אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרומנטיקה של דלקרואה


תאריך פרסום קודם: 
2003
אז'ן דלקרואה, דיוקן עצמי
אז'ן דלקרואה (בצרפתית: Eugène Delacroix;‏ 26 באפריל 1798 - 13 באוגוסט 1863), דיוקן עצמי

 

אז'ן דלקרואה (Euge’ne Delacroix) - הצייר הצרפתי המזוהה יותר מכל עם התנועה הרומנטית. נהג להתרועע בחוגים אופנתיים של התקופה בהם התקבל בידיים פתוחות למרות טבעו חם המזג שלעיתים העיב על קסמו הרב. לאורך כל הקריירה שלו צייר דלקרואה על קנבס לתערוכות וסלונים שנתיים. נושאיו הבלתי המתפשרים זיעזעו לעיתים קרובות את המבקרים ולמרות זאת חלק מציוריו נקנו באופן מפתיע על ידי המדינה.  

דלקרואה 

פרדיננד ויקטור אז'ן דלקרואה נולד ב-26 לאפריל 1798 ברובע הפריסאי סנט מוריץ. מוצאה של אימו, ויקטורי, ממשפחה מפורסמת של יושבי קבינט ואילו אביו, שרל דלקרואה, היה חבר באותו ממשל מהפכני אשר הצביע על על עריפת ראשו של לואי השישה עשר בשנת 1793. צ'ארלס אף כיהן כשר לענייני חוץ אך בשנת 1797 הורד בתפקיד כדי להיות שגריר הרפובליקה הצרפתית בהולנד ובנו אז'ן נולד כאשר הוא שהה בחו"ל הרחק ממקום הלידה. חוקרים מביעים ספק בהיותו צ'ארלס אביו האמיתי של אז'ן והשמועות מספרות על אב אחר, דמות בעלת עוצמה פוליטית רבה אף יותר ומחליפו של צ'ארלס בתפקיד השר לענייני חוץ של הדירקטריון – טלרן (Talleyrand). נראה כי טלרן שנחשב לאחד המדינאים הגדולים ביותר של תקופתו (לראיה ניתן לבחון את הישגיו למען צרפת בקונגרס וינה 1815) ניהל פרשייה עם אשתו של קודמו בתפקיד. לאחר ששרל חזר מהולנד הוא התמנה לתפקיד מטעם הז'ירון בעיר בורדו שהיתה מקום פרובנציונלי ושקט לעומת פריס התוססת של אותה התקופה. אך ילדותו של אז'ן ככל הנראה לא היתה שקטה ופרובנציונלית כפי שניתן לצפות. אלכסנדר דיומא מספר עליו שבילדותו:

"הוא נתלה, נשרף, טבע, הורעל ונחנק : נתלה כאשר ראשו נתפס ברתמות של סוס, נשרף כאשר רשת נגד יתושים בערה באש מעל למיטתו, טבע כאשר אחד המשרתים הפילו בטעות אל תוך מימי הנמל, הורעל כאשר טעם פטרייה ונחנק כאשר בלע ענבים."

הסירה של דנטה (1822) – הציור הסלוני הראשון של דלקרואה בו הוא מתאר את המשוררים דנטה ווירגליוס שטים על גבי סירה מעל לאגם ליד העיר מהגיהנום – דיס. גופות הנידונים והמקוללים מקיפים את הסירה כמנסים להטביעהה וברקע ניתן להבחין בלהבות האדומות מבעד לחומות העיר תחת שמיים קודרים וחשוכים. סגנון ציור הדמויות מושפע מהניאו-קלאסיות ומיכאלאנג'לו ורובנס בעוד שניתן לראות גם בהשפעה ברורה של ז'ריקו (הרפסודה של מדוזה). 

עוד בבית הספר בעיר הראה דלקרואה הילד התעיינות רבה במוזיקה ובאומנויות אך אביו נפטר שהיה בן שבע שנים ולאחר כמה חודשים עברה המשפחה בחזרה ל-פריס ואז'ן נכנס ללמוד בבית הספר לייז'י אימפריאל (Lyc’ee imperial) שם הראה כשרונות בכתיבה ובספרות. את החגים נהג לבלות במחוז נורמנדי ליד כנסייה גותית ישנה שהיתה שייכת לבן דודו, מראה החורבות של הכנסייה השאיר בו חותם בל יעבור. בתקופה זו החל ללמוד רישום וציור אצל דודו הנרי רייזנר  (Henri Riesener) שהיה בעצמו צייר מוכשר. יחדיו הם נהגו לפקוד את דלתות הסטודיו המפורסם  של פייר-נרקיס גרה (Pierre-narciss gue’rin) שהיה מוסד מוביל לאומנות הציור. אז'ן הצעיר נהג גם לבקר בגן החיות של פריס שם תיאר ביומניו את התפעלותו מהחיות האקזוטיות הכלואות, ביקורים תכופים אלו בגן החיות יהוו בסיס רחב להשראה בציוריו.

בשנת 1814 נפטרה אימו של דלקרואה וכמעט מייד הוא עבר לגור עם אחותו, הנרייטה, שסיבכה את בינתיים המשפחה בבעיות כספיות והחלטות עסקיות שגויות. שנה לאחר מכן נרשם אז'ן כסטודנט לאומנות בסטודיו שך פייר-נרקיס גרה ולאחר שנה נוספת ב-1816 עבר לבית הספר בוז-אר (Ecole des Beaux) המהולל לאומנויות שפריס, באותו זמן שלטה בכיפת בית הספר סגנון הציור הניאו-קלאסי שעודד לימוד קפדני של פיסול רומאי ויווני עתיק ורישומי מודלים עירומים ועסק בעיקר בנושאים מן ההיסטוריה העתיקה והמיתולוגיה. דלקרואה הושפע רבות מסטודנט אחר שלמד שם באותו הזמן – תאודור ז'ריקו (The’odore Gericault). בשנת 1818 אז'ן התבונן בו עובד על היצירה הגדולה ביותר שלו – "הרפסודה של מדוזה" : ציור המתאר שברי ספינה טרופה ועליה ניצולים, המראה עורר רושם עצום על דלקרואה ובכלל לז'ריקו נודעה השפעה גדולה על הציור הרומנטי. לאחר ארבע שנים סיים דלקרואה את היצירה הגדולה הראשונה שלו. בתערוכת אמנות שנתית (הצלחה בתערוכות אלו היו חשובות מאוד לאמנים מתחילים) הציג ציור גדול מימדים בנושא בלתי קונבנציונאלי: "הסירה של דנטה" שנושאו לקוח מ"התופת" של דנטה ופחות מהציורים הקונבנציונלים על גיבורי יוון. הציור גרם לסנסנציה, בארון גרוס (Baron Gros) שהיה אחד מהציירים האהובים על נאפוליון מסגר את הציור על חשבונו והתמונה נקנתה על ידי המדינה ונתלתה באחת הגלריות של ארמון לוקסמבורג. וכך, בגיל 24, עזב דלקרואה את הבית ספר אקול בוז-אר כשהוא שופע בטחון ואחוז אמביציות. לימים הוא החל לנהל יומן בו רשם את לבטיו, מניעיו ונסיונותיו באמנות.

בשלב זה של חייו הוא נע לעבר חוגי "הסופרים הרומנטים" של התקופה, חוגים אלו נטו לדחות את המסורות הקיימות ואת ה"תקינות הפוליטית" ופנו לעבר הרגש האישי והנסיון הפנימי בניגוד להלך הרוח הכללי. בזמן זה הוא פרסם את ציורו הגדול השני " הטבח של כיוס" (The Massacre of Chios), ציור העוסק במלחמת העצמאות היוונית. הפעם הציור לא התקבל באהדה וברון גרוס למשל כינה אותו "הטבח של אמנות הציור" אך דלקרואה המשיך ללכת באותו קו ועד מהרה התפרסם ברבים.

