דף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   פרוזה

WE  ARE  THE  CHAMPIONS

 – סיפור

מאת יצחק שפי

 

מפעליו של אדם הם בני-חלוף. רק מה שהאדם עושה מעצמו, מה שהוא הופך להיות, על-ידי מאמצים בלתי נלאים, הוא הקיים.
הדבר שאנו משאירים מאחורינו אינו אלא קליפה, לא פחות מגופנו העובר וכלה. טריסטאן (של ואגנר)... התשיעית (של בטהובן)... פאוסט (של גיתה)... קליפות ותו לא.
ואם כך, האם נמשוך את ידינו ממעשה היצירה? לא ולא. כי המעשה היוצר דרוש לו לאדם לשם צמיחתו, ולשם חדוותו, ומה לנו בחיינו אם לא השתיים האלה, הצמיחה והחדווה."                                                                                                         

                  גוסטב מאהלר (1860 – 1911)

 

בחלומותי אני בן שבע-עשרה, מגיח עלי-במות חמוש בגיטרה אקוסטית.

ובעוד אמות-ידיי הבוטחות מתחילות לאַקֶרְד, אני סוקר את הקהל הצעיר בבּהִייה ממקדת ובחיוך שהוא... איך לומר... מבויש? אך מרדני? די סינאטרי, עלי להודות, אבל גם קצת מונטֵייני, סתווי כזה, מכמיר, עם סוודר גולפי.

אז כמובן שגם קצת איינשטיין, אם כי גם קצת ז'אק-ברל (כשהתגנבתי להופעה שלו הייתי בערך בן שלוש-עשרה), ואודה ולא אבוש שגם קצת-הרבה אלוויס, וקליף.                   

וגם הביטלס, למרות שבאותה תקופה כל מה שהם רצו זה רק לאחוז בידי – לא היה להם מושג שבעתיד אוכל רק לחלום.

אך קודם-כל ובמיוחד ברסנס, כי בחלומותי יש לי הרבה מה להגיד. 

לא זכיתי. אבל במשך כמה שנים זכיתי לעלות על הבמות המכובדות ביותר של ענף הספורט הנקרא ג'ודו. ופעם אחת, בעת תחרות שנערכה באולם פַּרְקֶטי בראשל"צ, גם לי קרה מה שעל-פי המגזינים של הפופ והרוק – ובעצם גם של הברודווי! – קורה מדי פעם לזמרים: גם לי גנבו מחדר ההלבשה!

אז מילא הכסף – כמה כבר יכול להיות בארנקו של חייל – וגם הספורטאים כמעט שלא הרוויחו אז – אבל המסמכים! וחוץ מהתעודת-חוגר וכו' היה בארנק שלי גם איזה דו"ח-מלאי-אפסנאי אשר בלשונם של כוחות הבטחון הוא היה מסווג כ"שמור".

עוד באותו ערב התקשרה לבית-הורי נערה ראשל"צית וסיפרה שהיא מצאה את הארנק. בלי אף פרוטה אבל... "עם כל מיני תעודות? וניירות כאלה? וגם מעטפה כזותי? ירקרקה? סגורה? כן?... עם חותמת שעווה, כן... ". הארנק היה זרוק לצד הכביש, ממש בסמוך לאולם.

"שיבוא אלי הביתה... בשמחה... מהתמונה שבתעודה הוא נראה דווקא... "...

האם כך הגעתי אל האושר והעושר שבהם אני שרוי היום? הלוואי, כלומר אם הדרך היתה כל-כך קצרה אז ברבות השנים לא הייתי נזקק למתיחות-פנים.  

אך לפני-כן עלי להודות שבשביל להשתתף באותה תחרות הייתי חייב לברוח מהבסיס. הבריחה היתה מושלמת (כולל שוחד לשין-גימל) ולא היה שום סיכוי שיעלו עלי...

לא, לא בגלל המסמכים. כלומר היא לא היתה סוכנת מצ"ח סמויה. וכל מה שרציתי להגיד הוא שברפרטואר הצחוקים של הגורל יש אמנם כל מיני וֶורסיות, אבל אין לי שום ספק, ילדים, שהכל "כתוב בכוכבים", וגם בלי מרכאות, ואין שום מיקריות, גם לא בצעדים הקטנים, הקרובים, גם ברגע זה ממש, למרות שברגע זה ממש לא גונבים לכם/ן שום ארנק בכל זאת אי-אפשר להגיד שברגע זה ממש אתם/ן ממש "מקבלים/ות החלטות!" – זה הכל כאילו!

אבל שכחתי לספר על התחרות עצמה, על מה שקרה לי בשעתיים שלפני שהבחנתי בגניבה. ובכן באותה תחרות הייתי הכי גדול שהייתי אי-פעם – כל המתח שנצבר אצלי בסרט האקשן "הבריחה מהבסיס" השתחרר ב"איפּוֹנים" לכמעט כל אגדות הג'ודו של אותה תקופה. כמעט...

אז למחרת היתה כותרת בעמוד הראשי של העיתון "חדשות הספורט", וכמה שכולנו, הגְרוּפּיז-השפוטים של הספורט, היינו מתפעמים מסגנונם המתפייט של כתביו: "הצעיר המבטיח כמעט שקיים". ו"ראה עמ' 3". ובעמוד 3 למטה – באותיות שאיכזבוני בגודלן הנורמלי – היה כתוב, ולהלן ציטוט מדויק מזיכרוני המפוקפק, שבעניינים אלה לעולם לא יבגוד בי:

"רגע אחרי שהוא החליף את מדי הזית במדי הקרב הלבנים כבר הוא הסתער, מפתיע במיגוון תרגילי התקפה... אצבעות יד אחת לוחצות על הצוואר, בעוד היד השניה פורטת..." ... 

ואיזה רס"ר-מחנה לא היה להוט באותה תקופה על פיוטי "חדשות הספורט"...

חמישה-עשר ימי מחבוש על-תנאי, זה מה שקיבלתי, למרות שהמסמכים חזרו אלי מעוּפּשים אך עדיין מקוּדשים, מרוּצצים אך בכל-זאת מרוּצים.

והמדליית-כסף שקיבלתי באותה תחרות היתה צרוּרה אצלי במשך די הרבה שנים אחר-כך, כבבת-עיני הרבה יותר מאשר הכסף האחר, ה"חשוב", אותו הכסף-כסף אשר כידוע-לכל אין כמוהו לעבור, ולשוב.

עד שבתי התינוקת עשתה מהמדליות שלי משחק – מין קלפים כאלה, אבני רֶמי, ודמקות, וגם גלגלי-אופָן, לעגלת הבובות, וגם העניקה!: מדליה אחת על חזהו של הדובי, ואחת לרגל אליפותו של קיפּי, ואחת כזר-דפנה על ראשה של בּרבּי (מה שפעם היה נקרא אבו-עגילה). ולכן היום – כשהיא בדיוק בגיל ובסטטוס שאני הייתי אז – המדליות האלה התנדפו-כאילו, וכיוון שהן בכל זאת מונחות באיזשהו מקום, אז מתעורר הצורך לומר שהשוּמַקוֹם הזה הוא כמעט-בדיוק אותו שומקום אשר בו מונחים גם האקורדים האלה, של הגיטריסטים האלה, והסוֹלוֹאים האלה, של אותם זמרים. ובאותו שומקום מונחים גם הקולות הילדוּתיים, והילדָתיים, אשר משחקים, ושׂוחקים, ואין רגע שבו השומקומים אינם מתקהלים ומתדפקים, ועושים לי מסאז'ים כּוראליים, מדריגליים, כל-כך מוזיקליים.  

ואם כבר חזרתי לדבר על מוזיקה אז בהזדמנות זאת אני רוצה לציין ולהלל, את אלה שלא רק מאזינים אלא גם עושים את המוזיקה, כי הרי ידוע להם מראש שהיא תבוא ותלך בו-זמנית, באותו רגע ממש, בהפרש של כהרף-אוזן, או כדבריו של הגדול-מכולם, אלוף האלופים, אותו בעל תשע-וחצי זהב אולימפיות אשר זמן קצר לפני מותו כתב את המילים שאותן בחרתי כמוטו לסיפורי זה:

 < < <