מאמריםדף הבית - מאמרים אחרונים    פורומים    רשימת כותבים   אודות אימגו   פרקים

נערות קמדן / ג'יין אוון

תרגום: אינגה מיכאלי

הוצאת ספרית מעריב


 

ג'יין אוון, שנולדה בלונדון, נשלחה ללמוד בפנימיה בהקדם האפשרי, היתה לאישה הצעירה ביותר שזכתה ב'פרס החיבור על-שם ורוניקה וולטר' וכנראה גם לאישה היחידה שאביה קנה את בית-הספר כולו כדי שלא תסולק ממנו. היא עזבה את בית-הספר ללא תעודה כלשהי ובילתה את חמש-עשרה השנים הבאות בחיפוש אחר תענוגות ובהימנעות מעבודה כלשהי. לבסוף, הדליקה את המחשב שלה וכתבה את ספרה הראשון. הריהו לפניכם. 

יום שישי

17:45 

"שֶל?… ג'וּנוֹ. היי, תשמעי, קבענו לצאת הלילה, נכון?… יופי יש לי זוגי לאנדֶרווּרלד… אוי אין לי שמץ, איזו להקת אינדי חדשה, את יודעת זאת שהלהיט שלה ממש רותח במצעדים כרגע… לא, לא אלה, הלהקה הזאת עם הגיטרות הרועשות, השיער הארוך ובלי הפנים… כן, כן, בדיוק… רעש מחריש אוזניים כזה… אני יודעת אבל מסתבר שזו רשימת המוזמנים הכי מדליקה בעיר הלילה זו ההופעה היחידה שלהם בלונדון… טוב, את מכירה אותי הייתי הולכת אפילו לפתיחה של מעטפה אם הייתי מופיעה ברשימת המוזמנים… כן, כן, תפוּר עלייך… בחלום הלילה מותק… אז איפה ניפגש?… בהאוּלי? מוכרחים? את יודעת מה דעתי על ההאוּלי, תמיד עורכים פשיטות על המקום במיוחד בלילות שבת מה לגבי האֶנגֶ'ן רוּם?… טוב, אז קבענו בערך בשבע?… טוב, ביי!" 

ג'ונו מטיחה את השפופרת בעריסתה, מכבה את הסיגריה במאפרה, מרימה את התיק שלה ונעצרת לרגע. אולי כדאי שתתקשר קודם לסטֶן הגבר, היא הרי לא רוצה לפספס אותו בטח שלא בליל שבת. 

            "סטן?… אלוהים, תפסתי אותך! כן, כן, אני יודעת שאני חייבת לך כסף אל תדאג בנאדם… בטח ואני רוצה עוד קצת… אתה יודע, כרגיל, קצת קוֹק ומשהו טוב לעשן נמאס לי מכל החשיש האירופאי הזה… וזה טוב?… בטח אלא מה, אתה תגיד שלא?… או.קיי אבל חסר לך שזה לא יהיה באותו המחיר… אני נפגשת עם שֶל באנג'ן רום בשבע וחצי… בחייך לא באֶנטֶרפּרייז! מוכרחים? המקום מלא בחַטיארים לכל הרוחות הפּאבּ הזה הוא ממש אאוט זה לא נכון שאני מתביישת להיראות שם… טוב בסדר אני חוזרת בי! נתראה שם בערך בשבע וחצי, בסדר?… ביי!" 

טריקה נוספת של שפופרת הטלפון.

            "חרא."

לחיצה על כפתור החיוג המהיר.

 

            "נו כבר תעני לטלפון המזוין… הי זו שוב אני תשמעי אני מוכרחה להיפגש עם סטן בקשר לאיזה עניין… את יודעת… אל תשכחי שזה ליל שבת… כן, כן, בקיצור סטן רוצה להיפגש באנטרפּרייז… אני יודעת, אני יודעת, זה קוּל ממש כמו התחתונים של הזמר הגותי ההוא, דיוויד מֶלור, אבל ברגע שנסכם את העסקה נעוף משם כמו טיל… טוב ביי!" 

חבטה. והפעם היא באמת עפה משם, חולפת על-פני תקליטורי הזהב שעל הקיר, הכרזות הממוסגרות של הופעות בפילמוֹר, במורד המדרגות דרך הלובּי המדהים והחוצה אל קרני השמש החמימות של שעות הערב המנומרות בעלים של עצי שקמה המתנופפים ברוח. שאון התנועה בכבישים מסתער על אוזניה, הערפיח הקיצי והמהביל של לונדון פוגע בעיניה, ואפה, חלוש ומגורה ממנות יומיות של אבקה קולומביאנית, מתחיל לנזול עוד היא דולקת אחר האוטובוס. הנהג פותח את הדלתות וג'ונו קופצת פנימה, חושפת רגליים ארוכות ושחומות מבעד לכפתורים הפתוחים שבחזית שמלתה, הגולשת עד לקצה נעלי הדוקטור מרטינס שלה. 

            "לקמדן בבקשה." 

ארבעים פּני לתוך המגש הקטן והשחור והיא לוקחת את הכרטיס מסתובבת ופוסעת במעבר, המושבים מלאים בפועלים, יושבים להם שפופים ותשושים הנהג מעביר מהלך ומשתלב שוב בתנועה. משאית צופרת, הרמזור מתחלף, במרילבּורן רואד כל דבר מוכרח להתחלף במיוחד הרמזור והיא בדרכה הביתה. 

האוטובוס מיטלטל במרילבּורן רואד לכיוון יוּסטוֹן טאואֶר ביתה של תחנת קפּיטל רדיו. ג'ונו אוהבת את הצליל של השם הזה, אהבה אותו מאז ומתמיד. קפּיטל רדיו. נשמע טוב, אפילו חשוב, כמו משהו שמעצב את דעת הקהל למרות שרק אלוהים יודע מדוע התחנה אינה נחשבת לשיא הקוּליות. כעת משייט לו האוטובוס לאורך האמסטֶד רואד, חולף על-פני בית-החולים טֶמפֶּראנס, מזדחל לאיטו לכיוון קמדֶן טאון האופנתית כל-כך. ג'ונו נשענת על החלון ונאנחת. נדמה שאין מקום איני יותר מקמדן בימים אלה: שילוב בין רחוב הַייט ומֶלרוז והאיסט ווילג' ורחוב קארנבּי משנות השישים ופשוט בטרֶנד. האוטובוס חולף על-פני גרֵייטֶר לונדון האוּס, בית לונדון רבתי, פיל לבן וענק בסגנון האר-דקו שמונע את חדירת קרני השמש אל סהרון מורטינגטון ההדור לשעבר, אחד מאותם רחובות הבנויים כמעין חצי כיכר, מעניין מה קרה לשני פסלי החתולים הכאילו-מצריים שעמדו בשנות העשרים כמו זוג זקיפים בגובה שלושה מטרים מחוץ לדלתות הבניין, אז היה זה מפעל הסיגריות קארֶראס, מעניין על האח המבוערת של מי הם שומרים כיום. וכעת מפלס לו האוטובוס את דרכו באיטיות בתוך צוואר הבקבוק של התנועה סביב פסלו של סר ריצ'רד קובּדֶן הבלתי-מוכר והנשכח מלב, אחד מיוזמי חוק הרפורמה בחקלאות ותושב קמדן בזמנו, למרות שרק אלוהים יודע למה, כעת עומד הפסל בכניסה לקמדן כמו מנסה להזהיר את כל מי שאינו דרוך מספיק להחזיק חזק. או שאולי הוא רק מנסה להיכנס לקמדן פּאלאס, לשעבר אולם מיוזיק הול ענק שייסדה אלן טֶרי הנהדרת והמנוחה וכיום מועדון-לילה משגשג ואחד המועדונים המקוריים שהעלו את קמדן על מפת הרוק-נ-רול עוד בשנות השבעים, כשרחבת הריקודים היתה מלאה בתספורות פאנק ובחולצות טי קרועות לגמרי שעה שהקלאש שרו על לונדון הבוערת, אף שהמעמד האגדי של המקום הביא לכאן לבסוף קהל בלתי-אופנתי בעליל של נערות מאֶסֶקס שארנקיהן על כתפיהן והן מפזזות בנעלי עקב לבנות בלילות שבת. היא כמעט מצליחה לראות בחטף את הדירה של לֶני בקראונדֵייל רואד, מוכרחה להתקשר אליה הערב. מסעדה יוונית משמאל, ובה תצלום חתום של טלי סאוואלאס שמת עלייך מותק וגם על כל שאר המסעדות היווניות בקמדן, האיש כנראה מבלה כל רגע פנוי באכילה במסעדות יווניות ובחתימה על תצלומים עבור ידידו היקר קוסטאס, והנה רומאני'ס מימין, למראית עין חנות משפחתית לכלי-עבודה המתמחה בלוחות-עץ ובגלגלי שיניים ובמסמרים באורך חמישה סנטימטרים ובאוּמים ובברגים באורך שני סנטימטרים וחצי (לא נשמע ממש כיפי), שלא לדבר על ידיות בדולח לדלתות, אלא שלמעשה זהו אחד המעוזים האחרונים של מצ'ואיזם אמיתי באזור המיקוד 1NW, והנה בר רוֹיאל המפורסם בקוקטיילים שלו ובעיצוב החזית שמזכיר עוגת פירות אדוארדיאנית, וכעת חולף האוטובוס על-פני ווּולווּרת'ס וזו התחנה שלה. 

עכשיו היא צועדת ברגל וחולפת על-פני גֵייטוֵויי, הסופרמרקט הזול שבו יוצרות נשים קשישות תור ארוך בקופה כשהן סופרות לאיטן את מטבעות הפּני ששלפו מתוך ארנקי העור הקטנים והשחורים שלהן, אלה עם הסגר מכסף, משתדלות שלא לבזבז את משכורתן או שמא את קצבת הגמלה העלובה שקיבלו מהמדינה, הגמול היחיד עבור חיים שלמים של שירות נאמן לאל למלכה ולמדינה. היא עוצרת וקונה את כתב-העת בּיג אישוּ מהנערה עם הכלב, חולפת על-פני דוכן הירקות והפירות שעומד זה שנים מחוץ למרקס אֶנד ספּנסר כשעליו חולשים שני אלזסים אוויליים ואישה גדולת-מידות שפעם כמעט נאסרה לאחר שהכתה בראשו קונה יפני זעיר בעזרת חבילה של בצלים ירוקים, לאחר ויכוח על מחירם של שזיפי ויקטוריה. סניף זה של S&M, סליחה התכוונתי ל-M&S, הפך זה לא מכבר לאולם מזון עמוס בתושבי קמדן הצעירים והיאפּים בבגדיהם האופנתיים ומלאי-האמירה, שקונים שם צדפות מוקפצות ולחמים מיוחדים ורפרפת חמאה, בחיי כדאי לכם לנסות אותה זה שונה לגמרי ממה שהגישו לנו בבית-הספר, נשבעת, וישנו גם הקצב שנמצא פה כבר שנים – שנים כה רבות, למען האמת, עד שנדמה שהוא מוכר עצמות בּרונטוזאורוס, אחד השרידים הבודדים לאותה תקופה נשכחת שבה היה רחוב הַיי, רחובה הראשי של קמדן, מקום שבו קונים המקומיים מזון מקומי, עידן שבו עדיין היה בלתי-מורגש המצעד האינסופי של מזללות בּורגר קינג וחנויות הפוסטרים אתֶנה וחנויות הנעליים דוקלנד'ס, והנה הסמל האולטימטיבי לתקופת הצנע שהיתה ואיננה, החנות ליד-שנייה ובה זבל אמיתי במחירים מגוחכים להחריד. היא נעצרת שוב וקונה מהאיש שמאחורי הדוכן  בקצה פּארקוויי את האיבנינג סטנדרד, על הכותרת הזועקת מתוכו: ג'קסון מעורב בשערוריית התעללות בילדים, מעניין מה מוקרן היום בקולנוע, איזה בניין יפה חסר להם שיהרסו אותו ויבנו במקומו עוד שוק מקורה מזורגג. הנה האיש שמחוץ לבנק מוכר חולצות טי ועליהן הכיתוב האוּ ומוּ ומֶה וקוואק. כעת היא משתחלת במקצוענות רבה דרך הקהל המשרך את דרכו ברחוב, שקועה עד הקרסול בנחשול לבן ומטונף של עלוני פרסומת למסיבות רֵייב של כל הלילה, כולל עשרים אלף קילווט של מערכות הגברה תצוגות לייזר שלא מהעולם הזה וארבעים ושלושה מהדי.ג'ייז הכי מפורסמים שאף אחד לא שמע עליהם מעולם, וגם אקסטזי כיד המלך, וכל זה מהול בשפוכת העירונית הרגילה של קופסאות המבורגרים ובדלי סיגריות ועטיפות ממתקים וכעת היא עוברת ליד חנות הספרים, מדהים איך שחנויות ספרים נראות תמיד כל-כך שלוות כאילו לספרים מגיע יחס מיוחד של הדרת כבוד וזה הרבה יותר ממה שמקבלת חסרת-הבית האומללה שבתחנת האוטובוס, שם היא יושבת לה, יום אחרי יום, דוחסת לתוך קופסאות קרטון את כל מה שאספה עם השנים (עטים שבורים, סרטים לשיער שאבדו מזמן, טייטס קרועים, פחיות קולה ריקות) ואז בקפדנות ובעמל רב, כשהיא מעתיקה מתוך פיסת נייר מסמורטטת ומזוהמת שכנראה נפתחה וקופלה מאה אלף פעם, היא כותבת על הקופסה כתובת באותיות יווניות, מעניין אם אי-פעם שלחה את אחת הקופסאות הללו, מעניין מה חושבים אלו שקיבלו אותן: אוי תראי אימא הנה עוד חבילה מדודה סטלה המשוגעת בלונדון היא שלחה לנו חצי משולש של פיצה ישנה ועבשה, הניחי את זה מיד ספּיירו אנחנו לא יודעים איפה הדבר הזה הסתובב. כעת היא חולפת על-פני הדראגסטור הזול והאהוב עליה אבל אין זמן להיכנס ולנבור בשפתונים ובקרמים ובמרככי השיער ובמעגלי הריסים ובכל אותם מוצרים ארוזים להפליא שבלעדיהם לעולם לא תוכל לעולם למצוא גבר שלא לדבר על להחזיק בו וכעת היא עוברת את השוק המקורה והעמוס לעייפה במעילי עור זולים ובג'ינסים משומשים ובעודפי ציוד צבאי מאמריקה וחוצה את קצה רחוב אינוורנס המלא עד גדותיו בתצוגה ססגונית של ירקות ופירות, כולל דוכן עמוס לעייפה בביצים, ובו מוכרים אך ורק ביצים וזה יהיה ממש חרבון (או אולי חלבון) אם כל העסק הזה ייפול, ועל הכול חולשים נערים-רוכלים חצופים שפוזלים בעין אחת אל עבר הנערות ופיותיהם מלאים אמרי שפר שאותם הם יורים במרווחי-זמן קבועים ובדיוק מרבי כמו היו זקני המערב הפרוע שיורקים גושי ליחה ספוגים בטבק לתוך מרקקת ברזל, והנה גם דוכן המזון לחיות-מחמד שם תמיד נותנים לכלב שלה משהו ללעוס חינם אין כסף ולכן כיום יש לגרור אותו משם בכוח, והנה עוד לימונים ומלונים, תפוחי אדמה ועגבניות, דובדבנים אדומים ולבנים עד שהדוכנים מתמעטים והולכים ומסתיימים בשולחן עמוס זבל אמיתי, דוכן של שמעטס מחוץ לגוּד מיקסֶר, הפּאבּ הקרוב ביותר לארלינגטון האוס ולכן גם ביתם של כל השתיינים שהפרוטה מצויה בכיסם ושאותה הם מבקשים להמיר בנֶקטר האלים, או בלאגר של מבשלת טֶנאנט'ס כפי שזה קרוי בפי בני תמותה, אם כי כיום אתם עשויים להיתקל כאן גם באיזו להקת אינדי, חבורת צעירים כחושים, מהטיפוסים החביבים על כתב-העת מֶלודי מֵייקר, לא פחות משאתם עלולים למעוד על שיכור מאותגר-בלבושו ששוכב לו שם בתוך הקיא של עצמו, מעניין מה חושבים הנוצצים של סהרון גלוסטֶר, המפיקים והמחזאים והשחקנים ההומואים, על האשפה ששוטפת את הרחובות לא מעט בזכות המסחרית של הארי קרישנה שמחלקת אוכל חינם לכל מי שדעתו צלולה דיה כדי לאכול. הלאה אל אחת מחנויות הנעליים הטובות ביותר בקמדן וזה לא קל לחלוף על-פני חנות נעליים כשיש לך כסף בכיס ולהסיט את מבטך לצידו השני של הרחוב, לא, אל תציצי ברֶד אוֹר דֶד זו חנות נעליים נוספת, תביטי בשוק המלא במעצבים צעירים ועטופי-לייקרה, אלה מוכרים תכשיטים גדולים ומזעזעים שאותם ייצרו בדיוק כפי שפעם, בילדותכם, נהגתם להכין עציצים מצופים בצדפות עבור אימא. כעת היא מגיעה אל הרמזור והנה חנות מוצרי העור שהיתה פעם חנות עתיקות, שם התרחשה תאונה מחרידה של מכונית לכיבוי-אש שאיבדה את השליטה בפינה והחליטה לחנות באולם התצוגה שבקומה התחתונה, טוחנת עד דוק את שני פסלי-החזה המרהיבים של נפטון שהיו מצופים לגמרי באחלמה ובנופך ובאבן כחל ובאכטיס ובקוורץ וביִשפה, לעזאזל, תשלום הביטוח עבור הדברים האלה בטח היה משהו בן-זונה. מכונית כיבוי-האש ישבה שם שבועות, גלגליה הקדמיים שקועים ברצפה וכל הבניין נשען עליה והם נאלצו לתמוך את הבניין בפיגומים לפני שהוציאו משם את המכונית, ואנשים באו מכל קצווי העיר כדי להציץ במכונית כיבוי-האש הזאת שנחה לה באמצע חנות עתיקות, ואוטובוסי תיירים עצרו לרגע כדי לאפשר לעדרי יפנים שידם קלה על הלחצן לצלם את המחזה המופלא הזה. כעת היא חוצה את גשר התעלה והנה הסכר, עורק תחבורה חיוני בתקופת המהפכה התעשייתית וכיום סתם תעלה מלאה במים מצחינים, בחתולים מתים, באשפה ובעכברושי-מים אדומי-עיניים, עלובי-החיים חובבי-השיכר מתנודדים להם על שביל הגרירה ובעקבותיהם עדת כלבים מעורבים, לא מזי-רעב אלא כאלה שניזונים היטב, בריאים למראה. הבעלים הם שנראים מזי-רעב. היא חולפת על-פני שוק קמדן לוק בגלגולו הנוכחי, חיקוי לבניין לגו ויקטוריאני מלא חנויות קטנטנות ומעודנות שבהן מוכרים אבנים זולות ומראות מעוטרות בסוסי-ים ואינספור סידורי פרחים יבשים ופסלוני יוֹס וחרוזי אהבה וסרטים לשיער וקולרים מתחרה שחורה ושאר הזבל ההיפּי הזה, עשית דרך ארוכה מותק מאז שהיית סתם חניון עפר זרוע שלוליות ואוסף של דוכנים מרופטים ובהם בגדים משנות החמישים עבור פנקיסטים זקנים ורומנטיקנים טריים. כעת היא תחת גשר מסילת הרכבת והנה שוק 'האורוות' המלא בשמונצעס ובמכנסי פעמון רקומים משנות השבעים ובקיטש משנות החמישים ובג'יפים אמריקניים והנה מעבר לכביש, הנה חנות כרטיסי הברכה הנוראית ההיא, מי בכלל בחר את הצבעים האלה? מי צובע חנות בחום כהה ובכחול עמוק? ממש פרונקל על פניה של שורת הבתים הישנים. שורה של בתי-לבנים, דרך אגב, שמתוכה ניבטים וילונות הרשת המטונפים ביותר שעיטרו אי-פעם את חלונות החזית של מכון ליווי: רצועות של ניילון ורוד וכבד מאבק של עשרות בשנים, בוהק משכבה עבה של פּטינה, ואלה מגינים על סודותיו של מכון העיסוי והסאונה של בּובּי זה שנים רבות, אך מעולם, מעולם, לא נראה מישהו כשהוא נכנס לשם או יוצא משם, איך מצליחים המזדיינים האלה (סליחה על משחק המילים) להישאר בעסק, בטח יש להם איזה מאייד או משהו מחוץ לדלת כך שהגברים הקטנים, החמקנים והאלמונים, הלבושים בחליפות גדולות מכפי מידתם, יכולים פשוט להיעלם מהמדרכה ולהופיע מצידה השני של הדלת, נכונים לחקור את ממלכת נארניה האישית שלהם, של תענוגות מיניים הנמכרים במשקל, מבלי לחשוש פן יבחינו בהם שכניהם, או חברות של נשותיהם או סוכנויות הידיעות, ידיהם הקטנות והמיוזעות מסובבות את הידית הלוהטת המובילה אל גן העדן. הנה הראונדהאוּס לשם הגיעו קטרי רכבות הקיטור הישנות, אלה שעשו את דרכם דרומה מקרלייל, עדיין מתנשמים ומזיעים בתוך הרוטונדה הזו המכוסה בגג רעפים, ושם בין הצללים של גלריית העץ הישנה, בין משק-הכנפיים של היונים שעל הגג, סבו הקטרים בחינניות על המשטח המסתובב והענק כדי לזחול כל הדרך חזרה צפונה כשהם פונים בכיוון הנכון ואינם נאלצים לשאת את הבזיון שבמסע ארוך שכזה כשאחוריהם מופנים אל כיוון התנועה. הטרגדיה האמיתית היא שהמקום עדיין ריק אחרי שנים כה רבות, אם כי גם לאחר שפרש לגמלאות נהנה מתור זהב קצר-מועד שבו שימש כתיאטרון וכאולם מופעי רוק, שם הופיעו גדולים ונכבדים כגון הדלתות ופינק פֵריז וראשים מדברים, אך גם סבל מתקופת שפל שבה כביכול זנחה אותו קבוצת אמנים חסרי-מצפון לאנחות וברחה לה לקריביים עם כל הכסף, טוב, לפחות הסירו את לוחות העץ שחסמו את הפתחים אבל הם מפרסמים שיש שם דוכני שוק להשכרה, חשבתי שזה הולך להיות מרכז למולטימדיה, מה שזה לא יהיה, וקאמדן זקוקה לשוק נוסף ממש כמו שהיא זקוקה לחור בראש. 

ולפתע היא בבית.

18:27

היא נכנסת לדירה. אין כמו בבית והנה הכלב המקפץ ונובח את בבית את בבית, כמה נחמד לחזור הביתה, כלב. המשיבון מתפקע מהודעות, שמונה ליתר דיוק, אך אלה יכולות לחכות עשר דקות. היא משליכה את התיק, פותחת את החלון, מניחה לכלב לצאת אל הגנים עתירי-העלווה, משם נשקף צריח הכנסייה, ממש כמו לגור בכפר אלא שזו הכנסייה של הכומר הסוטה, זו שבה גילו את איש-הדת הצעיר מת במיטתו, והוא לא שכב שם כשזרועותיו שלובות, לבוש בפיג'מה מפוספסת ונקייה-מרבב, הוא היה כפות לארבעת עמודי המיטה, זין מלאכותי תקוע לו בתחת, פלח תפוז בפיו, סביבו מראות המאפשרות הצצה מכל זווית שהיא, מגלבים, שלשלאות, כתבי-עת כחולים, סרטי וידיאו מבחילים ממש, הכול מכל וכול, וגם מתקן מגניב, מעין מוט המחובר משני עבריו לשלשלאות, אחת כרוכה סביב צווארו והשנייה סביב הביצים שלו, וזה, כך אומרים, מה שהרג אותו. חולף זמן רב עד שנחנקים מזה, תארו לעצמכם את הכומר הטוב, כוהן-הדת הנכבד, עקוּד כמו תרנגול הודו מוכן לצלייה בחג המולד (יום הולדתו של אדונו), משולל יכולת תנועה במשך עשרים דקות תמימות, ידוֹע יוֹדע שהמטרוניות הצדיקות ביותר בעדת מאמיניו, חברות הקהילה הישרות כסרגל, לבושות-הקרדיגן ועדויות-הפנינים, הן שתמצאנה אותו בתנוחתו זו. הוא בטח יצא מדעתו, אלי, אל תניח להן למצוא אותי ככה, הן לא יכולות למצוא אותי כאן, לא בתנוחה שכזו, אני הכומר בשם אלוהים, אלא שזה בדיוק מה שקרה. בוודאי שכן. זה מה שנקרא מַצרֵף. 

הנה בא החתול, יללה ועוד אחת, הגעת הביתה תאכילי אותי כבר. לאט לך, כדור פרווה שכמותך. ראשית יש לחפש את הערכה ובה כל עזרי העישון השובביים ואז לקחת שלושה ניירות גלגול לחבר אותם יחדיו על-פי מיטב המסורת רבת-השנים ללקק את קו-התפר של הקאמל לייט לרוקן את הטבק לתוך הנייר, איפה הגראס המזוין? הנה הוא, ואז להדליק להבה לשרוף צד אחד של גוש הקנאביס השחור והדביק להביט בזרם הדקיק של עשן כחול-תכול המתערסל לו מעלה ומתערבל כמו סופת טורנדו, לפזר את העשב מעל הטבק לגלגל את כל העסק באצבעות זריזות ומיומנות ללקק את הפס הדביק לאורכו, לאטום אותו לסובב קלות קצה אחד לתקוע פילטר קרטון בקצה השני להדליק את הנייר התכלכל ולפרוש. אוה, בחיי, זה כבר הרבה יותר טוב. היא שואפת שוב עמוקות וחשה את החמימות עולה לה לראש. מחויכת כעת היא שוקעת לתוך הספה, בחיי, כולם צריכים לעשן חשיש צריך לחוקק חוק עישון חובה זה כל-כך כיפי, כל-כך מרגיע, אתה תופס שלווה שכזו וזה אפילו לא מפריע לך לחיות את חייך, זה לא מונע ממך לאכול, לישון, להיות נחמד לאחרים, הבה נודה באמת, אף אחד מעולם לא הכה את אישתו רק משום שעישן איזה ג'וינט: חצי בקבוק ויסקי, אולי, ארבע-עשרה בירות, אולי, אך אם רק תעשן חמישה-עשר גרם עשב לא יהיה לך כוח להרביץ אפילו לשקית נייר לחה שלא לדבר על הגברת. גברים. גברים עולים לנשים הון תועפות, אנחנו מממנות את המלחמות שלהם, אנחנו משלמות כדי לתפור אותם אחרי שקרעו זה לזה את הצורה, אנחנו משלמות לחברות הביטוח פּרמיות גדלות והולכות מדי שנה בגלל גברים שמנפצים חלונות של מכונית כדי לקחת את המערכת או מתגנבים דרך החלון האחורי, מחריבים לך את הדירה, מחרבנים לך במיטה וגונבים את הווידיאו, אנחנו משלמות למוניות בשעות לילה מאוחרות משום שאנו מפוחדות מכדי לצעוד ברחובות החשוכים של לונדון, אנחנו משלמות עבור תיקון הנזקים שגורמים הגברים כשהם משתכרים ומכניסים מכות רצח זה לזה או לאישה או לילדים, מעניין מי המציא את האלכוהול, אם היו אלה הוא או היא שמצאו את הקשר בין תפוח מרקיב לבין איבוד הכרה, נו, טוב, תרימי את עצמך, אסור להתעלם יותר מהמשיבון. 

ג'ונו ניגשת לפרוזדור הכניסה, מקרבת כיסא לטלפון ולוחצת על כפתור המשיבון.

בּיפ.

            "ג'ונו, היי, זה מייק, סתם התקשרתי לומר היי, מה שלומך, בואי נצא מתישהו תתקשרי אליי לאפס-שבע-אחת-ארבע-שלוש-חמש-ארבע-שתיים-אחת-תשע."

ביפ.

בטח, מייקל. היית מת.

            "ג'ונו, היי, זו אני…"

לורה. חברה בלונדינית מטומטמת עם לב זהב ואינספור צרות עם גברים, הבעיות הרגילות של רווקה צעירה, את פוגשת גבר נחמד את יוצאת איתו פעמיים אתם מזדיינים הוא לא מתקשר יותר, מה, אסור לנשים לעשות סקס? מדוע אחרי שמישהו יודע אותך הוא לא רוצה להכיר אותך יותר? איך זה שמיד עם פיזור נוזל הזרע שלו בנדיבות בתוך צוואר הרחם שלך הוא נסוג? לעד. לנצח נצחים.

            "… את באה למסיבה במוצאי-שבת, נכון? אומרים שאלכוהול יזרום שם כמו מים וגם יהיו טונות של כוכבי פופ. תתקשרי אליי."

ביפ.

בסדר, לורה, כשאין ברירה אז אין ברירה.

            "ג'ונו, זו אימא. תתקשרי אליי, יקירה, אני רוצה לשמוע מה שלומך, מתוקה."

ביפ.

אנחה. כנראה שמטוס התרסק או משהו, היא תמיד מתקשרת כשמתרחש אסון נורא עם המוני הרוגים וקטועי-גפיים, היא לא התכוונה לשאול אני רוצה לדעת מה שלומך היא התכוונה לשאול אני רוצה לדעת אם את עדיין בחיים. אישה סכָלה.

            "ג'ונו, היי, זו דבּי, מה שלומך? תשמעי אני מנסה להתקשר ללֶני כבר יומיים והיא אף פעם לא בבית המשיבון המזוין שלה תמיד עונה ואני מודאגת. אם היא מתקשרת אלייך, תגידי לה שתחזיר לי צלצול, בסדר? להתראות, אחותי."

ביפ.

מוזר. טוב, לא ממש. ההיעלמויות של לני היו לאגדה בחוגים מסוימים. זה לא חדש. היא בטח תחזור עוד יום-יומיים עם כמה סיפורים שערורייתיים ומתובלים היטב על הזיונים שלה, כרגיל.

            "היי, אחותי, זו קלואי, מה דעתך לצאת עם הכלבים לטיול על הגבעה מחר? בערך בשלוש? אה, ותביאי קצת ספּליף, אחותי, את יודעת, איזו קטנה. להתראות, ביי."

ביפ.

בכיף.

            "שלום, יקירתי, זו אני, מרי, תשמעי, אני לא ארחיב את הדיבור…"

זה יהיה תקדים.

            "… אבל יש לי בשורות טובות בקשר להפגנה, את יודעת, זו שסיפרתי לך עליה באותו יום, היא תתקיים בארבעה-עשר בספטמבר ואני רוצה לדעת אם את יכולה לבוא ולהביא איתך אנשים כי זה באמת נורא חשוב, אבל את יודעת, זה לא משנה אם לא תוכלי כי מוירה אומרת שהיא מוכנה לתת לי איזה שעתיים כי אמרתי שאני חושבת שגם סטינג יגיע. אז תודיעי לי אם את יכולה לעזור, אוהבת אותך, ביי."

ביפ.

לעזאזל עם האישה הזאת. איך בכלל הסתבכתי בעסק הזה של הצלת יערות הגשם? בחיים אפילו לא ראיתי יער גשם מזוין.

            "היי, ג'ונו, זה ג'ייק. אני עובד השבוע ברוקסטֶדי החל משבת. יש סיכוי שתוכלי לקפוץ לשתי דקות, את יודעת בשביל מה והמבין יבין. יש לך את המספר שלי, בובה."

ביפ.

כמובן, יש לי את המספר שלך, ג'ייק.

            "ג'ונו, זו לוּ, בבקשה תתקשרי אליי מיד כשתגיעי, אני בצרות צרורות."

ביפ.

איזה זין, לוּ נשמעת קצת מחורפנת, מה קרה הפעם? לוּ המסכנה. לאחרונה עברה עליה תקופה לא קלה. היא התעברה, שוחחה עם החבר שלה, הם החליטו שאף אחד מהם לא רוצה לצעוד עדיין במשעול הזה, היא עשתה הפלה ואז, יומיים אחרי-כן, הוא חזר הביתה שיכור וזועם וצרח עליה שתיקח את עצמה בידיים לעזאזל כי היא נראית זוועה, ושהוא רוצה את השלוש-מאות וחמישים פאונד שלו בחזרה, ואז, כשהדמעות החלו לזרום, הוא דפק אותה וחזר לפּאבּ. נו, לפחות כשהחלה לדמם היא כבר עמדה בתור בחדר המיון. גברים. אומרים דבר אחד. מתכוונים לדבר אחר. 

ג'ונו שואפת מלוא-הריאות מהצינגלה ומגלה שהוא כבה. היא מחטטת בתוך סלסלה מלאה בכרטיסי אוטובוס ישנים, במפתחות, בעגילים שבורים, במטבעות קטנים ואלוהים יודע באיזה עוד זבל שאמור היה להיזרק לפח כבר לפני שבועות, לא, שנים, עד שהיא מוצאת מצית פעיל. היא מדליקה מחדש את הספּליף ומחייגת את המספר של לוּ. רק צלצול אחד נשמע ואז…

            "היי, ג'ונו…"

קריאת הרווחה קולנית כל-כך שג'ונו נאלצת להרחיק את השפופרת מאוזנה.

            "… תירגעי, מותק! מה הבעיה? …שוב? את צוחקת!… זה בטח לא נושא להלצות… אבל איך זה קרה? … בסדר, בסדר, אני מצטערת, את צודקת, אני יודעת איך זה קרה, התכוונתי לשאול איך יכולת… לא, לא, לא התכוונתי לשאול איך יכולת להיות טיפשה כל-כך התכוונתי, אוי, את יודעת למה התכוונתי… אז מה תעשי?… באימא שלי, לוּ, רק עכשיו החלמת מהראשונה… אני מבינה אותך, חומד, גם אני לא הייתי רוצה… סיפרת כבר לסֵיי?… מה?… אוי, לוּ, אני חושבת שאת צריכה לספר לו, הוא הרי האבא, לא?… כן, אני זוכרת מה קרה בפעם הקודמת אבל בסופו של דבר תיאלצי לספר לו… למה? כי הוא האבא. כי הוא החבר שלך. כי אם הוא בהכרה אפילו למחצה הוא יבחין בתסמינים. כי… ותקני אותי אם אני טועה, אלא אם כן יש לך שלוש-מאות וחמישים פאונד חבויים אי-שם במגירת התחתונים שלך, תצטרכי להשיג את הכסף מאיפשהו… הכול יהיה בסדר, טוב? אנחנו נחשוב על משהו. יש לי קצת כסף ובמקרה הכי גרוע נוכל לערוך מגבית… אוי, אל תבכי, זה יוצר קמטים… תשמעי, אני הולכת הלילה לאנדֶרווּרלד עם שֶל, אבל אולי ניפגש קודם בפּאבּ למשקה?… כן, בטח אנחנו נהיה באֶנג'ין רוּם בערך בשמונה… טוב… כן… גם את. ביי." 

ג'ונו מנתקת, מהורהרת. וואו. חבל על הזמן. שתי הפלות תוך שישה חודשים. לא טוב. גם לא זול. אבל בכל זאת יותר זול מתינוק. שישה חודשים מעכשיו הכול יסתיים. אולי. ואולי לא. זה מדהים שאפשר לקנות שבעה גרם קוקאין או הפלה באותו מחיר. טוב. הגיע הזמן לאמבט. היא פותחת את הברזים המים זורמים בשצף קצף לתוך האמבט איפה השמנים? במה נשתמש הפעם? בעץ אלמֹג? אני אוהבת את זה, זה סקסי. טיפת גרניום, לא יותר מדי, זה חזק מאוד, מעט מנתה שתעורר אותי וקצת יסמין. כל העסק הזה עם האַרוֹמתֶרפּיה איזה זיון שכל, אבל הריח נעים. טוב, המים זורמים הגיעה העת להאכיל את הקטנים. במטבח, אריחי רצפה בשחור-לבן ארונות עץ צבועים בצבע שמנת פירות וירקות מפלסטיק תלויים על כל וו, מדף וידית פנויים וסופות-שלג מכל העולם על אדן החלון: בועות פלסטיק תכולות ובתוכן ניו-יורק סן-פרנסיסקו לוּדר (סדרה מיוחדת שזוהרת בחשכה) ברמודה פריז לאס-וגאס ובּלקפּול, זוהַר זול ודו-ממדי אך תודה לאל על כך, על הזוהר הזה, ג'ונו אמנם לא ביקרה בכל המקומות הללו אך ראתה אותם בטלוויזיה. שתי קעריות אדומות וזהות האחת גדולה והשנייה קטנה, האחת מלאה בשיירי איברים פנימיים שנתן לה הקצב והשנייה במזון חתולים בטעם סלמון. תשעה מכל עשרה בעלי חתולים טוענים שהדבר הזה מסריח אבל הנה החתול מקמר את גבו ונוהם בהנאה, מסתבר שהוא אוהב את זה. לא פלא שיש לו ריח רע מהפה. הנה, קטנטנים. שופכת מים מהקומקום לספל, שקיק התה בפנים, מוציאה קרטון חלב מהמקרר, תריחי לפני שאת מוזגת אלוהים יודע כמה זמן הוא עמד שם. חרא, הג'וינט שוב כבה. איפה המצית המזוין שלי?

19:17

ג'ונו עומדת עירומה מול ארון בגדים פתוח ידיה על מותניה. הוא פתוח משום שהיא אינה מצליחה לסגור את הדלתות הארורות: בגדים רבים כל-כך דחוסים על המדפים, קולבים עמוסים כל-כך תלויים על המוט, סכנת נפשות ממש, קופסאות נעליים כה רבות מצטופפות תחתם, שלא לדבר על אינספור שקיות ובהן מכנסי לייקרה שמלות עליוניות וחולצות טי. 

הגיע הזמן לאיזו שורה. זה יעזור. היא מטופפת עירומה לתוך הסלון, מוצאת את המראה, מוציאה את חפיסת הנייר הקטנה מרגישה את הקוקאין מעקצץ פיה מתמלא רוק אפה מגורה היא כמעט מרגישה את טעמו, איפה סכין-הגילוח? זהירות, את לא רוצה להפיל שום דבר, לא כמו הבחור ההוא, הבחור הקוּלי ההוא, שהפיל בקבוק יין אדום וצפה בו כשהציף חפיסה פתוחה ובה שבעה גרם קוקאין, וכל מה שהיה לו לומר זה 'נו, שיהיה, קוֹק ביין', כן, בטח, סיפור אמין מאוד, שלוש-מאות וחמישים פאונד שירדו לטמיון, הנה שוב אותה מחשבה, שבעה גרם קוקאין או הפלה, תני ת'כסף ותבחרי בין השניים, הבחירה בידך. חה. ערימה קטנה של אבקה לבנה ובוהקת על המראה, טק טק טק עם הסכין, בבקשה, צרי לך שורה ישרה ויפה קצה הסכין חורק על המראה, גלגלי את שטר הדולר השמור במיוחד לאירועים שכאלה, גהרי על המראה, אופס, זהירות עם השיער הרי לא תרצי להפיל את הכול, סגרי נחיר אחד החדירי את קצה השטר המגולגל לאפך, את הקצה השני העבירי מעל הקו המושלם של קוקאין לבן ומנצנץ והסניפי. בחיי, אני כבר מרגישה טוב יותר. טוב, הגיע הזמן לזוז, תדליקי רדיו 'אלה החיים שלי' חבל שהם נאלצו להשתמש בשיר של דוקטור אלבּן כדי לפרסם טמפקס או מה שזה לא יהיה, באמת, הרי הדבר האחרון שאני רוצה לעשות כשאני מקבלת זה לדחוס את גופי הנפוח לתוך חליפת לייקרה לבנה וצמודה ולצאת להחליק על גלגיליות בטיילת, מה שאני באמת רוצה לעשות זה להסתתר מתחת לשמיכת פוך עם בקבוק חם וארבע קופסאות שוקולד ולסרב לצאת עד שהעולם מתנצל על התנהגותו האיומה. 

טוב, בחזרה למלתחה, אוי, אלוהים, אין לי מה ללבוש, בחיי. איפה מכנסי הלייקרה השחורים? עדיין בסל הכביסה, כמובן, לא נורא ניעור קצר כדי להיפטר משיערות החתול תודה לאל על הלייקרה לא החזקתי מגהץ כבר שנים. טוב, מכנס שחור, חזייה שחורה, וֶסט שחור סרוג ופלטפורמות מזויפות של גוצ'י. קורבן אופנה? אני? באמת. חרא, איפה העגילים המזוינים? לעזאזל, אני מאחרת, ובנוסף לכל הצרות גם אפסיד את 'קורוניישן סטריט', אבל סטן אף פעם לא מגיע בזמן ולאן הוא ילך גם אם יגיע בזמן, הוא רק יזמין את כוס הבירה הראשונה שלו, איפה העגילים שלי? איפה הם? תודה לאל על כך, אופס, סור מדרכי, חתול, אתה לא רואה שאימא ממהרת? בקושי נשאר זמן להעביר את האצבע על המראה, לאסוף את גרגרי האבקה האחרונים שעוד נותרו עליה, לשפשף אותם על חניכיים ורודות וליצור את קהות-החושים הנפלאה הזאת לפני שהיא חוטפת את הארנק הנפאלי המכוסה שברי מראה ואת מעיל עור הצבי המקושט בגדילים. בדיקה אחרונה: מפתחות? יש. כסף? יש. סמים? יש. המשיבון מופעל? כן. בדלי סיגריה בוערים? לא. יופי. הלכנו. לעזאזל, שכחתי להתקשר ללני.

19:39

היא יוצאת, סוף סוף, אל צ'וק פארם רואד, והאוויר ספוג באותה תחושה מופלאה של ליל שבת צעירים כה רבים לבושים בשלל בגדים צעירים, חולפת על-פני דידאר, המסעדה ההודית שאף אחד אינו אוכל בה אלא אם הוא מחוק לגמרי, ומשם לכנסיית צבא הישע המשמשת כמרכז לכל מיני משתמטים משהו מאוד מוזר בחבורה הזאת הם מטיפים לניקיון-כפיים, למוסריות, להליכה בדרכי-האל ולחיים נקיים מחטא אבל כל הנשים מסתובבות תמיד בחצאיות שחורות וצמודות עם שסעים סקסיים, נעלי עקב שחורות וגרבונים עם תפר שחור מאחור – גרבונים אמיתיים שמתקמטים סביב הקרסול, גרבוני ניילון מהסגנון הישן, מה שאומר שהן כנראה גם לובשות ביריות מהסגנון הישן, והאם ביריות וגרבונים שחורים הם לבוש מתאים לגברות חסודות שכאלה? תעשו לי טובה. היא עוברת בתוך הקהל הרב הצובא על דוכן הגלידה מארין אַייס וקונֶה כוסות קרטון קטנות ובהן כדורי גלידה בצבעי פסטל, והנה האֶנטֶרפּרייז המוסד האחרון שנהנה מגל השיפוצים ששטף את קמדן היי סטריט בשנים האחרונות והביא לעיצוב פּאבּים על-פי נושאים ולאירוח בירות מכל רחבי העולם ולערבי קריוקי שלא נגמרים, כאילו מחר זה סוף העולם. בפּאבּ הזה העיצוב הוא אירי ויש המון תמונות של ג'ויס ופסלי-חזה של אוסקר ויילד ובקבוקי גינס והנה סטן הגבר, פלא מזוקן ובן-דמותו של גנדלף, הקוסם משר הטבעות, יושב לו בפינה עם כוס הבירה שלו ובקבוק של סוֹל על השולחן, מוכן לקראתה. ידיד ותיק ונבון וככל הידוע לה סוחר הסמים היחיד שמוכר קנאביס מהסוג המשובח ביותר ואבקה קולומביאנית באיכות מעולה ללקוחות מביני עניין עוד משחר ההיסטוריה מבלי להיעצר ולו פעם אחת. סוחרי הסמים אחת – הבחורים במדים הכחולים אפס. ג'ונו מפלסת את דרכה בין הלקוחות ושֶל נכנסת בדלת השנייה. זו, גובהה מאה וחמישים סנטימטרים ועוד קצת, היא אב-הטיפוס של בובה מהלכת חיה ונושמת, בלונדית תכולת-עיניים, עם שיזוף נצחי ודמיון מצמרר לבּרבּי, הבובה המקורית. ג'ונו מנופפת לה מעברו השני של ההמון ושל עושה את דרכה לעברה. היא לבושה כמעט כולה בלבן: חולצת טי לבנה וצמודה מעל חצאית מקסי לבנה, מקטורן ג'ינס קצר ולבן ודוקטור מרטינס סגולים. 

"היי, אחותי, מה נשמע?"

חיבוק חיבוק נשיקה נשיקה.

            "פיצוץ. רוצה לשתות?"

            "לא, נראה לי שאני מסודרת."

ג'ונו מנופפת לסטן ולבירה שלה ומחזירה את מבטה אל של.

            "איך את עושה את זה?"

            "מה?"

            "לובשת לבן כל הזמן ובכל זאת נראית מדהים?"

של צוחקת אך ג'ונו אינה משועשעת.

            "זה לא מצחיק. אני לא מצליחה לעשות את זה. למה לדעתך אני תמיד לובשת שחור?"

            "לכי תשתי את הבירה שלך, טמבלית שכמוך!"

ג'ונו מושכת בכתפיה.

            "טוב, נתראה בצד השני. דרך אגב, הבטחתי ללוּ שנפגוש אותה למשקה באנג'ין רוּם לפני שנלך למופע."

            "מגניב."

ג'ונו משייטת לה על השטיח החדש וצונחת לצידו של סטן על ספסל אלון עתיק שיוּצר לאחרונה. הוא מחליק לעברה את כוס הבירה.

            "תודה לך, אדון חביב."

            "לעונג הוא לי. מה שלומך?"

            "טוב, תודה," עונה ג'ונו, תוחבת את ידה לתוך התיק ושולה חפיסת מרלבּורו.

            "השארת את אלה בדירה שלי באותו לילה."

סטן לוקח את החפיסה ומציץ לתוכה. הוא מביט בערימת השטרות של עשרים ועשרה פאונד ומכניס את החפיסה לכיסו. הוא נוטל את ידה בידו והם מחזיקים ידיים לרגע אחד, רגע ארוך דיו כדי לאפשר להם להשלים בחשאי את העברתם של שבעה גרם קוקאין בשקית פלסטיק קטנה ושל שלושים גרם עשב-סרֵחה בשקית פוליאתילן מהסוג המשמש לאחסון מוצרים במקפיא. של נוחתת על הספסל לצד ג'ונו ומציצה מעבר לכתפה.

            "היי! מה זה?"

סטן וג'ונו מעווים את פניהם. לאחר כל התחבלנות שלהם שֶל מגיעה וחושפת את כל העסק.

            "סרֵחה!" יורה ג'ונו לעברה.

של נעלבת.

            "לא יפה לדבר אליי ככה!"

            "לא את, טמבלית! זה עשב-סרחה ותודה רבה לך, אבל אנחנו לא מוכרחים לספר לכל הנוכחים בפּאבּ מה קורה פה!"

            של אינה מתמלאת רגשות אשם.

            "חומר חזק, אחותי."

ג'ונו נאנחת ומרימה ידיים.

            "אני יודעת את זה."

סטן מציץ בשל מבעד למשקפיו השבורים והמודבקים בפינות בנייר דבק.

            "כן, אבל את יודעת למה קוראים לזה סרֵחה?"

            "כי זה מסריח?"

            "כן, אבל לא כשאת מעשנת אותו. אם רק תשאירי את השקית פתוחה בסלון שלך ערב אחד כל הבית יסריח כאילו חתול נכנס והשתין לך על הפוּטוֹן."

            "איכס, גועל נפש! באימא שלי, מה כל המהומה הזאת?"

            בחוץ, שלוש בחורות מגודלות, בריוניות שמנות שנלקחו ישירות מתוך כתב-העת ויז, בחצאיות מיקרו ועם כתמים סגולים על ירכיהן המדולדלות והלבנות, מנהלות ויכוח נלהב. צורחות צועקות ומושכות זו לזו בשיער; דוחפות והודפות וצווחות ומקללות ומנסות לעקור זו לזו את העיניים; מכות וחובטות וסוטרות וצובעות את האוויר בכחול אלים ובכל זאת לא שופכות ולו טיפה אחת מבקבוקי הדיימונד וייט, סיידר חריף במיוחד, שהן מחזיקות בידיהן השמנמנות. כולם בפּאבּ קמים על רגליהם כדי להיטיב ולצפות במתרחש. ג'ונו נאנקת וממהרת להתיישב, גוררת את של וסטן אחריה.

            "שבו!" היא לוחשת.

            "אני לא רוצה שהן יזהו אותי!"

של וסטן מביטים בה בפה פעור.

            "את מכירה את הבנות האלה?" שואלת של כלא מאמינה.

ג'ונו מעווה את פניה בכאב ולוחשת, "לא. לא ממש. בערך."

סטן קולט את אי-הנוחות הבולטת שלה ופורץ בצחוק.

            "אני לא חושב שאת צריכה ללחוש, ג'ונו, קשה לי להאמין שהן יכולות לשמוע אותך משם."

של, עם זאת, עדיין לא באה על סיפוקה. ג'ונו איבדה מקור-רוחה, אמנם רק טיפ טיפה אך היא בהחלט נסערת וזה תענוג לראות את מלכת הקוּל יורדת מגדולתה ולו לרגע אחד במיוחד כשהיא החברה הכי טובה שלך.

            "אבל מאיפה את מכירה אותן?"

ג'ונו נאנחת בקוצר-רוח ופוצחת בהסברים.

            "שככה יהיה לי טוב, זה ממש לא משנה אני לא מאמינה שאני מדברת על זה. הלכתי למופע של איזו להקה בדוֹם עם בחורה אחת מהוצאת מגנֶט והיו שם רק ארבעה אנשים נוספים וכלב, כולם מוזמנים של הלהקה, אבל ההצגה חייבת להימשך ולמרות שזה היה איום ונורא לא יכולנו לעזוב כי אנחנו היינו הקהל, ופתאום התפרצו שלוש הנפוחות האלה, מסטוליות לגמרי, והתחילו לרקוד למען השם!"

            של וסטן ממתינים בסבלנות.

            "על מה אתם מסתכלים?"

            "זה הכול? הן התחילו לרקוד?" שאלה של.

סטן לוגם לגימה מהגינס, מוחה את הקצף משפמו ומעיר בעוקצנות בלתי-סמויה, "איזו חוצפה! להתחיל לרקוד במועדון-ריקודים. אנה אנו באים?"

של עומדת על שלה.

            "אני רוצה להבין, את לא רוצה שהן יראו אותך…"

            "נכון."

            "… בגלל שראית אותן רוקדות?"

ג'ונו מתפתלת בכיסאה.

            "נו, כן. בערך. לא בדיוק."

            "אז מה? בדיוק?"

            "תשמעו, מה שקרה זה שאחת מהן ירדה לגמרי מהפסים והתחילה לאונן על רחבת הריקודים מול הלהקה ואתם יודעים שאני שונאת סצינות אז אני והבחורה שאיתי קמנו ורצינו ללכת, אבל אז המנהל הבין שהוא עומד להפסיד את שני הלקוחות היחידים ששילמו בגלל ההצגה המאולתרת הזו אז הוא זרק אותן החוצה, את השמנות."

            "ומה אתן עשיתן?"

            "עזבנו בכל זאת אבל כשיצאנו החוצה ראינו אותה, יושבת ברגליים מפושקות על הגדר, החצאית שלה כרוכה סביב מותניה והיא צועקת, ואני מצטטת, שהיא עוד תשפד אותנו כי בגללנו זרקו אותה החוצה."

של צוחקת.

            "ואת חושבת שהן יזהו אותך?"

ג'ונו משמיעה נחרת בוז וגומעת מבקבוק הבירה שלה.

            "אני לא מוכנה להסתכן. הן הלכו?"

סטן בודק למענה.

            "נראה לי שהשטח פנוי."

            "תודה לאל. תשמע, אנחנו צריכות ללכת לאנג'ין רום ולפגוש את לוּ, רוצה לבוא?"

            "לא, תודה. יש אנשים שאני אמור לפגוש…"

            "… עסקאות שאתה צריך להרביץ, אני יודעת. טוב, אז לחיים וכל זה ונתראה בקרוב."

            "כמובן. דרך אגב, ראית את לֶני?"

            "האמת היא שלא."

            "היא חייבת לי כסף."

            "היא חייבת לכולם כסף."

            "אל תגידי דבר כזה. את מעוררת בי חרדה," אומר סטן ובכתפיו הגרומות עוברת חלחלה.

ג'ונו צוחקת.

            "אוי, אל תדאג. היא תצוץ בסוף. היא בטח מבלה את סוף-השבוע באיזו סוויטה במלון חמישה כוכבים עם כוכב רוק יפיוף כל-כך שזה מבחיל, אתה הרי מכיר אותה."

            "בטח שאני מכיר אותה, בגלל זה אני מודאג כל-כך. אם היא מזדיינת במלון עם איזה שמוק ארוך-שיער היא כבר היתה מתקשרת אליי ומבקשת עוד קוֹק כדי להעמיד לו את הזין. היא בטח חושבת שאני חלק משירות החדרים."

ג'ונו מצחקקת.

            "לקוקאין אין את אותה השפעה על כל הגברים, אתה יודע. על כמה מהם ההשפעה שלו בדיוק הפוכה, והתוצאות מזוויעות. וחוץ מזה, רק יום שישי היום…"

סטן מנפנף אותן בחיוך והבנות מהדסות אל מחוץ לפּאבּ ויוצאות אל קרני-האור האחרונות של הערב. הן ממשיכות דרומה על צ'וֹק פארם רואד, חוצות את רחוב קרוגסלנד חולפות ליד המלון היווני שאף-אחד אף-פעם לא מתאכסן בו, כך נדמה, השמועה אומרת שזה בית-זונות אבל אף אחד מעולם לא נראה נכנס או יוצא, אולי יש מאחור כניסה סודית או שמא מנהרה שמובילה היישר אל בית-הנבחרים. חולפות על-פני מסעדה יוונית נוספת, המרתון האגדי, שם מסתובבת לה שווארמה שמנונית על שיפוד ענק וממתינה בסבלנות ללקוחות של השעות הקטנות והריח של הכבשים הנצלים נישא בעדינות במורד הרחוב ומתמזג באדי הפליטה ומגע קרני-השמש נעים להפליא על הזרועות החשופות ומכונית מלאה בטסטוסטרון גברי מתפרץ חולפת ביעף.            "היי, בובה, רוצה סיבוב?" 

20:07

האנג'ין רוּם חשוך בפנים הקהל מהמהם בקול המוסיקה רועשת הקירות מודבקים, מלאים לחלוטין, במזכרות פופ בפוסטרים בחולצות טי בעטיפות סינגלים בדיסקים ובכרזות פרסום. הלקוחות צעירים ואופנתיים בדרכם שלהם, סגנון גראנג'י של שולי עולם הרוק-נ-רול. לוּ כבר בפנים בוהה בפנים אומללות בכוס של קרוננבּרג. היא נראית נורא. בדרך-כלל היא בחורה יפה עורה צח כתפיה הרחבות מקסימות שיערה הקצר בלונד-כהה ועיניה תכולות-אפורות ונוצצות, אך הלילה היא נראית ממש על הפנים. העור שלה מבריק ומלא כתמים, שיערה שמנוני, שרידי הגוון הכחול בעיניה חסרות-המבע דחוסים לתוך השקיות שמתחתן ובמקום הג'ינס הקרועים באזורים אסטרטגיים וחולצות הבטן שחושפות בטן שטוחה ושזופה היא זרוקה בתוך מכנסי באגי מוזרים שבשעת חירום יכולים לשמש גם כאוהל: אוהל קרקס. ג'ונו ושל מנופפים לעברה וניגשים לבר. של מושכת בשרוולה של ג'ונו.

            "בחיי, מה קרה לבחורה? היא נראית כאילו הרגע דרסה את החתול שלה."

            "אופס, שכחתי לספר לך שהיא התקשרה אליי הערב."

            "אוי, לא! מה אמרת לה, לכל השדים והרוחות?"

            "מה? לא, זה לא משהו שאני אמרתי לה, טמבלית!"

            "אה. אז מה העניין?"

            "היא שוב בהריון."

            "לא!"

            "כן."

            "אבל איך…"

ג'ונו מרימה גבה בלעג ושל משתתקת.

            "טוב, אני יודעת איך אבל התכוונתי לשאול… איך…?"

            "התכוונת לשאול איך היא יכולה היתה להיות טיפשה כל-כך שני בקבוקי סול בבקשה ולהיכנס להריון זמן קצר כל-כך אחרי הפעם האחרונה? כן, עם לימונית בשניהם."

            "זה בדיוק מה שרציתי לשאול. לא, תודה, בלי כוסות. למה הם עושים את זה?"

            "מה?"

            "דוחפים פרוסת לימונית לתוך הבקבוק ואז שואלים אותך אם את רוצה כוס. מי שותה סול מתוך כוס?"

            "מאיפה לי לדעת? בואי נלך לשבת."

היא מובילה אותן בתוך ההמון והן מצטרפות ללוּ ליד השולחן.

            "היי, שמנמונת, מה שלומך?"

            "תודה, ג'ונו. יש לך עוד דברי נחמה בשבילי?"

            "סליחה. מה שלומך, יקירתי?"

            "אני מחזיקה מעמד למרות שאין לי מושג למה קוראים לזה בחילות בוקר עובדה שהן נמשכות כל היום ואז תוקפות שוב לקראת השינה, היי, של."

            "היי, לוּ. ג'ונו סיפרה לי על מצב הביש שלך."

            "איום ונורא, נכון?"

            "בהחלט. חברה שלי ילדה לאחרונה ואמרה שהרגישה כאילו מישהו מבצע בה מעשה סדום עם אננס."

ג'ונו ולוּ גונחות כאחד. ג'ונו מרימה את ידיה בתחינה.

            "בחייך! אני לא רוצה לשמוע מילה על ילדים על לידה על הריון או על כל נושא אחר שקשור בזה תודה רבה. חסכי ממני את כל הפרטים המחרידים. החיים שלי כואבים מספיק גם בלי לסחוב ברחם שלי את תוצאות השפיכה השטנית של גבר כלשהו."

            "זה מה שאני אוהבת בך, ג'ונו. את באמת יודעת איך לעודד את החברות שלך," עונה לה לוּ בעגמומיות.

ג'ונו מחייכת.

            "אז מה דעתך על איזו שורה?"

            "אני חוזרת בי מהנימה הסרקסטית."

            "הנה, של, תלכי קודם את ואחר-כך אני אלך עם לוּ."

            "גדול."

של וג'ונו מחזיקות לרגע ידיים מתחת לשולחן. חפיסה קטנה ולבנה מחליפה ידיים, זו שג'ונו הביאה מהבית, ושל ממהרת לשירותי הנשים. ג'ונו שולחת מבט חודר בלוּ.

            "נו, אז מה שלומך באמת?"

לו מנידה את ראשה. דמעות גואות ועולות בעיניה.

            "לא טוב. ממש לא טוב."

ג'ונו רוכנת לעברה ולוחצת את ידה באהדה.

            "את בטוחה שאת בהריון?"

            "בטח שאני בטוחה, לעזאזל. חוץ מזה שאני הופכת בהדרגה ליצור שאכל את צפון לונדון, עשיתי בדיקה ביתית, וגם הרופא בדק אותי וכל התוצאות איומות להחריד."

            "אוי, אלוהים. בחיי, אני ממש מצטערת בשבילך, הרי רק עכשיו התגברת על הפעם הקודמת."

לוּ מצליחה לחייך חיוך מר.

            "מי אמר שהתגברתי עליה. מארס, אחותי, זה היה במארס. רק לפני ארבעה וחצי חודשים מזוינים ומאז הקפדנו להיזהר כל-כך, אלוהים, אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים שעשינו סקס מאז, זה פשוט לא הוגן."

ג'ונו נאנחת.

            "בּאסה רצינית."

            "את יודעת מה מוציא אותי לגמרי מדעתי? המחשבה על כל התהליך שאצטרך לעבור שוב, את יודעת, ההליכה למרפאה השיחה עם כל הרופאים המטומטמים האלה, את חושבת שמישהו מהם אמר פעם לא, את לא יכולה לעבור הפלה את מוכרחה ללדת את התינוק חוטאת שכמוך, אני בטוחה שהם לא אומרים דבר כזה כל עוד יש לך שלוש-מאות וחמישים פאונד…"

ג'ונו לוחצת שוב את ידה.

            "תירגעי, מתוקה."

            "אני מצטערת."

            "אל תצטערי. זו לא אשמתך אבל תשתדלי שלא להלחיץ את עצמך יותר מדי, אם את יכולה."

            "אני יודעת, אני יודעת. זה פשוט נורא מעצבן, ואת צודקת בדיוק כשהתחלתי להתגבר על הפעם שעברה אוי, ג'ונו, אני מרגישה אשמה כל-כך אני לא יודעת אם אוכל לעמוד בזה אבל אני פשוט לא יכולה לעבור את זה שוב אני לא מסוגלת, ומה לעזאזל עשיתי שזה מגיע לי? אני שומרת על קארמה נקייה, אחותי, אני אפילו לא מחזיקה בבית תרסיס נגד זבובים, אני נשבעת."

            "אולי זו לא הקארמה שלך."

            "אה?"

            "אולי זו הקארמה של התינוק, את יודעת, כמו שלכמה מאיתנו הוקצבו שבעים שנה או שלושים שנה ויש כאלה שאפילו לא עוברים את שלב הינקות ואחרים לא זוכים כלל לצאת מהרחם. גורלו של התינוק הזה הוא להתקיים למשך תקופה קצרה בלבד, בתוכך. את משמשת רק ככלי-קיבול עבור הקארמה של מישהו אחר."

            "נהדר. זה משפר מאוד את המצב-רוח שלי. אני מבחנה מזורגגת."

ג'ונו צוחקת.

            "כל הכבוד! תילחמי! ותסתכלי על חצי הכוס המלאה…"

לוּ כמעט נחנקת מהבירה שלה.

            "חצי הכוס המלאה? איזה חצי כוס מזוינת?"

            "טוב, בשבועיים הבאים תוכלי להזדיין כמה שתרצי מבלי לחשוש מהריון כי את כבר מעוברת."

חיוך קלוש עולה על שפתיה של לוּ.

            "מצוין. למרות שאין לי מושג מי ירצה לעשות את זה עם אישה שהגזרה שלה מזכירה את הדוֹבּוֹי של פּילסבּרי ושמקיאה יותר מהנסיכה דיאנה."

היא נאנחת.

            "אוי, ג'ונו. אני לא מאמינה שזה קורה לי."

            "שוב."

            "בדיוק. שוב. ונזהרנו כל-כך. בכל פעם שעשינו את זה."

            "במה השתמשתם?"

            "בקונדומים."

            "זה מה שנקרא מין בטוח."

            "ממש."

ג'ונו לוגמת מהבירה שלה וממשיכה בחשש מה, "תשמעי, את חושבת אולי שזה קרה בלילה ההוא…"

            "איזה לילה?"

            "בלילה שבו, אה, חוּלל כבודך…"

לו מזדקפת בכיסאה, הצבע אוזל מפניה. היא לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

            "אוי, לא. אוי, אלוהים. תגידי שזה לא יכול להיות! אוי לא!"

ג'ונו מתחילה לצחקק. לו בוחרת אף היא בצחוק ובכל התוספות ונכנסת להיסטריה של ממש. מבעד לדמעות הזולגות מעיניה היא חוזרת ואומרת שוב ושוב, "אוי לא! אוי, אלוהים! אלוהים, לא! זה לא יכול להיות! בכלל לא חשבתי עליו אפילו! שכחתי ממנו לגמרי! אוי, אני פשוט לא מאמינה!" 

של מצטרפת אליהן מחזירה את הלבן לג'ונו מתחת לשולחן לוגמת לגימה ארוכה מבקבוק הבירה שלה מושכת בחוטמה ומדליקה סיגריה. עיניה נוצצות, לחייה ורדרדות. היא מביטה בשתי חברותיה המתגלגלות מצחוק.

            "בחייכן, מה קורה? מה הבדיחה?"

            "ספרי לה, לו. זו הבדיחה שלך."

לו מתאמצת לשלוט בעצמה.

            "טוב. זוכרת את הלילה ההוא שהלכנו לאירוע הצדקה הנורא במלון בווסט אֶנד?

            "בטח…" עונה של ומהנהנת. "הלילה שבו ירדת לגמרי מהפסים וזרקת את החולצה שלך על טום ג'ונס באמצע השיר השני שלו?"

            "מסתבר."

            "הלילה שבו השתכרת כל-כך עד שנפלת מהפלטפורמות שלך וגררת אחרייך מלצר שנשא מגש ענק של משקאות?"

            "זה מה שמספרים לי."

            "הלילה שבו…"

            "טוב, בסדר, הבנו. אז שתיתי משקה או שניים…"

של נוחרת בבוז. "ואת כל השאר!"

            "טוב! מספיק עם זה, כלבה! ואת זוכרת את סוכן האמנים המגעיל ההוא מניו-יורק?"

            "זה שכזכור לך היה מוכר את סבתא שלו כדי להיכנס לתחתונים שלה," מוסיפה ג'ונו בניסיון לעזור.

של מנופפת בידה בתנועת ביטול ומאותתת ללו להמשיך.

            "כן, כן, אני זוכרת את כל זה."

            "טוב, אז זהו," מסכמת לו באנחה.

            "מה זהו?"

            "זו הבדיחה, אידיוטית!"

            "לא קלטתי…"

            "לא, אבל לוּ נקלטה!" ג'ונו משסעת אותה ופורצת בהתקף נוסף של צחקוקים לאור השנינות של עצמה.

את לוּ זה לא משעשע כלל ועיקר. של עדיין מנסה לפענח את החידה אך ההארה ממנה והלאה. לבסוף צונחת לסתה לצד האסימון שנופל, והיא פולטת צווחה דקה.

            "לא נכון!"

לוּ נאנקת.

            "אני לא זוכרת."

            "את לא זוכרת!"

            "נראה לי שכן."

            "נראה לך שכן!"

            "מה זה, יש פה איזה הד מזוין או משהו?" מתפרצת לוּ ומביטה סביבה.

            "את שכבת עם ה… החלאה הזה? עם התולעת הזאת? עם הלטאה עם הריח הרע בפה? אני פשוט לא מאמינה! היצור הזה עוד לא עבר את שלב האמֶבּה! מה עלה בדעתך?"

של מצטרפת להתקף הצחוק המתמשך של ג'ונו. לו בוהה שוב בכוס הבירה שלה.

            "תודה, של. אני מרגישה הרבה יותר טוב, אחרי שחלקתי איתך את הסוד שלי."

של משתנקת וממשיכה בשלה.

            " כנראה היית מסטולית לגמרי, זאת אומרת ממש מחוקה, הרבה יותר שיכורה ממה שנראית באותו רגע, אם זה בכלל אפשרי, אם שכבת עם היצור ההוא. אוי, איך יכולת?"

לו מביטה בשתי חברותיה המתפקעות מצחוק על הספסל המרופד ונדה בראשה בעצבות מאולצת.

            "תאמינו לי, אני לא יודעת. את חושפת את עצמך בפני החברות שלך, את חולקת איתן את הסודות האפלים שלך, את הסיוטים הנוראיים שלך שהתגשמו לפתע, ומה הן עושות? הן מתות מצחוק בפּאבּ. לאן מידרדר העולם?"

של וג'ונו משתדלות לקחת את עצמן בידיים. ג'ונו מוחה את הדמעות מעיניה ולוגמת מהבירה.

            "שאני אמות. מצטערת, לוּ, אבל את מוכרחה להודות שיש בזה משהו מצחיק."

            "כן, זאת אומרת לשכב עם… עם… איך קראו לו?"

            "זיגי."

למשמע השם נתקפות שוב הבנות בפרץ צחוק בלתי-נשלט, והפעם גם לוּ מתקשה לשלוט בעצמה.

            "אני יודעת אני יודעת."

            "זיגי!" קוראת ג'ונו.

            "בחייכן, אתן זוכרות איך הוא היה לבוש? ג'ינס סטרץ' ומקטורן מסאטין? הוא באמת חשב שהוא איזה אליל רוק וסמל מין, נכון? אלוהים, הוא נראה פשוט מחריד. איך יכולת? סבלת מאי-שפיות זמנית או משהו?"

לו נאנחת.

            "אני חושבת שסבלתי מעשרים ושלוש הקפצות של טקילה וזה תמיד עושה את שלו. אני לא יודעת. אני באמת לא זוכרת. אבל זה נשמע הגיוני, כי מאז הפעם שעברה הקפדתי להשתמש באמצעי-מניעה כששכבתי עם סיי. בעצם, כשחושבים על זה, מאז הפעם שעברה כמעט לא שכבתי עם סיי."

של אינה מתכוונת להניח לנושא.

            "בחייך, לו. תנסי לזכור. לכי אחורה צעד אחרי צעד. מה הדבר האחרון שאת זוכרת מאותו לילה?"

            "את קוקטייל הסרטנים?"

            "קוקטייל הסרטנים? זה היה המתאבּן, בשם אלוהים. היינו שם עד ארבע בבוקר. את בטח זוכרת משהו, לוּ, את מוכרחה לחשוב, אין אפס!"

            "למי את קוראת אפס?"

            "תשתקי, ג'ונו, קדימה, לוּ, תחשבי!"

לוּ מאמצת את מוחה בחיפוש אחר שביב כלשהו של זיכרון.

            "היה שם אולי מופע קבּרט?"

של מרימה ידיים.

            "אוי, זה ממש מגוחך. כנראה איבדת הרבה יותר תאים אפורים ממה שחשבנו."

            "מצטערת, של, אבל אני זוכרת רק שהשתכרתי כלוט ופתאום מצאתי את עצמי במיטה ענקית במלון השעה היתה עשר בבוקר הוא כבר עזב את החדר וליד המיטה היו פתק ושני תקליטורים של להקות שבחיים לא שמעתי עליהן."

            "וואו! שני תקליטורים! את בטח חמה במיטה לואיז מותק!"

לוּ מגחכת בבוז אל עבר ג'ונו וממשיכה.

            "הלוואי שיכולתי להיזכר בחלק ההוא. אני רק זוכרת שהתעוררתי לבדי במיטה, עם נקיפות-מצפון איומות ותחושה דביקה בין הרגליים."

שתי חברותיה עוצרות את נשימתן.

            "אוי, לא. לא אותה 'תחושה דביקה בין הרגליים'."

            "זה הרבה יותר חמור ממה שחשבנו, אחותי."

לוּ מרימה אליהן את מבטה, לפתע חמורת-סבר.

            "זה באמת רציני, מה?"

האיום המתמיד של הידבקות באיידס ושל מוות נורא בטרם עת רובץ על השולחן כמו קונדום מלא מים שעומד להתפוצץ ולהרוס את המסיבה. אך רק לרגע. של מתחילה שוב לצחקק.

            "זיגי. שככה יהיה לי טוב."

לו גומעת מהבירה שלה ואז לוחשת כממתיקה סוד, "אתן יודעות הוא היה דינוזאור אמיתי משנות השבעים. אמר לי שפעם הוא שכב עם דיוויד בואי."

ג'ונו נוחרת בבוז. "כן, בטח."

אך לו ממשיכה להעלות זכרונות. "היה לו זין דקיק, אתן יודעות. כמו איזו נקניקייה."

כל זה כבר מעבר לכוחה של ג'ונו והיא פורצת בצחוק אדיר שגורם ליושבים סביב השולחן הסמוך לסובב את ראשיהם ולנעוץ בה מבט.  לו מושכת בשרוול חולצתה.

            "מספיק עם זה, את רוצה שכל העולם ישמע?"

ג'ונו מוחה שוב את עיניה ונאבקת לשלוט בנשימתה.

            "באימא שלי, לו, אני מצטערת, אבל התמונה היתה פשוט יותר מדי… יותר מדי!"

והיא פורצת שוב בצחוק. של אוספת את הבקבוקים הריקים.

            "אני חושבת שהתמונות הדוחות שעולות במוחך גורמות לי בחילה אז אני הולכת לבר. מי רוצה לשתות?"

ג'ונו מכחכחת בגרונה ומנסה למשול ברוחה.

            "כן, בבקשה. סול."

            "לוּ?"

            "חצי קרוננבּרג, בבקשה."

של ממהרת אל הבר וג'ונו נושמת נשימה עמוקה, מששמה לבסוף קץ לצחקוקיה.

            "בחיי, איזו מחשבה מחרידה! קדימה, לוּ, תרימי את ישבנך מהכיסא ובואי להניח אותו בבית-הכיסא."

ג'ונו מצחקקת שוב לנוכח משחק המילים המשעשע. היא נהנית מהבדיחות של עצמה.

לוּ פשוט בוהה בה. ג'ונו ממשיכה בשלה.

            "קדימה, תרימי את ישבנך מהכיסא ובואי להניח אותו בבית הכיסאּ! את לא קולטת?"

לו מנידה את ראשה כלא מאמינה.

            "בטח שאני קולטת, ג'ונו. את פשוט מחורפנת לגמרי!"

לו וג'ונו עושות את דרכן סביב שולחן הסנוקר כל תנועה שלהן כל תזוזה של ירכיהן וכל תנודה של שיערן נצפות על-ידי גברברים המזילים ריר בפומבי. הן מגיעות לשירותי הנשים, חדרון קטן ומטונף ובו מראה סדוקה ומוכתמת כיור חרסינה לבן השבור בקצוות ולינוליאום מרופט. הן מצטופפות בתא היחיד ומבריחות את מנעול הכסף הזעיר. לו מפשילה את מכנסי הבאגי, מורידה את תחתוניה ומתיישבת להשתין.

            "מדהים. בלי תור. דרך אגב, ראית איך הבחורים ליד שולחן הסנוקר לטשו בך עיניים?"

            "בנו, לוּ, הם לטשו בנו עיניים."

            "בטח, אם את אומרת, ג'ונו."

            "אני אומרת, ואומר לך עוד משהו חינם-אין-כסף, הם יתקשו מאוד להסיר את פיסות הצמר הירוקות מהלשון שלהם כשהיא תחזור סוף סוף לפיהם."

לו צוחקת מסיימת להשתין ומרימה את תחתוניה. ג'ונו ממשיכה.

            "טוב, אני לא צריכה להיות כל-כך קשוחה איתם, אני מניחה. הם הרי לא יכולים לשלוט בעצמם. הם גברים וגברים, מסתבר, חושבים על סקס כל שלוש וחצי שניות או משהו מגוחך שכזה וזה בטח מסיח נורא את דעתם של דובים ששכלם פּצפּון כל-כך."

לו מגחכת ומנסה להידחק החוצה כדי שג'ונו תוכל להגיע לאסלה ולהמשיך בענייני הקוֹק שלה. זו דולה אותו מארנקה הקטן מסירה בזהירות את הגומיה ופותחת את חפיסת הנייר הקטנה. בזווית עינה היא רואה את המים שבאסלה ומורידה את המכסה.

            "זהירות מונעת אסון."

כשהיא מיישרת את הלבן בעזרת כרטיס כספומט, ג'ונו חשה כמעט בטעמו של החומר עוד לפני שחדר לנחיר המזוין שלה שלא לדבר על גרונה.

            "אני שונאת את השירותים הלבנים האלה, אחותי, אני לא מצליחה לראות איפה שמתי את הקוק המזוין, אני חושבת שחובה להתקין אסלות שחורות במקומות כאלה. טוב, קדימה."

ג'ונו מגלגלת עשירייה בצורת קשית ומסניפה את השורה שלה במכה אחת, היישר לתוך הנחיר. לוּ מתרשמת מאוד מהביצוע.

            "אלוהים, ג'ונו, יש לך אף כמו איזה שואב אבק מזוין, את יודעת, את הבנאדם היחיד שאני מכירה שמסניף קוק בכזו מהירות."

ג'ונו צובטת את אפה, ממתינה לצריבה הקלה שתחלוף. היא מעבירה את העשירייה ללואיז.

            "יותר מדי שימוש במשך השנים לצערי הרב רק נחיר אחד עדיין פעיל הנה תתקעי את זה בחור שלך."

לו ניגשת לאסלה וגוהרת מעליה כשבידה השטר המגולגל. ג'ונו מרחיקה את שיערה מפניה. היא מסניפה לאיטה את השורה, חצי שורה בנחיר אחד, חצי שורה בשני ואז מחזירה את העשירייה המגולגלת לג'ונו שפותחת את השטר ותוחבת אותו שוב לארנקה.

            "ידעת שבאמריקה בדקו המון שטרות של דולר ועשרה דולר וגם שטרות אחרים ועל משהו כמו תשעים ותשעה אחוז מהם התגלו שרידי קוקאין? פעם זו היתה עילה למעצר אבל עכשיו הם כבר לא יכולים לעצור אותך על זה!"

            "מה! הם לא יכולים לעצור אותך על אחזקת קוקאין?"

            "לא לא. הם לא יכולים לעצור אותך אם נתגלו שרידי קוקאין על הכסף שלך, טיפשה. הם מניחים שגם אם ירוקנו את הארנק של הנשיא ימצאו שם שרידי קוקאין."

לו פותחת את הדלת ושואלת, "אפשר להסניף קוקאין בלי לקחת לריאות?"

            "אוה, מצחיק מאוד."

הן יוצאות אל החדרון הקטן עם הכיור. ג'ונו שוטפת את ידיה.

            "טיפה שפתון ואנחנו עפות מפה."

            לו נשענת על הקיר וצופה בג'ונו שעה שזו מתיפייפת. מבטה נופל על הגרפיטי שעל הקיר: זה מתחיל כשהוא מסחרר אותך ומסתיים בסחרחורות ובהקאות. לכל הנשים שמתלוננות שאין להן בעל כנראה מעולם לא היה אחד. את צודקת, אחותי – הייתי נשואה שבע שנים ואפילו לא שברתי מראה. אתן לא יודעות מה אתן מפסידות – תנסו את שלי. ניסינו, מותק – הוא לא יותר טוב מכל האחרים. אם הילדים עדיין חיים בדקה לחמש, סימן שעשיתי את שלי. רציתי ללדת ילד, לא להתחתן עם אחד. הדמעות עולות שוב בעיניה. איזה זין, למה הן מציפות כך את עיניי? כי אני דווקא רוצה את הילד הזה אבל לא סומכת עליו לא שאני חושבת שהוא יעזוב אותי זה הרבה יותר גרוע מזה אני חושבת שהוא יישאר ואז הוא יאמלל את חייהם של שני אנשים את חיי שלי ואת חיי התינוק עם כל הצעקות והצרחות וההשתוללות והשגעונות שלו ואני לא אוכל לסבול את זה לא אוכל לחיות כך לא אוכל לראות אותו מתייחס כך לילד שלי ואני לא רוצה לסיים את חיי כאחת מאותן נשים תשושות שדוחפות עגלות וסופרות כל פּני כשהן קונות מוצרים לתינוק ברשת אוֹקספאם אז זהו זה הגעתי להחלטה. אני חושבת.

            "מוכנה?"

לוּ מקיצה משרעפיה ומביטה בג'ונו, צעירה, נמרצת, יפה, שפתיה בשלות ואדומות. לא משנה, בעוד שישה חודשים גם אני איראה וארגיש כך שוב. אולי. ואולי לא.

            "עד כמה שאפשר."

בתוך הבר, לאחר הצעדה סביב שולחן הסנוקר, ג'ונו מבחינה  באישה עכברית למראה, בבגדים היפּיים, שהצטרפה לשֶל ומדברת כעת בהתלהבות יתרה. ג'ונו נאנחת.

            "איזה חרא, זו טֶסה."

            "תירגעי, ג'ונו, זו לא אשמתה שהיא מטומטמת. בכל אופן, שמעתי שיש לה חבר."

ג'ונו כמעט יורקת מרוב הפתעה.

            "מה? חבר אמיתי?"

לו צוחקת.

            "בחייך, תפסיקי לשלוף ציפורניים ותהיי נחמדה. אני יודעת שאת מסוגלת."

ג'ונו משרבבת עוד יותר את שפתה התחתונה שנצבעה זה לא מכבר.

            "אני מוכרחה?"

לוּ נועצת מרפק בצלעותיה, ממשיכה לצחקק לנוכח הפגנת הרוגז המגוחכת הזו, אך ג'ונו וטסה הרי מעולם לא הסתדרו ביניהן.

            "כן את מוכרחה!"

הן ניגשות לשולחן.

            "היי, טסה, מה העניינים?" שואלת לוּ ומתיישבת מול הבירה שלה.

ג'ונו נושמת נשימה עמוקה ומחייכת, חיוך מזויף למען האמת, על אף מאמציה הכבירים.

            "שלום, טסה, מה שלומך?"

            "לא רע, תודה, ג'ונו. ואת?"

            "עדיין פה, עדיין ברשימת המוזמנים. מה את עושה בימים אלה?"

            "אני לומדת אירידולוגיה."

של מפסיקה לגרוס את תווית בקבוק הבירה שלה ומרימה את מבטה, סימן החיים הראשון מאז התיישבה טסה ליד השולחן, אך היא אינה מגלה כל עניין בטסה. היא צופה בג'ונו הנושכת את שפתה התחתונה.

            "אירי מה?" שואלת ג'ונו, ומצליחה בקושי רב להגביל את הבעת פניה להרמת הגבה הימנית בלבד, מחווה רבת-משמעות למרות הכול.

            "אירידולוגיה," עונה טסה.

ג'ונו שונאת את זה אבל היא מוכרחה לשאול, "זאת אומרת…?"

טסה מתחילה להסביר בהתלהבות השמורה בדרך-כלל לסוכן אף-בי-איי המתאר את השתלשלות האירועים בווייקו.

            "אוי, זה נהדר, את מאבחנת מחלות של אנשים על-ידי בדיקת קשתית העין שלהם."

ג'ונו מפלבלת בעיניה בדרמטיות. טסה מתעלמת וממשיכה בשלה.

            "לא, בחיי, זה מגניב, כי אזורים שונים של הקשתית מייצגים אברים שונים בגוף וכתמים בצבעים או בצורות שונות באותם אזורים מגלים לך למשל אם הכליות שלך בריאות או פגומות."

ג'ונו רוכנת אל עבר שֶל כממתיקה סוד ולוחשת בקול רם למדי, "ואם זה לא עובד מקריבים תרנגולת."

של מצחקקת וחובטת בכתפה.

            "היי! תפסיקי להיות כזו צינית!"

טסה מסיימת את המשקה שלה בחופזה.

            "מישהו רוצה לבוא איתי להאוּלי?"

ג'ונו מושכת בכתפיה ומשיבה בעוקצנות, "לא, תודה אנחנו אמורות ללכת לאנדרוורלד ואם יעצרו אותנו שם אנחנו עוד עלולות לפספס את הלהקה או משהו כזה."

כל אחת אחרת היתה כבר מכניסה לה אבל טסה מטומטמת מכדי להבין או שאולי יש לה עור של פיל והיא לא ממש שמה זין, קשה לומר.

            "בואו קודם לשתות שם משהו."

ג'ונו בוהה בה  בפה פעור. האישה הזאת לא מבינה רמז?

            "את עושה צחוק? זה מה שנקרא לעשות חיים – בילוי של ליל שבת בשוק הבשר ובנוסף לכך פגישה עם הבחורים החביבים ממחלק הסמים מדי שעה על הדקה."

            "בחייך ג'ון זה לא כל-כך גרוע."

ג'ונו מקדירה את פניה.

            "זה עוד יותר גרוע. וקוראים לי ג'ונו."

טסה מתכווצת בכיסאה, סוף סוף, ופונה אל לו.

            "מה איתך, לו?"

לו מרוקנת את הכוס שלה.

            "בטח, למה לא? צריך לחיות את החיים."

היא מחייכת אל טסה.

            "נו, אז מה מצפה לנו הפעם?"

טסה פוצה את פיה, מתכוננת להסביר, אך ג'ונו מקדימה אותה, רוכנת קדימה, קצות אצבעותיה מונחות על מצחה, עיניה עצומות, כמו מנסה לחזות את העתיד.

            "לא, רגע, הערפל מתפוגג. הרשי לי לנחש, אל תגידי לי. הוא ממש משגע, עדיין לא בן עשרים ואחת אבל זה לא ממש משנה וקלפי הטארוט אומרים שבטוח תראי אותו שוב כי הוא חלק מהמפה האסטרולוגית שלך… אני צודקת או שאני צודקת?"

טסה נועצת מבט בג'ונו ולרגע נורא אחד נדמה שהיא מתכוונת לומר משהו מטופש להחריד כמו איך ידעת? אך אינסטינקט ההישרדות שלה גורם לה להבין שג'ונו אינה נחמדה כלפיה.

            "תשמעי, ג'ונו, הוא בחור נחמד ואין שום פסול בקריאה בקלפי טארוט."

            "אני בטוחה שהוא נורא אוהב בעלי-חיים קטנים ואת אימא שלו ואת צודקת, אין שום פסול בקריאה בקלפי טארוט. מה שפסול הוא עצם המחשבה שבמחיר של חפיסת קלפי טארוט צועניים אמיתיים וספרון ההדרכה המצורף את מקבלת גם כוחות על-טבעיים. אי-אפשר לקנות חוש שישי בווטֶרסטון, טסה."

של בועטת בג'ונו מתחת לשולחן. ג'ונו מעווה את פניה. היא יודעת שהגזימה ולכן מפלבלת שוב בעיניה ומשתתקת. לו מתחילה לצחקק. לג'ונו מעולם לא היתה סבלנות רבה לטסה המשמימה והמוזנחת, בחורה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, עם טעם נורא בבגדים מיד-שנייה ונטייה אומללה להביך את עצמה, נטייה שמעוררת מבוכה איומה גם בקרב ילדיה היהירים בני גיל העשרה. חבל שהיא אף-פעם לא לומדת. לו מחליטה להפריד בין הנצים לפני שהקרב מתלהט.

            "קדימה, טסה, בואי נזוז."

טסה אוספת את חפציה.

            "להתראות בנות."

ג'ונו גומעת מלוא הפה מבקבוק הסול שלה.

            "כן, להתראות, טסה. תעשי חיים ותיזהרי מזרים כהים וגבוהים שייכנסו לחייך!"

  לו ושל צוחקות אך טסה אינה מבינה את הבדיחה או ממאנת להבין. לו מחבקת את ג'ונו בחום.

            "תקשיבי, ילדונת, תודה על את יודעת מה, שלא לדבר על כך שהיה נעים לפטפט איתך. אני אתקשר אלייך."

            "חסר לך שלא. לא צחקתי כל-כך כבר שנים."

            "נהדר. אני שמחה מאוד שהאומללות שלי גורמת למישהו אושר."

            "את יודעת שהכול נעשה ברוח טובה. תשמרי על עצמך."

            "אל תדאגי. ביי, של."

            "ביי, יקירה, קחי הכול בקלות."

לו יוצאת מהפּאבּ בעקבות טסה. בדלת, היא מסתובבת לאחור ומנופפת באצבעה אל ג'ונו כמו מנסה לומר, נו, נו, נו. של מסכימה.

            "זה היה מרושע מאוד מצידך. לעצבן כל-כך את טסה. כלב רע אין ביסקוויט בשבילך."

            "אני יודעת, אני יודעת."

אתנחתא.

            "אבל זה הגיע לה."

של צוחקת.

            "לא נכון!"

            "בטח שכן. אישה בגילה. היא מוציאה שם רע לנשים. קופצת למיטה עם כל צעיר שנקרה בדרכה."

            "זו לא צביעות מצידך לדבר ככה, ג'ונו?"

ג'ונו נאנחת. היא נשענת לאחור בכיסאה ורואה את טסה מהדסת לה בחוץ לצד לוּ הנבוכה קמעה. שֶל טועה, כמובן, לא העובדה שהיא קופצת ממיטה למיטה עם כל גברבר צעיר ונאה שלובש מכנסי עור צמודים היא שמפריעה לי, אלא העובדה שבכל פעם שטסה עושה את זה, וזה קורה בתדירות גבוהה מן הרצוי אך לא בתדירות גבוהה מספיק כדי להיראות נואשת לגמרי, זה הדבר האמיתי, זו זימה בזין רבתי, זה האיש מקלפי הטארוט, וכל הסבל שהיא עוברת רק משום שאינה מוכנה לקבל את העובדה שזה היה זיון ללילה, שהוא לא ייקח אותה לטיול בפריז או ישלח לה ורדים או יחכה לה ליד המזבח בכנסייה או אפילו יתקשר אליה, לכל הרוחות, שגברים מוכנים לומר הכול, פשוטו כמשמעו, כדי להיכנס לתחתוניה של בחורה, מה שרק תרצי לשמוע, בובה, תקבלי מיד במיוחד אם קיים סיכוי לסקס טוב, סקס פרוע באמת, מסוג הזיונים שאפשר לחוות רק עם זר מוחלט, סקס כזה שברור לשניכם שאתם עומדים לחוות תוך חמש שניות מהרגע שבו נוצר קשר עין, סקס כזה שבו את מגלה שיש לך מפרקים כפולים, משולשים ומרובעים בכל אחד מגפייך, שבו את מגלה שהירכיים שלך מסתובבות על צירן, שאת מסוגלת לבצע דברים שעד כה אפילו לא חלמת עליהם בחלומותייך הרטובים ביותר, סקס כזה שבו אפילו נשיקות גורמות לך לגמור הואיל וכל גופך כולו רגיש לגירוי מיני ולמען האמת אם הוא רק ישרוט את מרפקך ברגע זה ממש את כנראה תגיעי לאורגזמה שמימית, מסוג הזיונים שבו אחרי-כן הם שוכבים לצידך כשאת חבוקה בזרועותיהם הטבולות באור, לוהטות מתאווה שבאה על סיפוקה, והם עוטפים אותך בזוהר החושני הזה ואז הם מדברים אלוהים הם מדברים ומדברים ולא מפסיקים לדבר על חלומותיהם ועל האֶקסיות שלהם ועל המקומות שבהם הם רוצים לבקר, איתך כמובן, ועל המסעדה ההיא שליד קינג'ס רואד, שם בלי צל של ספק אתם עומדים לסעוד בקרוב מאוד, אלא שבסופו של דבר את לא שומעת מהם שוב, האם הם פשוט מפחדים מסקס? האם המשגל יקשור אותם בעבותות בניגוד לרצונם? האם זה תמיד כל-כך טוב עבורם, אינך יכולה להימנע מלשאול את עצמך. במחשבה שנייה, גם אחרי סקס גרוע רוב הגברים נראים להוטים להחריד להכיר אותי טוב יותר ואני רוצה רק ללכת לישון ולהיפטר מהם בבוקר אולי זו אני אבל זה עדיין לא מסביר מדוע אין הם מתקשרים יותר והם חכמים מאוד, בדרכם הקמאית והתת-הכרתית הדוגלת בהישרדות החזקים, הם יודעים לאבחן בדיוק מה את מצפה לשמוע מהם, פעם היתה זו הבטחה לנישואים או לפחות לטבעת אירוסין אבל אז כל זה יצא מהאופנה והחיים בחטא הפכו איניים כל-כך אבל עכשיו יש כאלה שמבינים היטב כי מושג 'הגבר החדש' שהתקשורת מקדמת בלהיטות רבה כל-כך משמש למעשה הזדמנות מצוינת להתחיל עם כל נשות הקריירה הרציניות האלה שאינן רוצות לאבד לגמרי את נשיותן ומתלהבות מהרעיון שהגבר יישב בבית ויטפל בינוקא שעה שהן מתמודדות עם הכרישים הגדולים שממזרח לקתדרלת סיינט פּול, ואם רק יגיע גבר הגון דיו כדי לומר אני רוצה רק לזיין לך את הצורה, בובה, ולא לראות אותך יותר, הרי מיד תתני לו סטירה מצלצלת.          

            "וכמה פעמים היא נפגשה איתו? אל תגידי לי, אני יודעת. עיניהם נחו זה על זו משני עברי דלפק הבר העשֵן בהאוּלי, אהבה ממבט ראשון, הם הלכו לדירה שלה, הדירה שלו הרי מבולגנת לגמרי, את לא יודעת שזה תמיד כך, זיון חפוז אחד ככל הנראה בלי קונדום כי היא מטומטמת וחשבה לעצמה שהוא יחשוב שהיא זונה אם תבקש ממנו להשתמש בקונדום, ובבוקר הוא הלך מבלי להביט לאחור ואפילו בלי לשתות ספל קפה, לא השאיר את מספר הטלפון שלו כי הוא בדיוק עבר דירה והוא לא זוכר אותו בעל-פה, את לא יודעת שזה תמיד כך, ומאז היא בטח לא ראתה אותו יותר, נכון?"

של מתפתלת בכיסאה באי-נוחות.

            "כן. משהו כזה."

כעת תורה של ג'ונו להיאנח.

            "אבל זה לא משנה, נכון? כי היא פתחה בקלפי הטארוט ארבע מאות שבעים ושלוש פעמים מאז שעת התה אתמול ובכל פעם אמרו הקלפים חד וחלק שהוא נסיך החלומות שלה ושפעמוני החתונה מצלצלים ממש מעבר לפינה, וקלפי הטארוט לעולם אינם טועים, נכון?"

של צוחקת כעת, בניגוד לרצונה.

            "ג'ונו, את ממש מרושעת. אמרו לך פעם איזו כלבה צינית את?"

            "כמה פעמים אבל זה לא משנה את העובדות. היא תלך לשם עכשיו ותבלה את כל הערב המזוין כשהיא בוהה בדלת, וגם אם הוא יגיע בסוף אני מתערבת איתך על תקציב הסמים של השבוע הבא שהוא לא מעוניין. למעשה אני מתערבת איתך שהוא ירגיש ממש נבוך אם יראה אותה שוב. ובנוגע לכוחות העל-טבעיים שלה, כביכול, אל תצחיקי אותי. הבחורה לא היתה רואה אפילו את האוטובוס שעומד לדרוס אותה."

של רק מנידה את ראשה וצוחקת שוב.

            "מכשפה שכמוך."

            "דרך אגב, אפרופו כוחות על-טבעיים, שוב חלמתי חלום על התרסקות מטוס לפני כמה לילות."

            של נרעדת כולה.

            "אוי, ג'ונו, תפסיקי עם זה, את עושה לי צמרמורת לפעמים, באמת."

            "אני יודעת, אני עושה לעצמי צמרמורת."

            "מה הפעם?"

            "מפגן אווירי, אני חושבת. איזשהו יריד או שוק המון אוהלים ודוכנים ושני מטוסים שמתנגשים באוויר מעל ראשי הנוכחים."

            "בררר! די, ג'ונו, באימא שלך! אנחנו יכולות לדבר על משהו אחר? זה לא היה מפריע לי אבל את תמיד הרי צודקת בתחושות המוקדמות שלך. את ממש מפחידה, את יודעת?"

            "אם אני יודעת? בטח שאני יודעת! את חושבת שאני אוהבת את זה? אלה לא החלומות עצמם שמפחידים אותי, אלא הרגע שבו אני מדליקה טלוויזיה, או לוקחת עיתון, או שומעת ברדיו מבזק חדשות, והנה, בדיוק מה שראיתי בחלום, זה הרגע שבו השערות שלי סומרות. זאת אומרת, אני באמת עושה את זה, אני חוזה את העתיד. לפני שלוש מאות שנה היו מעלים אותי על המוקד."

            של צוחקת צחוק כבוש.

            "את בטח יכולה להרוויח לא רע מעקרות בית משועממות וכאלה, לדבר עם דוד ארני המת וכל זה. אני מדמיינת אותך בשיער כחול, בחליפת פוליאסטר ובנעלי סירה."

            "מצחיק מאוד, של, אבל לא נראה לי. זה בדיוק מה שמרתיח אותי כשאני רואה את טסה ואת כל ההיפים המטומטמים והממוחזרים האלה של העידן החדש. הם לא ידעו מה זה חוש שישי גם אם הוא יבוא וידרוך להם על נעלי העולם השלישי שלהם. אם מישהו מהם היה חוזה באמת את העתיד הוא היה מתפלץ."

            "ואת הרי התפלצת האמיתית!"

של מחייכת, מרוצה מהשנינות של עצמה. ג'ונו שולחת בה מבט של תוכחה.

            "אני אחראית פה על הבדיחות."

היא משתתקת, חושבת ואז נאנחת עמוקות.

            "אבל את צודקת. צריך לכלוא אותי בקרוואן מלא בפסלוני חרסינה מכוערים ובפרסות סוסים ובתצלומים חתומים של ברברה וינדזור ולגרור אותי סביב ירידי השעשועים של אירופה כדי שהמוני בני-העם הפשוט יוכלו להניח מטבעות כסף בכף-ידי."

            "כן, בדיוק, ולך בטח יש את הסבלנות להתמודד עם בורים ועמי-הארץ על בסיס יומיומי."

            "צודקת. אני אזרוק אותם מכל המדרגות! חרא, מה השעה? אנחנו מוכרחות לזוז."

היא מרוקנת את בקבוק הבירה שלה וחוטפת את ארנקה. של מכבה את הסיגריה מרימה את המקטורן מהכיסא והן יוצאות מהפּאבּ, זוגות רבים של עיניים גבריות ומלאות תקווה מביטות בהן בכמיהה.

 

21:02

שתי הצעירות יוצאות שוב לצ'וק פארם רואד, וממשיכות לכיוון קמדן טאון עצמה. יש כאן אווירה של פּיאצה איטלקית כמו גם ניחוחות של פיצה ושל המוני אנשים הצועדים במעלה ובמורד הרחוב במיטב מחלצותיהם, לכל בית-קפה, לכל בר ולכל פּאבּ שולחנות וכיסאות בחוץ ומדי פעם נישא ברחוב גם ריח אקזוטי, הלקוח כמו מבּזאר מזרחי, של עשב או חשיש שנשרף, והוא מתמזג בחשאי בניחוחות האורגנו. ג'ונו מוציאה ג'וינט מן המוכן מארנקה והן מעבירות אותו ביניהן שעה שהן צועדות בחזרה לכיוון שוק 'האורוות' וחנות כרטיסי הברכה הצבועה בחום מזעזע ומכון הסאונה והעיסוי של בובי, הפתוח עשרים וארבע שעות ביממה, והנה עולה באפה ניחוח המושק של צינגלה נוספת, אלוהים אדירים, קמדן דומה יותר ויותר ל-אמסטרדם, עוד מעט נצטרך להציג דרכון כדי להגיע לפּימליקו, כאילו שהחוקים הרגילים אינם תקפים כאן כאילו שאנחנו פטורים, וזה הרי מגוחך כי כולנו הרי עוברים על החוק כל הזמן אז מה הטעם בחוק? שתדעו שאם הם ירצו לעצור מישהו בקמדן על אחזקת ג'וינט הם ייאלצו לשכור את אצטדיון וֶמבּלי כדי לשכן את כולם אפילו הצמח עצמו הפך כבר ליליד המקום אנשים כה רבים מגלגלים ספּליפים כשהם יושבים על מעקות נמוכים ועל ספסלים סמוך למגרשים נטושים או כיכרות מטונפים או לאורך שביל הגרירה של התעלה וזורקים את הזרעים ומשליכים את הפילטרים עד שהעשב באמת הפך לעשב. תחת גשר מסילת הרכבת מוסיקת רוק קולנית עדיין בוקעת ממה שהיה בעבר הפּאבּ של מלאכי הגהינום, עם נסורת על הרצפה ושבעה-עשר הארלי דיווידסון שחנו בחוץ על המדרכה, זה הפּאבּ שבו הלקוחות לבשו ליווי'ס כה מזוהמים שהם ניגשו אל הבר בכוחות עצמם, וגם מעילי דֶנים ששרווליהם חתוכים, והתהדרו בכתובות-קעקע על זרועות לבנות ובצקיות, משפטים כגון 'זעקת המורד' ו'נולד לרוץ' וזה רק אצל הנשים. אלא שכעת מתנוסס נס המרד בחצי התורן והפּאבּ הוא ביתם של יאפים ושל שיכר אמיתי ושל דלפק בר ממורק ותחתיות בירה ממוסגרות התלויות על הקיר ושל משהו שלא היה עולה כלל על הדעת בימים ההם – בר סלטים. הן עוברות את גשר התעלה ואת הקיוסק הפתוח כל הלילה ומסריח מצ'יפס ומפיצה וממשיכות הלאה. חולפות על-פני הפּאבּ הקרוי אֶלֶפֶנט'ס הֶד, דהיינו ראש הפיל. ג'ונו משליכה את קצה הג'וינט לתעלת הביוב ונוטלת את זרועה של שֶל.

            "ידעת שיש עשרים ושש חנויות נעליים בין הבית שלי ותחנת התחתית של קמדן?"

של אינה מספיקה לענות לה כשצעקה רמה מקפיצה את שתיהן.

            "ג'ונו! היי, ג'ונו!"

הן נפנות לאחור ורואות בחורה אדמונית פורצת מתוך הפּאבּ ורצה לעברן.

            "ג'ואן! מה לעזאזל… כמה זמן לא התראינו, ילדונת!"

            "את תמיד צודקת. מה שלומך? את נראית נהדר, אחותי!"

            "בוודאי! וגם את לא נראית רע בכלל."

            "בואי לשתות איתנו משהו, בחייך."

            "אני לא יכולה. אני אמורה להיות באנדֶרווּרלד בתשע, אנחנו כבר מאחרות."

            "אה, נכון, הלהקה הזאת מופיעה הלילה, נכון, זאת שהגיעה מסיאטל. חשבתי שכל הכרטיסים אזלו."

ג'ונו מושכת בכתפיה.

            "אני לא יודעת."

            "בוודאי שלא. את בטח מופיעה ברשימת המוזמנים, נכון?"

ג'ונו מצחקקת.

            "חוששני שכן."

            "תודה לאל יש דברים שאינם משתנים. תשמעי, אפרופו דברים שאינם משתנים, ראית את לני בסביבה?"

            "באימא שלי, נראה לי שכל העולם מחפש את לני. מה היא עשתה?"

            "כלום. טוב, משהו. פשוט אמרתי לה שאני מתחילה לעבוד כדי. ג'יי ופתאום מתחילים להתקשר אליי מכל מיני מועדונים ולהציע לי ערבי הופעות ואני די בטוחה שיש לה קשר לזה, אתן יודעות."

ג'ונו ושל מהנהנות בהרמוניה. אם את רוצה לפרסם את שמך, תשאירי את המלאכה ללני, הבחורה יכולה להזיז הרים וגבעות בעזרת טלפון ויומן כתובות, וליתר דיוק, היא תשמח מאוד ואף תתענג על ההזדמנות לעשות זאת למענך. כפי שהיא עצמה אומרת, מה לכל הרוחות הטעם בקשרים רבים כל-כך אם אינך יכולה לעזור לחברות שלך?

            "התקשרת אליה?"

שואלת של.

            "כן אבל היא אף-פעם לא בבית וחשבתי שאולי אתן יודעות אם היא נסעה לאנשהו."

ג'ונו שוב מושכת בכתפיה.

            "לא שידוע לי אבל אל תדאגי. את יכולה להיות בטוחה בשלושה דברים, ראשית, היא בטח עושה צרות, שנית, היא עושה שם חיים משוגעים ושלישית, כולנו נשמע את כל הפרטים העסיסיים ברגע שהיא תחזור. טוב, אנחנו מוכרחות לזוז, אחותי, תשמרי על עצמך ותתקשרי אליי מתישהו יש לך את המספר שלי, לא?

            "בטח."

הן מתחבקות והאדמונית חוזרת אל הפּאבּ, חממה פורחת של ציפייה מלבלבת שבה מאות צעירים פנויים ונכונים תרים בעיניהם את הנוכחים בחדר בחיפוש אחר האחד והיחיד או האחת והיחידה, אותו מישהו מיוחד שישנה את חייהם לעד. טוב, לפחות הלילה הם לא רוצים לחזור הביתה בגפם האהבה שממלאת את ליבם גואה ואין להם למי להעביר אותה. 

ג'ונו ושל ממשיכות בצעדתן חולפות על-פני שוק קמדן הריק כעת מאדם, שם מהודר מדי עבור מגרש חנייה ישן ועירום ובו דוכנים חשופים שאורבים בין הצללים, אך מחר בבוקר הם יאנקו ויכרעו שוב תחת עומס לסוטות השזורות רקמת חוטי-זהב עבודת-יד, עגילי כסף הודיים בשלל צורות ופיתוחים, סיכות נוי מאבנים מלאכותיות, שריד לשנות החמישים, כובעים רחבי-תיתורה שחמניות נעוצות בקדמתם וחולצות טי מכותנה ועליהן הדפס של מסרים חשובים ביותר כגון 'אני לא יכול יותר, שמישהו יתפשט כבר'. 

שוב בקצה רחוב אינוורנס אלא שכעת אין כאן שוק רק ערימות פזורות של קופסאות קרטון ובהן פירות וירקות מרקיבים וזקנה בלה ובידה עגלת קניות קרועה על גלגלים, עשויה ויניל כחול, מחפשת אחר פירות שלא סיימו להתווכח עם תאריך התפוגה שלהם לאורו של הטאפּאס-בר המלא בצעירים אופנתיים ורודפי-תענוגות שאוכלים מעדנים עתירי-שום מתוך קעריות טרה-קוטה מול חנות היינות הזולה ביותר בעיר, שם קונים השיכורים את היין המיובא שלהם (תאנדֶרבּירד) ואת השרי לבישול ואת השיכר האהוב עליהם, והנה מתקיים שם ויכוח כלשהו שני גברים ספק זקנים ספק צעירים איך אפשר לדעת בוודאות הם רק גושים נטולי-צורה המורכבים משכבות של בגדים שזרקו אחרים כולם מהוהים עד שהפכו לצבע אחד שאינו ממש שחור ולא חום וגם לא אפור אלא תמהיל מוזר של כל אלה גם יחד והם מתווכחים, דוחפים זה את זה, פולטים גידופים בלתי-מובנים, קורעים זה לזה את הבגדים הבלויים בלאו הכי, מעין מופע חימום לקראת ההופעה המרכזית. אישה, כך נדמה, מתנודדת לה על עקבים גבוהים שנשחקו כל-כך מאחור עד שהנעליים מחליקות תחת רגליה והופכות את ניסיונותיה להישאר זקופה למשימה בלתי-אפשרית, והיא צועקת לעברם מילות עידוד ומפעם לפעם מוסיפה חבטה או אגרוף משלה עד שהגבוה מבין צרורות הבגדים מאבד לחלוטין את שפיות דעתו ומחליט לכלות את זעמו בשפוכת שנותרה בשוק, בועט בקופסאות ומרים ארגזי לחם מפלסטיק ומטיח אותם בחלונות המשוריינים של החנות תוך שהוא מבהיל את הלקוחות וצוות העובדים גם יחד, את הבעת ההלם ו/או החרדה הנסוכה על פניהם מאירה ומדגישה באכזריות רבה התאורה הקרה שבפנים. ג'ונו גוררת את שלי  ממקלט הטלוויזיה הענק הזה המותקף על-ידי גמד שפוך חמה.

            "בואי. אף פעם אל תהיי עדה לשום דבר." 

 

ספרים  ספרית מעריב

האוליגרכים – צללים ומחסור / דיוויד. א. הופמן

האוליגרכים – מבוא / דיוויד. א. הופמן

לך לעזה / שי להב

היושבים בחושך מאת זהבה כספי

כמו גחליליות מאת נורית מץ

משקה אחרון לפני המלחמה מאת דניס ליהיין

מושבות האבן מאת ג'ין מ. אואל

תהום רבה מאת אליס בלנשארד

עור שחור, מסיכות לבנות מאת פרנץ פנון

טרף מאת מייקל קרייטון

מזכרות ואוצרות מאת ניל גיימן