אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קריאה לשינוי


תאריך פרסום קודם: 
2003
כנסת ישראל
הצבעה בכנסת. כשאני חוזר ומהרהר כיצד תיווצר אופוזיציה שמאלי, כמשכיל מזרחי-ביקורתי, נותר מבטי משתומם ופעור פה נוכח "חלקלקות" מעשיהם חסרי האחריות של מנהיגי השמאל הישראלי בפרט והכנסת הישראלית בכלל. (תמונה מתוך אתר הכנסת)

 

המצב הנוכחי ב'שמאל' הישראלי

ימים לאחר ההצבעה על ההתנתקות עולות במוחי מספר שאלות נוקבות הנוגעות לחברה הישראלית, המובילות לשאלה הבסיסית : כיצד תיווצר אופוזיציה שמאלית במרחב הפרלמנטרי בישראל?

כיום, כידוע לכם, הצביעו המפלגות הציוניות בעד ההתנתקות והערביות (כולל מפלגת חד"ש, מפלגה יהודית-ערבית) נמנעו. בכך נוצר, למעשה, שיתוף פעולה בין הימין הלאומני (שהרעיון שלו לפתרון הבעיה הפלסטינית השתלט על השיח הפוליטי בישראל) לבין השמאל הקיצוני, כביכול.

מאחורי החלטת המפלגות הערביות להימנע מן ההצבעה על חוק ההתנתקות עמדו כנראה מניעים אופורטוניסטיים. ניתן, מאידך, למנות עוד מיספר סיבות אפשריות להחלטה זו. הסיבות העולות במוחי כוללות סיבה ארוכת טווח וסיבה לטווח הקצר. הסיבה ארוכת טווח הינה ניסיון המפלגות הערביות למשוך את המפלגות הציוניות לכדור שלג פוליטי, שיתחיל בהתנתקות, ימשיך בפירוק הימין ויסתיים ביציאה מכל השטחים הכבושים. תחזית זו נובעת מן הרעיון כי ההתנתקות אינה ניתנת לשליטה בידי הוגיה.

הסיבה לטווח הקצר הינה החלטה להימנע מן ההצבעה בעד ההתנתקות, שתוכל גם להפיל את הממשלה הדכאנית. שתי ההחלטות מראות על עולם פוליטי מורכב, בו החלטות הן "ספינים" שיווקיים ומתקבלות בהליך חשיבתי המאפיין משרד פירסום, שהערכים ועולם המוסר שלו כוללים את הטלת העיוורון בעיני צרכניו על מנת למכור להם הרבה יותר מכפי שהם צריכים.

שהרי הן הפלסטינים והן העניים בישראל עומדים משתהים, כשתחת מטריית הכיבוש ממשיכה מדינת הרווחה להתחזק בשטחי אריאל ובשאר התנחלויות העשירות, בעוד הם גוועים ברעב תחת מגפי פקידי האוצר או חיילי צה"ל.

הצבעת המפלגות "השמאליות" הציוניות, קרי העבודה ומר"צ יחדיו, ביחד עם הימנעות המפלגות הערביות, מצביעה, לדעתי האישית, בראש ובראשונה על ההסתאבות הפוליטית של מנהיגי השמאל בישראל.

מבט פנימי

כשאני חוזר ומהרהר כיצד תיווצר אופוזיציה שמאלי, כמשכיל מזרחי-ביקורתי, נותר מבטי משתומם ופעור פה נוכח "חלקלקות" מעשיהם חסרי האחריות של מנהיגי השמאל הישראלי בפרט והכנסת הישראלית בכלל. לא נשאר לי אלא להתנחם בכך שמתנות השלטון טרם מצאו את דרכן אל שולחני. אני מביט בכוחות הדוחפים אותי בביקורתי הנוכחית ואני מזהה עדיין שורה של ערכים במישנתי, ערכים כגון חזרה לדיאלוג בין שני העמים, נטילת אחריות על ידי העם הישראלי לקיומו של העם הפלסטיני ולבניית כוח כלכלי/תרבותי/חברתי משותף, מדינת רווחה וזכות לחיים של כבוד כאזרחים של שתי המדינות השכנות (ישראל ופלסטין). 

ובכל זאת אני מרגיש מחויבות, בזמנים קשים אלו, לספק איזו חלופה למצב הקיים, מלבד הבעת ביקורתי אודותיו ובדיקת ערכיי. החלופה שלי היא, בראש ובראשונה, קריאה כפעיל חברתי/פוליטי אל חברי מפלגות השמאל – צרו מרחב שמאלי אמיתי (כלכלי ומדיני) בשתי המדינות – קרי, ישראל ופלסטין.

בניית מרחב שמאלי חדש - מבט תיאורטי

מאמר דעה זה יתרכז בניסיון לבדוק כיצד ניתן יהיה לבנות מרחב שמאלי במרחב הפרלמנטרי הישראלי, באופן תיאורטי אך גם באופן מעשי.

המחשבה אודות יצירת שמאל במרחב הפרלמנטרי הישראלי מחייבת זהות נפרדת מהימין, זהות נפרדת הכוללת מאפיינים כלכליים-חברתיים-מדיניים. יצירת מרחב שמאלי שכזה מחייב, לדעתי, בדומה לערך הראשי של הקשת הדמוקרטית המזרחית, הדורש שינוי כולל של סדר היום הפוליטי של החברה הישראלית.

"הקשת הדמוקרטית המזרחית היא תנועה חברתית, על-מפלגתית וחוץ-פרלמנטרית הפועלת לשינוי סדר היום הציבורי, תוך כוונה להביא לשינוי כולל של החברה הישראלית ומוסדותיה השונים. הקשת נאבקת למען קיומה של חברה דמוקרטית, רב-תרבותית, צודקת וסולידארית בה יבואו לידי ביטוי כלל הקולות והקבוצות המתקיימות בחברה הישראלית" (ציטוט מתוך ת.ז. - הקשת הדמוקרטית המיזרחית) 

שינוי סדר העדיפויות כולל אפלייה מתקנת הנוגעת לאוכלוסיות המוחלשות, כינון מחדש של מדינת הרווחה והפיכת החברה הישראלית הצבאית לחברה אזרחית הנשענת על ערכים דמוקרטיים אזרחיים קודם לכל. בנוסף, לדעתי האישית, עלינו להחזיר את הדיאלוג עם מנהיגי העם הפלסטיני על מנת לפעול למען עתיד משותף, שיוביל גם את האזור כולו (ובכללו סוריה) לשיתוף פעולה מזרח תיכוני כגוש גיאו-פוליטי אחד. 

המרחב השמאלי, שיאמץ זהות נפרדת, חייב לפרק את השיתוף עם כוחות הימין המדיני והכלכלי כאחד, תיאורטית וכן בכל פעולותיו, כגון הספינים התיקשורתיים הכוללים את תוכנית ההתנתקות. על השמאל הישראלי החדש לעצור גם את המדיניות הניאו-ליברלית הציונית-אשכנזית בישראל (כנציגת הכוחות הקפטיליסטיים הגלובליים כגון הבנק העולמי וכד'). 

בתנאי ההווה העכשווי, כשזהות המרחב השמאלי אינה מופרדת מן המרחב הימני הפוליטי, האמת הופכת לשקר אורווליאני והצבעת האזרחים הופכת למחאת האוכלוסיות המוחלשות על היעדר מרחב שמאלי אמיתי ועל הימצאות האליטות האשכנזיות בפרט והבורגנות בכלל במרחב השמאלי הבוגדני הישראלי.

מה גם, שהצבעת האזרחים הופכת לאחיזת עיניים, שכן אין בה שום קירבה אמיתית לסוג של ריבוי דעות מחשבתי ואמונה במשחק הדמוקרטי. ולצערי, עמדה זו כבר החלה לבצבץ במרחב הישראלי הפרלמנטרי, כפי שניסח יפה הזמר אלי לוזון בשירו 'מאה עשרים חברים':

מאה ועשרים קופים קובעים לי איך לחיות

ואני תקוע פה בים של בעיות

את הגב אני שובר עובד כמו חמור

את החודש לא יכול לגמור

לא יכול עם החובות נמאס לעזאזאל

כי אותי החודש מחסל (מתוך האתר MP3MUSIC.CO.IL ).

 תיאוריה הופכת לפרקטיקה

אני מבקש להציע פיתרון פרקטי שיכול להביא לשינוי. לדעתי על חברי הארגונים הלא-ממשלתיים בפרט וחברי השמאל הישראלי בכלל (הציונים והאנטי-ציוניים כאחד) לפנות בפנייה אמיצה ומחייבת לעמיר פרץ, העומד להתמודד בקרוב אל מול אהוד ברק על הנהלת העבודה. הפנייה חייבת לכלול מספר דגשים כגון יצירת אידיאולוגיה של שינוי וניהול העימות עם הפלסטינים על פי עקרונות ז'נבה. כמו כן חייבים להיכלל נושאים כגון החזרת מדיניות הרווחה (ולא צעדים חד-צדדים של העלאת שכר המינימום, אלא שינוי העוגה הכלכלית החברתית כולה) ובקשה לקידום צעדים לקראת הפיכת ישראל מרובת התרבויות למדינה רב-תרבותית ולאפליה מתקנת.

במידה ועמיר פרץ יבטיח לממש את הרעיונות האלו, או לפחות לפתוח דיאלוג שעשוי אף לדחות אותם, נדע לפחות שאנו האינטלטקטואלים והפעילים החברתיים לא עמדנו מן הצד והבטנו בקריסת השמאל, שניסינו להיאחז בכל ניצוץ שהגיח ממאפלת הכוחות השמרנים הימנים, (ניצוץ שיכול היה להוות אלטרנטיבה לשיח הקיים, הכולל גם את קריסת השמאל הישראלי). 

נכון, עמיר פרץ נתמך על ידי איל ההון בני גאון (ובעלי הון ניסתרים אחרים) שבניסיונו כבר ביצעו לא מעט צעדים אנטי-חברתיים. ביקורת מקיפה על פועלו זו הושמעה באתר העוקץ על ידי ד"ר יוסי דהאן: 

"אנחנו רוצים מדיניות של כלכלת שוק, אבל צריך שתהיה בה חמלה ושיהיה פיתוח תעשייה. לא נצמח רק מהיי-טק", אומר גאון. אם גאון הופך להיות סנדקו הפוליטי של פרץ העובדים צריכים להתחיל לחשוש. כדאי אולי להזכיר למי ששכח את עברו של "איל החמלה" הזה" אתר העוקץ.

לדעתי לא טעו אילי ההון כשבחרו בעמיר פרץ. הם רואים את עתידו הפוליטי המזהיר. הם רואים את זהותו המזרחית המופיעה בשמאל (להזכירכם, לא היה עדיין ראש ממשלה מזרחי בישראלי, מאז מהקמתה ועד עצם היום הזה) אחרי המדיניות הניאו-ליברלית של נתניהו הדכאן. הם רואים את כוחו כמנהיג איגוד העובדים החזק במדינה. הם יודעים על הצלחתו במלחמה להסדרת תשלום המשכורות לעובדי הרשויות (למרות שלא כולם זכו עדיין למגיע להם) . הם מודעים לקריסת הימין בסיכסוכים הנוגעים ההתנתקות ולחרדת הציבור מחזרתו האפשרית של ברק, הנתפס כאליטיסט וזחוח.

השאלה הגדולה הניצבת אל מול האינטלקטואלים וחברי האירגונים הלא-ממשלתיים בפרט וחברי השמאל בכלל היא - מה עלינו לעשות בשעה אכזרית שכזו? האם עלינו לעמוד מן הצד ולתת לבעלי הון אלו את הגישה הישירה בתקשורת ומאחורי התקשורת לעמיר פרץ, או שמא עלינו להשתמש בכוחנו התיקשורתי ולנסות בכל ערוץ לחייב את עמיר פרץ לעמוד מאחורי הבטחתו האפשרית ליצור מרחב שמאלי אחר?

ובעצם עלינו גם, במובן מסוים, להדריכו ולתרום לו מן הידע שלנו הנוגע לבעיות הנוראיות האופפות את החברה הישראלית. 

זהו המאבק הישן של הפילוסוף והמנהיג. עלינו להיות אפלטון ולנסות לייעץ לדיוניסוס בסיציליה, למרות הסיכון שנימכר בסוף לעבדות, באופן אוקסירומוני, דווקא בשל העבודה הטובה שעשינו, כפי שארע לפילוסוף אפלטון.

הצלחה במישור החברתי בישראל תוכל להוריד את הלחץ מן הכיבוש הישראלי ולהחזיר במובן מסוים את אמונת הציבור הישראלי בהנהגה החברתית בתוככי ישראל (תחלופה למדיניות הרווחה הנעלמת ולחברה המפריטה את עצמה למוות). 

מחשבה נוספת-ניסוח מחדש

נחזור לשאלה המקורית שלי - התיתכן אופוזיציה בישראל של שנות האלפיים?

ובכן, לאחר דיון קצר ולא ממצה שכזה, אני חושב שאנו חייבים לנסח את השאלה מחדש ולשאול - האם ננסה ליצור אופוזיציה בשמאל הישראלי, או שמא נביט מהצד וניתן, הלכה למעשה, לימין הלאומני, הכלכלי (הניאו-ליברלי) והאנטי-חברתי לכבוש את צמרת השליטה בערכי החברה הישראלית המתנוונת ? 

האם נפספס את הזדמנות העשור (מאז רציחתו של רבין ז"ל) לנסות ולהתחיל שוב לעלות על רכבת השינוי?

בשירו "נשל הנחש" כתב מאיר אריאל ז"ל:

ואבא תמיד אומר -

"תעזבנו יום, יעזבך יומיים.

העגלה נוסעת, אין עצור.

קפצת ממנה היום -

חלפו שנתיים,

והנה נשארת מאחור" מתוך האתר mp3music.co.il 

נכון, צדק אביו של מאיר אריאל ז"ל. העגלה תעזוב אותנו אם לא נקפוץ עליה. אם לא ננסה ליצור אופוזיציה בשמאל הישראלי. בואו ולא ניתן לחברה הישראלית להישאר מאחור. בואו וניקח את העגלה, בואו וניקח את ההובלה, בואו וננסה לאותת למנהיגים החדשים כעמיר פרץ, שנוכל לתת לו את תמיכתנו ולפתוח בסוג של דיאלוג חברתי חדש. דיאלוג כזה יכול להביא לשינוי!"

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתיתיהו (מתי) שמואלוף