התנועה הרומנטית החלה לפרוח ועד מהרה זוהה דלקרואה כאחד ממוביליה בתחום האמנות למרות שהוא עצמו סירב לקבל את עובדת היות אחד מראשי אסכולה כלשהיא. בתקופה זו של חייו הוא הושפע רבות מהמשורר לורד ביירון , מהמלחין הקטור ברליאוז ומהסופר ויקטור הוגו שהיה אחד מידידיו ואף עסק בהכנת תפאורה למחזה מאת הוגו – "אמי רובזראט". הסופר אמר עליו "מהפכן בתוך הסטודיו אך שמרן בשיחות הסלון". בשלב זה החלה השפעת סופרים וציירים בריטים על דלקרואה, השפעה שהובילה אותו לחיות כמה חודשים באנגליה, מכר טוב שלו היה הצייר ריצ'ארד פרקס בונינגטון שנהג להשתמש בצבעים עזים וצייר בעיקר נושאים היסטוריים מדיבלים. באנגליה ביקר את הציירים סיר תומס לורנס ו-דיוויד ווילקי. יומנו מאותם חודשים מתאר מסע על התמזה לאורך הכפרים והמרחבים האנגלים. השפעתו של הצייר קונסטנבל עליו היתה עצומה אך למרות זאת לא פנה לתיאורי – נוף כנושא מרכזי בעבודותיו.

המוות של סרדנפאלוס (1827) – גם כאן הנושא נלקח ממחזה של לורד ביירון. המלך האשורי סרנפאלוס הצית את הארמון בלהבות, באקט של טירוף, כשעירו נינוה שהיתה תחת מצור באותה העת. הציור משופע בסצינות אלימות ומיניות מוחצנת. הקצינים שוחטים בסכין את נשי ההרמון העירומות על רקע העיר הבוערת בעשן סמיך. הצבעים בציור עזים ביותר כשהאדום הוא הדומיננטי.  

בשנת 1827 הציג דלקרואה את ציורו הגדול השלישי שנחשב למייצג הרוח הרומנטית באופנים רבים – "המוות של סרדנפאלוס" (The Death of Sardanapalus). הרעיון הגיע מאחד משירי לורד ביירון אך דלקרואה הביע בו אלימות ואירוטיות יתרה מלווה באיבוד שליטה ומעוררת אימה. הביקורות היו לרוב שליליות והמברים טענו ש-דלקרואה צריך לבחור נושאים יותר מעודנים. הציור הביע מיניות מוחצת שלא התאים לאופיו החיצוני של הצייר. לדלקרואה היה מספר קטן של פרשיות אהבים בחייו: הבולטת מהן היתה אליזבת סאלטר (Elisabeth Salter) שהיתה העוזרת האנגליה של אחותו בתקופה בה גר איתה בפריס, השניה  היא בת דודתו ג'וזפין דה פורגה (Jos’ephin de Forget), מערכת יחסים שנמכה לפרקים כמעט שלושים שנה, אולם רוב הזמן היה בודד וטרוד בעבודותיו ובריאותו המתדרדרת הפכה לבעיה חמורה. מבערך 1820 סבל דלקרואה מחום גבוה שפקד אותו מדי פעם לכמה ימים בכל אפיזודה ולרוב היה זקוק לזמן מנוחה לאחר מאמץ לאורך זמן.

בשנת 1832 הציג בתערוכת הסלון את ציורו המפורסם ביותר " חירות נוהגת את העם למתרסים" (Liberty Leading the People). נושא הציור הוא המהפכה של 1830 שסחפה את "אזרחי המלך" לואי פיליפ והעלתה אותו לשלטון. נראה כאילו הוא לשבח ולהלל את המהפכנים ואת המהפכה בכלל. לציור היתה הצלחה כבירה, הן בעיני מבקרים והן בעיני ההמונים. שנים אלו דרך כוכבו של דלקרואה ונדמה שהמזל האיר לו פנים, אולי בגלל יצירות האמנות המוצלחות ואולי בגלל קשרים טובים. בינואר שנת 1832 הוא נבחר להצטרף לרוזן שרל דה מורניי במסע רשמי אל סולטן מרוקו. הפמלייה יצאה מפריס בערב ראש השנה לביקור בטנג'יר, מקנס, ספרד ו-אלג'יר. דלקרואה שעד כה ספג רשמים רומנטיים מספרות, שירה ויצירות אמנות קיבל הזדמנות לחוות חוויות אישיות בעצמו וכך עשה. מראות וחוויות אותם מובילי התנועה הרומנטית העלו בדמיונם קרמו עור וגידים דרך עיניו של הצייר: קרבות, סוסים, לוחמים עזים ואצילים של המדבריות, נשות הרמון, בדואים ממלאים רחובות שוקקים בחיים וכל זאת תחת השמש והצבעים העזים של הטבע בצפון אפריקה. לאחר שישה שבועות בטנג'יר יצא למסע מפרך בן מאתיים מילין לארמון הסולטן במקנס שם הקבוצה קיבל מתנות יקרות ערך כגון: אריה, נמר וסוסים ערבים. הנסיון שספג בששת החודשים שבילה בצפון אפריקה נשאר עימו לשלושים שנה הבאות, הוא כתב ביומנו באותו זמן: "בתקופה קצרה כאן כאילו שחייתי  פי עשרים  בזמן פריזאי". הוא עשה מאות רישומים וטיוטות של ציורים בכדי לזכור את ההשראה שיגיע חזרה לפריס.

כשחזר לפריז הממשל המשיך להטיל עליו מטלות שונות מטעמו, בתחילה הוא עיצב את סלון דו רוי בארמון בורבון בשנים 1833- 1837, לאחר מכן עוד תשע שנים על הספרייה באתו הארמון (1838-1847) ועוד שבע שנים על הספרייה בארמון לוקסמבורג (1840-1847). החל משנת 1850 הוא עבד על גאלרי ד'אפולון בארמון הלובר ועל ציורי קיר ב'הוטל דה וויל' (פרסקות אלו נהרסו במהומות הקומונה ב-1871). העבודה האחרונה היתה על הקפלה של סיינט אנג' בכנסיית סיינט סולפיס ( 1849-1861). העבודה גזלה זמן רב מהצייר וגם נתנה בו אותותיה, בזמנו הפנוי המשיך לכתוב ביומן ואף פרסם מאמרים ב-כתבי עת ומגזינים שונים, לעבוד על מילון אמנות (לא פורסם) ולצייר מאות תמונות גדולות כקטנות, רובם רשמים ממסעו לצפון אפריקה. בתקופה זו נהג לפקוד סלונים פרטיים של פטרוני אמנות עשירים בהם היה אורח מבוקש. משנת 1844 הוא שכר דירה ביער ליד פונטיינבלו בכדי להתאושש ממחלה ועייפות כתוצאה מעבודתו הקשה. בערוב חייו זכה לכבוד גדול ולהערכה רבה: בשנת 1855 הוצגה תערוכה גדולה של ציוריו והוענק לו את פרס מדליית הכבוד (Grand Me’daille d’Honneur) וב – 1857 נבחר לחבר כבוד באדמייה לאמנויות "אקול בוז-אר". המוות הגיע אליו ב-13 לאוגוסט 1863 לאחר תלונות על כאבי גרון והוא בן שישים וחמש.  

התנועה הרומנטית 

התנועה הרומנטית צמחה בשלהי המאה השמונה עשרה ורווחה עד מחציתה של המאה התשע עשרה. הדרך המקובלת להגדיר את הרומנטיקה היא על דרך השלילה, התנועה מהווה את הריאקציה להלך הרוח ששלט בכיפה הפוליטית, האינטלקטואלית והאמנותית– ההשכלה. בעוד שתנועת ההשכלה והנאורות עודדו את השכלתנות והשימוש בבינה פנתה התנועה הרומנטית לעבר האני הפנימי ולכיוון הלא רציונל. התנועה החלה דרכה בעיקר בגרמניה ובאנגליה ושם התפשטה לזרם כלל אירופי המשפיע על תחומים רבים. ניתן לראות שורשים מוקדמים עוד במחצית המאה השמונה בבריטניה בעבודותיו של ויליאם בלייק שהושפע רבות מן המיסטיקן הגרמני, בן המאה השבע עשרה, יעקב בוהמה. ואף בהשפעה העצומה של כתבי שייקספיר הן על האנגלים והן על הגרמנים. בגרמניה ניתן להבחין בחזרה אל הפולקלור והמקורות הקדומים יותר (סממן של הרומנטיקה) עוד באמצע המאה השמונה עשרה אצל יוהאן גוטפריד הרדר שחקר שירי פולקלור ישנים ואצל האחים גרים שליקטו ואספו אגדות עם. בניגוד לפילוסופי ההשכלה כגון וולטייר, לוק ומונטסקייה פנו מובילי התנועה אל הרגש האנושי ועוצמת הטבע. הרומטיקה, מלבד הריאקציה לשינויים החברתיים ולתפיסה הרווחת, שיקפה תופעה מהפכנית – שינוי רדיקלי בגישה אל הנסיון האנושי הפנימי של האינדבידואל. אם המאה השמונה עשרה היתה "עידן ההשכלה" אזי בזכות הרומנטיקה ניתן לכנות את המאה התשע עשרה כ"עידן הרגש". הרומנטיקנים שמו דגש על רגשות ותחושות פנימיות מאשר על עובדות יבשות ושכלתנות.

