אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שובו של הבפאלו


תאריך פרסום קודם: 
2004
שובו של הבפאלו

אחד הרעיונות שנדונים בימים אלה בארה"ב הוא החזרת עדרי הביזונים אל הטבע. הטבע, משמע המישורים הגדולים. רעיון מהפכני, שיישומו עשוי להחזיר אל הספר המערבי תקופות שנגוזו

מי שנמשך, כמו עבדכם הנאמן, אל האופי המיוחד של הספר (Frontier) המערבי בצפון אמריקה, לא יכול לפספס את הדיון המרתק במתנהל בימים אלה בשאלת השבתו לקדמותו. ההגדרה הזו אינה מדויקת, משום שאזור בתולי שאנשיו המקוריים סולקו ממנו, שבעלי החיים שלו נשחטו ברובם ושהתיישבויות אנושיות וטכנולוגיה מודרנית פרצו אליו בסערה, אינו יכול בדיוק לשוב אל "קדמותו", אלא לכל היותר לנסות ולהתאים חלק משיקום התכסית הזואולוגית והבוטאנית שלו אל הזמנים הנוכחיים.  

בשנת 1890 התחוללה בארצות הברית תמורה עמוקה, שעולה שוב לדיון בימים אלה, במסגרת הדיון על חידוש הספר. הדין וחשבון של מפקד האוכלוסין באותה שנה הבליט את העובדה כי אזורי הספר נעלמו כליל. "השטח הבלתי מיושב", נאמר שם, "נפרץ על ידי גופי התיישבות בודדים עד כדי כך שכמעט אין לומר שיש כאן איזה קו גבול שהוא".

מסקנה זו הייתה הגורם המרכזי לכתיבת מאמרו של פרדריק ג'קסון טרנר (Frederick Jackson Turner), על "משמעות הספר בהיסטוריה האמריקנית" (The Significance of the Frontier in American History). טרנר טען כי משמעה של קביעה זו הוא סיומה של תנועת ההגירה ההיסטורית הגדולה אל אזורי הספר.

"עד היום ההיסטוריה אמריקנית הייתה, במידה רבה, ההיסטוריה של יישוב המערב הגדול. קיומו של אזור ובו אדמה חופשית, המיתון המתמשך והתקדמות ההתיישבות האמריקנית מערבה, הם שמסבירים את ההתפתחות האמריקנית", כתב. לדבריו, הספר האמריקני שונה מזה האירופי, למשל, בכך שהוא עובר באדמות חופשיות המיושבות בדלילות רבה. הספר, על פראותו וראשוניותו, הוא השולט במתיישבים. הסביבה חזקה בו מן האדם. על האדם לקבל את תנאי הקיום בספר, ולהתמודד עימם. יתר על כן, אם מלכתחילה היה הספר במהותו אירופי, והתבטא בהתיישבות האירופית בחוף האטלנטי, הרי שככל שנעה תנועת ההגירה עוד ועוד מערבה, היא הפכה להיות פחות אירופית ויותר אמריקנית וחופשית במהותה. שהרי הספר אפשר למהגרים ממוצאים שונים להתחבר לחברה רב-לאומית – שינוי עמוק ומשמעותי לעומת החוף המזרחי, שנשלט ברובו על ידי מאפיינים אנגלופיליים מובהקים. ועוד: טרנר טען כי האפקט המשמעותי ביותר של הספר הוא בקידום הערכים הדמוקרטיים. הספר מייצר אינדיבידואליות, ומכאן שהוא גם מייצר נוגדנים לסוגי שלטון שאינם תואמים את הערכים האינדיבידואליים.  

נניח לרגע לניתוח הפסיכו-היסטורי של טרנר ונשוב אל המקורות. המקורות הם שטחי הספר המערבי של ארצות הברית. אזורים רחבי ידיים אלה היו מאוכלסים בעבר בעשרות מיליוני ביזונים (שבטעות או לא בטעות, כונו על ידי הצרפתים בשם בפאלו, ומאחר ששם זה "נדבק" אליהם, אעשה בו שימוש גם אני). מאז הגיע האדם הלבן אל האזור, נעלמו כמעט בעלי החיים גדלי המידות האלה מהשטח. עשרות מיליונים מהם נטבחו, מסיבות שונות - ניסיון להרעיב את העמים האינדיאנים, כחלק מהמלחמה הכוללת נגדם; רצון לספק בשר זול ומהיר לפועלי מסילות הברזל שעמלו על הנחת הקווים שיחצו את שטחי הענק הללו; או סתם כשעשוע מזעזע וחסר טעם. המלחמות נגד האינדיאנים הגיעו לקיצן ב-1890, ואז גם באה הכרזתו המפורסמת של טרנר. מאז נזרעו אלפי עיירות וכפרים ברחבי המערב.  

רק בראשית המאה שעברה הוחל בניסיון לשקם את אוכלוסיית הבפאלו המדולדלת, שמנתה אז כמה עשרות פרטים בלבד.

כיום חיים כמה אלפים מהם בחוות פרטיות, ואלפים בודדים אחרים מסתובבים בשמורות. חוואים מקומיים מספרים בשבחו של בעל החיים הזה, המשמש בתעשיות הבשר (שאחוז השומן בו נמוך בהשוואה לבשר פרה, למשל); החלב (שגם הוא דל-שומן בהשוואה לבשר בקר, ובשנים האחרונות משמש לייצור גלידות איכותיות במיוחד), הטקסטיל (צמרו של הבפאלו עבה ואיכותי) והמזכרות (ראשים מפוחלצים הממוסמרים על גבי קירות כמעין קישוט לבית).  

בשנת 1987 העלו שני חוקרים מאוניברסיטת ראטגרס, ד"ר פרנק וד"ר דברה פופר (Frank & Deborah Popper), הצעה מהפכנית, שזכתה לכינוי "עדרי הבפאלו" (Buffalo Commons). השניים התבססו על הטענה לפיה מאות מחוזות במערב עדיין מיושבים בדלילות רבה. הנתונים שהביאו הראו כי לא זו בלבד שהספר  האמריקני לא הצטמצם, אלא שבשנים האחרונות הוא אף מתרחב והולך. במיפקד 1980, למשל, נימנו 388 מחוזות במערב שצפיפות האוכלוסין בהן הייתה פחות משש נפשות למייל מרובע (או פחות משתי נפשות וחצי בממוצע לקמ"ר, במונחים שלנו), צפיפות שמהווה את אחד המדדים הסטטיסטיים המקובלים בדמוגרפיה האמריקנית להגדרת אזור כמחוז ספר. במיפקד 1990 עלה מספר המחוזות הללו ל-397, ובמיפקד 2000 - ל-404. רוב רובה של התפשטות הספר התחולל באזור המישורים הגדולים, שטח הכולל, בדרך כלל, את המדינות איווה, מיזורי, אוקלהומה, קנזס, נברסקה, דרום דקוטה וצפון דקוטה. יש גם הכוללים בו מדינות כקולורדו, וויומינג ומונטנה, שמבחינת שיוכן הגיאוגרפי מושפעות יותר מחגורת הרי הרוקי מאשר מהמישורים. במדינת קנזס, למשל, יש, על פי הפרמטר הזה, יותר אדמת ספר מכפי שהייתה ב-1890.  

הרעיון של בני הזוג פופר הוא לאפשר לעדרי הבפאלו לרעות באופן חופשי באזור פתוח ורחב ידיים, כפי שהיה לפני שהגיעו הלבנים לאמריקה. רעייה זו תאפשר להם להתרבות ולנדוד ממקום למקום, במרחבים פתוחים, ללא הפרעה אנושית, ממש כפי שעושים דגי הסלמון בשחותם מהנהרות אל האוקיאנוסים וחזרה. יישובים שיבקשו למנוע כניסת בפאלו לתחומם יוכלו להקים גדרות לשם כך, אך לא לכלוא את הבפאלו במכלאות.  

לצורך הגשמת הרעיון קם גוף בשם Great Plains Restoration Council. גוף זה עיבד תכנית שלפיה במרכז השטח יעמוד "אזור בטוח" שישתרע על פני מיליון אקרים, כלומר כארבעה מיליון דונם. אם אכן ייצא הדבר אל הפועל, מדובר בשטח המרעה הפתוח הגדול ביותר באמריקה.  

דיונים מעין אלה יכולים להתנהל במשך שנים במסגרות אקדמיות או אקולוגיות. אחד המדדים לכך שהנושא הולך ותופס תאוצה הוא הפרסום שנתן לכך בעל הטור ניקולאס כריסטוף ב"ניו יורק טיימס". כאשר ה"טיימס" העירוני יוצא אל המישורים הגדולים (כריסטוף כתב את מאמרו על בסיס ביקור בעיירה רוסון שבצפון דקוטה), אירוע נדיר בפני עצמו, מדובר בהעלאת הנושא לרמה אחרת לגמרי של תודעה ושל דיון ציבורי (למי שמעדיף עברית, הרי שה "הארץ" החליט לתרגם את מאמרו הקצר של כריסטוף ופרסם אותו). מכל מקום, אם אכן ייצא הפרוייקט הזה מן הכוח אל הפועל, הוא יהיה אחד הניסיונות המרתקים ביותר שנערכו אי-פעם בתחום הביו-אקולוגיה ושילובה עם צרכיו המודרניים של האדם במדינה מתועשת. 

תגובות

ביזון מול באפלו

ביזון מול באפלו - החיה שרוב האמריקנים מכנים תאו-באפלו הוא ביזון.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר