אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שקיעתה של אימפריה: יחסי חוץ מול ארה"ב חלק ג'


התמונה של תומר ריבל
תאריך פרסום קודם: 
2003
אמנת האיחוד הובילה לממלכת בריטניה הגדולה
אמנת האיחוד הובילה לממלכת בריטניה הגדולה

לחלק הראשון והשני של המאמר לחצו כאן:

שקיעתה של אימפריה א' : בריטניה לאחר המלחמה

שקיעתה של אימפריה ב' : יחסי חוץ מול אירופה

היחסים בין בריטניה לארה"ב בשנים שלאחר המלחמה התנהלו בהקשר של 'היחסים המיוחדים' שנוצרו בין שתי המדינות האנגלו – סקסיות במהלך מלחמת העולם ה 2. בהקשר זה ניתן לראות שת"פ מול השאיפות הרוסיות באירופה. נוכח האיום הסובייטי התקיים שת"פ אנגלו – אמריקאי בועידות שרי החוץ שהלך והתחזק מ 1946. ההתנגדות האמריקאית לתביעות הפיצויים הרוסיות מגרמניה שעלתה בקנה אחד עם המדיניות הבריטית והקמת ה Bi-Zone מעידים על מדיניות מתואמת של לונדון ווושינגטון. שיאו של התאום היה בקיץ 1948 כאשר חיל האויר הבריטי עבד בשיתוף עם חיל האויר האמריקאי בהסגר ברלין. גם בזירות אחרות בעולם התקיים שת"פ בין שתי המדינות דוברות האנגלית. בריטניה תמכה בארה"ב לכל אורך הדרך במלחמת קוריאה בכל הקשור בנסיונות האחרונה להעביר החלטות במועצת הביטחון של האו"ם. כוחות בריטים לחמו לצד כוחות אמריקאים במסגרת כוח האו"ם בקוריאה.

אך 'היחסים המיוחדים' היו רחוקים מלהיות מושלמים. אפיינו אותם חילוקי דעות בנושאים ספציפיים. הנושא הראשון שגרם מחלוקת בין בריטניה וארה"ב היה נושא האימפריה. ארה"ב התייחסה בחשדנות לכוונות הבריטיות בכל הקשור לאימפריאליזם של אחרי המלחמה. לא מעט תרם לכך הסכם האחוזים של צ'רצ'יל וסטלין מ 1944. ארה"ב לא ראתה בעין יפה חלוקה של אזורי שליטה בין המעצמות. בועידת שרי החוץ של כוחות הברית בלונדון בספטמבר 1945, סרב מזכיר המדינה האמריקאי להכיר בתביעותיו של בוין להעברת הקולוניות האיטלקיות באפריקה לפיקדון בריטי. הגישה האמריקאית לאימפריה הבריטית הלכה והשתפרה במהלך 1946 עם ההכרה באיום הרוסי. ארה"ב הכירה באחריות הבריטית לביטחון באזור המזה"ת. הכרה חצי רשמית באחריותה של בריטניה באזור ניתנה על ידי ארה"ב באוקטובר 1950. הלחץ על הכוחות האמריקאים בקוריאה גרם לוושינגטון להבין שאת עול שמירת הדמוקרטיות בעולם יש לחלוק עם בעלי ברית. בשיחות בין המטכ"ל הבריטי והאמריקאי בוושינגטון בין 23-26 לחודש אמר הרמטכ"ל האמריקאי שארה"ב רואה במזה"ת כתחום אחריות ביטחונית של בריטניה וחבר העמים. במקרה של מלחמה נגד בריה"מ, הכוחות האמריקאים בים התיכון יכסו פעילות באיטליה ויוון (Ovendale, 1985.p.124). חילוקי הדעות בנושאי האימפריה בין ארה"ב לבריטניה עלו ביתר שאת כשבריטניה הכירה בממשלה הקומוניסטית בסין. לבריטניה היו אינטרסים חיוניים באזור מזרח אסיה ולפיכך שאפה להגיע ליחסים של הבנה עם משטרו של מאו. האינטרס העליון היה ביטחונה של המושבה בהונג קונג. יתרה מכך, לבריטניה היו השקעות בסין בסדר גודל של 300 מיליון שטרלינג.

בתחום הביטחוני, היו חילוקי דעות בין בריטניה וארה"ב בתחום הגרעיני. בתחילת המלחמה, כשארה"ב היתה עדיין ניטרלית, החליטה בריטניה להתחיל לפתח פצצה גרעינית. כשארה"ב נכנסה למלחמה הוחלט להעביר את פרוייקט פיתוח הפצצה לאדמה אמריקאית מסיבות ביטחוניות (הרחק מטווח המפציצים והטילים הגרמנים). בנובמבר 1945, כשאטלי פגש את טרומן בוושינגטון, הוחלט על המשך שת"פ בתחום הגרעין. באוגוסט 1946 הקונגרס האמריקאי העביר את MacMahon Act שאסר על הוצאת ידע גרעיני מארה"ב. מרירות הצטברה בקרב המדינאים הבריטים. הם הרגישו נבגדים היות והפיתוח הראשוני של הידע הגרעיני היה בידיים של מומחים בריטים. העברת הפרוייקט הגרעיני לארה"ב מנעה מבריטניה יידע שהיא היתה חלוצה בו.

