוהים יחסית לגודל האוכלוסייה. דבר עשוי לגרור דבר, ורבים פתחו כאן גישה חטפנית של ימי פומפיי האחרונים, דבר המתבטא בתפעוליות יתר, אך בראיית ערכים מוסריים כאפנדיקס מיותר. 

בהיותך במקומות אחרים במערב, מדהים הניגוד בין אנשים חדורי גישות אתיות בכל מגזרי החיים, מול הברוטליות, היעדר החסד והחמלה בארץ. אפילו במדינת הסמים הברוטלית קולומביה קיימת מעין תרבות וערכיות הנעוצה בנצרות הקתולית, בערכים שאפשרו גם לחברת שודדים קיום בעל ערכי חסד אנושיים. ישראל נעדרת במידה רבה תרבות כלשהי, נעדרת אתיקה, ואת מקומם, במקרה הטוב, החליפה התפעוליות המעשית-לכאורה גרידה. המחזאי ניסים אלוני היטיב אולי לעדן זאת, בקראו להוויה הישראלית הוויה קיצית או שרבית. 

גם מבטאי ההוויה הישראלית, כגון חנוך לוין והמצדדים בו, התפלאו לראות כי מחזות אלה, משתורגמו, התגלו לא כמבטאים את הסיטואציה האנושית הכללית, אלא משהו ביזארי ויחודי שדחה את הקהל והמבקרים האירופים עד לזרא (מבקרים אנגלים קבעו שאלו המחזות הגרועים ביותר שצפו בהם אי-פעם). 

כישראלי, אתה ניתקל בארצות אירופיות שונות ביחס נעים, אם אתה מתגלה כאיש תרבותי ונבון. אולם איש שיח מתקפד תכופות ומשתתק במבוכה בשאלו למוצאך במאור פנים, כאשר אתה אומר לו שאתה ישראלי. יהודים רבים במערב אירופה ובארה''ב מתרחקים מישראלים כמפני אש, תוך חשש שאלה יוציאו להם שם רע. 

יתכן שמשהו רע ללא שם אכן מרחף על הארץ הזאת. פגשתי פעם יהודי קשיש החי בפולין, שאמר לי כי בתחילת הכיבוש הגרמני חש את בשרו מצטמרר, תוך תחושה אינטואיטיבית של מעין רוח סכנה רעה לא ממוקדת העשויה להגיח מכל מקום. בעת ביקור בישראל חזרה אליו תחושת צימרור/סכנה זאת, בלי שידע פישרה. 

לרבים, ארץ זאת היא ארץ טובה, לאחרים ארץ מקודשת, ואצל רבים אחרים חוזרת הטענה שבישראל אפשר לעשות חיים בקלי קלות ולגרוף בוכטות, יוקרה ומעמד יותר מכל מקום אחר בעולם. בחינות? לא נורא, כולנו מעתיקים. כסף וג'וב? לא נורא, צריך לדעת להסתדר. כל שעליך להבין, הם אומרים, שמדובר בישראבלוף, ולא לקחת דבר ברצינות. החמורים הנושאים בעול יימצאו תמיד. 

ומה אומרים בנושא המדדים האובייקטיביים?  

קיימת בישראל התכווצות הצמיחה הכלכלית ל-‏1.3% אחוז לשנה בממוצע מאז  1973. 

עלינו להבין שהשטניסטים, חרף זלזולם ולגלגנותם לגבי מרבית האנשים סביבם, דבר המשדר, הוא וסממנים נוספים, את הרושם של חשיבה מהירה, אוכפים על עצמם נכות נרכשת קוגניטיבית, של חוסר יכולת ליצירתיות ופתרון בעיות מורכבות. זאת אף אם רבים מהם עוסקים כביכול ב''אמנות'' (ולעיתים אפילו במחשבים, תקשורת וכד')  כדוגמת רועי, רוצחו של אסף שטיירמן - אמנות מיוזעת וחסרת כל ערך. השתלבותם המהירה כבני-טובים הנראים כזריזים מחשבתית בצמרת המנהל והאקדמיה, הפרסום והתקשורת יוצרת נחשלות חברתית וכלכלית ההולכת ומעמיקה. 

וכתב  לי בנושא זה ד”ר אורי מילשטיין, ההיסטוריון הבכיר של מלחמות ישראל ופילוסוף:

מיכאל,

דת השטן כמו כל דת היא תגובה אמונית למציאות מובנת במקצת, והרי שום מציאות אינה מובנת במלואה. את החלק הלא מובן ממלא מיתוס היסוד. מה שמובן במקצת לאנשים רבים היום ולא רק בישראל, הוא שהאליטות עוסקות בעיקר בנטרול איומים אמיתיים ומדומים, כדי להבטיח את שרידותן. 

בתהליך נטרול האיומים חברי האליטות משמידים כל מה שבדרכן. חברי אליטות אלה נוהגות כשטן, לאמור  כופרות בנורמות שהן מנסות לכפות על הציבור.

משאותם אנשים מבינים שנורמות שטניות השתלטו על תרבותנו הם עושים עוד צעד אחד קדימה ומגבשים נורמות אלה לדת/כת/תרבות. 

ותשובת כותב דברים אלה:   

דת השטן כאידיאולוגיה ההגמונית בישראל. אליטות מאיינות תרבות – 

אורי - ניתוחך מבריק. האליטות מעוניינות באנומיה (קריסת כל מוסר, מצפון ואחריות ועשיית תעוב בבחינת נוהג רווח, כולל תרבות שקר וכזבים) שכן אלה גוררים מלחמת הכל בכל. המצפון מאידך, בולם את מלחמת הכל בכל - בשם ציות לנורמה כללית מחייבת. במצב של קריסת כל יושרה וכל מצפון, כאשר יד איש בצוואר אחיו, והאיון, חוסר האחריות וחוסר הגבולות הופכים לחוק כללי בלעדי, מתייצבות האליטות המושחתות כגורם בלעדי שיש לו ממשות יציבה - הכוחניות השרירותית. זאת בצד ישום מגמת  “הפרד ומשול”. 

בישראל שורר ניכור חברתי רחב היקף, ועל כן, יותר משהאליטות שואבות סמכות מכוח הסכמיות והענקת כוח מרצון מצד העם, הן יונקות כוח כתוצאה מפרור, דיסאינטגרציה, איון ופרגמנטציה של החברה. 

האליטות בישראל הן אליטות מאיינות תרבות, אליטות מפוררות מבנים, אליטות איון ודיסאינטגרציה ולא אליטות בנייה. לכן, האידיאולוגיה שמאחוריהן היא זו של דת השטן - האיון הטוטלי.

כך, באמצעות הגיבוי האידיאי של דת השטן, מושמטת כל אופוזיציה רעיונית חזקה המערערת על ההגמוניה שלהן, וקיומן מונצח.

דת השטן היא אכן אידיאולוגיה דומיננטית (לעיתים באופן מודע-למחצה) אצל רבים מאליטות הכוח, אליטות האקדמיה ואליטות התרבות בישראל, ובעקבותיהן - של חלק לא מבוטל מהעם וצעיריו.

אך - על כל פשטות, רוח גדולה, היענות לטבע הדברים, טבעיות ובנייה  מקדמת בהתאמה עם חוקי הטבע - כלפי כל חומר נותן חיים צץ בדומה ותכופות ה”אנטי-חומר” ההופכי לו וחותר לאיינו ולהשמידו, מופיעים כנגדו העיוות, האנטרופיה  וההתפוררות.  

וכבר נאמר: הגאון מפשט את הדברים. הלץ-הרע מסבך אותם.   

התגליות המדעיות הגדולות ביותר פישטו דברים שהלכו והסתבכו. למשל, התיאוריה שהארץ נמצאת במרכז היקום (הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית)  ששררה מאז היוונים (הגה אותה פתולומאוס שהניח גם קיום מערכת ספירות ב”רקיע השמיים”). בגלל חוסר היכולת ליישב את התיאוריה הגיאוצנטרית של היווני פתולומאוס עם תצפיות אמפיריות - הלכו וסיבכו אותה עוד ועוד עם מתמטיקה שהלכה ונעשתה מורכבת, מסובכת ומסורבלת - אך נתנה חזות של ידע עמוק הגם שקשה להבנה.  

בא המדען הפולני הדגול ניקולאס קופרניקוס בתחילת המאה ה-16 והפך על פיה את התיאוריה הגיאוצנטרית, בהציבו את התיאוריה ההליוצנטרית - השמש נמצאת במרכז מערכת הפלנטות שלנו. והכל הפך פשוט ונכון, והסיבוכים המתמטיים הללו התנדפו לכל הרוחות. וניתן היה לנווט ספינות בקלות, ללא הסתבכות בחישובים קשים ומסורבלים, ושאר יתרונות.  

וזאת היתה, אחרי הכל - האמת.

נספח: ההטייה התפיסתית/רגשית של ''הבד האדום''

(על השנאה המוסטת – Displaced hatred )

קישור: מלכוד הבד האדום 

דומה שדניאל כהנמן, שפיתח עם עמוס טברסקי את נושא הטיות הקשב, תרם בגישתו תרומת ענק, אך לא ביצע צעד נוסף, והוא הבחנה במקור הרגשי ולא רק הקוגניטיבי של הטיות אלה (הטיות כגון יצוגנות, בולטות וכד').

קחו למשל את רגש השנאה: כללית, המערכת הרגשית, על פי עבודתי אודות המערכת הלימבית (פרזנו, קליפורניה, 1979 ) מייצגת מערכת אדפטיבית שהתפתחה במיליוני שנות אבולוציה אצל יונקים. תפקידה: לתת המלצות לפעולה במצבים נתונים, תוצר ניסיון שהצטבר בעשרות מיליוני שנות התפתחות.

זאת בניגוד למערכת תשובות למצבים הקדומה יותר - המוח הזוחלי (הרפטילי). בעוד המוח הזוחלי מפיק שרשרת של תגובות בסדר קבוע לגירוי נתון, ומופעל אוטומטית (ציפור זכר עשויה לבצע פעולות הזדווגות כלפי ציפור עץ, כלומר אובייקט בעל דמיון רב לזה המקורי המפעיל את שרשרת התגובה) הרי שהמערכת הרגשית גמישה יותר בכך שהיא מביאה לדיספוזיציה (נטייה) לתגובה מסוימת, אך לא מפעילה ישירות ובאופן בלתי נמנע את התגובה. נטייה זאת, כתבתי, מיוצגת במוח על ידי תחושה רגשית  emotive tone. תחושת הרגש הינה מרכיב אחד משלושת מרכיביו המהותיים.

הערה: רבים הוסיפו בעבודותיהם לאחר מכן מרכיבים נצפים נוספים (ערור וכד') וטבעו הבחנות נוספות, להבלטת תרומתם המקורית, אך אלה תוצרים נלווים ולא מרכיבי יסוד פונקציונליים (יתכנו תועלות פונקציונליות משניות אומנם מאותם מרכיבים ותוצרים משניים).

שני המרכיבים הנוספים הם המצב (מדובר במצב ולא בגירוי נתון, דהיינו כאן מפעיל היונק מרכיב קוגניטיבי של הערכה appraisal ו''פרוש'' אודות ''מה טיבו של מצב זה''.

הערה: כאן מיקמו הכתבנים המדעיים וחוקרים שבאו בעקבותיי את מרכיב ההערכה באותו מישור של מרכיב ה''מצב'', בצד גבב של מרכיבים נוספים. ולא יצרו את ההבחנה בין טפל-יחסית ועיקר, בין רמת תיאור פונקציונלית בסיסית, ובין מרכיבים קוגניטיביים ה''משרתים'' פונקציונליות זאת.

ובכן מצב מסוים יוצר נטיית פעולה באמצעות תחושת רגש. שלושת המרכיבים הבסיסיים  של הרגש הם איפוא:

מצב   -  טון רגשי (דיספוזיציה לפעול)  -  פעולה.

ניתן לקבל את המלצת הרגש או לדחות אותה בגלל שיקולים מוכווני תועלת לטווח רחוק יותר. וכן עקב שיפוט מוסרי ואינטואיציות צדק חלוקתי וטבעי המעוגנות בקיום החברתי. דוגמא שהבאתי בעבודה זאת היא המשך השותפות עם פרטנר כלשהו בפרויקט מסוים עד לסיומו, אף שאינך מחבב אותו במיוחד ונוכחותו ואישיותו הינן טורדנים מאד מבחינתך.

כאן נכנס עניין הנאו-קורטקס, קליפת המוח, שהוא המרכיב האחרון של פיקוח מוחי על התנהגות שהתפתח במהלך האבולוציה, ומפותח בפרימאטים.

המוח העילאי מפקח ומתערב בפעולת המערכת הלימבית באופן שאפיינתי בעבודתי מ- 1979, תוך הסתמכות בפרט על עבודותיו של חוקר המוח Mclean.

הערה: בעבודתי ביחידת מחקר בבית חולים לוינשטיין לפגועי מח, פיתחתי נושא זה החל מ- 1980, במחקר אודות תפקודים מוחיים עילאיים תוך הבלטת תפקידן של האונות הפרונטליות, ומכניזמים מוחיים דופמינרגיים וכולינרגיים. זאת יחד עם נושאים רבים אחרים שפתחתי אז, אף במישור הקרדיווסקולרי, תוך הצבת מודל של מערכת הידראולית, הסברת איסכמיה יחסית (אי ספיקה) במיקומים שונים בגוף, וויסותי זרימת דם במצבים של תעוקה (דרישת יתר למשאבים) במיקומים שונים (למשל עקב פציעה קשה). זאת בשילוב עם מודלים שפיתחתי אודות התפתחות מערכות מוחיות, וזרימת דם מוחית erebral blood flow .

נחזור לרגש: קחו את רגש השנאה: מה מפעיל אותו? בעל חיים אחר המפריע לאורגניזם לממש מטרות נחוצות.

מה אתה חש בנסיבות כאלו? זאת אפילו בסיטואציה משנית מבחינת חשיבותה לקיומך, כגון שבמהרך לעבודה, ולפני רמזור שכבר אתה קרוב אליו לאחר הזדחלות ממושכת, האדם שלפניך ''חולם'', כך שהאור האדום הבא כבר או טו טו בפתח.

נכון, מה שאתה חש הינו הטון הרגשי, המהווה למעשה דיספוזיציה (נטייה) לפעול ופועל לשנע את הפעולה עצמה.

האם תבצע את המלצת הרגש אף ששנאתך (ויש כאן שנאה, לא זעם. זעם מופעל בנסיבות אחרות) אולי התלקחה מאד רגעית? כלומר האם תפצע, תפגע או תהרוג את הנהג שלפניך, שכן תחושתך עשויה אף להיות לעיתים כמעט רצחנית?

ומדוע? רגש השנאה ממליץ לאורגניזם לסלק את המכשול, הן על ידי פציעתו והחלשתו והן על ידי חיסולו. אך כאן ראית את הנאוקורטקס בפעולה, הנאוקורטקס שעצר אותך באופן מושכל - הגם שבשבריר שנייה הנראה כאינסטינקטיבי. האם הנאוקורטקס עוצר אותך מלצעוק לאיש ''מאנייק'' כלומר לבצע את השנאה ב''אמצעים אחרים''? אותך אולי כן, אחרים אולי לא. שנאה מופעלת כאשר קיים מכשול להשגות מטרות משמעותיות ברובן, ויוצרת נטייה התנהגותית (פעולתית) לסלק את המכשול.

אבל קיימת גם נטייה או הטייה קוגניטיבית ''גבוהה'' יותר לכנס מספר גירויים, תווים ומאפיינים features ואובייקטים, לכנסם כאובייקט תפיסתי יחיד (תכופות כאלה שאינם רלוונטיים לבעיה המסוימת הנוכחית). וזאת עקב בולטות גירוי מסוים לקשב, גירוי הממוקם במרכז מרחב הגירויים הזמינים לתפיסתך ברגע מסוים (ראה ספרי ''חלוקת קשב''). זאת באנלוגיה להתעבות אדי מים מסביב לאובייקט קשיח-יחסית כלשהו, והיווצרות ענני גשם.

בטרם חלה ''התעבות'' כזאת הגרייה נתפסת על ידך באופן רופף, כלומר אתה מבחין במאפיינים כגון צבע, אך אינך יכולה למקם בדייקנות את הגירוי יחסית לאחרים. השדה התפיסתי שקדם להתעבות הינו במידה רבה דיפוזי. ההתגבשות היא שמייצבת את התפיסה, כפי שהראיתי בעבודתי החדשנית המוצגת בספר ''חלוקת קשב''.

הערה: הספר “חלוקת קשב” כתוב, אגב, בבהירות העולה על זו של כותבים אקדמיים רבים, אף שאינטרסים פלגיריסטיים חמדניים מאד ושחצניים מאד דאגו לטעון טענה הפוכה ולהצניע את הספר מנגישות לקנייה ועיון, פלגיריזם קשה וחמדני וכוחני שהוסווה כנראה גם כ''עניין של חסימת השקפות מסוימות'', מה שמהווה שקר פתולוגי.

שום ''השקפות בעייתיות'', אמירה כזאת היא פשוט “בלי קשר”. איפיון תופעות קוגניציה וקשב במחקר רב-שלבי ומפרך אינו עניין של ''השקפות''. ואוסיף כי עצלות מחשבתית אינה מזכה מישהו בעבודתו של אחר שטרח, הגם ש''קלי קלוטו'' בערוב עם צדקתנות אישית קשיחה הפכו למעין אידיאולוגיה המציגה את החומסים, כל אחד מהם, כ''אחד מהחבר'ה''.

ונמשיך: אך התגבשות כזאת עשויה תכופות להיות שרירותית, במובן של חדירת רכיבים חסרי שייכות ובלתי רלוונטיים למצב הבעיה. ובנוסף, התגבשות כזאת עשויה לגרור ''הכלאה''   superimposition של מאפייני גירוי אחד על גירוי אחר תוך העלמת מרכיבים ייחודיים לו.

ועכשיו, אם ניקח את הטיית הקשב של מציאת נקודת העדפה   vantage point סביבה מתגבשים תווים ומאפיינים features ; וזאת בצרוף לרגש השנאה - דהיינו הנטייה לסלק אובייקט מפריע. ובכן, מה מתרחש כתוצאה מהשילוב הזה של הטייה קוגניטיבית ותפעול רגשי של רגש השנאה?

רגע, אך למה דווקא רגש השנאה? ובכן, יש לזכור כי רגש השנאה מכוון לסילוק מכשולים לפתירת בעיות קיום. ומה קורה כאשר אנו נמצאים בסביבה עתירת בעיות הנראות סבוכות, לא פתירות בנקל, ומרכזיות מבחינת קיומנו ורווחתנו? אנו נוטים לנסות לעיתים לאתר מכשולים להגשמה ולפתרון, כלומר לתפעל שנאה, שזה תפקידה. השנאה (וגם התוקפנות, כפי שמראה מחקר נרחב) מתעוררת עקב תסכולים וסיכולים.

מה אנו עושים בסביבה הרת תסכולים? תוקפנות? לא בהכרח, הגם שתכופות מרחב ההוויה הישראלי אינו נעדר תוקפנות צפה free floating hostility ובמינונים גבוהים דווקא. אך התוקפנות היא תגובה אימפולסיבית שמושאיה די דיפוזיים ולא שייכים לעניין לעיתים קרובות. שנאה, המוכוונת באופן אבולוציוני כלפי סילוק אובייקטים שבאמת מפריעים, על מנת לפתור בעיות קיום? אכן.

בסביבה עתירת תסכולים אכן אנו רואים כיצד צצים חדשים לבקרים המושאים הנעשים מטרות לשנאה: החרדים, הפשיסטים, אדם X ואדם Y , המתלהמים. כאן עשויים להתווסף דימויים של זקנים שחורים ועוויתות וכרכורים, הפועלים באופן תפיסתי ואסתטי להגביר את השנאה, דהיינו להעלות את רמת העירור, כלומר להעמיד לרשות השנאה יותר משאבים ואנרגיה לפעולה. ניתן אם כן בסביבה עתירת תסכולים לדבר על סדר היום השנאתי, מושא השנאה היומי או מצעד השנאה.

אבל במציאות של שנאות משתנות לבקרים, עדיין קיימת ההטיה הקוגניטיבית שהצבעתי עליה. זאת עוד ביתר שאת -  ההטייה לגיבוש אובייקטים ומושאים מרובים מסביב לאובייקט יחיד בולט שיש לסלקו, כדרכה של שנאה - המכוונת לסילוק מכשולים מאז'וריים. תכופות מדובר באובייקט בולט שאינו כלל מזיק. שכן כאן המערכת המוחית הלימבית (האחראית לרגשות) מסרה שליטה למערכת הנאוקורטיקלית (זאת הגבוהה יותר, הממוקמת בקליפת המח). וכשהאחרונה טועה או מוטית, מה לעשות? השנאה למעשה עברה כאן נטרול של הפונקציונליות הטבעית שלה, דווקא עקב התערבות המוח העילאי יותר. 

דוגמא ששמתי לב אישית אליה הוא חבר טירון-יחסי בשח-מט שנהגתי לשחק איתו שח. ברגע מסוים התקדם לו הרגלי שלי, אך הניסיונות לסלקו היו עשויים לעלות מחיר יקר. חברי לטש עין בשנאה הולכת וגוברת כלפי אותו רגלי עליז, תוך שהוא מפטיר בשנאה ממש: איך אפשר לסלק את הדרעק הזה? זאת הגם שחשיבותו של הרגלי היתה שולית מבחינה אסטרטגית, אך עקב בולטותו הוא נהפך לחברי ממש לאובססיה.

אמור מעתה: שנאה עשויה להתחלף באובססיה עקב בולטות אובייקט כלשהו בשדה התפיסתי, במהלך פעילות של פתרון בעיות (בעיות שיכולות להיות קיומיות ומאז'וריות, אך שאינן כאלה במשחק השח-מט).

הבולטות והנטייה הקוגניטיבית לכנס בעייתיות ותסכול ממושך לנקודת סילוק יחידה, נטייה שעלתה, בדוגמה למעלה, עקב תסכול מול שחקן עדיף, התכנסה לה כאן לנקודת סילוק מדומה - הרגלי, ''הדרעק הנורא הזה''.

נטייה נאוקורטיקלית זאת מנוצלת היטב על ידי לוחם השוורים בארצות הלטיניות. הוא מתסכל את השור איומות על ידי פגיעות קטנות בו והמלטות מפגיעה באמצעות מיומנות תנועתו. התסכול גובר גם משום היות הזירה עגולה, כך שהשור אינו יכול למצוא נקודת העדפה מרחבית. הכל מתועל איפוא לקראת מציאת נקודת העדפה והתכנסות מדומה: הבד האדום שנפנופו מגביר את בולטותו בקשב. כאן השנאה - דהיינו הנטייה לסילוק הגורם המתנכל לקיום - הטוראדור - פנתה את מקומה לאובססיה, דהיינו להתכנסות מוקדי תסכול ופגיעה רבים לנקודה בולטת שאינה שייכת כלל לעניין.

האובססיה היא הפיכת השנאה לדיספונקציונלית (חסרת תועלת מבחינה תפקודית) באמצעות הטייה קוגניטיבית שניתן להגביר שיעורה - התכנסות גורמים רבים לנקודת סילוק יחידה מדומה.

היהודי הינו תכופות בולט מבחינות רבות בארצות העולם, כפי שנאמר רבות, ולכן מתופעלת כלפיו ההטייה הקוגניטיבית/רגשית של הבד האדום, הן מצד בעלי אובססיה אנטישמית, וגם מצד רבים אחרים, בעלי נטיית כינוס-נקודתי רגשי/קוגניטיבי רגועה יותר, אך גבוהים בדרגת הציניות המניפולטיבית.

כללית בהיסטוריה המדינית/חברתית, האם תופעה זו נעלמה מעיני עריצים, מניפולטורים שטניים ומתפעלי שליטה חברתית? זה כל הסיפור.

 

קישורים ומקורות: 

חקירה משטרתית: מורים הפיצו תעמולה של כת השטן

מורה החשוד כבן כת השטן הפיץ סמים בבתי ספר ומחוץ להם

רצח הנער אסף שטיירמן מכ”ס. מעורבות כת השטן 

ההנאה מאכזריות לשמה – כת השטן

ההנאה מאכזריות ב'

ההנאה מאכזריות ג'

ההנאה מאכזריות ד'

על הלוחמה בכת השטן להיות יעד אסטרטגי של המשטרה 

כת השטן במאה ה-16, האינקוויזיציה והאשמת היהודים  

אינדיקציות לשטניזם בבריה”מ בתקופת לנין

תגובת ההיסטוריון הבכיר של מלחמות ישראל והפילוסוף ד”ר אורי מילשטיין

תגובת לוחם זכויות האדם מר גדעון ספירו

פרופסור ישראלי ידוע (חתן פרס ישראל) והסגידה לכוח ולעוצמת השטן

מאפייני השטניזם - ושטניזם בשירה העיברית

אספקטים של השטניזם 

השטניות – עוות דיספונקצינלי של השנאה

 

מאמרים מיכאל שרון

פורים – קרניבל ההתרסה בגורל ובשררה

משה קרוי והגישה הבוזזת בישראל

מטפלי הנפש כמורי הדור?

האלה הלבנה בשירה העברית

שתי תצורות היסוד התועמלניות של ההכפשה וההסתה

מולך דמים מעודן – יסודות קירבון חברתי בישראל

האבסורד וההשלמה בחיים בישראל

האמנות העילאית כרלוונטית לקיום – אדוארד מונק