אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יום החופש של מרדכי וענונו


תאריך פרסום קודם: 
2003

הגעתי למפגן הזדהות עם מרדכי וענונו מרוגש. עמדתי לצידם של אנרכיסטים נגד הגדר, יוצרים ואנשי רוח, חלק מאנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית, אנשי הוועד נגד הפצת הנשק הגרעיני, הכימי והביולוגי במזרח התיכון, מזדהים נוספים רבים מרחבי העולם, עשרות עיתונאים, צליל ענוג של חצוצרה יחידה, ושירה שקטה של Peace, סאלאם תוך חלוקת פרחים צבעוניים לקהל.

המשטרה הייתה אדישה לקיום הפגנת ההזדהות שלנו וגדרה אותנו בגדר כחולה שהייתה פרוצה מכל עבר. הגדר "עאלק" הפרידה אותנו ממפגיני הימין האלימים שעדיין לא היוו קבוצה משמעותית בגודלה, ונדמה היה כי רק חלק ממובטלי העיר הגיעו לצפות בהופעה היחידה שאשקלון יכולה לתת לעולם כולו. בית הכלא קרוב כל כך לעיר, כמו סמן על מרחב הפשע והחוק הפולש למרחב הציבורי. השמש יצאה וחייכה על מרדכי וענונו ומאבקו, אותה שמש המודעת לנצחיות הזמן ויודעת כי כל אחד מאותם האנשים המתרגשים תחת קרניה יכולים היו להיעלם בשנייה של טעות הנוגעת לאחד החיידקים, התאים הביולוגיים הרעילים או מערכות המכשור בכור האטומי. 

פגשתי את ל. חברתי ויחד כתבנו שלט - "אתה הגיבור המזרחי שלי". השלט הושפע משיר שכתבתי למרדכי וענונו, שפורסם באתר של ד"ר סמי שלום שיטרית. מטרת השלט הייתה גילוי פוליטיקת הזהויות המוכחשת בפרשה. המזרחים, שהיו אלימים במיוחד כלפי הפגנת התמיכה השמחה שלנו במרדכי וענונו, הם איתרו במהירות את השלט השונה שנשקף לנגד פניהם ההמומות. חלקם בחר להתקרב בחשש, חלקם בחר להתעלם בהכחשה, אך ניכר שהשלט שבר להם את הדיכוטומיה בין מחנה השמאל, שסימל עבורם את האשכנזיות, המרכז והיוקרה, מעמד גבוה ומערבי המזדהה עם ערכים אירופיים נוצריים, ובין מחנה הימין, שסימל עבורם את המזרחיות, הפריפריה, העליבות, המעמד נמוך ומזרח-תיכוניות עדתית.  

לפתע הם ראו את עצמם בראי.  

השלט גילה להם שוב את כל מה שהם הדחיקו בקשר למרדכי וענונו, את ההשפלה שמרוקאי כמוהו סבל משמעון פרס האשכנזי (שחתם על אישור החטיפה ועל העונש הקשה שנגזר עליו במשפט הסובייטי לו זכה), את התגובות הגזעניות שהיו מנת חלקו של מרדכי וענונו ללא כל קשר למאבקו האמיץ כנגד אסונות הנשק הגרעיני ומחירו האיום. לא פעם התקרבו אלי מזרחים וניסו להוריד את השלט, כאילו ניסו לומר, "די. אנחנו לא מעונינים לראות את עצמנו במראה, אנחנו לא מעונינים במנהיג מסוגו של מרדכי וענונו", אלא שפעולתם אמרה לי "אנחנו מעוניינים בהמשך הדיכוי האשכנזי-ציוני, אנחנו מעוניינים בהמשך ההפרדה בין העוני הפלסטיני בשטחים הכבושים לבין העוני הערבי-מזרחי שלנו, בכפרים ובעיירות הפיתוח, אנחנו מעוניינים בהמשך ההפרדה בין השכונות העניות שלנו לשכונות העשירות של המזרחים הבינוניים שהצליחו ושל האשכנזים, אנחנו מעוניינים בהמשך ההפרדה בין יצירתנו ואישיותנו שלנו לבין היצירה והאישיות הישראלית".  

מחנה השמאל לא באמת יכול היה להכיל אותי ואת דעותיי עדיין, ואלה התגרו במזרחים וקראו לעבר מרדכי וענונו - "הוא זכאי", משפט שהוא אזכור למאבקו של דרעי. המזרחים התעצבנו עוד יותר, כיוון שלא יכלו לספוג את השפלתו של דרעי אל מול מעמד ה"שווים יותר" של ברק, נתניהו, ריבלין, אולמרט שרון ו...

בכלל, אני בספק עד כמה הכיר באמת מחנה השמאל את השיח המזרחי הביקורתי, שכן לא פעם כשישבתי בסלון מזל בת"א, שמעתי את האנשים מדברים על הערסים והפרחות, אחי ואחיותיי למאבק המזרחי בישראל. לא פעם שאלתי את עצמי האם אני צריך להגיב על כל אמירה שכזו, או לצפות רק ממעגל קרוביי להבין ולהראות את הדרך המזרחית הנכונה כאן במדינת ישראל.

שיחקתי עם הפוליטיקה של הזהויות ועברתי בשלב כלשהו ממחנה השמאל למחנה הימין, עמדתי בפריפריה שלו. שוב הופנו לעברי מבטים נזעמים/מופתעים/מלאי כבוד, עד שהגיע אדם אלים וסילק אותי ממחנה הימין, כשהוא מודיע לי שאני חייב לחזור למחנה השמאל, או שהוא ירביץ לי.  

שוב הצליחה ההסתה של ההגמוניה הציונית-אשכנזית, הצליחה ואני נותרתי בין לבין, כשאנרכיסט צעיר עוזר לי להרים את השלט הקרוע, ועינינו מופנות אל שער הברזל המסיבי של כלא "שיקמה" באשקלון. הייתה לנו ברית רגעית, לי ולאנרכיסט הצעיר, וקינאתי בו ובמחנה הצעיר שלו, שכן המזרחים הביקורתיים היו כה מעטים, כל כך חסרים את השיח צעיר או את תנועת המחאה הצעירה. (רובם עוסקים ב"כוכב נולד" וכיו"ב', ואפילו ילדי אחותי צופים עדיין בתוכניות גזעניות כגון "סבא טוביה". בשל המתח המשפחתי שנבע מהופעתי בטלוויזיה כשאני נושא את השלט הנ"ל, העדפתי שלא לומר מילה בנושא.) 

ייחלתי ליום בו תקום מעין "קשת מזרחית דמוקרטית" צעירה שתעשה בריתות עם "תעאיוש" צעירה ועם "אנרכיסטים נגד הגדר" (שכבר קיימים), במאבקים המקומיים והעולמיים כאחד.

המזרחים המוסתים, שדחקו אותי חזרה אל מחנה השמאל, ביקשו בפעולתם שאפעל לפי המודרניזם, שחינך אותם בבית הספר באלימות, שלא אפעל בדרכי הפוסט-מודרניזם ואשבור את הגבולות. הם ביקשו שלא אשבור את קירות הגדרת הזהות. הם ביקשו שלא אזכיר את הקשר בין האוליגרכיה של ההון ומערכות ההסללה (השכונות, החינוך, הבריאות, הצבא, האוניברסיטה וכד').  

מדרכי וענונו יצא מהכלא במהירות, כשמאות מנסים לעשות בו לינץ'. השירה הענוגה של פעילי השלום המשיכה, החצוצרן החל מנגן שוב (ואני ייחלתי לאביהו מדינה שיפרוץ בשירה ביחד עם יוסי עדן ומרגלית צנעני בשיר בלוז מזרחי). עמדתי מול הכלא והבטתי בגדעון ספירו ובדמעות שעלו בעיניו, דמעות שמקורן בשנים ארוכות של מאבק במסגרת הוועד נגד הפצת הנשק הגרעיני, הכימי והביולוגי, עומד לבדו עם קומץ פעילים אל מול כל שנאת ההגמוניה האשכנזית-ציונית. הוא הזכיר לי את אבי המת ואת פניו חרושות הקמטים. ראיתי לפתע אנשים בגילו של אבי שנלחמים וידעתי שזה גם עתידי, להילחם על עתיד המדינה המזורגגת הזאת. התחלתי לבכות, על שנים בהן לא פעלתי, על שנים בהן ישב אדם נאור ואמיץ כמו מרדכי וענונו בבית הכלא, על שנאה מקומית ועל התעלמות של קולקטיב שלם מהנרטיב שלו. 

לפתע נזרקו עלי ועל אחרים במחנה תפוזים מכיוונו של איזה פעיל "כך". לא יכולתי אפילו לבכות, להתייחד עם הרגע באותו המקום. רצתי אל השוטרים וביקשתי שיגוננו עלינו. הם היו אדישים, ורק מאוחר יותר, אחרי למעלה מעשר ביצים והתגרויות אלימות, החלו תרים אחר המפגינים האלימים. כמובן שבדרכם חבטו השוטרים גם בכמה פעילים צעירים, ואני ניסיתי בכל יכולתי להפריד בין התשוקה הצעירה לשנות את העולם לבין התשוקה האלימה לשמור על העולם כמות שהוא. 

בלילה ראיתי את תמונתו של מרדכי וענונו כשידיו מסמנות את סמל הניצחון ומאחוריו שוטרים נזעמים, ושמחתי. סוף כל סוף גיבור מזרחי, פנתר שחור של שנות האלפיים. מין נלסון מנדלה מרוקאי שאינו נכנע לאתנוקרטיה המקומית. בינתיים פרסמה "הקשת הדמוקרטית המזרחית" הודעת תמיכה במאבקו של מרדכי וענונו, וחזית מזרחית מאוחדת שכנה לרגע קט בליבי ובמרחב הפוליטי-כלכלי-תרבותי המזרחי של מדינת ישראל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתיתיהו (מתי) שמואלוף