מרירות הצטברה בבריטניה כלפי ארה"ב גם בתחום הכלכלי. התפכחות לגבי האמונה הבלתי מוגבלת בטיבם של ה'יחסים המיוחדים' האנגלו – אמריקאים התרחשה בריטניה מייד לאחר סיום פעולות האיבה ביפאן באוגוסט 1945. 6 ימים לאחר הניצחון ביטלה ארה"ב בפתאומיות את ה'החכר והשאל' מימי המלחמה. ההחלטה האמריקאית התקבלה בתדהמה בבריטניה. הציבור הבריטי חש שארה"ב בגדה באומה שהקריבה כה הרבה למען המטרה המשותפת של העולם החופשי ביכולת העמידה המופלאה שלה מול הנאצים לאחר שכל מערב אירופה נכבשה. עזרה פיננסית מהשותף האמריקאי העשיר בתקופה של לאחר המלחמה נתפסה בבריטניה כזכות בריטית. ב 1945 בריטניה לא נהנתה מהכנסות מהשקעות חוץ ומהכנסות של תעשייה דומסטית משוקמת. נראה היה שללא 'החכר והשאל' בריטניה נשארת ללא היכולת לייבא מוצרי מזון. התגובה הבריטית היתה חריפה. עיתון ה אקונומיסט Economist כתב במהדורת ה 1 בספטמבר 1945:

It would be difficult to find anyone in Great Britain who does not think the country is being very harshly treated by being dealt with as if its poverty in foreign exchange were the result of its own improvidence rather than of the agreed allocation of tasks during a common struggle (Epstein.p.37-8)

תגובת הפוליטיקאים היתה אך היא חריפה. Bevan טען שסיום ההחכר והשאל הוא “a grievous and unjust blow to the prospect of British recovery” (ibid.p.39) . תגובתו של אטלי היתה מתונה וזהירה יותר, הוא טען:

ההפסקה הפתאומית של המאמץ ההדדי, שתרם כה רבות לניצחון, נעשה ללא כל התייעצות ושיחות מוקדמות לגבי הקשיים המעורבים בהעלמותה של שיטה כה מורכבת (תרגום שלי לתגובת אטלי, ב 24 לאוגוסט 1945 בבית הנבחרים, לגבי ביטול ה'החכר והשאל') (ibid.p.37).

מרירות חזקה לא פחות נוצרה בבריטניה עקב תנאי ההלוואה האמריקאית לבריטניה בסוף 1945. התנאים היו קשים מבחינתה של בריטניה. הם כללו הפיכת הסטרלינג לבר המרה מול הדולר, התחייבות בריטית להיכלל בהסכמי ברטון וודס (שמשמעותם היתה פגיעה כלכלית ב'אזור הסטרלינג)' וריבית החזרי הלוואה גבוהה. שררה ההרגשה שארה"ב שינתה את יחסיה לבריטניה לבסיס של commerce לעומת בסיס של comradeship ששרר במהלך המלחמה. רבים ראו בתנאי ההלוואה האמריקאים נסיון לסחוט מבריטניה ויתורים מסחריים כלכליים בתקופה קשה של תלות בארה"ב בייחוד לאחר ביטול ה'החכר והשאל'. Keynes, ראש צוות המו"מ הבריטי בדיונים על ההלוואה האמריקאית, טען בבית הלורדים ב 18 בדצמבר 1945: “I shall never cease to regret that this is not an interest – free loan” (ibid.p.41) . דלתון טען להגנת הממשלה שהתנאים שהושגו הם הטובים ביותר שהקונגרס האמריקאי היה מוכן לאשר (idem.). הביקורת מהימין האופוזיציוני היתה חריפה. צ'רצ'יל ייעץ לחבריו השמרניים להימנע בהצבעה לאישור הסכם ההלוואה בבית הנבחרים. הוא עצמו נעדר מהישיבה. עיתון ה Daily Mail המזוהה עם השמרנים טען בגליון ה 14 בדצמבר 1945:

We believe that the loan is necessary, but we agree that a Coalition Government, or a Conservative government headed by Mr. Chuchill, could have obtained better terms (idem.)

אפילו עיתון ה Tribune, שנחשב לפרו לייבור, הגדיר את הסכם ההלוואה האמריקאי במהדורת ה 14 בדצמבר 1945, כ  “a savage bargain” (ibid.p.42)

תחום נוסף בו היו לבריטניה חילוקי דעות עם ארה"ב היה בנושא האינטגרציה האירופאית. ארה"ב תמכה ברעיון של אינטגרציה פוליטית וכלכלית באירופה. היא תמכה בנסיונות צרפת להפוך את ה OEEC לארגון סופרא – לאומי ובנסיונות הצרפתים להביא איחוד מכסים באירופה. ערב הצהרת שומן ביקר מזכיר המדינה האמריקאי, אצ'יסון, בפריז ונתן הסכמתו ליזמה להקמת ECSE. תמיכה אמריקאית דומה קיבל רה"מ צרפת Pleven ביזמתו להקמת EDC באוקטובר 1950. ארה"ב תמכה ברעיון של אינטגרציה אירופאית מתוך שאיפה לראות באירופה גוש מערבי מאוחד נגד הסובייטים. כמו כן, ארה"ב סברה שיהיה קל יותר לשאת ולתת עם אירופה מאוחדת על הסכמי הפחתת מכסים וליברליזציה כלכלית בסחר עולמי מאשר לדון עם כל מדינה בנפרד. בריטניה לא יכלה להסכים עם רעיונות של אינטגרציה אירופאית ועם לחצים אמריקאים בכיוון זה. בהתפרצות של זעם תקף בוין את הלחץ האמריקאי על בריטניה לאינטגרציה בנאום שנשא בבית הנבחרים ב 28 למרץ 1950:

I get a good deal of talk from the United States, but then, we are not integrating the United States with Europe. I wonder what sort of arguments I should get if the United States were in the Council of Europe and I was trying to put something over their constitution (ibid.p.53)

למרות מתיחות מסוימת בין ארה"ב לבריטניה בתחומים ספציפיים, ממשלת הלייבור ראתה את היחסים שלה עם ארה"ב במסגרת ה'יחסים המיוחדים' כנכס ראשון במעלה במדיניות החוץ שלה. לפיכך במשך שנות ה 40 ותחילת שנות ה 50 שקדה במלוא המרץ לחזק ולבצר יחסים אלו. קו מדיניות מרכזי של בריטניה כלפי ארה"ב, על פי ריינולדס Reynolds, התבסס על העקרון של לרתום את מדיניות החוץ האמריקאית לטובת שמירת מעמדה הגלובלי של בריטניה (Reynolds, 1991.p.178). מעמדה הגלובלי של בריטניה בעולם היה מוטל בסכנה מול האיום הסוביטי. לפיכך, כדי לשמור על מעמדה של בריטניה יש לגייס את ארה"ב לצד בריטניה מול בריה"מ. ואכן במישור האמריקאי, מדיניות החוץ הבריטית מתרכזת בעיקר בהגדלת המעורבות האמריקאית באירופה, ששם האיום הסובייטי הוא מיידי, ובמזרח הרחוק. ניתן לאמר שאם מדיניות החוץ של מפלגת הליבור הבריטית באירופה נועדה לשרת את האימפריה, כלומר הבטחת בטחון באירופה כדי שבריטניה תוכל להתרכז ביחסיה עם האימפריה, אזי מדיניות החוץ של בריטניה כלפי אמריקה נועדה לשרת את אירופה והאימפריה כאחת. במילים אחרות, בריטניה שאפה להגדיל מעורבות אמריקאית בטחונית במקומות בעלי אינטרס לבריטניה – בעיקר אירופה אך גם במזרח הרחוק. האמריקאים הם הכלי הטוב ביותר לעצור תוקפנות סובייטית וכך להבטיח בטחון באירופה, דבר שיבטיח ביטחון לאימפריה.

הנסיון הראשון להבטיח מעורבות אמריקאית באירופה התבצע במישור של יוון וטורקיה. לקראת 1947 היה ברור שבריטניה לא תוכל לשמור על התחייבויותיה ביוון וטורקיה מול התפשטות הקומוניזם. העול הכלכלי היה כבד מנשוא. לעומת זאת נסיגה חד צדדית בריטית תיצור ואקום שיאפשר לקומוניסטים ביוון ולנסיונות הרוסים לכפות על טורקיה הסדרים בנוגע למייצרים, להצליח. בוין בחר לנקוט במה ש Baker מגדירה כ'מדיניות של שוק' (Baker, 1971.p.69). במפתיע, נשלח ב 21 לפברואר מכתב ממשרד החוץ הבריטי לשגרירות ארה"ב בלונדון, בו טענה בריטניה שבסוף מרץ היא תיסוג מיוון בגלל חוסר יכולת כלכלית להמשיך התחייבויותיה באזור. הממשל האמריקאי אכן הופתע. הוא נתפס כשגבו אל הקיר משום שלא יכל להרשות לקומוניזם לתפוס מאחזים כה חשובים בים התיכון, כמו יוון וטורקיה. מזכיר המדינה האמריקאי, אצ'יסון, הגדיר כמה שנים מאוחר יותר, את הבריטים בהקשר הנידון כ ‘they are shockers' (idem). בעקבות ההודעה הבריטית הדרמטית הצליח הנשיא טרומן להשיג את הסכמתו של Vandenberg, מי שהיה המנהיג הרפובליקני של הוועדה לעניני חוץ של הסנט, להתערבות באירופה. ב 11 למרץ 1947 פרסם הנשיא הצהרה לפיה ארה"ב מוכנה לתמוך בעמים החופשיים במאבקם נגד מיעוטים חמושים ולחץ של כוחות חיצוניים. ב 22 למרץ חתם טרומן על סיוע של 400 מיליון דולר ליוון וטורקיה. הנסיון הבריטי לערב את ארה"ב ביוון וטורקיה שאב עידוד מסימנים של שינוי גישה בארה"ב לגבי מעורבות באירופה. בספטמבר 1946 נשא מזכיר המדינה האמריקאי נאום בשטוטגרט שהעיד על השינוי:

I want no misunderstanding. We will not shrink our duty. We are not withdrawing. We are staying here. As long as there is an occupation army in Germany, the American forces will be part of that occupation army (Crofts, 1994.p.79).

אחרי נאום שטוטגרט והצהרת טרומן ממרץ 1947 הגיעה מחויבות אמריקאית לשיקומה הכלכלי של אירופה בצורת הצהרת מרשל ב 5 ביוני 1947 שהבטיחה עזרה פיננסית לתוכנית בנייה מחדש אירופאית. הצהרתו של מרשל התקבלה בברכה בבירות מערב אירופה בכללן בריטניה. אבל מחויבות כלכלית היא עדיין לא בעלת אופי מחייב כמו מחויבות צבאית. יתרה מכך, היה קיים חשש במשרד החוץ הבריטי שתוכנית הסיוע של מרשל היא הכנה לנסיגה אמריקאית מאירופה ולא השלב המקדים של מחויבות צבאית. ארה"ב בסיוע הפיננסי שלה תכננה להביא את אירופה למצב של עצמאות כלכלית ואי תלות באמריקה. לפיכך עבור בוין היה קיים האימפרטיב של לערב את ארה"ב במחויבות צבאית ממשית באירופה.

בוין שקד בשנים 1947-1948 להקים בריתות צבאיות במערב אירופה כדוגמת הסכם דנקריק והסכם בריסל. אך בוין היה מודע לעובדה שללא מעורבות אמריקאית הגנתה של אירופה מוטלת בספק. ברית צבאית עם צרפת ואפילו שילובם של מדינות הבלנוקס עדיין לא יספיק לעצור את מוסקבה במקרה של מלחמה. בטוי לעמדה זו נתן בוין בתזכיר ששלח לאטלי בינואר 1951 בהקשר של הצורך לתמוך בצעדי ארה"ב בקוריאה בגלל החיוניות של היחסים האנגלו – אמריקאים לביטחון אירופה:

There is no ground for changing the view we formed after long deliberation that neither the Commonwealth alone, nor Western Europe alone, nor even the Commonwealth plus Western Europe were strong enough, either economically or military, to hold our own against the forces actively opposing them. The full participation of the United States is essential to sustain the free world which the Soviet Russia is trying to undermine (Ovendale, 1985.p.226)

נשאלת השאלה כיצד חשב בוין להבטיח את אותה ‘full participation' של ארה"ב, כיצד הוא ראה את הדרך לגייס את ארה"ב למטרה הבריטית של הגנת אירופה וכך להבטיח את בטחונה ועצם קיומה של בריטניה והאימפריה מול האיום הסובייטי.

הדרך הראשונה לעשות זאת היא להכין את הרקע הצבאי באירופה להשתתפותה של ארה"ב. ה Western Union  אינו אלא הכנת השטח להשתלבות האמריקאים במערך הגנה אטלנטי. במהלך 1947-1948 ,הבין בוין שארה"ב לא תהיה מעורבת באירופה מבחינה צבאית אם אירופה לא תראה יזמה מקדימה, האמריקאים יכנסו לתוך מערכת צבאית מוכנה ומוגדרת. בראיון שערך Croft עם פרנק רוברטס ב 1987 מספר האחרון על ארוחת ערב שערך בוין למרשל ואציסון בינואר 1948 בלונדון. בארוחת הערב הדגישו האמריקאים את הצורך בהתארגנות אירופאית מקדימה לפני שהאמריקאים ישקלו מעורבות צבאית באירופה:

Bevin invited Marshall and Acheson and other Americans to a small dinner, at which he said "frankly we are at the end of the road as far as cooperation with the Russians goes. Europe needs… some form of military security which we, the British, are not strong enough to give, and Europe itself is not strong enough. We need the Americans”. And Marshall more or less said "you must realize that this is a complete revolution in American thinking, which is based on no entangling alliances in peacetime… But I quite see the need now. But you, Bevin, must help me on this by doing as much as you can in Europe on your own before I can go back and begin work with Congress (my emphasis) (Croft, 1994.p.111)

ב 17 במרץ 1948 נחתם הסכם בריסל. כעת הוכנה המסגרת להשתתפות אמריקאית. אך בריטניה כ ‘shocker’ על פי דבריו של אצ'יסון (ראה למעלה), חיכתה לאירוע מרכזי, למשבר שישמש קטליזטור להצטרפות אמריקאית ל Western Union וזה לא אחר להגיע. משבר ברלין שפרץ ביוני 1948 יצר סיטואציה שהאמריקאים בעל כורחם היו מעורבים ישירות מבחינה צבאית. חיל האויר האמריקאי בשיתוף עם מקבילו הבריטי העביר אספקה של מזון לברלין הנצורה. משבר ברלין הדגיש את הסכנה הסובייטית באירופה דבר שהקל על הנשיא להשיג אישור של הקונגרס והרפובליקנים (שבדרך כלל שללו מעורבות צבאית אמריקאית מחוץ ליבשת הבית) להגדלת המעורבות האמריקאית בארופה למעורבות צבאית. בימי משבר ברלין הגיעו המפציצים האטומים האמריקאים הראשונים, ה B29 ,לבריטניה כבסיס קבע. נוכחות המפציצים סימנה את הגברת המעורבות הצבאית האמריקאית. Vandenberg resolution מיוני 1948 נתנה את אישור הקונגרס לנשיא האמריקאי להתחבר למערכות הגנה אזוריות כהכרח לבטחון הלאומי של ארה"ב. בוין ניצל את שעת הכושר והציע לארה"ב לפתוח מו"מ להקמת מערכת בטחון אטלנטית קולקטיבית. ב 4 לאפריל 1949 נחתמה ברית נאט"ו. הדיפלומטיה האנגלית נחלה ניצחון. כעת ארה"ב היתה מעורבת צבאית בהגנת אירופה.

למרות זאת, עדיין שררו חששות במשרד החוץ הבריטי לגבי טיב המעורבות האמריקאית בבטחון אירופה למרות החתימה על הסכם נאט"ו. מה שביסס את החששות הבריטיות היה סעיף 5 להסכם: במקרה של התקפה מזוינת על אחת מהמדינות החתומות על ההסכם באירופה או בצפון אמריקה כל אחד מהצדדים “will assist the party or parties so attacked by taking forthwith… such actions as it deems necessary, including the use of armed force…” (my emphasis) (Baker, 1971.p.71). הביטוי ‘as it deems necessary’ נתן אופי מעורפל שעלול להשתמע לשתי פנים. צריך לזכור שארה"ב היתה חייבת לרצות את הקונגרס ולא לפגוע ברגישותו ולכן סעיף 5 נוסח כך. בריטניה היתה חייבת להמתין למשבר נוסף שיצור את תגובת השוק שתביא ל spill over  לכיוון של חיזוק שת"פ צבאי באזור האטלנטי. המשבר לא איחר לבוא בצורת פרוץ מלחמת קוריאה והדרישה האמריקאית לשילוב של מערב גרמניה מחומשת בנאט"ו. ההצטרפות הגרמנית לנאט"ו נדחתה ב 5 שנים אך ארה"ב הסכימה לתגבר את נאט"ו בחיילים אמריקאים ולהקים מפקדה מרכזית באירופה.

גם המדיניות הבריטית בגרמניה יכולה להבחן בהקשר של רצון לגייס את ארה"ב לצד הבריטי בשאלת עתיד מרכז אירופה. ב 1945 בריטניה הבחינה בנטייה אמריקאית בגרמניה הכבושה להחזיר את סמכויות השלטון לידיים גרמניות מקומיות וצמצום הצוות האמריקאי. בבריטניה נוצר החשש שהאמריקאים שואפים לסגת מוקדם מגרמניה ללא הבטחת השליטה על גרמניה בעתיד וללא פתרון ממשי של הבעיה הגרמנית במרכז אירופה שכוללת סוגיות מכריעות לגבי הסרת האיום הגרמני ביבשת. סדר העדיפויות האמריקאי בגרמניה כללו ביחוד סוגיות של מנהל אזרחי וכלכלי. לבריטניה היה סדר עדיפויות ששם דגש על סוגית עתידה הפוליטי של גרמניה דינציפיקציה ופרוז מנשק כדי להבטיח יציבות במרכז ומערב אירופה. ב 1945 הגיש משרד החוץ הבריטי לוועדת הכיבוש של כוחות הברית, מסמך הדן במטרות הכיבוש:

I. The complete disarmament of Germany and the destruction of the German war machine. For these purpose:

a. The German armed forces, including the General Staff and all paramilitary organizations shall be demobilized…

b. The German armaments industry shall be destroyed…

c. Germany capacity for making war shall be eliminated…

III. To destroy the National Socialist Part and its affiliated and supervised organizations, to dissolve all Nazi public institutions (Croft, 1994.p.64)

בהגשת המסמך היתה מטרה ספציפית – גיוס ארה"ב לטובת המטרות הבריטיות בגרמניה של פירוז ודינציפיקציה וכך אבטחת יציבות ביטחונית במרכז אירופה. יתרה מכך, למסמך היתה סיבה נוספת פחות גלויה. קבלת העמדה הבריטית (על ידי ארה"ב) לגבי הצורך בדינציפיקציה ופרוז גרמניה יגביר את המעורבות האמריקאית באירופה בכלל ובגרמניה בפרט. תהליכים של דינציפיקציה ופרוז הם תהליכים ארוכים הדורשים שימוש במערכת בירוקרטית ענפה, ולפיכך הם יאלצו את ארה"ב להשאר מעורבת בצורה אינטנסיבית בגרמניה ובאירופה. האמריקאים יאלצו לסגת מהמגמה של העברת סמכויות השלטון לידיים מקומיות גרמניות ולהתעסק ישירות בנושאים פוליטיים תוך גרמנים. לאורך כל 1945 בריטניה שאפה להביא להכרה בארה"ב שהכיבוש הגרמני הוא סיגיה פוליטית ולא רק טכנוקרטית. בריטניה קיבלה בשמחה את הצעותיו של מזכיר המדינה האמריקאי באפריל 1946 לחתימת הסכם לפרוז גרמניה מנשקByrnes Treaty - . ההסכם בסעיף 2 מדבר על “a system of quadripartite inspection conducted through a Commission of Control”.  סעיף 5 מדבר על תוקף ההסכם ל 25 שנה (ibid.p.65). אין ספק שמכניזם ההסכם מחייב מעורבות אמריקאית פעילה ופיקוח בגרמניה. תזכיר של משרד החוץ הבריטי על ההסכם מדגיש נקודה זאת:

…[The Treaty] would bind the United States Government nonetheless to the principle and practice of inspection in Germany for 25 years after and of the use of force against violations (ibid.p.51).

בהקמת ה Bi-Zone היו לבריטניה שיקולים במישור של יחסיה עם ארה"ב. ראשית, כפי שהוזכר, שטח הכיבוש הבריטי בגרמניה היה עול כלכלי בלתי נסבל על האוצר הבריטי. פינוי שטח הכיבוש עלול היה להחליש את כוחה הפוליטי של לונדון בקביעת ההסדרים של פוסט המלחמה. שת"פ עם ארה"ב בצורת ה Bi-Zone יאפשר לבריטניה לשמור על נוכחות פיזית בגרמניה וכך לשמר את כוחה הפוליטי לגבי סוגיית מרכז אירופה במו"מ בין כוחות הברית על עתיד גרמניה. זו דוגמא קלסית של גיוס ארה"ב לצרכים הפוליטיים של בריטניה. מה עוד שניהול משותף של ה Bi-Zone יבליט את ה'יחסים המיוחדים' בין שתי המעצמות דוברות האנגלית. שנית, קבלת הצעת מזכיר המדינה האמריקאי ליצירת שטח כיבוש אנגלו – אמריקאי משותף בקבינט הבריטי בקיץ 1946 מלמדת על המגמה הבריטית לנסות ולהגדיל את המעורבות והמחויבות האמריקאית בגרמניה ואירופה. ניתוח של משרד החוץ הבריטי מסתיו 1946 את עמדותיו של בוין לגבי סוגיית ה Bi-Zone  שופך אור על נקודה זאת:

[Bevin] wished to have the Americans so heavily committed with us in the administration of the British and United States zones that they would find it difficult to leave… (ibid.p.86)

במזרח הרחוק, בריטניה שקדה על אותו קו מדיניות כלפי ארה"ב – רצון למעורבות ביטחונית אמריקאית מלאה באזור. יש לחזק את יחסי השותפות האנגלו – אמריקאית במזרח הרחוק במסגרת היחסים המיוחדים בין המדינות משום שרק ארה"ב מסוגלת לאכוף את אינטרסיה הביטחוניים של בריטניה באזור מול התפשטות הקומוניזם הסובייטי והמאואיסטי. אסור לתת ליחסים האנגלו – אמריקאים להתערער, כי בשעת הצורך בריטניה עלולה להזדקק לעזרה אמריקאית ואז בקשת העזרה תבוא מעמדת נחיתות ולא שותפות. במהלך 1949 משרד החוץ הבריטי היה ער לאימפרטיב של יצירת מחויבות אמריקאית ברורה למזרח אסיה כפי שהיתה קיימת באירופה. במהלך ביקורו באפריל 1949 בוושינגטון לחתום על הברית האטלנטית, בוין ביקש לדון עם מזכיר המדינה האמריקאי אצ'יסון, בסוגיית מזרח אסיה. שנה קודם נעשו נסיונות בריטים להביא למחויבות של האמריקאים לבטחון מדינות חבר העמים באזור. וושינגטון הודיעה שהיא לא תוכל להתייחס למדינות חבר העמים בפסיפיק (אוסטרליה וניו זילנד) באותו המשקל שהיא מתיחסת לקנדה. היזמה הבריטית נכשלה. באפריל 1949, בוין ביטא בפני אצ'יסון את רצונו לכינוס ועידה מיוחדת בהשתתפות בריטניה ארה"ב ומדינות חבר העמים לענייני מזרח אסיה (ועדה זו התכנסה מספר חדשים מאוחר יותר בקולומבו). האמריקאים הראו אז מעט התעניינות. בדצמבר 1949 הגישה האמריקאית התקרבה מאוד לזאת של בריטניה. עוד בנובמבר התבצעה החלפת דעות בין משרד החוץ הבריטי וה American Policy Staff בנושאי מזרח אסיה. באמצע דצמבר סעד מזכיר האמריקאי עם השגריר הבריטי בוושינגטון והראשון הבטיח שהאזור הפסיפי הולך להיות במרכז ההתעניינות האמריקאית במשך 1950. בסוף דצמבר של 1949 אימץ טרומן את החלטת NSC 48/2, החלטה לעצור את התפשטות הקומוניזם בדרום מזרח אסיה (כעין דוקטרינת טרומן למזרח הרחוק). ארה"ב הכירה בשלטונו של Dai בהודו-סין והחלה בסיוע חומרי לצרפת באזור.

בריטניה קיבלה בשמחה את הסכם ANZUS בין אוסטרליה, ניו זילנד וארה"ב בספטמבר 1951. מבחינתה של לונדון זה היה ביטוי למחויבות אמריקאית בפסיפיק. ההסכם תאם את ראייתה הצבאית הגלובלית של לונדון. בריטניה ראתה את תחום האחריות הביטחונית שלה במזה"ת. רוב מזרח אסיה ייפול על האמריקאים בעת מלחמה. הסכם ANZUS יאפשר לאוסטרליה להביא כוחות למזה"ת היות והאמריקאים ינהלו את זירת הפסיפיק. יתרה מכך המטכ"ל הבריטי טען ש ANZUS יגביר את בטחון אוסטרליה באזור ולפיכך היא תסכים לחימוש מחדש של יפאן (דבר שהמטכ"ל הבריטי תמך בו רבות). אטלי טען שאי הכללת בריטניה ב ANZUS היא חיונית לאישור של ההסכם על ידי הקונגרס האמריקאי (הקונגרס לא יתמוך בהסכם שבריטניה היא חלק ממנו כדי לא לתת להסכם אופי אימפריאליסטי). יתרה מכך, רה"מ בריטניה טען גם בישיבת קבינט מה 1 במרץ 1951 ש ANZUS מבטא את הרוח המודרנית של חבר העמים לפיה כל מדינה אינדיבידואלית תהיה מסוגלת לקחת את ההובלה בשם חבר העמים, בנושאים ספציפיים שהם בעלי חשיבות עליונה למד"ח שלה   (Ovendale, 1985.p.232). בריטניה תמכה ב ANZUS למרות שעדיין נשמעו בקורות על ידי אישים בקבינט כמו שר הבטחון Shinwell שהביע חשש מהחלשת העמדה הבריטית במזרח הרחוק ומהפיכתו של ANZUS להסכם של הדומיניונים הלבנים תוך הזנחת הודו ופקיסטן.

מלחמת קוריאה היא ביטוי לתמיכה בריטית מלאה בארה"ב במזרח אסיה. היוזמה האמריקאית להדוף את הכוחות הפולשים הצפון קוריאנים נתקבלה בבריטניה בברכה כביטוי למחויבות האמריקאית באזור נוסח החלטת NSC 48/2. בסוף יוני כביטוי סולידריות, שלחה בריטניה בריגדה שתפעל תחת הפיקוד האמריקאי. הבעיה נוצרה לקראת אוקטובר כאשר ארה"ב שאפה להרחיב את הפעולות מצפון לקו הרוחב 38. המטכ"ל הבריטי חשש מהסלמת המלחמה עם סין ומהתרכזות יתר של כוחות אמריקאים בקוריאה דבר שיגרום להזנחת הסיכונים בזירות אחרות, כמו אירופה. בישיבת הקבינט ב 9 בנובמבר טען הרמטכ"ל הבריטי שקוריאה לא מהווה חשיבות אסטרטגית למעצמות הדמוקרטיות וצעדים חייבים להינקט על מנת למנוע התפשטות של המלחמה בייחוד שב 4 לנובמבר הגיע מסר מהקונסוליה בסין שמעורבותה של סין במלחמה לא מוטלת בספק. תשובתו של אטלי מסבירה את התמיכה האנגלית בארה"ב. אטלי טען שאסור להגיע למצב של חילוקי דעות קשים עם האמריקאים במזרח הרחוק כי זה עלול להוביל לאיבוד התמיכה האמריקאית באירופה ששם מוקד הסכנה לבריטניה ולחבר העמים (ibid.pp.220-21). בריטניה תמכה בהחלטת האו"ם להרחיב את הפעולות בקוריאה מצפון לקו 38. המדיניות הבריטית בהקשר של המלחמה בקוריאה התבססה על דבריו של אטלי בקבינט בנובמבר – תמיכה בארה"ב כדי לא לפגוע ב'יחסים המיוחדים' האנגלו – אמריקאים. לעומת זאת, נסיון בריטי להשפיע על המד"ח האמריקאי השפעה ממתנת במסגרת התמיכה. דוגמא בולטת לקו מדיניות זה היה ב 30 לנובמבר 1951 כשבריטניה הציעה הפסקת אש על בסיס חזרה לסטטוס-קוו לפני ה 25 בינוי 1951. כמו כן אטלי נבהל מרמיזות אמריקאיות על שימוש בנשק גרעיני. הוא הצליח להוציא הבטחה מהנשיא האמריקאי ששימוש בנשק גרעיני אמריקאי ילווה בהתייעצות עם בריטניה.

פקינג דחתה הצעה להפסקת אש ב 22 לדצמבר 1951 וכעת עמדה השאלה של הטלת סנקציות כלכליות עליה מטעם החלטה של מועצת הבטחון. הנושא של סנקציות על סין יצר זעזוע פנימי בממשל הבריטי לגבי היחסים האנגלו – אמריקאים. ב 25 לינואר הקבינט הצביע בעד התנגדות להצעה האמריקאית. בוין שהיה חולה לא נכח. הדעות האנטי אמריקאיות התגברו באותה תקופה בקרב האליטה הפוליטית הבריטית. בתחילת ינואר הגיש Strachey ממורנדום לאטלי בו טען שהתסריט של מלחמה עם רוסיה ב 1952 הוא סביר. מלחמה כזו תהיה הרסנית לבריטניה. לפיכך יש לנקוט במדיניות עצמאית מארה"ב שתמנע היגררות בריטית להסלמה ולמלחמה. Dixon, מזכירו של בוין, טען כנגד שלבריטניה אין ברירה בטווח הארוך אלא לסמוך על חברות ותמיכה אמריקאים. בריטניה לא יכולה להרשות לעצמה לנהל מד"ח במזרח הרחוק שינתק אותה מארה"ב (ibid.p.225). אטלי היה בדילמה כיצד להצביע במועצת הבטחון בנושא הסנקציות על סין. הוא פעל מתוך האסטרטגיה הבריטית של לשמור על יחסים עם ארה"ב מתוך נסיון למתן אותה. בלחץ בריטי הסכימה ארה"ב למתן את הצעותיה נגד סין באו"ם, וכך בריטניה הצביע לטובתה.

בריטניה המשיכה לנקוט במדיניות של נסיון למתן את ההסלמה בקוריאה במסגרת של שת"פ עם ארה"ב. בהוראה בריטית הופסק ייצוא הגומי ממליה לסין במאי 1951. פיקוח הושם על הייצוא מהונג קונג לסין למניעת מעבר סחורות מלחמתיות. ביוני ניסה מוריסון (שהחליף את בוין במשרד החוץ) לנצל את היזמה הסובייטית באו"ם ולהביא להפסקת אש. ביולי 1951 החלו שיחות שלום.

 סיכום

 המד"ח הבריטי של ממשלת הלייבור היה מורכב ממשולש עם שלוש צלעות עיקריות. הצלע הראשונה הייתה הצלע העיקרית והיא כללה את האימפריה וחבר העמים. אחרי מלחמת העולם ה 2 החשיבות של האימפריה לממשלה הבריטית היתה גדולה. בכך לא היה שום חידוש במדיניות החוץ של ממשלת הלייבור ביחס לממשלות שמרניות קודמות. כמו קודמם השמרנים, הבינו קברניטי הלייבור שהאימפריה חיונית לבריטניה מבחינה אסטרטגית וכלכלית. בעולם דו קוטבי עם איום סובייטי מתמיד, חשוב היה לשמור על בעלות בריטית על שטחים בעולם כבסיסים ימיים ואויריים שאפשרו טווח פעולה גלובלי במקרה של מלחמה. בהקשר זה מתבלט ערכם האסטרטגי של המזה"ת ותעלת סואץ. במישור הכלכלי, הסחר האימפריאליסטי ואזור הסטרלינג נתפסו כעורק חיים מרכזי לכלכלה הבריטית ההרוסה של אחרי המלחמה. מה שייחד את המדיניות האימפריאליסטית של ממשלת הלייבור הייתה הרפורמה שחלה בניהול האימפריה. מצד אחד נקטה בריטניה בקו של פתוח כלכלי ופוליטי של הרפורמות כהכנה למעבר לממשל עצמי שיהיה פרו בריטי. מעלליו של ג'ונס במשרד הקולוניאלי בעיקר ביבשת השחורה מהווים נקודת דרך עיקרית בניהול האימפריאלי הבריטי. מצד שני נקטה בריטניה בקו של הקטנת המחויבויות הישירות שלה באימפריה, או בדרך של נסיגה חד צדדית כמו המקרה של פלסטינה או בדרך של צירוף מדינות חדשות לחבר העמים. עובדה היא שכאשר הלייבור ירדו מהשלטון השטח שבריטניה שלטה עליו באופן ישיר הצטמצם בצורה משמעותית.

צרופם של הודו ופקיסטן לחבר העמים בועידת לונדון באפריל 1949 מציינת רביזיה של הארגון. לא היה זה עוד חבר העמים המורכב מדומיניונים לבנים, אלא כעת הכיל מדינות אסייתיות ורפובליקה הודית. צרופן של הודו ופקיסטן מלמדת על תפיסה מודרנית של רעיון האימפריה בבריטניה. לא עוד אימפריה המאופיינת בשליטה ישירה בריטית אלא אימפריה לא פורמלית המכילה מדינות שמביעות נאמנות לכתר הבריטי. במהלך שנות ה 50 וה 60 עוד מדינות יצטרפו לחבר העמים שלא נקרא עוד 'חבר העמים הבריטי' אלא 'חבר העמים של מדינות'.

הצלע השניה במדיניות החוץ של ממשלת הלייבור היתה אירופה. הצלע האירופאית נועדה לשרת את הצלע הראשונה של האימפריה וחבר העמים. בכך המדיניות הבריטית היא המשך ישיר של מדיניות החוץ המסורתית של בריטניה לכל אורך המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20. כמו במאה ה 19, שאפה בריטניה להביא לבטחון בחצר האחורית של אירופה כדי שהאימפריה וחבר העמים לא יהיו בסכנה. הפעם הסכנה באירופה באה מכיוון מזרח בצורת רוסיה הסובייטית. לפיכך, באירופה ובגרמניה שאפה בריטניה ליצור מערכת הסכמים שתווסת מאזן כוחות מול אותו איום סובייטי. בוין שקד על הקמתו וביצורו של גוש מערבי בצורת הסכם דנקריק, הסכם בריסל ולאחר מכן יצירת גרמניה המערבית השייכת לאותו הגוש המערבי.

הצלע השלישית היא ארה"ב. אם הצלע האירופאית נועדה לשרת את הצלע של האימפריה וחבר העמים, הצלע של ארה"ב נועדה לשרת את שתי הצלעות ביחד. בריטניה שקדה לשפר ולבצר את ה'יחסים המיוחדים' שהיו לה עם ארה"ב מתקופת המלחמה למרות קשיים מסוימים שאותם 'יחסים מיוחדים' חוו בתחומים ספציפיים כלכליים ואסטרטגים. למרות שבריטניה ראתה את עצמה כמעצמה לאחר המלחמה היא הבינה שהיא חלשה וזקוקה לארה"ב. בריטניה שאפה במסגרת שת"פ עם ארה"ב לרתום את האחרונה לטובת האינטרסים שלה. בוין היה מודע לכך שארה"ב היא הכוח היחיד בעולם שמסוגל לרתק את בריה"מ. לפיכך מוטיב מאפיין של המדיניות הבריטית כלפי ארה"ב הוא הנסיון לקשור את האמריקאים להתחייבות ביטחונית ברורה באירופה ובמזרח הרחוק. כך באמצעות ארה"ב תוכל בריטניה להגן על האינטרסים שלה בשתי הצלעות של האימפריה ואירופה. כפי שהודגם במהלך העבודה, מערכת הבריתות שטווה בוין באירופה שימשה ככר הכנה לקליטתה של המעורבות הביטחונית האמריקאית ביבשת בצורת הסכם נאט"ו מאפריל 1949. מלחמת קוריאה מפגינה את החשיבות שהיתה ליחסים עם ארה"ב. בריטניה תמכה בארה"ב לכל אורך הדרך באו"ם ובחיילים ששלחה למלחמה. עם זאת, בתוך המסגרת של המשכת השת"פ עם האמריקאים, ניסתה בריטניה להוות גורם ממתן למד"ח של וושינגטון.

נסכם ונאמר שמדיניות החוץ של ממשלת הלייבור לא הייתה מדיניות סוציאליסטית. החברים במפלגה, שדרשו מד"ח סוציאליסטי בצורה של 'כוח שלישי' של אי הזדהות עם שתי המעצמות הגדולות תוך התחברות בריטית לכוחות הסוציאליסטים בעולם, היוו מיעוט ונידחו על ידי בוין. בריטניה ניהלה מדיניות ריאליסטית ופרגמטית של התחשבות בשלושת הצלעות העיקריות אימפריה וחבר העמים, אירופה וארה"ב.

Internet sources:

the  british empire

the labour party

The British Foreign Policy Resource Centre

Twentieth Century British History

Sir Winston Churchill

Ernest Bevin

Clement Attlee

 

 הערות

 

1.       בריטניה היתה מעורבת בהבטחות סותרות לשני הצדדים בפלסטינה. ליהודים הובטח בהצהרת בלפור מ 1917 בית לאומי. לערבים ניתנה הבטחה לא רשמית במכתבי מקמהון משנות ה 30 להגדרה עצמית.

2.        בתקופת השתלטותו של Mussadeg על איראן היה קשה לבריטניה לשלוח כוחות צבאיים בגלל איבוד שליטה עלל הודו. מספר שנים קודם התאפשרה שליחת כוחות לאיראן בגלל שליטה בריטית בהודו.

3.        סיבות מותו של Masaryk לוטות בערפל. יש   שמאמינים שהוא נרצח על ידי שליחים של מוסקבה.

4.       היה הגיון בסרוב הבריטי לתת לפקידים מקומיים לנהל את השלטון המקומי בשטח הכיבוש בגרמניה. הגורמים שהיו מוכשרים לשמש כפקידים עבדו בעבר עם השלטון הנאצ

 

 BIBLIOGRAPHY: 

1.                   ARNOLD,G. TOWARDS A MULTIRACIAL COMMONWEALTH. LONDON: THE CAMELOT PRESS LTD.,1964.

2.                   BAKER,E. BRITAIN IN A DEVIDED EUROPE 1945-1970. LONDON: REDWOOD PRESS LIMITED,1971.

3.                   CROFT,S. THE END OF SUPERPOWER. ENGLAND: DARTMOUTH PUBLISHING COMPANY LIMITED,1994.

4.                   EPSTAIN,L,D. BRITAIN—UNEASY ALLY. USA: THE UNIVERSITY OF CHICAGO PRESS,1982.

5.                   FITZSIMONS,M,A. THE FOREIGN POLICY OF THE BRITISH LABOUR GOVERNMENT  1945—1951. INDIANA: UNIVERSITY OF NOTRE DAME PRESS,1953.

6.                   FRANKEL,J. BRITISH FOREIGN POLICY  1945—1973.  LONDON: OXFORD UNIVERSITY PRESS,1975.

7.                   GUPTA,P,S. IMPERIALISM AND THE BRITISHLABOUR MOVEMENT, 1914—1964. LONDON: THE MACMILLAN PRESS LTD,1975.

8.                   JOLL,J. EUROPE SINCE 1870. LONDON: PENGUIN BOOKS LTD.,1973.

9.                   LANE,P.ED. BRITISH HISTORY 1914—1980  DOCUMENTS AND QUESTIONS 3. LONDON: JHON MURRAYLTD.,1981.

10.                MORGAN,K,O. LABOUR IN POWER. LONDON: OXFORD UNIVERSITY PRESS,1984.

11.                MADGWICK,P,J. & STEEDS,D. & WILLIAMS,L,J. BRITAIN SINCE 1945. LONDON: HUTCHINSON & CO.LTD.,1982.

12.                ONENDALE,R. THE ENGLISH SPEAKING ALLIANCE. LONDON: GEORGE ALLEN & UNWIN LTD.,1985.

13.                REYNOLDS,D. BRITANNIA OVERRULED LONDON: LONGMAN GROUP LIMITED,199

  

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת תומר ריבל