אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קלינט איסטווד: ברונקו בירד


תאריך פרסום קודם: 
2004
כרזת הסרט מיליון דולר בייבי, בבימויו של קלינט איסטווד, זוכה פרס האוסקר לשנת 2004
כרזת הסרט מיליון דולר בייבי, בבימויו של קלינט איסטווד, זוכה פרס האוסקר לשנת 2004

 

מה אומר לכם, שמחתי כשקלינט איסטווד קיבל את פרס האוסקר על ''מיליון דולר בייבי''. שמחתי, כנראה, מהסיבות הלא נכונות. טרם הספיקותי לצפות בסרט הזה, אף כי בכוונתי לעשות כן בקרוב, והתחושה הטובה שלי נבעה בעיקר מהאישור שהעניק מתן הפרס לשתי תזות שפיתחתי בשנים האחרונות. האחת, שהוליווד סוף סוף מתנערת מתווית השטחיות האלימה שהדביקה לקריירה של קלינט איסטווד במשך יובל שנים; והשנייה, קלינט איסטווד הבמאי ייזכר, בסופו של דבר, כאחד הבמאים המוערכים והמשפיעים ביותר בתעשיית הסרטים.

ייאמר מייד: אינני עוסק בביקורת קולנוע. אני רק מבקר בקולנוע וצופה בסרטים. במשך השנים פיתחתי טעם מוזר למדי לגבי גבר החי ופועל בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. היצירות האהובות עלי הן דווקא אלה של במאים מסוגם של פראנק קאפרהג'ורג' סטיבנס (''אשת השנה'', ''גונגה דין'' ''שיין''), ויליאם ויילר (''מיסיס מיניבר'', ''שנות חיינו הטובות ביותר'', ''חופשה ברומא''), פרד זינמן (''בצהרי יום'', ''מעתה ועד עולם''), סם ווד (''הייה שלום, מר צ'יפס'', ''קיטי פויל''), בילי ויילדר (''סטאלאג 17'', ''שדרות סאנסט'', ''עוגיית המזל'', ''חמים וטעים'') , ג'ורג' קיוקור (''סיפור פילדלפיה'', ''אור הגז'', ''צלע אדם'') וכמובן אלפרד היצ'קוק ''רבקה'', ''פסיכו'', ''מזימות בינלאומיות'', ''חלון אחורי'', ''ורטיגו''). אולי שכחתי אחד או שניים, אבל בגדול הרעיון הוא שאני אוהב סרטים ישנים. כאלה שעשו אותם בטכניקות אחרות, עם חשיבה אחרת, שהדיאלוגים שלהם בנויים אחרת והמקצב הכללי של הסרט אינו מושפע מהבומבסטיות הטכנולוגית המאפיינת חלק מהיצירה הקולנועית היום. אני קצת חוטא כאן לאמת, משום שקיימים במאים עכשוויים שמצליחים לגעת אצלי בלא מעט מקומות בפנים (סטיבן ספילברג, מרטין סקורסזה, מילוש פורמן ועד לא מזמן גם סטנלי קיובריק), בין השאר משום שמגע ידם מצליח לנווט את העלילה באופן שאינו נבלע באקסטרווגנטיות של ההפקה וסוחט מהשחקנים דקויות הבעה עדינות, לעתים ברמות רגשיות גבוהות במיוחד,המגדילות את מקדם ההזדהות של הצופה עם הדמויות.

אבל נשוב, ברשותכם, ל-קלינט איסטווד. עבודת הבימוי הראשונה שלו הייתה ''מיסטי'' (שמו המלא של הסרט הוא Play Misty for Me), יצירה דלת תקציב שבה גם שיחק בתפקיד הראשי. בסרט ריאליסטי זה גילם קלינט איסטווד דמות של שדר רדיו בתחנה בשם KRML (רמז לעיר הקליפורנית כרמל, בה הוא מתגורר), המתמחה במוסיקת ג'אז. לאט לאט, תוך יצירת האווירה הלילית העוטפת את עולמו של השדר, בונה איסטווד עלילה על רומן מזדמן הנרקם בינו לבין אחת מהמאזינות הקבועות שלו, הנוהגת להתקשר לתחנה ולבקש שינגן למענה את הנעימה ''מיסטי''. כשמבקש קלינט איסטווד לסיים את הקשר ולשוב אל בת זוגו הקבועה, הוא מגלה שהמעריצה אינה מוכנה לוותר עליו ואינה מהססת אף לנקוט באלימות קיצונית כדי לממש את בעלותה על רגשותיו. אם זה נשמע מוכר, הרי שהסיבה לכך היא ש''חיזור גורלי'', שובר הקופות בכיכובם של מייקל דגלאס ו-גלן קלוז העוסק באותו עניין עצמו, הוא רימייק של אותו סרט בדיוק. קלינט איסטווד, אגב, לא קיבל על הסרט הזה שום תשלום. זה היה התנאי שאותו נאלץ לקבל כדי להשיג את הסכמת המפיקים למינויו כבמאי. השאר כבר שייך להיסטוריה. 

התפישה הזו, יש לציין, לא הייתה רק נחלתם של האירופים לבדם. למעשה, היא פלשה גם להוליווד וככל הנראה הביאה לכך שעד 1971 לא ניתן יותר מדי אמון בכישוריו האינטלקטואליים של השחקן הזה. הסרטים הבאים שביים בנו לאט לאט את דמותו כיוצר מיומן המיישם את הנטיות האינדיבידואליסטיות הטבועות באישיותו במרחב ובנסיבות שבהם הוא פועל. למעשה, אם בוחנים את בחירת הסרטים שלו – הן כשחקן והן כבמאי – ניתן להבין זאת עוד יותר. זהו חוט השני המחבר בין האיש ללא שם, גיבור המערבונים שביים סרג'יו ליאונה, לבין גיבורים בודדים מסוגם של השוטר הארי המזוהם, פורע החוק ג'וזי וולס, הסקסופוניסט פורץ הדרך צ'ארלי פארקר (''בירד''), האקדוחן ביל מאני (''בלתי נסלח''), הצלם רוברט קינקייד (''הגשרים של מחוז מדיסון'') והפורץ לות'ר ויטני (''כוח להשחית''). לדמות שמגלם איסטווד יש קוד מוסרי ייחודי, תפישת צדק משל עצמה ויחד עם זאת גם התלבטות מתמדת בין הרצון לעשות שימוש בכל העוצמה שבידה לבין ההבנה המהורהרת שלא תמיד יש בכך צורך.

הקריירה המוקדמת של קלינט איסטווד כשחקן טלוויזיה שהתמחה במערבונים (הוא גילם את התפקיד המרכזי בסדרת הטלוויזיה המיתולוגית ''רוהייד'', ששודרה בשנים 1959-1966) ולאחר מכן ככוכב הסרטים האיטלקיים שספגו את הכינוי המזלזל ''מערבוני ספגטי'', קיבעה את דמותו כאיש הבודד, תכופות ללא שם, הרוכב במרחבי הספר המערבי, מתערב בסכסוכים מקומיים ומביא את הסדר על כנו. הדימוי הזה, שהתעלם במידה רבה מהנטייה של הדמות האיסטוודית להימנע מהתערבות אלא אם כן פוגעים בה קודם לכן, הביא ללא מעט זלזול ביכולותיו כשחקן. טענו שבדומה לגיבורים חד-ממדיים אחרים, סילבסטר סטאלון למשל, הוא יודע לעשות רק תפקיד אחד. טענו שהבעתו הקבועה בסרטים האלה – העיניים הצרות, הפה הנטוי, הרישול המכוון, השתיקות הארוכות – היא היחידה שהוא יכול לגייס, משום שבמאגר המדולדל שלו אין אחרות.יתר על כן, באירופה (שתמיד חיה בקונפליקט עם התרבות האמריקנית וניסתה למנוע את השפעתה המתפשטת) הוא נתפס כמעין שיקוף של ההוויה העממית והמדינית של ארצות הברית כולה: שחקן רב-עוצמה המבקש לתחום את גבולות התנהגותם של זרים בטריטוריות שאינן שייכות לו ושהוא מתפקד בהן כזר מוחלט. כשיצאה ארצות הברית למגר את המשטר הסדאמיסטי בעיראק ציירו אותה חוגי השמאל והמרכז במדינות כצרפת, גרמניה, ספרד ואפילו בריטניה, כמי שפועלת על פי הקודים האיסטוודיים בכלל, ואת ג'ורג' וו. בוש – כמעין חיקוי גרוטסקי ומנותק של הדמות הקולנועית הזו.

קריירת הבימוי שלו, כאמור, הראתה ממצאים אחרים לגמרי. זה לא ש-קלינט איסטווד השתנה: הדמויות שגילמו השחקנים שביים ניחנו בתכונות כמעט זהות לאלה שהיה חשוב לו עצמו להראות כשחקן. אל נכונותן של דמויות אלה להתמודד עם מצבים הרי-אסון התלווה איפוק רגשי רב ובמשך השנים נוסף אליהן גם מימד הומוריסטי בלתי מבוטל. ב''ברונקו בילי'', למשל, ההומור הקשוח הזה בא לידי ביטוי בולט במיוחד. קלינט איסטווד מגלם שם את בעליו של מופע מערב פרוע כושל, שאוסף אל הקרקס הנודד שלו יורשת עשירה ומפונקת שננטשה על ידי בן זוגה. המפגש התרבותי והערכי בין הקאובוי השתקן וחבריו-שותפיו (שכולם בראו את עצמם מחדש לאחר שהתנתקו מהזהות שאל תוכה נולדו) לבין הבחורה שאין ולו דבר עם הצורך להתפרנס בכוחות עצמה או להכיר את חיי הפריפריה, מוליד לא מעט סיטואציות מבדחות. 

במידה רבה, אגב, יש בסרט הקטן והיפה הזה דמיון ל''זה קרה לילה אחד'' של פראנק קאפרה, סרט מופת מ-‏1934 המספר את סיפורו של עיתונאי האוסף למסעו המייגע באוטובוסים, בעיירות ובמוטלים הצדדיים של הקאנטריסייד יורשת עשירה שהחליטה לברוח מספינת השעשועים של אביה לאחר מריבה משפחתית קשה. וכאן אני שוב מתחבר אל אהבותיי המוקדמות. כמו קאפרה, שקידש את ערכי האינדיבידואליזם הפשוט והחמלה האנושית הדרך ועימת שוב ושוב בינם לבין תאוות הכוח והנהנתנות של חוגי ההון והשלטון (''מר סמית הולך לוושינגטון'', ''מר דידס הולך העירה'', ''פלטינום בלונד'', ''נא להכיר: ג'ון דו''), גם קלינט איסטווד עושה את זה. להבדיל מקאפרה, נעדר אצלו המימד הסנטימנטאלי והתמים שליווה את סרטיו של זה. מי שראה את ''כוח להשחית'', מותחן אפקטיבי שבו נאלץ פורץ יחיד להתמודד עם חוגי הממשל השואפים לחסלו משום שהיה עד לתאונה מביכה שבה מעורב הנשיא, יודע על מה אני מדבר.

את הפרידה המשכנעת מהספר המערבי הפרוע ערך איסטווד ב-‏1992, כשביים את ''בלתי נסלח'' - כשלעצמו, אחד המערבונים הגדולים אי-פעם(ויש הטוענים שהגדול מכולם). קלינט איסטווד עצמו מגלם שם את דמותו של אקדוחן מזדקן, בן בלייעל לשעבר שהשתדל מאז ימיו הפרועים לחזור בתשובה אבל לא ראה ברכה בעמלו. להוותו, הוא מתבקש לנקום את נקמתה של פרוצה שפרצופה שוסע על ידי לקוח עצבני וממורמר ומוצא את עצמו מתנגש שוב באנשי החוק שמבקשים למנוע הרג נוסף. איסטווד כבר אינו מה שהיה פעם וגופו הכבד – שבקושי מצליח לטפס על גב סוסו – מהווה ניגוד מוחלט לנעוריו הרחוקים. הניסיון העגום לימד אותו שבהריגה אין כל תהילה ואפילו שהכסף אינו הכל בחיים, אבל גם שהבחירה בדרך הישר אינה תמיד משתלמת (לפחות כלכלית). וכך הולך לו מגדל החזירים העני אל משימתו האחרונה, המשימה שאחריה ייעלם – כמו קלינט איסטווד בצעירותו – אל המרחבים הנצחיים ואל ערבות הענק וישוב אל אלמוניותו. אם יתמזל מזלו, יאפשר לו החוק, אותו חוק שהשתלט על המערב ודחק ממנו את הפורעים הרכובים האחרונים, לחיות את שארית חייו בדחק ובחוסר שלווה. כשיעשה את חשבון חייו, ייתקף בחיבוטי נפש נוראים על הקריירה בה בחר ויאמר לעצמו שהיה יכול לעשות בחירות טובות בהרבה. הסרט הזה זיכה אותו באוסקר הראשון שלו, שלטעמי היה הכרה מאוחרת מעט של הוליווד בגדולתו כבמאי.

הנתק הרגשי של הגבר המתבגר הוא גם שורש העלילה של ''מיליון דולר בייבי'', הסרט שהעניק לו השבוע את האוסקר השני. קלינט איסטווד משחק מאמן אגרוף מזדקן שלוקח על עצמו פרויקט רגשי וספורטיבי כאחד – קידומה של מתאגרפת לבנה, לבנה אמריקנית ענייה (הכינוי הכמעט-רשמי של המעמד הזה הוא White trash, מה שאומר כמעט הכל) וחסרת-סיכוי לכאורה להתקדם בחיים. בכך הוא מפצה, למעשה, על הניתוק והניכור מביתו הביולוגית, אותה בת שלא ידע לגדל כהלכה ושהקרע בינו לבינה מעולם לא אוחה. למעשה, מאמץ איסטווד את המתאגרפת הצעירה באופן בלתי-רשמי ומעניק לה את מה שלא ידע להעניק לביתו. 

''בסרטים האחרונים, שנוצרו על ידי גברים ועוסקים בגברים, אני מאתרת ניסיון להבין את השלכות כישלונם להכיר בצורך שלהם באינטימיות'', כתבה בהקשר לכך שרי פוטר ב''גרדיאן'', ''העובדה שסרטים אלה נוצרים כעת, וזוכים להצלחה בטקס האוסקר, עשויה לרמז על כך שאנחנו נכנסים לשלב חדש ביחסים המגדריים - שלב 'ההתעוררות הרגשית של הגבר'. אלה הן בשורות טובות לנשים אמיצות וחזקות, וכמובן גם לגברים''.

מבלי להיכנס לדיון באיכויותיהם הרגשיות של הסרטים האחרים שהתמודדו על הפרס היוקרתי הזה, אני חולק על פוטר. אני רוצה לקבוע כאן שאצל קלינט איסטווד לא החל המסע אל תפקידו של הרגש בחייו ובערכיו של הגבר דווקא עכשיו. נהפוך הוא. למן תחילת דרכו כבמאי התמודדו דמויותיו האינדיבידואליסטיות עם המימד הרגשי שכפתה עליהן המציאות מולן נאלצו להתמודד. ב''מיסטי'' מתמודד גבר שניהלרומן מהצד עם רגשותיו כלפי זוגתו הלגיטימית ועם הרצון שלא לפגוע במעריצה שעמה ניהל רומן. ב''מיסטיק ריבר'' (שהיה מועמד לאוסקר בשנה שעברה) מתמודד גבר אחד עם התעללות מינית אלימה שעבר בילדותו, אחר עם רצח יקירתו והשלישי עם הצורך להתמודד מול שני חבריו בסיטואציות מביכות. מבחינתי, לפחות, יש כאן שלושים וחמש שנה של בגרות רגשית המתורגמת ליצירות קולנועיות מבריקות.

הוא שאמרתי: קלינט איסטווד קנה לעצמו מקום של כבוד בין הקלאסיקנים ההוליוודיים. אולי נבין זאת טוב יותר רק לאחר הסתלקותו. בינתיים, מכל מקום, אני מוכן לדחות את האירוע הבלתי-מלבב הזה לטובת כמה יצירות נוספות כאלה. 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר