אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המלכה כריסטינה: ראוי שתבדחו אותי בקומדיה לאחר שבידחתי אתכם בפארסה


כריסטינה מלכת שוודיה
המלכה כריסטינה היא רכבה כדרך הגברים, כשרגליה פשוקות משני צידי האוכף (ולא בישיבה צדדית, כדרך הנשים). היא אהבה מאכלי גברים, מסות בפילוסופיה, מסמכים פוליטיים, פלפולים בתיאולוגיה, תיזות על אמנות ולימודי שפות. היו שטענו כי היא ניצבה על סף הגאונות.

היא נולדה כנסיכה, אך הליכותיה היו לעתים כשל חייל פשוט. היא שנאה מלחמה, אבל בעצמה שברה מוסכמות על ימין ועל שמאל. היה בה רצון אדיר לקנות ידע, אך לעתים פעלה כמי שמונעת על ידי גחמות תזזית. והיא עשתה כמה צעדים שבשעתם לא הצטיירו רק כבלתי-מתאימים לאישה, אלא כבלתי אפשריים בכלל: היא המירה את דתה, ויתרה על כסאה ויצאה ל"סיבוב הופעות" אירופי שכמותו - אני משוכנע - לא יכלה גם מדונה להפיק בימיה הטובים ביותר.

שני צאצאיו הראשונים של מלך שוודיה, גוסטב אדולף, היו ילדות ושתי מתו בינקותן. סמוך ללידתה חזו האסטרולוגים בכוכבים את לידתו של בן זכר דווקא. הם פספסו, אמנם, אבל לא בהרבה. כשהגיחה כריסטינה מרחם אימה היה גופה כה גדול ומכוסה שיער וקולה היה כה חזק שהנוכחים באירוע סברו בתחילה כי אכן מדובר בבן. וכך, כאשר התייחסו אליה עוד טרם נולדה כאל בן זכר, דבק בה, בתינוקת החדשה, השם "הנסיך כריסטינה".

כל ימי חייה בלטה בכריסטינה הנטייה לאמץ את ההווי הגברי. היא ידעה  לרכוב, להילחם ולגדף כחייל הגדוד, לספר בדיחות גסות מבלי להסמיק ולרכוב בצורה בלתי נשית לחלוטין. היא העדיפה שמלות קצרות ומכנסי גבר על פני שמלות ארוכות. היה בה כוח סבל אופייני לגברים המצויים בתנאי שטח: תכופות הסתפקה בארבע או חמש שעות שינה ביממה, עבדה באותו המרץ בשרב כבקור מקפיא ולעתים הביאה את מלוויה לאפיסת כוחות.

היא נולדה בעיצומה של מלחמת שלושים השנה. כל ימי חייה שנאה את המלחמה ובזה לגרמנים, שהיו אלה שפתחו בה. בילדותה שמעה סיפורים קשים אודות מוראות המלחמה ותוצאותיה. כיוון שהייתה ילדה סקרנית העלתה את השאלה על מה ולמה נלחמים הם. תשובה מספקת לא קיבלה מעולם. היא העריכה אומץ לב, ואפילו אכזריות, אך לא הבינה מעולם מה היה ההכרח בכך שאביה יעזוב אותה יום אחד ולא ישוב עוד. היה הייתה רק בת ארבע כשנפל אביה בשדה הקרב. את אימה הרגשנית והלא-מאוד-חכמה לא העריכה במיוחד (לידתה של כריסטינה הייתה קשה במיוחד ואימה, מריה אלאונורה ל-בית הוהנצולרן, ייחסה את מצבי רוחה הדכאוניים לאותה לידה, ובעצם גם לכריסטינה עצמה. סופר עליה, על מריה אלאונורה, שלאחר מות בעלה עזבה רק לעתים רחוקות את מערכת החדרים שלה, בה ישבה, לבושה בשחור, סמוך למיכל מצופה זהב בו היה טמון ליבו של גוסטב אדולף), ולכן שמחה כשבגיל שש נטלו אותה ממנה כדי לחנכה בפיקוחו של מי שהיה היועץ הקרוב ביותר לאביה, אקסל אוקסנשרנה. בשנים בהן הייתה כריסטינה ילדה או נערה מתבגרת שלט, למעשה, אוקסנשרנה במדינה, והוא השפיע רבות על חינוכה ועל הליכותיה לעתיד לבוא. 