שלושת השינויים העיקרים שהביאה הרומנטיקה עימה הם:

א. הגישה לפנימיות האינדיבידואל

ב. האדרת הדמיון האנושי

ג. הערצה ליופי הטבע 

בני אדם נתפסים כיחודיים בפני עצמם יותר מאשר הגדרתם דרך החברה בה הם חיים. הקשר של האדם עם הטבע יותר אמיתי מהחיים בעיר האורבנית והמלאכותית. בשביל הרומנטיקה הערים הגדולות מסמלות בלבול, שחיתות וערכים שגויים, רק הטבע מייצג איזו "אמת" ונשגב. ישנה גם שאיפה לשחרור מהדת הממוסדת לעבר חתירה אל "האמת" המבוססת באמצעות הנסיון הפנימי והדמיון.

בתחום השירה והספרות נודעה השפעה גדולה למשוררים הבריטים המזוהים עם התנועה: וורדסטוורט'ס, קיטס, לורד ביירון, בלייק, קולרידג' ו-פרסי ביש שלי. בתחום הפילוסופיה: רוסו ו-הרדר. בתחום האמנות: דלקרואה, טרנר ו-קונסטנבל.

חביב עלי במיוחד הניסוח של ההיסטוריון יעקב טלמון: 

"סערות ההתלהבות והרגש, המראות והמחשבה והאידיאליזם, התיאוריות, השאיפות, האשליות, הנסיונות בשדה האמנות של התקופה – כל הגילויים האלה, הנראים לפעמים סותרים ומנוגדים עד אין שיעור, אינם אלא השתברויות של אור גדול אחד, הרומנטיקה. זה היה הלך הרוח שמילא את הלבבות, שרומם את כוחות הנפש של האדם ועיצב סגנון מובהק ומיוחד, המבדיל כל כך את התקופה הזאת מן התקופות שלפניה ואחריה. " ("רומנטיקה ומרי" – יעקב טלמון). 

חירות נוהגת את העם למתרסים (1832) – הציור מתאר את מהפכת יולי 1830. דלקרואה עצמו לא השתתף בקרבות אולם חש צורך "לצייר בשביל המדינה". המון נישא של אנשים חמושים, מובל בידי אישה חצי עירומה הנושאת את דגל הטריקול וער נושא אקדחים, מזכיר גל גדול רקע לפני השבירה. גופות המהפכנים שרועים על הקרקע  כשאת הרקע ממלא עשן לבן. הצבעים של הדגל מודגשים היטב.  

אצל דלקרואה מתבטאת הרומנטיקה בעיקר בצבעים העזים ובנושאים האלימים ומלאי התשוקה. הצייר התאמן על הפרקטיה באקדמיה היוקרת ביזו-אר שם נלמדו מקורב טכניקות הסגנון היווני והרומאי בשילוב עם ציורים של אמני הרנסס דוגמת רפאל ו-מיכאלאנג'לו. דלקרואה לבסוף דחה מכל וכל את הסגנון הניאו-קלאסי וחיפש יותר את המשחק החופשי של הדמיון והרגשות. הסגנון הניאו קלאסי לרוב מעביר אצילות וגבורה כיאה לטרגדיות של המיתולוגיה. לדעת דלקרואה הציור צריך להביע בנוסף גם פחדים, תשוקות ואירוטיות ובכך לשקף את הנסיון האישי. צבעים עזים היו סימן ההיכר שלו והוא הגדיל את עוצמתם על ידי הנחת צבעי בסיס אחד ליד השני.נסיונו עם האור והשמש בצפון אפריקה עודד את דלקרואה ללכת בכיוון הזה, הוא קרא את כתבי הכימאי Euge’ne a Chevreul  על השתלבות הצבעים הבסיסים שיוצרים אשליה מסויימת לעין כשהם קרובים אחד לשני. הנושאים האקזוטיים העסיקו אותו ללא הרף במיוחד לאחר חזרתו מצפון אפריקה למשל בציורו "נשות אלג'יר" (1834) ניתן לראות דוגמא מייצגת של הסגנון, בתמונה זו מתאר הצייר סצינת הרמון בה הוא משתמש בצבעי בסיס חזקים מוקפים בצבעים משלימים היוצרים אשלייה של נמרצות והרמוניה. ציורים:

 הסירה של דנטה (1822) – הציור הסלוני הראשון של דלקרואה בו הוא מתאר את המשוררים דנטה ווירגליוס שטים על גבי סירה מעל לאגם ליד העיר מהגיהנום – דיס. גופות הנידונים והמקוללים מקיפים את הסירה כמנסים להטביעה וברקע ניתן להבחין בלהבות האדומות מבעד לחומות העיר תחת שמיים קודרים וחשוכים. סגנון ציור הדמויות מושפע מהניאו-קלאסיות ו-מיכאלאנג'לו ו-רובנס בעוד שניתן לראות גם בהשפעה ברורה של ז'ריקו (הרפסודה של מדוזה). 

הטבח בכיוס (1824) – בשנת 1822, במהלך מלחמת שחרור היוונית, ערכו הטורקים טבח ביוונים באי הקטן כיוס השוכן למול חופי אסיה הקטנה. הציור מתאר פרשים טורקים מהודרים לבושים בחליפות מלחמה וחמושים בנשק ניצבים מעל לחבורת פליטים/ שבויים ביניהם נשים וילדים. ברקע מתואר תוואי הנוף של האי למרגלות הים התיכון, סצינות של מלחמה ותמרות עשן נראים למרחוק. ניכרת השפעה של הצייר האנגלי קונסטנבל. 

הוצאה להורג של הדוצ'ה מרינו פלריו (1826) – הציור מתאר מאורע היסטורי מן המאה הארבע עשרה, הדוצ'ה של העיר ונציה באיטליה הוצא להורג לאחר שהשתתף בקונספירציה כנגד האוליגרכיה השלטת. דלקרואה הכיר את הנושא דרך מחזה של לורד ביירון. הצייר שם דגש על התלבושות הצבעוניות ועל הניגוד בין צבע השיש הלבן לשאר הצבעים העזים בציור. 

המוות של סרדנפאלוס (1827) – גם כאן הנושא נלקח ממחזה של לורד ביירון. המלך האשורי סרנפאלוס הצית את הארמון בלהבות, באקט של טירו, כשעירו נינוה שהיתה תחת מצור באותה העת. הציור משופע בסצינות אלימות ו-מיניות מוחצנת. הקצינים שוחטים בסכין את נשי ההרמון העירומות על רקע העיר הבוערת בעשן סמיך. הצבעים בציור עזים ביותר כשהאדום הוא הדומיננטי.  

חירות נוהגת את העם למתרסים (1832) – הציור מתאר את מהפכת יולי 1830. דלקרואה עצמו לא השתתף בקרבות אולם חש צורך "לצייר בשביל המדינה". המון נישא של אנשים חמושים, מובל בידי אישה חצי עירומה הנושאת את דגל הטריקול וער נושא אקדחים, מזכיר גל גדול רקע לפני השבירה. גופות המהפכנים שרועים על הקרקע  כשאת הרקע ממלא עשן לבן. הצבעים של הדגל מודגשים היטב.  

חתונה יהודית (1837-1841) – בשנת 1832 כששהה דלקרואה בעיר טנג'יר שבמרוקו השתתף בחתונה יהודית. הציור מתאר פטיו קריר, הקהל יושב ליד הקירות על מחצלות וכולל מוזיקאים ומוזמנים. הכלה נראית בבירור רוקדת לצלילים במרכז. ראשי סקרנים מביטים מהמרפסות.  

כיבוש קונסטנטינופול (1840) -  דלקרואה צייר את התמונה לארמון ורסאי. הציור מתאר את הצלבנים בעת כניסתם לעיר הגדולה. בנייני העיר הלבנים שולטים בתוואי הנוף על רקע מימיו הכחולים של המפרץ.  פרשים עמוסים לעייפה בשריון בנשק ניצבים מעל בני העיר המתחננים על חייהם, חלקם מתים וחלקם פצועים.  

סוסים מגיחים מן הים (1860) –  אחד הציורים האחרונים של דלקרואה. פרש ערבי רכוב מוציא סוס מן הים. תוואי הנוף מתאים לחופי צפון אפריקה, ברקע עיר מדברית מוקפת חומה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יעקב עיון