אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בין תשלומי העברה לאוטובוסים מתפוצצים


תאריך פרסום קודם: 
2003

התפוצצות האוטובוסים לפני כשבועיים, עם כל התחושות הנוראות שהותירה, היא מצד אחד, רק קטע ממעגל של אדישות שלטונית  כלפי הרוב-  כפי שהוא נקרא הרוב הדומם". המונח הזה מתאים לנושא מכיוון שרוב נוסעי האוטובוסים באים ברובם ממעמד כלכלי בינוני- נמוך בסולם החברתי, ולדידו של השלטון, הם מהווים רוב דומם לגיוס משאבים חומריים מסים וכח אדם לצבא ולמילואים, בכל ימות השנה ותו לא. חברי קבוצה מעמדית זאת אינם מהווים מוקד השפעה אפקטיבי על השלטון למרות מספרם, ולא איום ישיר על כהונתה של הממשלה מחוסר קשרים כסף ומוטיבציה לשינוי מפאת אמונה ש"מה  שהיה הוא שיהיה.

מצד שני, נניח והיתה מופעלת כיום רכבת תחתית יעילה בדרך מ ואל תל אביב, וחלק גדול מאנשי העסקים והמקצועות החופשיים בסביבה, היו מוצאים שעדיף לנסוע בה משיקולים של נוחות ומהירות.במצב כזה, אין ספק שהממשלה באמצעות שלוחותיה היתה דואגת להציב שמירה הדוקה על בטחונם של הנוסעים. היא הרי אינה יכולה להשאר אדישה לציבור שהוא גם בעל קשרים וכח פוליטי.."כלכלה שלום ו...בטחון". הן היום כמו בעבר תמיד  ססמאות  מנצחות, ויימצאו כרגיל את מקומן גבוה בסולם העדיפויות של קבוצת נוסעי האוטובוסים בבואם לקלפי. הסנקציה היחידה שנותרה בידי ציבור זה היא הצבעת מחאה נגד השלטון בבחירות על ידי תמיכה במפלגה היריבה. הפרדוקס הגדול הוא שלמרות זאת, לא ברור אם ציבור הנוסעים יזכור לצרף את הקלף המנצח הזה לרשימת השיקולים שלו בבואו להצביע. משתי סיבות: הראשונה: דפוסי ההצבעה מוכיחים שההזדמנות היחידה מוחמצת: רוב המצביעים בוחרים מתוך מניע אמוציונלי תוך נאמנות לנטיותיהם הישנות. הסיבה השניה היא, שהנסיון מראה שהזכרון הציבורי הוא קצר מועד. אלה שלא נפגעו והלוואי שלא ייפגעו, לא יכניסו את התזכורת הטריה של המחדל באבטחת האוטובוסים מלפני שבועיים גבוה לרשימת השיקולים שלהם בבואם לבחור ממשלה זאת או אחרת. ועובדה: למרות שיפור למראית עין ברמת הבטחון בדמות אנשי בטחון פה ושם בתחנות ובאילו אוטובוסים, ארעו שני פגועים רצחניים בבת אחת. 

בבתי קולנוע, במוסדות ציבור שבהם יש בדיקה  פרטנית, פסקו הפיגועים כליל מזה תקופה ארוכה(יחסית). אם לאלה יש בנמצא תקציבים קל וחומר שלאוטובוסים חייב להמצא. רשלנות פושעת היא לא להקצות משאבים לאבטחת התחבורה הצבורית באוטובוסים שעלולים להפוך במהרה למלכודת מוות. הם קטנים יחסית, סגורים ,על פי רוב דחוסים באדם, וכאילו שזה לא מספיק נושאים בקרבם הרבה סולר. השילוב של כל אלה יוצר הרס מזוויע ורב יותר מכל אתר פיגוע אחר ותשועה - אין. 

הפן השני של אותה תופעה של אדישות שלטונית חובקת כל, היא כלפי רמת החיים של חלק גדול מהאוכלוסיה במדינת ישראל המעמדות הסוציו אקונומיים הנמוכים. אנשים שעובדים בזיעת אפם, ולמרות זאת חיים מהיד לפה. דווקא בהם בחרה הממשלה להיות שדה הפעילות שלה בקשר לתוכנית הצמצומים  "בבשר החי" כפי שהיא עצמה הגדירה זאת. נכון שיש גם כאלה שלא  ממצים את כל היכולת האישית שלהם לעבודה ולחוסר תלות בהקצאה הממשלתית הקצבאות, ויש אמהות חד הוריות ששמות את יהבן יותר על תמיכה ממשלתית מאשר צריך - אבל מה אלה לעומת מיסוי מפלה לטובה של מי שמשתכר משכורות עתק, עם ערימת תנאים סוציאליים שלא היתה מביישת שום אליטה קומוניסטית – להלן ראשי הבנקים ושאר התעשיינים שנמצאים בפיקוי ממשלתי, לכאורה. ועוד לא דיברנו על השוק הפרטי שמגלגל מליונים לכיסו כל העת בתירוץ מבריק שהוא קודם כל אנוכי ואחיזת עיניים- "מקורות הצמיחה". צמיחה היכן בדיוק? צמיחה בהכנסתם של מנהלי וראשי חברות ,לא של הפועלים ובני הרבדים הנמוכים "הרוב בדומם".

בכל העיוותים האלה, דומני שהעוול הראשון הזועק לשמים, הוא המשך מתן "תשלומי ההעברה" קרי קצבאות ילדים בראשם של הבטוח הלאומי לכולם, ללא אבחנה, גם למי שמשתכר סכומים בני שש ושבע ספרות מידי חודש, כאילו שהמשק הישראלי מיישר קו עם מדינות כגון נורווגיה או כווית שהן דרך אגב, קודם כל, מדינות רווחה מובהקות, ואין יותר עוני ומחסור  במדינה כלל. רק מתשלומי ההעברה האבסורדיים לעשירון העליון אפשר היה להציל לא מעט אנשים מלרדת אל מתחת לקו העוני.  אחת מהשניים: או שהממשלה טועה טעות גדולה בתום לב באמצה מדיניות שעושה הכוח חוץ מאשר לכבד את כבוד האדם וחרותו, כי קיום בכבוד משמעו חופש, או שהיא משחקת  משחק של אימוץ מודל אידאולוגי "ניאו ליברלי" קפיטליסטי טהור, בבואה לנתץ את "מדינת הרווחה" שהונהגה בארץ עם הקמת המדינה. נראה לי שמי שחתום על המשק מתעלם ממספר עובדות בדרך להפרטה מסיבית והפיכת ההכלכלה לזירה שבה הכל מותר וורק החזק מנצח: גם במדינות עשירות וחזקות מאיתנו אין מודל טהור של קפיטליזם מוחלט. במרבית מדינות אירופה המערבית, וגם בארה"ב מעוז הקפיטליזם ישנם הסדרים המעוגנים בחוק להגנה על החלשים יותר בדמות שכר מינימום, הקלות במס, וקצבאות ופטורים.

המדיניות הנוכחית חותרת בכח לקראת מודל קפיטליסטי טהור שאם יצליח הוא יגרום לשני מעמדות חברתיים "בעלי הון ועבדים". מעמד הביניים ייבלע כליל מחוסר חקיקה סוציאלית ובכפוף לחוקי הכח של הכלכלה כולו בידי במעמד הנמוך, בעלי הההן יתעשרו ללא גבול כי יוכלו להעסיק פועלים עבור קיום פיסי בלבד, והשמים יהיו הגבול עבורם. עבור הפועלים מן הצד השני ,זה יהיה ,הגיהינום עלי אדמות. סידור כזה לא רק שאינו מוסרי בצורה דמיונית, הוא גם פותח פתח לשחיתות מבנית של הון ושלטון שיהיו לעיסה אחת דביקה ברמות כאלה שתוספות שכר לא מוצדקות יהיו אפיזודה מצחיקה שנתגעגע אליה בחום.

 

בטווח הארוך יותר אין ספק שהוא יביא לקיצה של המדינה - גם הנאיבים ביותר יסרבו להאמין שמדינת אפרטהייד כלכלית תמשיך לשרוד במצב פוליטי ובטחוני כשלנו. מענין לדעת מה יאמרו על כל זה מנהיגי התכנית הכלכלית החדשה - שהם במקרה גם אלה שמצדדים בעמדה לאומנית כלפי השכנים מבחוץ....

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עמית עוז