היא חונכה על ידי גברים ומעולם לא חשה בטוב בחברת נשים. היא לא חיבבה את מה שראתה כעיסוקיהן המוזרים של נשים: מלאכת האריגה, ההתהדרות, הליכות החצר. היא רכבה כדרך הגברים, כשרגליה פשוקות משני צידי האוכף (ולא בישיבה צדדית, כדרך הנשים). היא אהבה מאכלי גברים, מסות בפילוסופיה, מסמכים פוליטיים, פלפולים ב-תיאולוגיה, תיזות על אמנות ולימודי שפות. היו שטענו כי היא ניצבה על סף הגאונות. מהר מאוד נוכחה לדעת כי האפשרויות שלה לפתח את נטיותיה האישיות בעודה ממלאת את תפקידה המלכותי מוגבלות עד למינימום.

היא עלתה על כס המלוכה ב-1644, בגיל שמונה עשרה בלבד. כעבור ארבע שנים בלבד החליטה לחתום על שלום וסטפליה, בניגוד לדעת רבים מיועציה. בכך שמה קץ למלחמת שלושים השנה. היא דחתה את שידוליו של אוקסנשרנה להינשא וללדת יורש עצר. את השידוכים שהציע לה ביטלה בבוז, משום שראתה ברבים מהם לא יותר מאשר אידיוטים שבמקרה ירשו תואר אצולה. אחר כך שברה טאבו נוסף, כשמינתה אדם בשם סאלביוס לתפקיד סנטור - אדם מוכשר שמוצאו היה מדלת העם. כשמחה אוקסנשרנה על כך, העירה בחיוך ש"יש איכרים הראויים להיות מלכים ויש מלכים הראוים להיות איכרים".

רוב חבריה הקרובים לא היו בכלל מהאצולה השוודית. "מינרווה של הצפון", כפי שכינו אותה אז, ייבאה לשטוקהולם מוסיקאים, ציירים, פילוסופים ומתמטיקאים. ביניהם היו, למשל, דמויות כברניני, סקארלטי וקורלי. המפורסם שבהם היה, ללא ספק, רנה דקארט ("אני חושב, משמע אני קיים"). דא עקא, כריסטינה התעקשה לקבל את שיעוריה ממנו בשעה חמש בבוקר. השעה המוקדמת והאקלים השוודי הצונן גרמו לו, לפילוסוף הצרפתי, דלקת ריאות והוא מת.

ואז, ב-1654, הטילה כריסטינה את הפצצה הגדולה ביותר בחייה עד אז. היא הודיעה כי בכוונתה להתפטר מכסאה ולהמיר את דתה. הנרי לי תומאס כינה זאת "ברק בן שתי להבות". שוודיה הייתה בהלם מוחלט. מלכות המוותרות על כסאן הן חיזיון נדיר ממילא, אבל העובדה שכריסטינה עשתה מילא מה שרצתה בהיותה מלכה רק העצימה את המבוכה והבלבול עוד יותר. כריסטינה עצמה טענה שהוויתור על כס המלוכה בא כדי להביא שלווה לנפשה. יתכן שביקשה לשבור את המוסכמות החברתיות והפוליטיות שהיו נהוגות אז ונהנתה מהתדהמה הכללית שגרפו צעדיה הפתאומיים. אבל היא לא הסתפקה בכך. היא החליטה לצאת אל מחוץ לגבולות שוודיה במעין מסע ניצחון ברחבי אירופה. וכך ראתה היבשת המשתוממת מלכה-לשעבר שרוקנה את ארמונה ונטלה איתה כמעט את כל תכולתו - את כלי הזהב והכסף, הרהיטים, השטיחים, תכשיטי הכתר. לפי הסיפורים שהילכו אז ברחבי הממלכה לא מצא מחליפה בתפקיד, דודנה וארוסה קארל גוסטב, יותר מאשר שני שטיחים ומיטה עתיקה בארמון המרוקן.

מסעה של כריסטינה ברחבי אירופה דמה למופע תיאטרון אחד גדול. יום אחד סיפרו עליה שגזזה את שערותיה, לבשה מדי גבר,  נטלה רובה ויצאה לקרב בפלנדריה. שמועה אחרת טענה שכאשר ידעה כי הצי שלה ממתין לה בנמל שנקבע מראש, הפליגה בספינה משלה מנמל אחר. בהמבורג התגוררה בביתו של בנקאי יהודי, וכשהכנסייה נזפה בה בשל כך השיבה מניה וביה שישו עצמו היה יהודי ושכל ימי חייו נהנה מהכנסת האורחים היהודית. בכל מקום קיבלו את פניה המונים מריעים, מסדרים צבאיים, צלצולי פעמונים של כנסיות ואפילו מופעי זיקוקין. טור-דה-פורס של ממש.

באינסברוק קיבלה עליה את הדת הקתולית. היא, שמילדות ביטאה בוז עמוק למטיפים למיניהם, השתכנעה כנראה שגם אמונה נוקשה יותר מזו שאליה נולדה לא תצר את חופש הפעולה שלה. כשהציעו הישועים לחקוק את שמה בלוח הקדושים, השיבה: "לא, תודה, הייתי מעדיפה לראות את שמי בלוח הפילוסופים". ככל הנראה ראתה את כל האירועים האלה כמערכות בהצגת תיאטרון. כך, למשל, כשהסתיים טקס ההמרה באינסברוק ביקשו שיציגו בפניה אופרה קומית. "רבותי", הכריזה, "מן הראוי שתבדחו אותי בקומדיה לאחר שאני עצמי בידחתי אתכם בפארסה".

וכך, כשהיא מושא להשמצות מצד הלותרנים ושטופת הערצה מצד הקתולים, עשתה את דרכה ל-רומא. שם, כרגיל, הביכה את האפיפיור אלכסנדר השביעי כשהופיעה למיסה בכנסיית פטרוס הקדוש במכנסי רכיבה ובכובע סגוני. האפיפיור קיווה למצוא בה קדושה אך מצא חוטאת חסרת גבולות. כמה קרדינלים רמזו לה על כך, אבל יותר משהצליחו הם במשימתם סובבה היא את ראשה. על קרדינל אחד, קולנה שמו, סופר שאיבק את שיער ראשו ובערבים התייצב מתחת לחלונה והיה מזמר לה שירים בליווי גיטרה, כטרובדור נודד. כששמע על כך האפיפיור הורה לו מייד לעזוב את רומא. ל-כריסטינה שלח האפיפיור ברכה בתוספת מחרוזת פנינים ועצה למנות את הפנינים למען גאותלת נפשה. היא השיבה לו בעזות מצח שמצאה בקתוליות סיפוקים נאים וגדולים מספירת פנינים. כשנזף בה האפיפיור על קלות דעתה, כרעה על ברכיה לפניו וביקשה את סליחתו.

ולאחר מכן שבה לענייניה ב-רומא. לימים הסתבכה שם בכל כך הרבה מריבות וסכסוכים עד שכאשר עזבה את העיר שמחו שם להיפטר ממנה. גם היא הבינה שהשתהתה בעיר זו הרבה מעבר לדרוש. סיפרו שעד כדי כך עלתה התנהגותה על עצביהם של אנשי המקום שפעם, כאשר הזמינה ארבעים אנשים לסעודה, לא הופיע איש מהם. במקביל, הלכה קופתה והתרוקנה. היא החליטה לשוב לשוודיה, לחדש את מאגר המזומנים שלה ולהמשיך בסיורה סביב היבשת. האפיפיור, ששמח להיפטר ממנה גם הוא, העניק לה מתנת פרידה של עשרת אלפים כתר. ב-19 ביולי 1656 עזבה המלכה-לשעבר את העיר.

אבל בדרכה הביתה נעצרה כריסטינה לחנייה בארמונו של לואי הארבעה-עשר בפונטיינבלו. שם נדהם העולם לחזות בתעלול חדש שלה. היא הצליחה להניח את ידה על מכתבים שכתב הרוזן מונאלדסקי, אציל איטלקי ממוצא פולני שהיה אחראי על סוסיה. במכתבים נכללו, למרבה הזעם והבושה, גם דברי עלבון נגד כריסטינה. היו לכך כנראה כמה וכמה סיבות (אחת מהן היא שמונאלדסקי, שפקד את יצועה של המלכה לא מעט פעמים בעבר, רתח על העובדה שזו לא שמרה לו אמונים והחלה לנהל רומן עם איטלקי אחר, סנטאנלי שמו). מונאלדסקי זומן בדחיפות להתייצב בפניה ולאחר שהמלכה הנוקשה הציגה בפניו את ה"הוכחות", התוודה על "פשעו". הוא התחנן לסליחתה, אך היא סירבה לסלוח. היא קראה את הכומר האישי שלה אל החדר ובקול שליו הורתה לו להכין את מונאלדסקי האומלל לקראת מותו. לאחר מכן הזמינה את ה"תליינים" - שלושה צעירים בעלי כישורי סייף מוגבלים במיוחד, שבמשך שלוש שעות רצופות עמלו על טבח קורבנם.

חיסולו של מונאלדסקי היה מעשה נתעב. אבל חטא על פשע הוסיפה כריסטינה כאשר פקדה על ביצוע המעשה דווקא באווירה הידידותית ומכניסת האורחים של מלך צרפת בארמונו האישי. דעת הקהל רתחה על המעשה. כריסטינה הגיבה בשלוות נפש באומרה: "אנו, הצפוניים, מזגנו קשה ואינו נתון לרכרוכיות...ובאשר למונאלדסקי, אני סבורה שעדיף לחנוק בן אדם מאשר לחשוש מפניו". לכריסטינה, זו הייתה התחושה, מותר הכל. או לפחות כך היא חשבה. 

התאווה לסנסציה הוסיפה לקנן אצלה. "אני אוהבת את הסערה וחוששת מהשקט", ציטטו אותה. היא הציעה את עצמה כמלכת נאפולי, ולאחר מכן גם לכס המלכות של פולין. בשתי הפעמים ספגה סירוב צורב. בפולין הטיחו בה האצילים המקומיים שרצחה בדם קר את מונאלדסקי, בן ארצם. כריסטינה הגיבה: "לא, לא היה זה בדם קר. דאגתי לכך שכומר יהיה על ידו סמוך למותו". האצילים, כמעט מיותר לציין, דחו את מועמדותה. היא חשבה שוב על כך שהעולם חייב לצפות ממנה את הבלתי-צפוי והודיעה על כוונתה לארגן לא פחות ולא יותר מאשר מסע צלב אחרון נגד הטורקים. אבל צבא זה לא הוקם מעולם והתוכניות הללו, כמו אחרות, נמוגו בערפל. ב-1660, לאחר מותו של יורשה, קרל העשירי, ביקרה ב-שוודיה, והודיעה שאם ימות יורשו ללא יורשים משלו היא תשוב ותתבע את הכתר לעצמה. אולם היורש, קרל האחד-עשר, שילם לה מענק כספי נדיב כדי שתוותר על כל תביעה עתידית למלוכה ותחסוך ממנו לפחות את הצרה הזאת.

האמנויות והמדעים היו בבת עינה. באותו ביקור ב-1660 הקדישה זמן רב ללימוד התיאוריה של אבן החכמים. ב-1667 למדה אסטרונומיה אצל לייבניץ. כשהתיישבה סופית ברומא, לאחר שנכשלה בניסיון לקבל את כתר פולין, הקימה מצפה כוכבים משוכלל. ב-1674 הקימה את ה"אקדמיה ריאל", בה לימדו הפיסיולוג ג'ובאני בורלי והמתמטיקאי והאסטרונום קאסיני. היא ייסדה אקדמיה לפילוסופיה וספרות, עודדה את הקמת האופרה של רומא וצברה אוסף אמנות אדיר משל עצמה (שאותו הורישה, ברבות הימים, לוותיקן).

גרטה גרבו בסרט "המלכה כריסטינה" 1933.  כשהוציאה כריסטינה את נשמתה, כך מספרת השמועה, עמדה ליד מיטתה רוח רפאים אחת: רוחו של מונאלסקי, האיש שנרצח על ידה כשהייתה בפיסגת תהילתה.

כשעברה כריסטינה את שיא הצלחתה התחלפה ההערצה שרחשו אליה בלגלוג מתמשך. יועצה הבכיר, הקרדינל אזולינו, כתב בלגלוג ש"המלכה מסוגלת יפה להתחיל בדברים ולבטלם בטרם בוצעו למחצה", כשהוא מתייחס בכך, בין השאר, ליוזמת מסע הצלב המופרכת שלה. היא עצמה ניסתה להפתיע שוב ושוב, אך העלתה חרס בידה ולאחר מכן נדונה לרע מכל, מבחינתה: להישכח בעודה בחיים. היא ניסתה למשוך את ליבו של הקרדינל אזולינו, אך הדבר לא עלה בידה. בעצם, יש האומרים שקיים עימה יחסים אינטימים אך אין ספק שמעולם לא אהב אותה. בשלב הזה כבר הייתה כריסטינה - שמעולם לא ניחנה ביופי זוהר - בעלת מראה בלתי-מצודד בעליל. היא הייתה שמנה מאוד, בעלת סנטר כפול ושיער קצר. היא עצמה כתבה לו מכתבי אהבה נואשים. הלה ניצל את אהבת גבירתו עד תום. כשהייתה חלשה מדי מלקרוא, החתים אותה הקרדינל הערום על מסמך שהיה, למעשה, צוואה שהפכה אותו עצמו ליורש של מיליוני כתרים מרכושה. כשהוציאה כריסטינה את נשמתה, כך מספרת השמועה, עמדה ליד מיטתה רוח רפאים אחת: רוחו של מונאלסקי, האיש שנרצח על ידה כשהייתה בפיסגת תהילתה. על אף שביקשה קבורה פשוטה הפר אזולינו גם את הצו האחרון הזה, כשהסדיר טקס קבורה מפואר דווקא בכנסיית פטרוס הקדוש ברומא. דומני כי היא האישיות הלא-אפיפיורית הראשונה שנטמנה שם מאז ומעולם.

על כריסטינה התהלכו לא מעט סיפורים באירופה של אותה תקופה. בין השאר, סופר שכאשר שהתה בטירת סאן אנג'לו של האפיפיור (לא רחוק מהוותיקן) ירתה - סתם, בגלל שהתחשק לה - בתותח שעמד במקום. הפגז פגע בווילה דה מדיצ'י המפוארת, והותיר מעל לדלת הברונזה שלה סימן הניכר עד היום. אמרו שהקימה בשוודיה את מסדר האמראנטים, ארגון המזכיר את הבונים החופשיים. היא החליטה כבר בגיל 17 שלא תינשא לעולם ותיעבה את רעיון הלידה. בכלל, חיי האהבה שלה היו מקור לא אכזב לשמועות: החל מהתנזרות מוחלטת  וכלה בהיותה לסבית. כל אלה שימשו בסיס לעשרות ביוגרפיות שניסו לתהות על קנקנה של אותה פקעת של סתירות (ביטוי שזכות היוצרים עליו שמורה לאנה פראנק), כמו גם לכמה סדרות טלוויזיה ולפחות לסרט קולנוע מצליח אחד.

ברור כי מדובר באחת הנשים האינטליגנטיות והנמרצות בדברי ימי אירופה המודרנית. ברור גם כי בשלב כלשהו התחרטה על עזיבתה את המלוכה מרצון, כפי שעולה מניסיונה להשיג לעצמה תארים דומים במדינות אחרות. ולא נותר אלא לתהות מה היה עולה בגורל ההיסטוריה השוודית והאירופית לולא בחרה המלכה המוכשרת הזו להתפטר מתוארה ולרדת מכס שלטונה עשור שנים אחד בלבד לאחר שהוכתרה.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר